ג'ניה
|
פרק 13 עד 19
(הסוף) |
13
ולנו
נפתח מאז מקור חיים חדשים. לי
נדמה, כי המקור ההוא היה גם זה, שנתן לי כוח ועצמה להטיל על שכמי עבודה
רבה. כמעט תמיד יותר מכפי יכולתי,
מה שהרגשתי גם אצל ג’אֶניה.
שאיפתנו לעבודה היתה בימים ההם כל כך עצומה, כל כך כבידה, שוקטה-כבירה
ונוראה עד אשר כמעט בלעה אותנו ואת אהבתנו יחד... ועל
הפרק היתה אז אמנם עבודה רבה מאוד.
עברה מחצית השנה מיום היוָסד ישראל-הצעיר ופעולות החברה לא היו ניכּרות
מחוּצה לנו לא ראינו גם כלום שישוּנה לטובה או לו גם לרעה אף במעט. לא עשינו כל רושם יסודי. היינו טיפה בים, מָעה, גרגיר בערימת
חול. כי עבודת חברה כזאת היא
עבודה לדורות – לא הכרנו, ואם גם הופיעה הכרה זו רגע בלב אחד מאתנו חלפה ותאבד
כברק, ובלבותינו הנלהבים עשינו אשם נפשותינו; לכן התחוללה בנו תשוקה קודחת,
תשוּקת-תפתה אבל עיורת לתקן את אשר עיותנו – וניקלע מפעולה לפעולה ומעבודה
לעבודה בלי כל עמדה. יותר
מכולנו התהלך לרנר קודר ולפיכך גם קוּלע קליעות יותר מסוכנות משל כולנו. אסיפות נאספו, כמעט, יום יום; הקריאות
השונות נדחו מפניהן, והן, האסיפות, הצטיינו בתשואה רבה, בקדחת קיצונית, אבל לא
בתוֹכן-למעשה כלל וכלל... עבודה,
עבודה, עבודה! – קראו כל הפיות, כמחַקים איש את רעהו עפ"י איזה בולמוס
נעלם, ואיש לא נגע באצבעו הקטנה בעבודה ממשית אפילו כל שהיא, אעפ"י שכל יד
היתה כואבת, כל רגל צבה וכל ראש נלאה... לאחרונה
התחלחלנו מהרגשת הסכנה של הקדחת, המקפת את כל החברה, ונתאמץ להשיב את הכל למקומו
ולהשקיט מעט את הדופק הנמהר. וכעבור
ירח ימים הספקנו אמנם להשיב את הכל על מכונו. למצער, לנו – לי ולג’אֶניה – נדמה כן. לרנר הוסיף להתהלך קודר בלחץ יגון
מעיק. –
לא – התאונן באזני פעם, אחרי אשר, כנראה, לא יכול עוד להבליג על רגשותיו – חש
אני, כי סרתי מן הדרך... – פרידין, חושב אני ללכת מפּה... רועד,
מבקש עזרה בצרה היה קולו. –
איזו רוח נכנסה בך, לרנר? – נזדעזעתי. לרנר
הסב את פניו ממני ויתאנח ומחזהו התפרצה אנחה עצורה: –
כך הוא הדבר, ידידי... אלך... אלך מפה... את הכל צריך להתחיל מחדש... –
אבל מה היה לך, לרנר, והעבודה הלא הולכת כסדרה... –
מחדש, מחדש – לא שם את לבו לדברי – את הכל מחדש... חש אני, כי סרתי... ואנחנו,
אני וג’אֶניה, עבדנו הרבה. חיפשנוּ לנו
עבודה – ונמצא. ביטלנו גם את
חלוקת-העבודה, שהתוינו לנו מראש... ויהי
לנו היום לעבודה, והערב לשילומים... או
איפּכא? – – – והחידה,
בכל זאת, עודה סתומה לי... לרנר
ובאֶלי... באֶלי ולרנר... ולרנר
הולך מזה... פתאום... ועל
לבה של ג’אֶניה, כנראה, אין כל עקה. ולבי
מתפרפר בין שתי צבתות מלוּבנות בּאש... 14
עברו
שני ירחים. העבודה הלכה כסדרה וגם
החיים – כסדרם... לרנר היה מדבר
אלי יום יום על החלטתו ללכת מזה, ואני הייתי משתדל להטוֹתוֹ ממנה, משתדל באמת
ובתום-לבב, אעפ"י שמהצד השני לא היה הדבר נוגע אל לבי כל כך עמוק, כמו
שנדמה לי, לו גם עזב את העיר.
יחסי אל ג’אֶניה, הגיעו עד נקודת-ההפסקה ודמוּת-דיוקונו של לרנר חברי
היתה מרגיזה תמיד אחד ממיתרי לבבי... היתה
השעה השמינית ואנוכי שכבתי עוד על משכבי.
הבוקר היה מעונן מעט; בחדר היה חצי-אופל: אור היום הכהה גם הוא חדר אל
חדרי רק למחצה מבעד לשמשות המכוּסות באד כהה. כל הלילה נדדה שנתי מעיני: טיפות הגשם הפעוּט, שהתדפקו בלי
הרף ובלי כל שינוי על פחי-הגג לא נתנו לי מנוח כל הלילה, ובהעירן בי מחשבות
נוּגות, דוקרות עמוק, עמוק – כסתיו... הייתי
קרוב לדמעות... ואעפ"י
שהמחשבות הללו היו חצי-הרגשות, לא ברוּרוֹת, בכל זאת אפשר לאמור, כי
ליל-הנדוּדים הזה היה לי ליל חשבון-הנפש הראשון אחרי השגיון המבליע שנטבעתי
במצולתו; ההפסקה-הארעית הראשונה של אותו הזמזום הנעים, שהממני כל העת... אולם
זה לא היה עוד וידוי בעצמו; זאת היתה המצילה הקוראת להתוַדוּת... ורק
אנוכי הייתי אָָז אותו "עם-הארץ", שאינו יודע את פּירושה של הקריאה
הזאת... המצילה
הכהה אַבל הבלתי-נפסקת עוררה בלבי מחשבות נוגות ועוקצות, אותה התשובה העיורת
שבלב על חטאים-סתם, חטאים שספק נעשו ספק לא נעשו וחטאים שוַדאי עלוּלים
להיעשות... ואולם בה באותה שעה, בעקבה של זו הראשונה, פרכסה בלב עוד תשובה אחרת,
יותר ברוּרה, יותר וַדאית, ויותר מורעלה ומַרעילה – תשובה על עבירות שלא נעשו,
על חטאים שנחמצו, ועל עווֹנוֹת שנדושו בעקב... אֶרס
אותו הלילה מילא עוד את כל לבבי; גם השמים הכּהים מחוּץ היו מלאים ארס; גם חדרי
מבפנים היה נזעם וקודר – וכל תשוּקה לא היתה לי להתנשא ממיטתי. וּבבוֹא
אלי לרנר החדרה, בהיראות אלי פניו המעוּוָתים, המפיקים יסורים רבים נקברים, נחנקים,
בהביטי אל עיניו שנתעמקו, אשר גורלן, כנראה, היה כגורל אותן שלי – שמו דמעות
מחנק לצוָארי. –
עודך ישן? והקוֹל
ניחר ורועד-רועד, שופך עליך ים של רעל בידוּת-עולמים; קול אַלמנה צעירה הנועה
וחפצה חיים, בשובה מקבוּרת אישה האהוּב... –
לא... אין חשק לקום... –
אחרת שבת, מה? הוא
ישב על הכיסא אשר למראשותי. –
לא... כך... הבטתי
אל פני רעי כמעט ואבין, כי דבר לאט עמו; אולם הרגש הרגשתי, כי צריך אני לשום יד
לפה עד עת קץ, והעת ההיא – אשוּרנה ולא רחוקה... קמתי
ואלבש את בגדי וארחץ את פּני ואבקש תה.
מילאתי כוס גם לחברי ונשתה בדוּמייה. כבדה
היתה עלי השתיקה – כדיבוּר על חברי, אבל שתקתי. –
פרידין – הרים, לאחרונה, חברי את עיניו הלחות-בוערות עלי. הבטתי
אל פניו בצפּייה. –
פרידין – התנשא ממקומו וישב שנית – היום אני נוסע, כלומר מחר... לא
זה חפץ להגיד. חשבתי, כי לבי
מתמזמז מעצמת הלחיצה. –
לרנר – לא התאפקתי, כי לא ידעתי את נפשי – אתה... מה אתה חפץ להגיד לי?... פני
רעי כוּסו בעב-הענן ויאָלם. נקוטיתי
בפני – ואשתוק. עברו
עוד רגעים אחדים. הוא העיף עלי
שנית את עיניו. –
היא – קרא בהמשכה שלא-מדעת – לא זאת... אֶ... כבד מאוד, אַח לא... לבי
נלחץ ועיני נעכרו. מיהרתי להסב את
פּני. –
גמַרתי – הוסיף רעי לקפּץ מעניין לעניין – לנסוע עתה לבזק... אנוח מעט; אחר-כך – מחדש...
הכל מחדש... מבין אתה?... פרידין – קם, לאחרונה, מכיסאו – ניסע נא יחדיו... זאת
חפץ להגיד. –
יחסיו? –
כן – התחיל רעי וקולו נעשה מרגע לרגע יותר בטוח – זאת היא עצתי... הבינותי
– חשתי בכל מהוּתי המתקוממת את אותם הדברים המרים, את אותם הדברים הנוראים, אשר
החליט חברי להשמיע היום באָזני – ואתחלחל; אולם לא הסתפקתי רק במה שהרגשתי; לא
חפצתי להאמין, וכשחפצתי – לא האמנתי, כי הוא החליט להשמיעם אלי ברור; צריך הייתי
לשמוע אותם מפיו, אעפ"י שרק זכרונם הכהה והמטוּשטש בלבד בתר את לבבי
כמדקרות חרב... –
לא אבינך, לרנר... –
אבל צריך אתה להבין! – התלהב רעי – פרידין... עומד אתה על עברי פי פחת... נו
חושה, חושה איפוא – – – –
פרידין – גמגם רעי בהתרגשות – אתה... אתה אוהב את ג’אֶניה... אתה... גם אני אהבתיה... גם
אני אהבתיה – ופירושה? לו
היה מדבר אלי כדברים האלה עוד אתמול – כי אָז היתה ג’אֶניה אולי זוכה שתפריד
ביני ובינו לעולמי עולמים; אבל היום הבלגתי. הוא לא חידש לי כלום; הוא – היה רק המשך הלילה... הורדתי
את ראשי. –
אם א-ני א-הב-תי-ה! – הטעים רעי את דבריו שנית ויורה באצבעו על לבו, בהתייצבו
נכחי. –
יודע אני, לרנר... –
מה? – קפת רעי כנשוּך נחש – יודע אתה?... היא עודה... –
לרנר! – שיסעתיו להכחיש את השערתו. –
ואתה – שעה אלי – בכל זאת לא ירקת לה בפניה... –
לרנר, היא לא... –
מסרטוּט! – שאג רעי בקול מוזר – אין לי דבר עמך!... –
לרנר! – קמתי ממקומי. –
סוּרה! לא טוב אתה ממנה, נבזה! הוא
חבש בקצפו את מגבעתי שלי ויפתח את הדלת ברעש. –
היא לא סיפּרה לי כלוּם! – שאגתי בנשימה אחת – חזוֹר בך, רע! –
מה? – הפנה אלי את פניו וישאל באֶרס-רוֹעֵד. –
חזור בך! באותה
שעה תעבתיהו בלבי. –
מה אמרת? – הוסיף רעי אֶרס בלעג-מר. –
היא לא סיפּרה כלום, אני אומר לך, כלום לא סיפּרה! שומע אתה? –
כלום – נבוך רעי ויסגור את הדלת – ו... מאין איפוא תדע? –
לא לך לדעת... הבינותי... –
ה-בי-נו-ת – הטיל ספק בדברי ויחפוץ להאמין בהם. –
כן... דרכיך העידו... פניך העידו... –
כן – נאחז רעי במחשבה – נו, סלח לי, רעי... ובכן אנו נוסעים?... –
לא אראה כל נחיצות בדבר... –
חה-חה: נו, השתעשע עם השטן... פרידין – אני אחיך... –
לרנר – התחננתי אליו – ספר לי מה מצאת בה... –
אני אחיך – לא שם לרנר לב לדברי – פרידין, אני... אני רואה אחריתך... –
מה מצא-ת בה, לרנר? –
מה? – הזדעזע פתאום – מה מצאתי בה, אתה שואל? את זה אתה שואל? – המשיך בארס במהירות
– פרידין... אחי... אנוכי מצאתי בה... מצאתי בה עלמה... המתרפקת – הוא מונה
באצבעותיו – עלי; אחר-כך על איזה ריאליסט-ריקה; אח"כ על איזה מורה-סופר או,
חושב כי הוא סופר... סרביזוב... יודע אתה אותו... אח"כ על רעוֹ, מתחת
לחטמוֹ, על באֶלי... אח"כ עליך, ובעוד שבועות אחדים תמצא לה מסתמא עוגב אחר
– – – הנה מה שמצאתי בה!... עמוּד הקלון היא בדרך-חיי! – סיים בקול נורא – נוּסה
לנפשך, אני אוֹמר... כל
מידת שנאתי שטפה אל תוך לבבי בנענה ולרנר היה מטרתה. –
לרנר – הטלתי בו ארס – הלא אהב תאהבינה עוד גם עתה... –
מה? – קפץ רעי ופניו עוּותוּ. –
כן! – החלטתי במנוחה מעושה – אתה אוהב אותה גם עתה... –
את מי? התלהבו עיני רעי באש מוזרה – את זו העגבנית?... –
מה אמרת? – שאגתי ולא ידעתי את נפשי – שוטה! הדלת
נפתחה וג’אֶניה באה החדרה. 15
אנוכי
קמתי לקראתה. לרנר הוריד את
עיניו. היא
הציגה במנוחה את שמשייתה בפינה על יד התנור. ניגשה אלי, נתנה לי את ידה ותברכני; אחר-כך קרבה אל לרנר
במנוחה, כאל מיוּדעה מכבר, ותוֹשט גם לו את ידה. –
מה שלומך, אדוני לרנר? הוא
הרים את עיניו ויושט לה את ידו. –
חא... שלום – התנשא ממקומו לאט. –
שב נא, שב – הרגיעה אותו ותתבונן מסביבה – אנוכי אמצא לי מקום. דוּמיה. איש מן הצד היה שֹם אותה לשוֹפטת
ואותנו – לנאשמים... נוּ
– הפריע, לאחרונה, לרנר את הדוּמיה – צריך איפוא ללכת; איזו שעה אתה? – פנה אלי
ויישאר על מקומו. –
למה זה תמהר? – שאלה ג’אֶניה בשבתה על מיטה – או אולי אנוכי הגורמת? – שאלה ג’אֶניה
בלעג כל-שהוא. עיני
רעי התלקחו, כיסאו חרק מתחתיו ולא ענה דבר. –
הוא נוסע מחר מכאן – חפצתי להחליק את השרטת. –
נוסע? לאן? –
לבזק. –
להרבה זמן? – פנתה אל לרנר. –
עד... עד עבור ימי הקיץ. –
ואח"כ תשוּב אלינו? –
לא. –
כיצד? לעולם? לרנר
לא ענה. כוחו עזבהו. –
והעבודה? – קיבלה ג’אֶניה את שתיקתו כהוֹדאָה. הוא
לא ענה גם על שאלתה זו. –
נוּ, שלום איפוא, פרידין! – קם, לאחורנה, מכיסאו ויושט לי את ידו. קולו
רעד. –
הלא תסוּר הנה מחר? –
אולי... נתראה עוד – חפץ, כנראה, לרמז לי על הצעתו. בלבי
התעורר פתאום רגש מעיק; האָמנם – הרגשת הבדידות העתידה?... –
שלום! – קרא בחפזה ויצא. ולג’אֶניה
גם לא פנה... 16
בצאת
לרנר מן הבית השתררה בינינו דוּמיה נוֹראָה. ג’אֶניה קמה הן המיטה ותתחיל להתהלך בחדר אחוזת-מחשבות, כפי
הנראה, בלתי נעימות. לפעמים היתה
מעבירה בכפה על פניה במהירות ומתאנחת חרש. ואנוכי
סבלתי ברגע ההוא את כל יסוּרי הגיהנום.
נוסף על הכל עלו על לבי ברגעים ההם גם דברי באֶלי חברי למקוּטעים, אשר
החלו בימים האחרונים מאיזה סיבה לעלות על לבי ולדקרני לעתים תכופות. כל מלה וקטע עקצוּני כנחש צפעוני; כל
הד צחוק-פרוּע או הלצה צינית, שהגיע לאָזני ממרחק בעת ההיא, הסתמנו באָזני
ובלבבי במלה האַכזרייה: –
עגבנית... עגבנית...
הנה היא מתהלכת בחדרי ולועגת לי ולאהבתי... אַח...
אוֹי-י... עגבנית
– תיכף תיגש אלי, תחבקני, תשקני, ואגב תשקיף מבעד לחלון החוּצה: אולי יש אחר טוב
הימני, יפה הימני... מְצְ-אַה...
הכיסא
חרק תחתי ברעש. עגבנית,
עגבנית – עטוּפת שמלה שחורה – עדוּית מעיל לבן חפשי – עגבנית... ולרנר
הלא אהב יאהבנה גם עתה – וגם אני אוהבנה... הנה
היא עלמה זו – אני אוהב אותה... תרוּעה
גדולה וממוּשכת... תרוּעת עגלת הקיטור מן התחנה. ולי נדמה, כי את יללדת לרנר חברי האוּמלל אני שומע, הבוכה
עתה במסתרי היער על אָבדן אהבתו ונשמתו, ויללתו הולכת מסוף העולם ועד סופו... וככה
איליל גם אנוכי... לא!
הוא ייליל; הוא – יבכה; כי הוא חדל-אישים, נבזה, עריץ... ואני... –
ג’אֶניה! – קפצתי אליה בחלחלה ואלחצנה מאַחוריה אל לבי בכוח גדול – אחותי!... –
דוד! קראה אלי ג’אֶניה חרש – עזבני. –
מה? – נרתעתי לאחורי. –
הראית? הוא לא הושיט לי את ידו... הורדתי
את עיני. –
כן... –
שוטה – סיננה מבעד לשיניה ותשב על הכיסא. דוּמיה. –
שמע נא, דוד – פנתה אלי – קרב הנה... הנה... שב... היא
הושיבתני על ברכיה. –
כן... האהבת מימיך?... עיניה
היו כל כך שוגות ומַשגוֹת – ואנוכי הבטתי ישר אל תוֹכן. לא העזתי לחשוב עליה מחשבת-פּיגוּל
באותה שעה. עניתי
לה בנשיקה רותחת. –
חדל, דוד... אמור: האהבת מימיך? –
אהבתי, ג’אֶניה, אהבתי... אהבתי ואוהב... –
אַח, דוד! חדל ממעשי-נערוּת! נו? –
כלומר? –
בטרם שפגשתני?... –
זאת היא אהבתי הראשונה, ג’אֶניה הראשונה... –
ככה ידעתי... ואני... –
ואַת?... –
דוד! – לא הפיקה שאלתי הנלהבת רצון ממנה. –
ג’אֶניה... –
שמע נא איפוא, דוד... מעולם לא הייתי מספרת לך, אלמלא... אלמלא, נוּ... אנוכי
אהבתי פעמים
אחדות בטרם שפגשתי אותך... את לרנר אהבתי עוד לפני שנתיים ימים... את רפאל
גילדין הריאליסט... אהבתי את סרביזוב באודסה, גם את באֶלי חברו אהבתי, ועתה אני
אוהבת אותך... כן... ואת כולם אהבתי! – הרימה את קולה הרטוב – את כולם, דוד!...
אהבתי בכל חום-נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב-העלומים... אהבתי – ואתמסר לידם
כולי... כולי, דוד, כמו שאני מסוּרה לך עתה... אבל הם לא אָבו הבינני... הם...
הם היו שוטים ושפלי... הכחדתי מלרנר דבר? ישר הגדתי לו: לרנר – חדלתי... מה
הפלא? חדלתי – וחסל... אדם שוֹגה... ומה ענה?... ומה ענה רפאל גילדין?
וסרביזוב?... במי האשם?... שואלת אני, וכי בי האשמה?... בי?... מפני מי הוּרמה
המסיכה?... מפני מי, אני שואלת... מילא, לבאֶלי ירקתי בפניו... שוטה! – כתפותיה
הזדעזעוּוקולה הורם כמעט ויחנק – שפל!... ל... עגבנית נתנני... הוא באֶלי,
המוגבל, ה... השפל, הנמלה, דוד! – נפלה פתאום על צוארי ותלחצני אל חזה וקולה
הלוהט-רועד נפסק – יקירי... אנא... אל נא תהי גם אתה כמוהם... –
ג’אֶניה! – התחלחלתי ואקרא בכאב עצום בלב – השקטי... אני מאמין... אני שונא את כולם...
אני מתעב... –
אַח, דוד! – נרתעה ג’אֶניה וקולה רעד מתוך דמעות סוערות – שכח, דוד... שְכָחה... 17
נדכּא,
מעוּנה, חיו ורפוי-עצבים ישבתי למחרתיים על יד ג’אֶניה ואחריש. דוּמיה מעיקה רבצה בחדר. היא היתה כבדה ואילמת כג’אֶניה. מה
לה? היא
לא דיברה אתי דבר, רק שאלה קטנה אחת שאלתני בבוֹאָה: –
אתה לא היית בביתי כל העת?... מדוע
לא עניתי לה? ותשב.
מתחת
למצח העיפוֹתי עליה את עיני. הכל
כשהיה, אך... העיניים,
העיניים... מִנָלָהֵם הא?... קור-קל
עבר בעצמותי... מה
לה?... –
מה תביטי אלי? ואנוכי
רוֹעד שוב מקור בלתי-ידוע לי עד הנה. וכשהנחתי
דומם, שלא בלי רטט, את ראשי הנִלאֶה על כתפה הדוממה, חיבקתני פתאום בשתי
זרועותיה, כוֹננה רגע עיני מוּל עיניה, אחרי-כן לחצתני פתאום אל חזה בכל כוחה
ותמטיר עלי עתרת נשיקות חמות, נלהבות, קודחות, נשיקות נפש רועדת, מפרכסת... חשתי
בלבי חמימוּת קלה מאירה... –
ג’אֶניה! – קראתי בקול חלש מבלי הרים את ראשי – אח, ג’אֶניה... היא
לא ענתני. הבטתי
אל עיניה שנית ואֶדוֹם. ובטרם
לכתה מאתי שלחה אלי שנית את מבטה החדש, מבטה הנורא, ומפי התמלטו מלים נחפזות,
בוערות: –
מחר אהיה אצלך... והיא
העיפה עלי שנית את עיניה, מעֵבר לסף... 18
עברו
ארבעה ירחים, ירחי עמל ויסוּרים.
לרנר כבר הלך לו מזה וכל העבודה נשארה על ידינו... תיכף
אחרי לכת לרנר מזה החל הד"ר מינקין וכל אלה החברים ה"מתוּנים",
כמו שקרו לעצמם, להציקני בדברים מעין אלה, שהעיר לנו זה כבר בהערתו למכתב-הנשים,
ורק ביתר מחאה, ביתר שאת... במצב האגודה, בנוגע לפּרוֹגרמה הבאזלית, היתה עזוּבה
רבה; הפּועלים היותר חרוצים מן העם עזבו את מחנותיהם השונות ויבואו לעבוד אתנו,
יען כי היתה עבודת "ישראל-הצעיר" יותר מתאמת, יותר מַספקת לתביעותיהם
הכהות של כוחות צעירים, כוחות סוערים, רוגשים והוֹמים; אולם גם בעבדם במחיצתנו
אנו נזקקנו למוֹרי-דרך, למפקדים... ואני
וג'אֶניה – אהבנו איש את רעֵהוּ... אהבנו בכל אַכזריוּתה ומוֹראה של המלה הגדולה
הזו לנו – – – לנו!... אמנם
בימים האחרונים מתחילה ג'אֶניה לשום יותר את לבה לעבודתה; אבל ככל אשר תוסיף
לעבוד כן יגדל יגוֹנה; תמיד אינה שבעת רצון, תמיד היא מתאוֹננת... בוֹדה
היא... החברות
באגוּדתה אמנם מתרבוֹת, אבל אין היא רואה בהן כל תועלת. שולחים אותן לגבות כסף – הולכות,
מפקדים לעשות איזה דבר – עושות.
אבל אין בהן חיוּת, כל ניצוץ לוהט... כל צעד קדימה עיקרי, יסודי אינה
מרגשת... לומדות הנה עברית – ומפטפטות בסַלוניהן: שלום, אדוני... תודה רבה...
מה?... אָהבתי, אהבתָ, אהבתְ... והלאה מזה – לא כלום... ל-לא כלום... כאילו כל
עיקרה של האגודה לא נברא אלא בשביל זה, שאֵלוּ בנות המוֹדה תוכלנה להשתעשע, מלבד
במלות הצרפתיות, שרכשו להן מעל דפי איגנאַטוֹביץ, עוד גם במלוֹת עבריות...
לאחרונה, מתחיל הדבר להיות לו לזרא... זמן רב לא תסבוֹל את זאת... אנוכי מדבר –
מה אנוכי מדבר? יודע אנוכי אותה, מה?... לא זאת היתה כוָנתה... מבין אנוכי? כל
זה, כל זה ביחד – לא זאת, לא זאת – וחסל... אח, דוד, דוד!... ואנוכי
– מבקר אותה יום יום, שוֹהה אצלה זמן רב, מדבר על מה שנשכח ושלא נשכח, ומתאומן
באזניה על אשר בימים האחרונים התחילה לסוּר אלי לעיתים בלתי-תכופות כל כך
כמקדם... כן...
אותה המהוּמה הרבה, שמתחה את העצבים עד הקצה האחרון בעוד היום פה לרנר, היתה
אנחת-הגיבוֹר האחרונה... "ישראל
הצעיר" יגוַע, ימוּת והיה כלא היה – ושנה לא תמלא לו... העֶצב-הרועד הראשון
נקרע יחד עם לכת לרנר מזה – וגם האחרים ייקרעו... ייקרעו...
ג'אֶניה
מתחילה בימים האחרונים לשעמם.
מבין אנוכי? הכל ה-כל –
מה-שהיה... מרחביה אין... צר לה המקום... לי
עודנו די מרוּוָח... 19
עבר
עוד ירח... הכל
כשהיה – מלבד מפלגות התלמידים שחדלוּ וקריאות-הציבוּר שאָפסו; הכל כשהיה – מלבד
האסיפות הנלהבות שבטלו ובית-המקרא והביבליוֹתיקה ששממוּ... הכל
כשהיה – מלבד בית-הספר לנערוֹת, שבא לידי מוֹרה אחרת "מחזקת פּנסיוֹן"
והיא מחנכת שם את ילדוֹת אלה האנשים, שידם משֹגת לשלם לה חמישה וששה רובל
לחודש... ג'אֶניה
כבר הלכה מפּה לפני שבועיים.
שוממים היו לה, לאחרונה, החיים פה בכפיפה אחת – עם מי? עם מה? –
אין היא פילוסופה – אמרה לי על התחנה – אחרת במקומה ובמצבה היתה כבר טעוּנה מסקנות-טבועות
והחלטות קבועות, והיא... היא יכולה רק לקחת את מקלה ואת תרמילה – והַיְדָה... אנחנו, כמובן, נשארנו ידידים... כשניפגש ברבוֹת הימים צריך
אני להוֹשיט לה את ידי ולשאול לשלומה... היא...
אך, לא! ג'אֶניה, קרן-השמש האחת,
אשר במחשכי לבבי השמם – לא! אין אני
כמוהם, אין אני כמוהם!... |