ג'ניה
|
פרק 7 עד 12 |
7למחרת
אחרי הצהריים סר אלי לרנר. הוא
הודיעני כי אסיפת הועד תהי היום בביתו הוא ולא בבית-המקרא. –
מדוע? פניו
עוּותו בלעג חלש. דאגה עמוקה,
רוחשת, הכרתי תחת הלעג הזה. –
קרא! – הושיט לי פתקה קטנה. קראתי: אדוני
הנכבד! ישיבת הועד של "ישראל הצעיר" צריכה להיות היום
באחד הבתים הפּרטים. אל בית-המקרא
תתאספנה היום בערב צעירות אחרות, החפצות לאַחד את כוחותיהן ולהקדישן לדבר טוב. ברגשי-כבוד י.
פאֶלשאֶר. –
פאֶלשאֶר? –
המ... רעי
השליך את מגבעתו על המיטה וישב.
הבטתי אל פניו. אותו הלעג
נמוג והדאגה נשארה. –
התנועה – העירותי – מקיפה את כל המחנה... –
חושש אני מאוד... אני
מתפלא. כלומר? רעי
מכחש לי. כלומר... הוא אינו רואה
בזה כל רעה; אדרבה... אול-ם... להסתפּק בקיומו של דבר, חושב הוא באותו הלעג
החלש, אפשר ואפשר.. –
מה ראית? –
נחיה ונראה... אין
אני מבין בכל זאת לרעו. אין אני
יודע היטב, למשל, את "זו פאלשאר", אבל אפשר, כמדימה, להגיד בבטחה, כי
עָצמה לה כבירה, אם לא בלתי-מצויה... כלומר... נו, כן... מלבד זאת – מוזר! – הלא
גם בלעדיה, אני חושב, אפשר למצוא בין הצעירות כאלה, אשר אפשר לסמוך עליהן...
לאחרונה – מה לך עוד? – הן לא תהא חברתן עומדת ברשות עצמה... רעי
התנודד. –
הלא חברתן – שיניתי – תיספח בוַדאי אל שלנו... רעי
קם מן הכיסא ויתחיל להתהלך בחדר. –
מ?... –
איני אומר כלום – סינן רעי מבעד לשיניו – נחיה ונראה... ישבנו
עוד מעט ונלך אל האסיפה. 8
ואגודת
הנשים נוסדה לע"ע היה מספר חברותיה מעט מאוד: עלמות אחדות, ובתוכן שתי בנות
גילדין ומרות אחדות, וביניהן מרת גילדין; אולם מקוים, כי החברות תתרבינה. ליושבת ראש נבחרה אֵשת ד"ר
דוידוביץ. יאבגניה פאבלובנה,
העוסקת הראשית בדבר, הודיעה גלוי, כי היא איננה מקבלת עליה כל משרה רשמית, אולם
עבוד תעבוד ככל יכולתה. על הוַעד
רק להקל מעליה, כעל יוצאת מן הכלל, את השעבוד למרוּת הנהוגה... כן, הסבירה, צריך
להיות... והעבודה
הרתיחה בכל המחנות. חברי
"ישראל הצעיר" רבו מיום ליום.
יום יום אספו ודרשו ברבים קבעו עתים לפרקים במקצועות שונים: תורת הכלכלה,
התפתחות הקולטורה, חקר חיי החברה, תולדות הספרות בכלל בהתאמה עם התפתחותה של זו
העברית, המדעים הטבעים ועוד. מלבד
זה נוסדו בשבתות אסיפות לשאת ולתת בדבר בירור יחסם הנפשי של הצעירים אל היהדות
והיהודים... המיתרים נמתחו, הגלגלים הסתובבו במרוצה ובתשואה רבה. מלבד
כל אלה נוסדו קריאות שונות בשביל ההמון, הדבר היה חדש ופתאומי. ובני ההמון הצעירים נהרו מכל עֵבר. גם
את ה"גימנזיה העברית" לא
שכחנו אף רגע. לא נחנו ולא שקטנו
עד אשר הקימונו לזה ועד מיוחד, שישא ויתן בדבר. הועד צריך להיות מוכן והסעיפים מעוּבדים – איך שיהיה... המיתרים
נמתחו. העבודה הרתיחה. קולות-הקריאה עפו מיד אל יד ונקראו
בעניין רב. בקרוב
סרה אלי יאֶבגאֶניה פאבלובנה למסור מודעה, כי היא חדלה ללמד את נערי
"תקות-ציון". היא השיגה
רשיון לפתוח בית-ספר פרטי לילדות עבריות.
היא חפצה איפוא להתיישב עמי בדבר. שפת
הארץ תורה היא בחנם. היא אינה
חפצה חפצה ליהנות מזה כלום. היא
תמצא לה די מחסורה גם מאָמנותה בלבד. חסרות איפוא, לע"ע, רק מורה לעברית
וומורה לאריתמטיקה. היא לא תחפוץ,
מעמקי לבבה, לא תחפוץ לבקש הוראת חנם; אולם מסוּפּקת היא אם אפשר יהיה להשיג את
הכסף הדרוש לשכירת-מורים.
מהתלמידות אי-אפשר לקחת כלום... נו, הרבה – עשרים וחמש קופיקות לירח...
גם בזה תפון מאוד... בנות עניים... נוּ, מלבד זה – דירה... אעפ"י שבעצם
הדבר אפשר לע"ע בבית תלמוד-תורה, אף כי... באחת: ההוצאות מרוּבות מאוד...
אולי טוב ליסוד פונד? הדבר אפילו לא טוב... גם בלעדי זה כבר ישנם אחדים בעיר,
אבל – מוכרחים נהיה. איך שיהיה,
בדבר שכירת-מורים אי-אפשר לעת-עתה לדבר. ובעוד
ימים אחדים היה כבר הכל מוכן ומזומן: גם דירה, גם מורים, גם ספרים ומכשירים –
הכל בחנם ו"בחצי-חנם".
ניגשו אל העבודה בהתלהבות ובחשק נמרץ. 9
ובאחד
הימים קיבלתי מאת היושב-ראש של הועד המרכזי לכל אגודות העיר את המכתב אשר קיבל
מאת אגודת הנשים בו קראתי כדברים האלה: אדונינו הנכבדים! אגוּדת הנשים, אחרי אשר הספּיקה לקבוע את יחס-הכספים עם כל
היחסים החיצונים שלה במגמה קבועה, חפצה לשום לב עתה אל היחס הרוחני, הפנימי,
החסר לה עוד כמעט. באסיפת כל
החברות החלטנו איפוא, אדונים נכבדים, לפנות אליכם להיות לנו לעזר בדבר זה, אחרי
כי, לדעתנו, אפשר לרכוב את אותו היחס רק באמצעות ידיעת השפה העברית וספרוּתה. ברגשי
כבוד, היו"ר פ. דוידוביץ גם
הטופס, גם החתימה היו כתובים, כאשר הכרתי, בידי יאֶבגאֶניה פאבלובנה. בסוף המכתב הוסיף היושב-ראש דברים אחדים
משלו: אדוני הצעירים! שימו נא לב לדברי "עורב זקן", אולי תמצאו בהם
תועלת. אחים! דעוּ את אשר לפניכם
ואל תשגו בחלומות. לי נראה, כי
מרוב העבודה אין אנחנו עושים כלום.
שקלים לשנה החדשה לא נמכרו עוד, מלבד אותם, שהספקנו לחלק באספתינו
הראשונה – ולעת עתה – זכרו נא! – גם האחרונה... ואַקציות – מאן דכר שמן. גם את החובות חדלו לגבות ובאוצר
האגודות, לפי הודעת הנאמן המרכזי, לא תהיה בקרוב אף פרוטה לפורטה. אחים! סלחו לי
אם אומר, כי מַרפּים אתם את העם... דעו את אשר לפניכם – ואנוכי את נפשי הדוֹאבת
הצלתי. ד"ר
מינקין. –
אבל הלא נתחלקה בינינו העבודה!... – התרגז לרנר בהראותי לו את המכתב. הרגעתיו. עוד העת רבה לבוא חשבון. עתה יש לנו עבודה אחרת יותר נחוצה. וגם לאגודת-הנשים נמצאו מורים והשיעורים
הראשונים נקבעו. 10
ואולם
יאֶבגאֶניה פאבלובנה לא הסתפקה בזה בלבד.
נפשה הקשיבה מה והרגשתה חיפשה את הקול. באחד
הימים סרתי אל משכנה ואמצאָה הוגה בתירגום הרוסי של "חיקוי והתבוללות"
לאחד-העם. –
טוב כי באת – קראה – ואנוכי אמרתי לסוּר היום אליך. –
וכי מה? לעזרתי
היא צריכה. היא אמנם לומדת עברית,
אבל חסרה לה הסבלנות לחכות הרבה. –
ובכן? ובכן
היא חפצה, כי אנוכי אקדיש לה זמן מוּעט.
כלומר, בעצמוֹ של דבר די רק להראות לה על אותם הספרים הכתובים בשפת הארץ,
שאליהם היא צריכה לפנות. אולם,
בלעדי זאת... מובן מאליו, שאלה הספרים, אשר תוכל לקרוא בלי עזרתי, תקרא
בעצמה; אולם בלעדי זאת היא חפצה,
כי אותם אשר בעצמה לא תוכל לעַכֵּל, אקרא אני אִתה. הנה, למשל, את המאמר הזה היא קוראת ומבינה אותו היטב; אולם את המאמר שלפניו ניסתה לקרוא ותהי
אנוסה לחדול. אינה מבינה
כדבעי. העיקר אין היא בקיאה
בתולדות העם והתפתחותו. כל אותם
הזרמים השונים, בינו נא, זרים לה לגמרי... נוּ, מה תהא תשובתי? –
בחפץ לבב... מדוע לא? את זאת אפשר לעשות... נתתי
לה את "תולדות ישראל" לדוּבּנוֹב לקריאה בפני-עצמה. מלבד זאת הייתי נותן לה מפרק לפרק כם
מחברות בודדות לתכלית זו.
לקריאה-משותפת בחרתי את ה"על פרשת דרכים" במקוֹרוֹ; ויום יום
הייתי בא אליה בשעה קבוּעה, קורא לה מן הספר – בתירגום, כמובן – ומסביר לה
בהרחבה. היא
היתה תלמידה מקשיבה. בימים
הראשונים היתה אמנם מקיפה אותי בשאלות זרות ומתמיהות, יותר נכון: תמימות, כפי
שאפשר לחכות מאיש שאיננו יודע מהעניין אשר לפניו ולא כלום; אולם ברבות הימים הספּיקה להשיג לה,
ע"י עבודה תמידית ועיוּנית, מושג פחות או יותר נכון מהעניין אשר לפניה,
וקריאותינו נעשו מיום ליום יותר חַיות ולפיכך גם יותר מעניינות... לפעמים
הייתי מביא לה גם מן הספרות היפה ומתרגם.
ממנה, מהספרות הזאת, היתה רגילה לתבוע את היסוד הכללי, יסוד כל האדם... –
טוב – היתה מסברת – בעברית; אבל
הלא גם המה חיים כבני-אדם... אנוכי
נעניתי לה. אולם הדבר מובן; עד
העת האחרונה היתה אצלנו הספרוּת רק אמצעי סרסרה, ואין איפוא להתחשב עמה עתה. להסתמל בדמוּת רכושו הפנימי של העם, הנובע מחייו בלי כל
אמצעי, היא מתחילה רק עתה – והעם, כמובן, מביע קודם כל את המיוחד לו לבדו... עוד
יבואו ימים. התחייה זה אַך
החלה... וכשקראה
באחד הימים את ה"לאן" של פַיֶרבֶרג רוסית, מצאתיה נרגשת מאוד. את נפשה לא ידעה. מרגלית! כדאי ללמוד את השפה העברית ולו גם רק בשביל לקרוא את היצירה
הלוהטת הזו במקורה. אח, לו ידעה
קרוא עברית. היא משערת... מי הוא
זה פירברג? בן אחד היהודים
האדוקים בודאי... מובן... כן.
אנוֹכי צדקתי באָמרי, כי התחייה זה אך החלה. ואולם – מה משפט ההתחלה! יצירות כאלה הן אמנם סימני תחייה-מתפרצת, בלתי סבלנית... היא
רואה בחוּש, כי כך הוא הדבר, והיא מתפלאה על עצמה: איככה זה, נו, איככה חיתה עד
עתה בלי כל שורש, בלי כל... מולדת-רוחנית?... בעצמה אינה יודעת!... אל
אלוהים! והלא מאוד, מאוד אפשר היה
הדבר, כי תישאר "שׂיָה נידחה" גם להבא, לעולמי עולמים, אילמלא... שבאה
עתה לכאן ואילמלא... אילמלא... שסוּדרוּ התנאים באופן כזה... היא מתחלחלת. ומה
שמרעישה עוד יותר: הלא ידעה בכל
זאת, ידעה גם באוֹדסה את דבר התנועה... ידעה... השכּם והערב דיברו לה על
אודותה... היא מאבדת את פתיל המחשבות... גמרנו
את "על פּרשת דרכים" בפעם השנית. היא בקיאה בתולדות ישראל של השנים האחרונות. בהאָרות ידיעות שונות מן התקופות
הקודמות, עם כל הסתבכויותיהן. היא
יודעת ומרגישה את כל אותן השאיפות הנשגבות, המתרוצצות בלב טובי העם בשנים האלה
וחשה אותן כחלק גדול מעצמה, ממהוּתה.
היא הנה אחת מאותן החולמות הגדולות, שישראל כל כך נזקק להן והיה גם כל כך
עשיר בהן, לו אך ידעה לערוך להן מחיר נאות... –
ובכל זאת – התאוננה פעם באזני – כבד מאוד לחכות... עולמנו מצומצם ביותר... ופניה
באותה השעה היו סמל השאיפה הקודחת. –
מחוץ לחיים עודנו – הסבירה. –
פלסי איפוא נתיב אליהם... היא
הורידה את ראשה. מצחה היה
מחשבה-רוגשת. –
ונפלס! – קראה פתאום בקול ותרם ראשה – נרחיב את הגבולים! רגעים
אחדים התהלכה החדר דוֹממה ובצעדין בלתי-ישרים; אחרי כן קראה אחוזת-מחשבה: –
כן... אבל מתחילה עודנו צריכים להיכּון לזה... "לעולם תלמד"... ללמוד,
אנו צריכים ללמוד... נו, – קראה פתאום בהחלטה קודחת – לך-לך הביתה, א-דוני,
אַל-נא תבלה עת לשוא. גם אנוכי
אגש אל העבודה... 11
יצאתי
מביתה בלב נרגש כים. ברדתי
מהמדרגות שטפה כל עצמתי אל תוֹך לבי ואחיש את צעדי הביתה. ברגעים ההם נדמה לי, כי שם, בביתי,
מחכה לי איזו עבודה כבירה, עבודה עולמית גדולה, אשר כל העולם כולו מיום היותו
ועד היום הזה נלחם בה ולא יכול לה, ורק בנפשי אני חשתי גבורת עשרה
"שמשונים", עזוז אלוהי-האלוהים בעצמו כביכול ואהי בטוּח, כי די לי רק
לנגוֹע בה באצבעי הקטנה הזאת – ותיעשה.
אנוכי אוֹמַר – ויֶהי. אין
צריך איפוא לאחר. נחוץ
להחיש. אַ?... ערבא טבא, ערא
טבא. סליחה. פּנאי מוּעט. שלום. ובבואי
הביתה – לא עשיתי כלום... כל
עבודה היתה קטנה לי, לא יכולתי לנגוע בה מחמת מיאוּס. על השולחן מצאתי את מכתבו של מורשה-הגליל, אשר שלח לי, כפי
הנראה, הד"ר מינקין לעבור עליו, כדי שאקראהו אח"כ באָזני החברים. הוא מדבר שם בהרחבה על איזה שקלים, על
איזה מניות, על איזה בּאנק ועל איזו ידיעות יותר מפורטות מחיי האגודות – מי זה
ישים לב לדברים פעוטים, קטנטנים כמו אלה?
עבודה, עבודה תנו לי, עבודה גדולה, כבירה – אותה העבודה... לא
מצאתי כלום מה שיספּיק לי – ואיעף... שכבתי
על מיטתי ואעביר שנית במוֹחי את אותה השיחה, שהיתה לפני חצי שעה ביני ובין אותה
החוֹלמת הגדולה, שאני כורע לפניה... כן, באותה שעה כרעתי לפניה ברך... גם
את עיניה הלוהטות זכרתי אָז, גם את פניה העזיזים, גם את עטרת תלתליה, גם את קולה
החזק, החודר... ובמוחי
עלו, עפ"י איזו השתלשלות משונה או בלתי משונה, בפעם הראשונה אחרי אותו
הערב, שבו התודעתי אל העלמה הזאת – דברי באֶלי חברי עליה, ואזני כמו שמעו ממרחקי
העתים את השם ג’אֶניה כמו ששמעתיו מפי חברי הלז לפני שנה, בבוקר אביב, בכפר, על
שפת הנחל, אחרי הרחצה... בפעם
הראשונה במשך כל העת הופיעה במוחי בהבלטה-מציקה ותנחת בלבבי הסתירה הזאת בכל
תוקף אַכזריוּתה... ואני
מתנודד... רבוש"ע[1], האמנם כיחש לי באֶלי? את
הקודש חיללתי לוּ עלתה אז על לבבי מחשבת-פּיגוּל על מַכּירתי! באמנם
כיחש לי באֶלי? את
מחשבתי פיגלתי לו עלה אז על לבבי, כי לא כיחש! אבל,
אֵל אלוהים! האמנם כיחש לי
באֶלי?... ולרנר? האמנם
רק את חזות ליבי ראיתי?... אבל
מה לי – ולזה?... מה
לי – ולזה? בחוץ רעש. רעש, אופנים, כנראה, על אבני השוֹסֶה.
הֹרמוֹניקה מנַסרת. בן אדון החצר,
כנראה. חג היום להם. חג גדול. הזמרת עזיזה מאוד.
הנה רעש התופים. טה-טה,
טה-טה, טה-טה-רה-רה-טה. החיל הולך
ישר, בטוח, צעד אחר צעד הולך החיל.
היא צועדת בראש, ראשה זקוף, השער פרוע, הפנים חוצבים את המדבר – נתיב היא
מפלסת... ונפלס! מתגלגל קולה כרעם
אדיר – והמדבר רועש. והיא
גדלה. הנה ראשה מגיע לשמים. ופני תכסה כלימה. הכל מראים באצבע. מי זה שם מתגלגל לרגליה? באֶלי... אחי באֶלי...
סאֶרביזוֹב? טוב... טוב מאוד...
לרנר... מה הוא עושה? חרב
מרוּטה... אל לבה, אל לב ג’אֶניה... –
ג’אֶניה – התחלחלתי ואיקץ. עבר
רגע. בינתי שבה אלי ואקוט בפני. בלילה
ההוא נדדה שנתי מעיני. 12
דופק
העבודה לא עלה ולא ירד. אנוכי
אולי הייתי האחד, אשר ירד בו מעט; אולם בכל אופן לא גררה אחריה הירידה הזאת גם
ירידת דופק החיים בכלל בקרבי... יאֶבגאֶניה
פאבלובנה היתה ממלאה אל כל המוּטל עליה באמונה, אם גם בהתאמצות ידועה... לרנר
היה סר אלי יום יום, מוסר לי פקודות ומקבל ממני. הוא היה כולו נבלע בעבודה. לי נדמה אפילו לפרקים, כי ירא הוא מאוד מפני אפס עבודה; גם
הרגשתי בו בעת ההיא רגשנות יתירה, שלא הסכנתי לראות בו עד עתה. הוא היה נוח מאוד להתרגז. והדבר
הזה – אולי גם הרגשתי מדוע – לא היה נותן לי מנוח מידי פעם בפעם; אולם סערת רוחי
לא היתה-נמשכת. גם אני הייתי נבלע
בעבודה. וקריאוֹתינו
המשוּתפוֹת עוד נמשכו באותה ההתלהבות שהתחילו. במזון "רוחני" היתה השפעת שובע; אולם יאֶבגאֶניה
פאבלובנה היתה יותר כרוכה ויותר שוגה בקריאותינו בביתה, אם גם בימים האחרונים
היתה מפריעה את סדר הקריאה לפרקים תכופים שלא-בכונה. בכלל היתה בימים האחרונים מצומצמת אל תוכה, ואותה ההתאַמצות
שהכרתי בעבודתה לפני שבועות אחדים הָבלטה יותר ויותר; שיחותיה היו מקוטעות ומרוסקות והֶאצותיה לעבודה הקודחות נעשו
יותר תכופות ויותר רוגשות. באחד
הימים הבאתי לה את ספרי ברדיצבסקי מהוצאת "צעירים" ונקראם יחד. היא, המילדת פאֶלשאֶר, לא סבלה את
קפיצותיו הפילוסופיות-פיטניות של המחבר, אולם חביבות היו עליה, מפני שמתוך עב
הערפל דיברו הקפיצות האלה לנפשה הרבה, הרבה... היא סלחה לו את הכל. אצלו
– אמרה לי – אני מקשיבה את משק אותם החיים החדשים, הרחבים... וכשרכשה
לה מושג פחות או יותר נאמן מתביעותיו היסודיות של הסופר הזה, אמרה לי פעם ברגש: –
יודע אתה... צריכים אנחנו מתחילה לפסוע על ראשו של זה... לפסוע – שינתה ותרם את
ידה ותכף אותה לאט לאט כקשת – הלא תבין? ואז נבוא אל החיים הנכספים... ודוקא
באותה שעה – בשעה שראיתיה לפני עטופת שמלת-בית קלה, פרועת-שיער יורד תלתלים,
פניה לוהטים מחוָרים, עיניה לטוּשוֹת-חולמות וידה כאילו נעוצה בעתידות אשר
התרקמו לפניה – דוקא באותה שעה נעורו בקרבי אותם הזכרונות התולעים, אותם
הזכרונות העלוקות, אשר מצצו את דמי וליבי... נעורו
בחברתה – בפעם הראשונה למִמָחרת הערב הראשון להתוודעותנו. היא
קמה ממושבה ותחל והתהלך בחדר בלי-הרף בדוּמיה. זמן רב נעניתי מתגרת אותן המחשבות המרות, אשר הדומיה
הצפעונית כמו הוסיפה אֶרס מַכוה לעקיצותיהן; נטפים נטפים מצצו את דמי לבי ונפשי;
נשימתי כבדה, מוחי להט; אולם בכל כוחי התאמצתי להרגע. לקוּם וללכת משם – לא יעלה על דעתי... ביקשתי לי איזו אמתלא
להפריע את הדוּמיה. לאחרונה
מצאתי. –
יאֶבגאֶניה פאבלובנה, שכחתי... היא
עמדה מלכת, בהתרגשות קלה הפנתה אלי את ראשה ומבטה החמים, מבטה הסוחף כמו גרפני
אל תוכו... עיני נעכרו, ראשי סבב, הכל נעלם, רק בּבה ראיתי; בבת-עין טופחת,
מחממת, מתגעגעת, מאמינה, מוסרת-נפש, בבה-נשמה... תחת לוח לבבי, חשתי, התכּדר
פתאום איזה רגש חמים וימוג.
חמימות-עדנים השתפכה בכל יצוּרי, ותשם מחנק לגרוני... נאלמתי
דומיה. היא
עקרה את רגליה ממקומה, ניגשה אלי לאט ותשם את כפה על שכמי בלי הכרח. פניה היו נלאים-לוהטים ומרוּככים, בעיניה הוצתה פתאום אש זרה לי עד הנה,
ותקרא חרש: אין
צריך... התשמע?... אמור פשוט ג’אֶניה... תיק-תיק-תיק... והיא
שטתה מעלי ותוסף להתהלך בחדר בצעדים בלתי-ישרים. ואנוכי לא ידעתי עוד את נפשי. בלבבי בתחוללה סערה מפרקת. ההוצא משם גן-העדן והובא הגיהנום – או להפך? דומה
ששניהם יחד השתוללו שם... –
דוד! – קראה בגשתה אלי שנית. בפעם
הראשונה קראה לי בשמי – נהיה נא ידידים... אני... נהיה נא ידידים, דוד!... דבריה
הקרו ישר, אך קולה היה רך ורועד מעט.
עדנת פרחי-אגדה נשבה עלי. –
ג’אֶניה! קפצתי ממקומי בקראי בקול כמתחנן – ג’אֶניה שלי!... וזו
היתה נשיקת האהבה הראשונה בחיי... ולי נדמה, כי נשמותינו התלכדו אָז... |