_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משעבוד פראי לשעבוד תרבותי

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

א

 

בשעה שכתבתי את הדברים, שבאו אחרי כן בקובץ הראשון של 'בשעה זו'[1], היה מצבנו היישובי קשה ומאיים במידה כזאת, שאני מתקשה למצוא לו ביטוי הולם.  אבל מצב נפשי לא היה קשה במידה כזאת.  הפורענויות, שבאו ושהיו עתידות לבוא עלינו מבחוץ, לא הטילו עלי אימה יתרה.  מלומד אני בייסורים ועוד יותר מלומד עמנו בייסורים.  בבטחון גמור כתבתי מה שכתבתי בידעי, כי אנחנו, בני העם קשה-העורף, בייחוד קשה-העורף בשעה שרוחות רעות מסתערות עליו לכלותו, נעמוד בפני כל רוחות רעות וקשות.  צריך היה רק לעורר בקרבנו את רוח המרד העקשנית ההיא, את כוח החיים העקשני של עצמותנו, – ואת זה ניסיתי לעשות ברשימה ההיא.

אחרת היא עתה, אפשר לאמור – ממש ההפך.  עדת ישראל בארץ-ישראל – ולא רק בארץ-ישראל – צהלה ושמחה.  מכל עברים קול רינה וישועה, ממש גאולה!  – ונפשי אני מרה עלי וקשה עד הקצה האחרון, כמעט עד לייאוש.  הטובה המרובה, שבאה עלינו מבחוץ, עם התולדות, שהיא כבר הספיקה להעמיד בקרבנו, מטילה עלי אימה ומשיבה את נפשי עד דכּא.  יודע אני מיום עמדי על דעתי, אף הרבה ממה שראיתי בימי חיי לימדני לדעת למדי, כיצד פועלת טובה מרובה מבחוץ על נפש עמנו המדוּכּאה והמנוּדה, שלא טעמה מיום גלוּתה טעם של יחס אנושי, של סבר פנים אנושיות מצד אחרים, והתאֵבה כל כך ליחס אנושי, לסבר פנים אנושיות מצד אותם האחרים, האחים באנושיות.  לפיכך, כמעט שהתחילו בקרבנו השיחות וההשערות על דבר הטובה המרובה, שיוכל הכובש להשפיע עלינו, הרגשתי איזו מועקה נפשית ופחד מפני סכנה חדשה של השפעת הטובה, הגדולה אולי מכל הסכנות, שיכולנו להביא בחשבון, לכל שאיפתנו היסודית, לכל תחייתנו האמיתית.  בייחוד התגבר בי הרגש הזה משעה שהגיעה אלי השמועה על דבר בשורת 'הגאולה'[2] ועל דבר ההתלהבות בלי גבול, שעוררה הבשורה בקרב כל שדרות עמנו, התלהבות, שאינה משאריה שום מקום להכרת ערכה האמיתי של 'הגאולה' וליחס הגון אל 'הגואל', ליחס של עם נאמן לעצמו, יודע לכבד את עצמו גם בפני מה שהוא חייב לו הכּרת תודה, יודע להודות או להלל באמת ובתמים על מה שיש להודות, ולהשאיר בלי הגעה מה שאין להודות או להלל ושאין מקום להביעו.  אבל מה שאני רואה היום במציאות עולה על כל מה שיכולתי לשער, אם ההשערה שבהכרה ברורה או אפילו רק השערה שבהרגשה עמומה.

יש בנפש האדם בכלל איזה קו טרגי או פַטַלי:  רוב רעה כאילו ממרק את הנפש ומביא לידי גילוי את הטבע האנושי בצורתו היותר יפה, – כמובן, אם אין הרעה גדולה מכפי כוח סבלה של הנפש ובכלל מפי כוחותיה העליונים;  בעוד אשר רוב טובה ממעט את הדמות האנושית של האדם, כאילו הטובה המרובה משמינה את הנפש, 'מדַשֵנתה עונג' ומכבידה את כוח ההשגה ואת כוח המעוף שלה.  כך פועלת לא רק הטובה הגשמית, כי אם במובן ידוע גם הטובה הרוחנית.  הטובה הרוחנית – או האושר הרוחני, – שאינה עומדת אך ורק על היצירה ועל חבלי היצירה, כי אם על מה שנתגבש לרכוש מפרנס מן המוכן, מביאה גם היא סוף-סוף לידי השתמנות ידועה ולידי טמטום ידוע, שאינם מורגשים אולי לכל עין, אבל הם די מורגשים לעין רואה מה שעמוק מן האור, המאיר את הפנים או את השטח;  ואין צריך לומר, כי כך פועלת הטובה, הגשמית או הרוחנית, הבאה מן החוץ, מכוחם של אחרים או ממוחם ונפשם של אחרים.

זוהי אחת הסתירות היסודיות בנפש האדם, הקורעות אותה לגזרים שאינם מתאַחים: האדם מבקש בחיים אושר, טובה, גשמית ורוחנית כאחת – אלא מה יש לבקש? מה הם כל החיים?  – והטובה כאילו מטמטמת את נפשו ומצמצת את חייו!  (ואולי אין הסתירה הזאת באה – כמו אולי כל הסתירות בנפש האדם – אלא ללמד לאדם בינה, כי לדעות לחיות בטובה, זאת אומרת לדעת לחיות את עצמו, לא רק את הספירות התחתונות ולא רק את העליונות שבעצמו, אף לא את התחתונות לחוד והעליונות לחוד, כי אם את כל עצמו, בכל מלוא שיעור קומתו בבת-אחת, בכל רגע של חיים, וכי עליו לפי זה לרדוף את הדעת הזאת, את הדעת לחיות, על מנת להשיגה, לרדוף על מנת להשיג מה שלכאורה אינו מושג, כי עצם החיים הרודפים הם פה אולי עצם ההשגה).  אבל בייחוד בולטת ההשפעה המצמצמת של רוב טובה על רוחו של עם.  הקריאה 'וישמן ישורון ויבעט' יכלה להיקרא – בשינוי שם, כמובן – על כל עם בכל הדורות והזמנים, שהרי, כידוע למדי, אל עם אחד הגיע לידי ירידה גמורה ולידי אָבדן חירותו הלאומית מתוך רוב טובה.

בכל אופן, בעם חי, שאינו תלוי בדעת אחרים ואין טובתו באה מידי אחרים, אין הטובה המרובה נוגשת במישרין בעצם עצמותו ואינה מסוכנה לעצמותו, כל עוד אין טובתו עומדת כולה או רובה ככולה על ניצול עמים אחרים.  אולם עמנו, שכולו, מצד חייו הממשיים, תלוי בדעתם של אחרים, – אוי לו מרעתם של אחרים, ואוי ואבוי לו מטובתם.

כאלף ושמונה מאות שנה חי עמנו במצב ששום אומה ולשון לא היו יכולות להתקיים בו – אף אמנם לא התקיימו, – והוא התקיים.  שום תנאים קשים ואכזריים, שום ייסורי גיהינום, שום עלבונות שבעולם, שום קרבנות נוראים, לא העבירוהו על דעתו, ועצמותו נשארה שלמה ביסודה, אם כי לקויה ברוב בניינה ופגומה מצד צורתה.  תהיה דעת מי שהוא, אם מקרה האחים או גם מקרבנו אנו, מה שתהיה על עצמותו של עמנו, הרי עצמות היא, הרי עצמותנו היא, הרי היא כל ישותנו, כל טעם ישותנו וכל שכל ישותנו.  כי מה הוא כל האדם (האדם הפרטי והאדם הקיבוצי – העם), מה כל צורתו האנושית, כל יסוד חייו ולעמו האנושיים, כל כוחו לחיות חיים אנושיים וליצור חיים אנושיים, כל כוחו להשיג את העולם הגדול ולברוא את עולמו האנושי, – אם לא עצמותו המיוחדת, ה'אני' המיוחד שלו?  מה הן כל הדעות והיצירות, כל התורות והעולמות של כל גאוני עולם בכל הדורות והזמנים, מה כל תכנם וכל צורתם, אם לא בּבוּאת העולם הגדול, כפי שהוא השתקף בעצמותם המיוחדת של אותם הגאונים?  ומה הוא הכוח היוצר של כל אלה, אם לא ה'אני' העצמי של אותם הגאונים?  ואין לך 'אני', שאין לו עולם מיוחד, אלא שמידת גדלו וחשיבותו של עולם זה תלויה במידת כוח המחשבה והיצירה של ה'אני', ואולי נכון לאמור – תלויה בעצם במידה שה'אני' הוא עצמי, שכל ספירות גופו ונפשו, העליונות עם התחתונות, מאוחדות ומרוכזות כולן בנקודה אחת זו, שקוראים לה 'אני', עצמות מיוחדת.  ומה נשאר לאדם (או לעם), המכחש בעצמו, המבטל את עצמותו?  או האומנם יכול אדם לטשטש בנשמתו את עצמותו הלאומית מבלי לטשטש באותה המידה את היסוד היותר חשבו בעצמותו האישית?  או האומנם מה שבא מן החוץ, מן הדעות והמידות, מן השירה ורוח החיים של אחרים, ימלא את החסר, יברא את האדם (או את העם) או יחד את האדם, המחוסר עצמות?

אבל הנה באה העת החדשה, ורוח של חירות התחילה מנשבת באירופה, ואך התחילה הרוח הטובה ההיא להראות את פעולה גם ביחס לעמנו, אך נעשו התנאים, שהוא חי בהם, קצת יותר נוחים, אץ התחיל מצבו להשתנות לטוב, – ועקשנותו התקיפה כאילו הולכת באותה המידה ומתמסמסת, והוא הולך ומתרכך ומיטשטש.  במידה שקיבוץ יהודים באיזו ארץ משתחרר מבית-כלאו, מתנער מעפרו, מתחיל לחיות חיים יותר טובים, במידה זו מתחילים אישי הקיבוץ – כמובן, תחילה במספר קטן, ההולך הלוך וגדול – לשאוף לטשטוש הצורה הלאומית, להתבוללות, ולאחרונה לטמיעה גמורה.  בדרך זו הולך קיבוץ אחר קיבוץ, במידה שרוח החירות מגיעה לארץ שהקיבוץ יושב בה, ובדרך זו התחיל לאחרונה ללכת אותו הקיבוץ, שהוא בזמננו רוב מניינו ורוב בניינו של עמנו.  ומה שמדכא ומעליב ביותר הוא, שכאן פועלת בעיקר הטובה הרוחנית:  המחשבה והיצירה של האחרים, החיים הרחבים והעמוקים של האחרים.  ההשפעה הפנימית הזאת פועלת את פעולתה מבפנים, מן היסוד.  במידה שהיא כובשת מקום לפעולתה בנפש היהודי, היא הורסת את היסוד של כל מחשבתו והרגשתו הלאומית והעצמית, של כלמה שיש בו משום כוח עצמי בנפש מלפני ההכרה וההרגשה, והעיקר, היא בונה במקומו, במקום היסוד הטבעי, יסוד אחר לכל עולמו הפנימי ולכל חיי עולמו, עד שכמעט לא נשאר לו מעצמותו כלום, עד שלא נשאר לו מה שיעמוד על עצמותו בכוח איתנים בפני כל הרוחות והזמנים, בפני כל התורות, הדעות והיצירות, מה שיתבע ממנו בכל תוקף של כוח החיים העצמי להביא לידי גילוי את עצמותו בצורה ובדרך המיוחדות לה.  תחת זה יופיע מה שמביא אותו לידי כך, שיהיה תוהה על הראשונות, על העם קשה-העורף, שעמד על עצמותו בעקשנות כל כך איתנה, שנתן את חייו ואת עצמותו זו ליקוי נפשי נורא, סירוס נורא של כוח החיים, עלבון נורא לחיים האנושיים, ואין לה בעיניו תקנה אלא בעקירה גמורה מן השורש על-מנת להכניס מה שיש להכניס במקומה לתוך הנפש משל אחרים.  ואין זרם איתן של חיים עצמיים, שיטפח לו על פניו מתוכו ויתבע ממנו את עלבונו, את עלבון חייו ועולמו.

ואותו החזיון מבחינה אחרת נשנה גם בארץ-ישראל.  היה זמן לפני המלחמה עולמית, שהתחלנו להשיג השגה של חיים מה שהחיים בארץ-ישראל מלמדים אותנו השכם ולמד.  התחלנו לעמוד על הדבר, לעמוד מתוך הכרח, מאין ברירה אחרת, מתוך התנאים הקשים והאכזריים שנמצאנו בהם, כי לעשות דבר-מה, ליצור דבר-מה של קיימא, יכולים אנחנו רק בעצמנו, מתוך עצמנו, בכוחות עצמנו, בתוך אותם התנאים הקשים והאכזריים, וכי גם לשנות את התנאים לטוב יכולים רק אנחנו בעצמנו, בכוח עבודת עצמנו ויצירת עצמנו.  מכשולים, מפריעים, עמל רב, ייסורים גדולים וגם קרבנות גדולים – כל אלה יכולים לעכב, אבל לא להשבית את עבודתנו ולא להכחיד מה שנשיג בדרך זו.  מה שנשיג בדרך זו יהיה כולו שלנו, יהיה לא רק עשוּי, לא רק נוצר, כי אם גם יוצר – יוצר את רוחנו במידת התייצרותו, בצורה רצויה לנו, נאמנה לעצמותנו.  כאמור רק התחלנו לעמוד על כך, – אבל התחלנו.

והנה באה המלחמה עם נוראותיה, ובאו הרוחות הרעות והקשות והרסו במידה גדולה מה שבנינו וכאילו דחפו אותנו ממה שהתחלנו לעמוד עליו, – והוכרחנו להיעזר במידה ידועה בתמיכה מן החוץ וכדומה.  ובכל זאת לא נפלנו;  ולא עוד אלא שמצד אחד עוד הספקנו להתעודד במקצת.  נוצר 'המשביר', נוסדו קבוצות של צעירות, שהצילו הרבה צעירות מרעב ומחרפת רעב, סוּדרה עזרה למהגרים, נוסדו בתי-ספר לילדי המהגרים, מעונות ליתומים וכדומה.  היו כמובן, גם ירידות, קטנות עם גדולות, ובייחוד היה טמטום מתוך הצלחה חמרית ידועה, ומצד שני – רקבון לא מעט מחמת המצב, אבל בכלל לא ירדנו.  נשארנו נאמנים לעצמנו, לשאיפתנו העצמית ולעבודתנו העצמית.

אבל בינתיים באה ה'גאולה', – ואנחנו מתמוגגים.  אין עוד אנחנו לעצמנו, אין שאיפה עצמית, עבודה עצמית, אין הערכת חיים וחשבון חיים עצמיים;  כמעט אפשר לאמור, אין הרגשה ומחשבה עצמיות, – יש מי שאמר והיה 'הבית-הלאומי', לו הכל, הגדוּלה והגבורה והתפארת, לו האמת והצדק והאידיאלים האנושיים, לו ... אבל אטו אסיימנהו לכולהו שבחיה!  ואפילו הצללים, המידות, שאינן לכאורה לכל הדעות משופרי דשופרי, אשר בראותנו אותן בנו די בהן בלבד כדי לבטל את כל עצמותנו, – כשאנחנו רואים אותן בו, יש בהן בכל זאת איזה חן מיוחד, כמעט מעין חן של מעשה ילדות שובבה, אם לא למעלה מזה.  מה שלדידן הוא פשוט פרזיטיוּת (אם פרטית או לאומית – ניצול עמים אחרים, נכבשים, אשר בשביל כך בעצם, בשביל לכבוש עוד עמים או עוד 'שווקים', באה כל המלחמה), הוא לגבי דידיה – 'עשירותו המופלגה של אותו כוח גדול, עשירותו 'הצרופה', כמעט הרוחנית, המופשטה, המיטפיסית' (ואולי מכיוון שהיא באה במידה גדולה, ענקית, שוב אינה פרזיטית, כמו שבכלל כל החטאים והפשעים, השקר ועירו החברתיים, כשם באים במידה גדולה, הם כאילו מיטהרים, מזדככים ולובשים צורה אצילית.  עושק וגנבה מקבלים צורה של דיבידנדה, רציחה וגזלה – צורה של מלחמה וכיבוש וכו' וכו').  לו אנחנו חייבים להקריב את שארית כוחותינו הדלים בארץ-ישראל, את אידיאלינו ושאיפותינו העליונים, האנושיים והלאומיים כאחד ה'תנאים' הטובים שייבראו על ידיו.  רק מעתה נתחיל לחיות חיים עצמיים, לשאוף שאיפה עצמית, לעבוד עבודה עצמית וכו' וכו'.  אבל לפי שעה...  לפי שעה אנחנו שרים 'מה יפית' בציבור ובמסירות נפש.

 

ב

נברר את חשבוננו.

חושב אני – וכך, כמדומה, חשבו רבים לפי ימים לא רחוקים כל כך, – כי חשבוננו הלאומי בארץ-ישראל הוא לא רק חשבון פרטי, כי אם גם חשבון כללי:  לא חשבונו של פרט מצומצם בפרטיותו, כי אם חשבונו של פרט, שאינו יכול למצוא את חשבונו לעצמו מבלי להביא בחשבון את  יתר הפרטים שבכלל ואת הכלל כולו ומבלי לברר לעצמו את חשבונו עמהם.  ולא מתוך אידיאליות יתרה, כי אם בעיקר מתוך הכרח, מתוך אותו המצב המשונה, היוצא מן הכלל, שאנחנו נמצאים בו.  אינו דומה עם חי, מושרש בקרקעו וקבוע בגלגל החיים עם יתר העמים, אשר, אים שיהיה ייחוסו אל יתר העמים, אל האנושיות, אל הטבע, מסלול המיוחד לו לעצמו ערוך ותוקן בתוכם, והוא יכול ללכת לבטח דרכו, אם למעלה או למטה או באמצע, – אינו דומה עם כזה לעם מחוסר חיים עצמיים, מפוזר ומפורד ומבקש לו מקום לשוב לתחייה, להכות שורש בקרקעו הטבעי ולהיקבע בגלגל החיים עם יתר העמים.  עם כזה מוכרח לקבוע לעצמו יחס חדש אל כל אלה, שהוא בא לתפוס מקום בתוכם, למצוא לעצמו מסלול חדש, שמשם יהיה מושך ונמשך והולך ישר לאשר יהיה עם רוח חייו ללכת.  חשבונו הוא לפי זה לא רק חשבון לאומי, ולא רק אנושי כללי, כי אם גם אנושי-קוסמי.

אבאר את דברי.

עם ישראל אין דומה לו, בין במובן הלאומי ובין במובן המדיני, בקרב כל העמים אשר על פני האדמה.  במובן הלאומי אין עם בעולם, שיהיה כל כך מחוסר כל הסימנים, הנמנים בעם, כל היסודות שהלאומיות עומדת עליהם (לשון לאומית אחת, ארץ, חיים כלכליים וחיים חברתיים-לאומיים), שיהיה כל כך מפוזר ומפורד, בין בבחינת המקום ובין בבחינת הרוח, ושיתקיים בכל זאת בתור עם.  ובמובן המדיני אין כמוהו עם בעולם, שלא תהיה לו איזו פינה על פני האדמה, שהיא בפועל שלו, שהיא קניינו הטבעי, החיוני, שרוב מניינו ורוב בניינו חי בה ועובד אותה, שהוא בעצם שליט בה שליטה של חיים, אפילו אם אגרוף רשע גזל ממנו את חירותו, את זכותו, יותר נכון, את כוחו לשלוט בה שליטה מדינית, שליטה שלמה ככל חפצו.  אין כישראל עם בעולם, שיהיה במובן המדיני תלוי באוויר במשך קרוב לאלפיים שנה ושבכל זאת ירגיש את עצמו קשור לאדמתו, ואחרי אלפיים שנה של תליוּת באוויר ישאף להיקלט בקרקעו הטבעי.

ברור לכאורה, כי אין אנחנו יכולים לקחת לקח או לדון על עצמנו משום עם שבעולם, אף מהיותה משועבד והיותר עלוב ואומלל בשעבודו.  ברור לכאורה, כי כשם שמצבנו בגולה הוא מצב יוצא מן הכלל, יחיד במינו, כך צריכה גם דרך שאיפתנו ועבודתנו לתחייתנו ולגאולתנו להיות יוצאת מן הכלל, יחידה במינה.  אבל נטייתנו המעליבה להיטשטש, לפחוד מפני צלנו, מפני הבלטת עצמותנו, להצטנע ולקרוא:  'אנחנו ככל הגויים', 'ככל הבריות', דווקא בשעה שעלינו להתעודד, לקום בכל מלוא קומתנו, להשתחרר מכל השפעה זרה, לעבוד בכל תוקף לתחיית הכרתנו העצמית ועוד יותר לתחיית הרגשתנו העצמית, – נטייתנו זו הטתנו הרבה מדרכנו והתעתנו הרבה.  רצינו דווקא להימשך בזרמם של אחרים, בזרמם של חיים אחרים, לעבוד ברוח עבדות השחרור של אחרים, והעיקר – לחדש את רוחנו ברוחם של אחרים.  בעצם העבודה לא היה הדבר בולט כל כך, כי סוף סוף המציאות אינה מיטשטשת ואינה מתבטלת.  המציאות בארץ-ישראל עשתה את שלה, ואנחנו עבדנו על פי דרכנו , על פי דרכה של המציאות.  המקום הפנוי והחולשה נשארו אמנם מבפנים והראו את פעולתם על רוח העובדים.  מה שצריך היה להבליט לא הובלט, הנקודה המרכזית נשארה מטושטשת.  עבדנו בלי הכרה ברורה, בלי דעה צלולה ותקיפה, מקיפה ועמוקה, הוּבלנו למטרתנו בכוח ההרגשה הבלתי-אמצעית, בכוח האינסטינקט;  וכדרכו של אינסטינקט, הוּבלנו, כמובן, לא בקו ישר, כי אם בעקיפין, במעלות ובמורדות, בדרך מכשולים וגם בביצות.  אבל מטרתנו היתה בכל זאת תמיד לנגד עינינו, פעם ביתר בהירות ופעם בבהירות לא-מספיקה, אבל היתה לא-נעלמה.  והנה באה ה'גאולה', באה, אפשר לאמור, בהיסח הדעת, – ואנחנו אבדנו דרך.  קמה מהומה במחננו היותר חי, היותר ער בשאיפתו, היותר פעיל, – ואיננו רואים את אשר לפנינו.  קמה צעקה במחנה:  לא זו הדרך, בדרך חדשה נלך!  ומצד אחר קולות:  הרי היא אותה הדרך, אלא שמעתה היא מוּאָרה יותר, מתרחבת יותר, מתרוממת יותר.  ורק כאוב מארץ נשמע קול דממה דקה:  באשר הלכנו נלך!

כל זה קם ועמד לפנינו בצורה, שאין בה לכאורה בכדי לנגוע בעיקרים, בצורת שאלה פרטית לכאורה, החשובה מאד מצד עצמה, בצורת שאלה על דבר התנדבות לגדוד לאומי.  גם מי שאיננו רואה את נקודת המגע של השאלה בכל עבודתנו הלאומית ובכל משאר נפשנו הלאומי מתוכה עצמה, יכול לראות מתוך המהומה, שהיא הקימה במחננו, כי בכל אופן אין השאלה פשוטה כל כך.  לא אבוא להתווכח, לברר, להוכיח, – הן כבר התווכחנו די והותר.  נוכחנו במה שידענו מכבר, במה שידוע לכל חושב מחשבות, כי אין בירורים והוכחות מחכימים או מלבבים במקום שהלבבות מדברים בלשונות שונות.  אולם אם לא אבוא לבטל את דעתם של המתנדבים, הנה אינני ענוותן כל כך, לא על חשבוני ולא על חשבון חברי בדעה וברוח, לבטל את דעתנו מפני דעתם.  איני ענוותן כל כך לחשוב או להאמין, כי כל החכמה העליונה וכל הנפשיות העליונה ניתנו במונופולין למתנדבים, ואנחנו, המתנגדים העניים ממעש, לא רק שאין לנו שום חלק בכל זה, אלא שאין לנו אפילו השגה כל-שהיא בכל זה.  עודני מאמין קצת בעצמי ובחברי וחושב, כי יש לנו רשות לדרוש ממתנגדנו, כי הם יתחשבו עם דעתנו, אם רצונם, כי אנחנו נתחשב עם דעתם הם.  הרבים, הזרם, אינם מוכיחים, כידוע, כלום.  האמת, המחשבה החיה, הרגש החי, אין דרכם להינשא בזרם.  ואם להתחשב עם שתי הדעות יחד, המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, יצא בכל אופן, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי הדבר דורש התבוננות עמוקה והמקיפה, עיון רב, ביקורת כל חשבון עבודתנו ושאיפתנו, כל חשבון חיינו ועולמנו.

 

ג

נברר קודם כל את חשבון ההוֹוה.

מה היא ה'גאולה':  אם באמת יציאה משעבוד לגאולה, לפחות לחירות לאומית מספיקה, אם לא לחירות מדינית שלמה, או רק יציאה משעבוד פראי לשעבוד תרבותי?  ומה יחסנו אל ה'גואל'?  (השאלה הכפולה הזאת כשהיא לעצמה כבר מוציאה אותנו, העובדים, ומעולמנו, שחיינו בו עד הנה, מעולם העבודה והיצירה, ומכניסה אותנו לעולם שאינו שלנו, לעולם הפוליטיקה, העומד בכל אופן לא על העבודה והיצירה).

המתנדבים, אם לשפוט על פי מעשם ועל פי הגדולות והנשגבות, שבאו בתור פירוש למעשם, ענו בפשטות:  גאולה – בלי מרכאות כפולות.  שאם לא כן – מה כל הרעש?  ולא עוד אלא שהם מניחים מעתה את הגאולה ביסוד כל עבודתנו הלאומית בעתיד ורואים בזה מהפכה מחדשת, מרחב לא-צפוי, מרחקים חדשים, מעוף חדש.  הגאולה תברא לנו את התנאים הנאותים להתפתחות, להתחדשות, לתחייה, לתקומה, לעלייה, וכן עוד.  עובדתנו עד הנה, עבודת התחייה והיצירה, יצירת גוף לאומי חי, יצירת קיבוץ לאומי צומח וחי מתוך קרקעו הטבעי, אשר מתוכו ובכוחו תבוא הגאולה הטבעית, היא בעיניהם עבודה פעוטה, חדלת אונים ליצור דבר-מה ממשי וחי.  זאת אומרת – אם לתרגם ללשון בני אדם פשוטה מה שבלשונם נקרא היום גאולה או שחרור – הפוליטיקה היא מעתה יסוד כל עבודתנו הלאומית וכל שאיפתנו הלאומית, בכוחה ניגאל ובכוחה עתידים אנו לשוב לתחייה.  'הבית הלאומי' יברא לו מתוכו את העם, אשר יחיה בו;  דרוש לנו רק גדוד לאומי בשביל שנהיה ראויים ל'בית לאומי'.

אבל אסור לנו לשכוח, כי יש עוד צד שני למטבע.  מלבד חוסר היסוד הטבעי שבדבר, שארץ תקנה את העם שאינו חי בה רק בזכות פוליטית, הנה עצם הזכות הפוליטית עדיין אינה בטוחה כל כך.  לא כל יציאה משעבוד פראי היא גאולה, ואפילו לא כל אבטונומיה היא שחרור שלם, שחרור שלם מבחינת תביעותיה של העצמות הלאומית, והעיקר – מבחינת השאיפות האנושיות העליונות.

במה זכינו לכל הכבוד והגדוּלה האלה – לכל ה'גאולה', 'הבית הלאומי' וכו'?  האומנם עיניו היפות של 'עם הבּיבּל' עשו את הפלא הזה?  איננו חושד את המתנדבים, עושי ההיסטוריה החדשה שלנו, שהם תמימים כל כך להאמין בנסים כאלה.  הרי אין כל צורך להיות פוליטיקן עושה היסטוריה בשביל לראות מה שגלוי לעין כל.  ארץ-ישראל היא חתיכה ראויה להתכבד בכל המובנים, ובייחוד למי שיש בידו תעלת סואץ ומצרים.  ומצד שני – גם הודו לא כל כך רחוקה לגבי הפוליטיקה העליונה, ומי יודע, אם אין בכוחה של הפוליטיקה העליונה לצפות למרחוק ולראות, כי פה יש אפשרות לבקש ולמצוא בזמן מן הזמנים מקום לעירובי תחומין.  אבל דווקא מפני שארץ-ישראל היא חתיכה שמנה, הכל לוטשים עיניהם אליה, כל אחד מבעלי האגרוף היה רוצה לזכות בה לעצמו.  וכבר ידוע למדי, כי רק בכוח זה, בכוח הקנאה ההדדית בין בעלי האגרוף, נתקיימה ארץ-ישראל בידי תורכיה.  איך לפייס את המתחרים או לפחות להסיח את דעתם ממנה עד לאחר מעשה?  פה נתגלתה בכל הדרה גאונותו של 'גואלנו', אשר בפוליטיקה עליונה הוא באמת גאון שאין דוגמתו, אשר הפוליטיקה היא כל כוחו ובה הוא מושל בכל:  בה צפון כוחו לשחד את כל אחד מבעלי האגרוף במה שיש לשחדו או ליישנו במה שיש ליישנו, בה הוא מטה את מי שהוא רוצה לאשר הוא רוצה, בה הוא משיג מה שאחרים לא ישיגו בכל כוח אגרופם, בכל כוח גבורתם ובכל כוח מדעם, כמו שיש לראות בייחוד במלחמה הנוכחית.  יש בעולם שעיר משתלח, שהצליח מאד במשלחתו בהרבה מתחבולותיה של הפוליטיקה.  אבל זה כבו גאונותו של 'גואלנו', שהוא מצא כי השעיר יכול להיות משתלח לא רק לעזאזל – כי אם גם לַשֵם, לתכלית עוד יותר יפה מאשר לעזאזל – לשם 'ארץ הבּיבּל לעם הבּיבּל'.  זהו מצד 'גואלנו' עצמו.  ומצד שני כלפי האחרים – לעזאזל, שהרי כל העמים מוכנים ומזומנים לשלוח את השעיר לעזאזל, ואפילו לארץ-ישראל, מקומו של עזאזל ממש.  ויש עוד טעם לשבח.  השעיר הזה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.  ולא לחינם הוא מתיימר בכוחו זה, בכוח 'הקול קול יעקב', לא לחינם מונים אותו אומות העולם בכוחו זה, באמרם, כי כל העיתונות שלהן בידו.  אמנם לא כל העיתונות ואפילו לא רוּבה בידו, אבל חלק גדול ממנה בוודאי בידו, ובכלל רישומו במובן זה ניכר מאוד,  ואין הדבר הזה, הכוח להשפיע במידה ידועה על דעת הקהל, להַפּנט את דעת הקהל, קל בעיני בעלי האגרוף, עושי הפוליטיקה העליונה, כי כל עיקרה של הפוליטיקה העליונה, אפשר לאמור, עומד על הכוח להפנט את דעת הקהל, כאשר ראינו למדי בימי המלחמה הזאת.  ואפשר לאמור בבטחה, כי זוהי גם כל חשיבותה של ה'התגייסות' כביכול שלנו בעיני 'גואלנו' – אם יש לה חשיבות בעיניו.  כי איזה ערך יש לאלפים אחדים של 'לוחמים' בני יומם, במקום שהצבאות כוללים מיליונים של אנשי חיל מנוסים ומוצקים כברזל.  אולם בתור הפגנה בצורה רצויה יכולה להיות להתנדבות זו חשיבות ידועה, בייחוד במקום שיש כָּרוז כזה, אשר בוודאי לא יאַחר להשמיע תהילה ותהילת הגורם לה בכל חצוצרות התרועה ובכל צלצלי השמע שבידו.  ויש פוליטיקן גאון כ'גואלנו', המחזיק את המושכות בידו ומטה את הכָּרוז לאשר יש להטות, מעורר במקום שיש לעורר ועוצר במקום שיש לעצור.

צריך שהשאלה שלפנינו, השאלה על ערכה של ה'גאולה', תהיה ברורה.  צריך שיהיה ברור, כי השאלה היא לא בזה:  אם יקוים בנו מה שהובטח לנו, – להפך, קרוב לוודאי, כי ההבטחה תקוים.  אבטונומיה, יש לחשוב, תינתן גם לערבים וגם לנו (כמובן, במידה שאנחנו נהיה מוכשרים לקבלה, במידה שיהיה לנו בארץ-ישראל יישוב חי ועובד).  הן כך דרכו של 'גואלנו', שהוא נותן אבטונומיה לכל העמים הנכבשים על ידיו.  שהרי כיבושו בא בעיקר לשם מסחר, שאין יפה לו מחירות במובן ידוע, ולא לשם התיישבות (ובאמת במקום ישיבתו אנחנו רואים אחרת לגמרי.  לאירים, למשל, לא מיהר כל כך לתת אבטונומיה, ובכלל אין צדקתו עמהם גדולה כל כך, כידוע למדי).  השאלה היא:  מה ערכו הלאומי והאנושי של האבטונומיה – של ה'בית הלאומי' – לכשתינתן לנו?  התהיה האבטונומיה הזאת שחרור לאומי ואנושי שלם או רק שחרור מתאים לרצונו ולרוחו של המשחרר?

בוועידה בכנרת שמענו, כי מצד המשחרר נאמר לבאי-כוחנו:  אנחנו נגן על דגל עם ישראל בתנאי שעם ישראל יגן על דגלנו.  הדברים סתומים ולא פורשו.  אבל גם בלי פירושים וגם בלי הדברים עצמם לא קשה להבין, מה הרוח הפועלת פה.  אבטונומייתנו, כמו אבטונומיית כל העמים הנכבשים על ידי המשחרר, תשמש לו במובן ידוע צינור לרוח הפוליטיקה שלו, צינור, כמובן, תרבותי, רוחני.  שום דבר לא יעכב ולא יפריע באופן גלוי לחירותנו האישית, הלאומית והאנושית.  ב'ביתנו הלאומי' תהיה הרשות בידינו לעשות כאדם העושה בתוך שלו, אבל הרוח, אשר תנשב מסביב ל'ביתנו' ואשר תחדור בהכרח באופן לא-מורגש אל תוכו ולא תוכנו, תהיה רוחו של המשחרר;  ובשעה שיהיה לו צורך בדבר, תבוא הרוח, מבלי שנכיר ומבלי שנרגיש בזה, ותטה אותנו מתוכנו לעשות רצונו כאילו הוא רצוננו.  צריך להביא בחשבון, כי גם רגש הכּרת טובה (איך שהוא, הכרת טובה הרי אנחנו חייבים לו, באמת) יצרף את כוחו להגביר בנפש את הנטייה הזאת.  ההתחלה טובה לזה יוכל הרואה לראות בהתעוררות הנלהבה, המהירה והתקיפה להתנדב, להילחם, לשפוך דם, בניגוד גמור לכל אידיאלינו הלאומיים והאנושיים ולכל עבודתנו בארץ-ישראל, וביתר התולדות שהספיקה כבר הגאולה להעמיד בתוכנו.  זה יהיה שעבוד רוחני, סמוי מן העין, הקשה לאין ערוך מכל שעבוד ממשי, דווקא במה שהוא סמוי מן העין.  כי בעוד אשר השעבוד הממשי פועל מבחוץ, ופעולתו גלויה וברורה לכל – הכל מרגישים את השעבוד ושואפים או לפחות רוצים להשתחרר ממנו, – הנה השעבוד הרוחני פועל מבפנים, מתוך הנפש, מתוך תהומה של הנפש.  פעולתו המשעבדת והמחריבה אינה ניכרת אלא ליחידים, והוא אינו נותן שום מקום לשאיפה כללית או אפילו לרצון כללי להשתחרר ממנו;  ועוד להפך, המרובים רואים על הרוב בשעבוד כזה גאולה שלמה או לפחות מספיקה ושואפים בכל כוחם להחזיק בו ולקיימו.  התוצאה האחרונה מזה הוא רקבונו של העם המשועבד, רקבון שאין לו תרופה, או שריפויו בכל אופן קשה מאוד.

הדבר יתברר ביתר בהירות מתוך בירור התשובה על השאלה השניה:  מה יחסנו אל ה'גואל'?

התשובה היא, כמדומה, פשוטה.  מעתה, זאת אומרת, מיום היווסד ה'בית הלאומי', אנחנו עם ביתנו הלאומי נכנסים לתוך ממלכת בריטניה בתור אחד מאבריה, בתור אחת ממושבותיה, כמו מצרים, טרנסבל, אוסטרליה, הודו.  ובתור אחד מאבריו של גוף שלם אנחנו בהכרח נפעלים מהרצון המושל והמרוח המושלת על כל הגוף, אם כי בתור אבר בפני עצמו הננו ברשות עצמנו.  צריך להוסיף, כי אנחנו נפעלים מהרצון השולט מבחוץ, ואיננו דומים כלל מובן זה, למשל, לתושביה של אחת מארצות-הברית באמריקה אשר הרצון המושל בכולן הוא הרצון הפנימי, הכללי, המצורף מכל הרצונות של תושבי כל אחת מארצותיה של הברית.

מה הוא הרצון השולט עלינו?  ברור, כמדומה, למרות כל המליצות היפות והשירה העליונה, כי הרצון הוא לשלוט, לשלוט על הים, לשלוט על היבשה, לשלוט עד המקום שהיד מגעת.  הרצון הוא, בלשון הפוליטיקה, לשחרר את העמים הקטנים, ובלשון בני אדם פשוטה – לכבוש את העמים הקטנים ולתת להם בארצם את האבטונומיה הנאותה לו או לשפוך את ממשלתו עליהם ברוחו, להשפיע עליהם באופן רצוי לו.  אבל לא את העמים הקטנים בלב רוצה המשחרר לשחרר, – הוא היה רוצה לשחרר גם את העמים הגדולים (דוגמא חיה – הודו), לשחרר את כל העולם ... ומאחר שכוח השלטון העיקרי הוא בזמננו הכסף, רצונו הוא להרבות עושר בארצו, להגדיל ולאדיר את שלטון העושר, את שלטון הקפּיטליזם (ואין זה סותר למה שבאנגליה עסוקים עתה בשאלת הלאמת הקרקע, כי יש הלאמת הקרקע, למשל, על פי שיטת הנרי ג'ורג', שאינה סותרת לקפּיטליזם).  בכלל הרצון והרוח – של תגרן גדול, מיליארדר ובעל השכלה גבוהה.

מובן, כי אנחנו, בתור אבר אחד של גוף שלם, אי אפשר שלא נהיה מושפעים מהרוח הזאת, ובפרט שנוסף לזה יש עוד עם הרוח הזאת תרבות גבוהה וחיים עשירים, רחבים ועמוקים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הכוונה היא לרשימה 'בשעה זו …' שבראשית המדור הזה, אשר נדפסה בשעתה בקובץ הראשון של סידרת הקבצים 'בשעה זו'.

[2] רמז להצהרת-בלפור.