_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ב

את תכנה של ההרצאה 'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' לא אמסור בזה, בסמכי על ה'רביבים', שהקרואים בודאי קראו או יקראו אותם.

לא אבוא לבקר את ההרצאה בפרטות, לסתור את הוכחותיה ולהראות, כי המרצה טעה.  לא זאת מטרתי ולא זו הדרך לפני.

במה שנוגע לעצם האמת האוביקטיבית אני בכלל אינני יודע, מה חפץ ברנר בקטיגוריה שלו, שאני אינני מוצא לה שם ושהוא קורא לה 'הערכת עצמנו'.  אולי אלהים יודע.  כשאתה קורא את רעל אשמותיו, נדמה לך, כי גורלו של עמנו, חייו של עמנו, כוחו של עמנו תלויים והיו תלויים תמיד רק בו בעצמו, רק ברצונו.  לוּ רצה, היה יכול להיות עומד ברשות עצמו, היה יכול להיות אוכל משל עצמו, עושה ואוכל, ולא להיות מצפה לשולחן אחרים, לא להיות פרזיט, היה יכול להיות בריא, חזק, עוזר לעצמו בכל, היה רוצה, היה יכול לרצות (כאילו היכולת לרצות גופה אינה באה כלל לידי ירידה והתנוונות בכוח תנאים כל כך קשים במשך דורות כל כך רבים!).  מה זאת?  לעג לרש?  או שמא כאב?  שמא כאב לב אכזרי, המביא את האדם להתאכזר על עצמו?  האמנם?  האמנם מתוך כאב לב על מי שאסור בכבלי ברזל יבוא אדם לרמוס עליו, על אותו אסור בכבלי ברזל, ברגלים, לירוק במלוא הפה על פצעיו המאוסים, על מכותיו הטריות!  הלא זוהי הטרגיות היותר עמוקה והיותר נוראה שבמצבנו בשעה זו של סכנת מות לאומי מוחלט אם לא נחזור שארית כוחנו לשוב לתחיה מוחלטת – שהגלות המיתה בנו את הרצון ואת היכולת לרצות.  על חורבן לאוּמי עמוק ונורא כזה, על פצע לאומי מסוכן כזה יוכל הלב החי לכאוב עד כדי טירוף הדעת, להתפקע מכאב, – אבל האם יוכל לשפוך לתוך פצע אנוש כזה רעל ושופכין?!  פשוט אינני מבין.  האם יש עם אחר בעולם, אשר באותם התנאים, שהתקיים בהם עמנו, היה יכול להישאר במעלה יותר גבוהה ממנו באיזה מובן שהוא:  להיות יותר חזק, יותר פעיל, יותר מוכשר לעזור לעצמו, יותר רוצה לעזור לעצמו וכו' וכו'? 

חטאתו היחידה של עמנו, לפי הערכה כזו – אם הא, כמובן, אינה עומדת בכלל למעלה מן ההגיון – חטאתו היחידה היא מה שהוא חי, מה שיש לו אופי כזה, שיכול לחיות בתנאים כאלה, שבהכרח הם מביאים את החי בהם לידי ירידה והתנוונות.  אבל באופן כזה הרי אין זו הערכת עצמנו, הבאה להאיר את דרכנו בחיים, כי אם קטיגוריה, הבאה להוכיח, כי עם ישראל לא היה עם ראוי לשם זה, עם מהוגן ככל העמים המהוּגנים!  היה צריך למות בעתו מיתה יפה כמות רבים מבני גילו, כי 'בודאי אותם הגויים, שביטלו את הפרט לטובת הכלל ובאו להילחם על עניני העולם הזה, חשוּבים לאין ערוך מאלה היהודים, שאינם חושבים לשום דבר, אלא כל אחד עושה שבת לעצמו ושביל עצמו' (צד 112, עיין שם כל הענין).  אלא שכאן יש טעות, שאפילו למעריך בעל מידה עליונה היה מותר לבלי לטעות בה.  שאר הגויים אבדו מן העולם לא מפני שביטלו את הפרט מפני הכלל ותועלת היחיד מפני תועלת הרבים ובאו להילחם על עניני העולם הזה, להיות מנצחים או מנוצחים, ונשמדו מפני אויביהם החזקים'.  סוף סוף לא במלחמות נשמדו, ספו תמו כל העמים, שעברו ובטלו מן העולם;  סוף סוף אחרי כל מלחמותיו של איזה עם מאלה, אחרי שנוצח לגמרי, עוד נשאר העם ברובו הגדול בחיים, אם כי נכבש כולו, ממש כמו שנשאר עם היהודים אחרי נפלו ואחרי חורבנו.  הם עברו ובטלו מן העולם, מפני שנטמעו בקרב העם המנצח, ואפילו עם הרומאים, 'הארי' הגדול, עוד נשאר אחרי נפלו ברובו הגדול בחיים, אלא שנטמע גם הוא בקרב המצנחים.  בעוד אשר עם ישראל,ש נלחם גם הוא על חירותו  לא פחות מכל אלה, ואפילו מן הרומאים בכבודם ובעצמם, ובגבורה לא פחות גדולה מגבורתם של כל אלה, – רק עם ישראל, לא נטמע, לא ויתר על עצמותו אפילו במצב נורא של עבדות נוראה כזו.  זאת היא כל חטאתו.  כל הדרשה על דבר הארי המת והכלב החי, עם כל מה שמובא שם לענין זה מן הכתבים, אינה איפוא אלא דרשה בעלמא, באמת מתו כל העמים שמתו, וגם עם הרומאים בכלל זה, לא כאריות, כי אם ככלבים, אם להשתמש בהשוואה שאנחנו עומדים בה.  בכל אופן ההערכה שבאה להוכיח חטאתו זו של ישראל שהוא נשאר חי – אם היא, כאמור, אינה עומדת למעלה מן ההגיון – היתה חייבת להסתפק בזה.  מכאן ואילם לא בעל דברים דידן מעריך כזה.  שהרי איזה הגיון יש, אחרי הערכה כזו, להשלים עם קיומו של עמנו ולבוא בטענות על מה שחייו הם כך ולא אחרים?  – זהו בדרך כלל, כך הוא היסוד של ה'אני מאשים', ומזה לא קשה להקיש על הפרטים, העומדים על היסוד הזה.

מטרתי היא, כאמור, לא להתווכח.  מטרתי היא לברר את דרכו של ברנר ואת הדרך, שהוא מתנגד לה בהחלט ושאני אחד מן ההולכים בה.

אני לא אבוא לדון בשאלה:  אם אנחנו גרועים מאחרים או טובים מאחרים, אם אנחנו הרשעים והם הצדיקים או להפך.  אין לי עסק באחרים, בערכם של אחרים, בערך קניניהם של אחרים, בכלל אין לי צורך לבטל את אחרים, בשביל שלא לבטל את עצמנו, בשביל שלא להתבטל בפניהם, כשם שאין לי צורך באורם של אחרים בשביל לראות את נגעינו, זהו עסק אולי בשביל כותבי היסטוריתנו של לעתיד לבוא, אשר, כשיגיעו אל השאלה:  מה בין המשכילים של הדורות הקודמים ובין המשכילים של הדור, שאנחנו חיים בו? – ימצאו כאן תשובה ברורה מן המוכן:  המשכילים הראשונים היו מאמינים ב'אתה בחרתנו' שלילי בהחלט;  המשכילים הראשונים היו אומרים:  'לנו הצדקה ולאחרים בושת הפנים', והמשכילים האחרונים אומרים:  'לאחרים הצדקה ולנו בושת הפנים'.  אני אינני משכיל, אני יהודי פשוט, אני יודע רק את עצמנו ומעריך את עצמנו.  וגם יחסנו, כמובן, עד כמה שהוא תלוי בנו, אנחנו צריכים להעריך מתוך עצמנו, מתוך רגש האמת והצדק שבנו, ולא על פי יחסם של אחרים אלינו.

מתוך הערכה עצמית זו, מתוך כל חיינו בעבר ובהווה, אנחנו רואים קודם כל דבר אחד, שראו ושרואים אותו כל מי שרוצים לראות – כי אין אנחנו ואיננו יכולים להיות מה שהיינו צריכים והיינו יכולים להיות, אבל גם לאחרים לא נהיה ולא נוכל להיות.  לא טובים אנחנו מאחרים ולא גרועים מאחרים, – בתוך כף הקלע אנחנו ביד אותם האחרים.  'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' – מוסרת לנו תורתנו מפי אחד הנביאים מקרב האחרים, אוניך יודע, אם ברכה היא זו או קללה, אבל כך אנחנו, כך ולא אחרים.  גדולה הבדידות של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, – וגדולה ונוראה הבדידות של עם נודד נצחי, שבאו עליו כתומן של כל האלות הכתובת בתורתו ביחד עם 'כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה'.  עוד מעט – וכלו גם העינים הרואות וכלות.  עד הדורות האחרונים, בטרם ראינו 'אור', עוד היה בנו לפחות כוח ועוד היה בנו רוח להיות בודדים.  עוד יכולנו להאמין באמת ובתמים, כי הבדידות הגדולה הולמת אותנו, כי נפש בנו, אשר בתוך כל חבלי השאול וכל הרפש, אשר אנחנו נתונים בהם, ומתוך כל הנגעים הרעים והמכוערים, אשר דבקו בנו, תשאף לגדולות, לגבורות, לגבוהות, לנגוהות.  אז עוד היתה תקוה לאחריתנו, עוד יכולנו לקוות ליום גאוּלה ותחיה.  עוד היה לנו עוזר ותומך די בטוח, אם לא העוזר והתומך היותר בטוח – הלא הוא אנחנו בעצמנו, ה'אני' של עצמנו.  אבל הנה ראינו 'אור' – והגענו בסוף על הדיוטה התחתונה של ירידת הרוח, אשר המגיע אליה אינו מאמין עוד בעצמו, אינו מרגיש עוד את עצמותו ואינו מכיר עוד את עצמו אלא לאורם של אחרים.  והאור פקח עינינו לראות, כי לא ירדנו כלל, כי בדידותנו לא בדידות, צערנו לא צער ועצמותנו לא עצמות, רק נגעינו נגעים, רקבוננו רקבון ורפשנו רפש, – כי הם הם עצם עצמותנו.  ובעל כרחך, אם עוד נפש בך, המבקשת חיים, אם עוד ה'אני' שלך מבקש את תיקונו האנושי, אתה שואל בחרדה:  העוד חיים אנחנו?  ואם חיים, – איפה אנחנו בעולם? ...

בכל אופן המצב קשה, והעיקר לא ברור, – ובזה עיקר הקושי.  כי עצם השאלה:  מה פה הרע – מביאה לידי פולמוס של דברים שאין לא סוף, לידי מבוכה ומהומה.  אם אלה אומרים, כי קשה הוא מה שאין אנחנו מאמינים עוד בעצמנו, באים אחרים ואומרים, כי הצרה היא במה שאנחנו הורגלנו להאמין יותר מדי בעצמנו.

נתבונן בדבר.  הדבר דורש בירור יסודי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה