_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ו

אולם השאלה היא:  מה יהיה עד אז, עד הזמן של חיים אחראים בעד עצמם?  איך עלינו לשמור על עצמותנו מטשטוש ומהריסה?  ואיך לשמור על עצמותנו מתערובת זרה, העושה אותנו למין אנדרוגינוס, למין עקרה ביצירה לאומית מקורית?  והעיקר מה יהיה בסופנו?  חיים לאומיים, אשר יפרנסו פרנסה מספיקה את עצמותנו הלאומית, אין לנו ולא במהרה יהיו, ואם רוחנו הלאומית תהיה ניזונה רק בפרי רוחם של אחרים, – האמנם נתקיים בתור אומה לאורך ימים?  האמנם ישאר בנו לאורך ימים רוח לרצות עדיין להתקיים בתור אומה מיוחדת?  אם בקרב הדור הצעיר של היום, שעדיין נשתמרה בו רוחנו הלאומית במידה הגונה מחינוכו בבית הוריו ושגדל בתוך רדיפות מן החוץ, הדוחפות גם הן במידה הגונה לצד פנים, – אם בקרב הדור הזה כבר ישנם צעירים (וכלל לא מוכח, כי הם מהיותר גרועים) במספר כל כך גדול, שהמעבר למחנה האחרים הוא בעיניהם כל כך קל?  מה יהיה בעוד דור אחד ובעוד דור אחד, באת אשר גם התנאים החיצוניים בודאי יהיו יותר נוחים?  האמנם ספרותנו החדשה תצילנו?  אבל הספרות הרי אינה יכולה לתת לעצמותנו יותר ממה שחיינו נותנים לנו ומה שהם נותנים לה, ואם היא תך בדרך זו של ביטול היש שלנו ושל התפרנסות ממזונם של אחרים ושל יצירה מתוך עיכול מזון זה, הבא מן החוץ, – במה כוחה גדול לפרנס את עצמותנו מכוח הספרויות האחרות?

ברוך לכאורה, כי במצבנו של היום, שחיינו הלאומיים העצמיים בכל ארצות פזורינו נתמזמזו לגמרי, שאנחנו קרואים לקרעים כמספר הרוחות הנושבות בעולמותיהם של אחרים, ושכל קרע נישא ברוח אחרת וחי ברוח האחרת ההיא, אין לעצמותנו הלאומית גואל אחר מלבד עצמותו של כל אחד מאתנו, של כל 'אני' חי שבקרבנו.  ברור לכאורה, כי החושב על חינוך לאומי בזמן הזה, עליו לדאוג קודם כל לשלימות העצמית הפרטית, שבהכרח כלול בה היסוד הלאומי ולפרנסת היסוד הלאומי הזה, עליו לדאוג לטיפוח אותן הנימים הדקות הנעלמות שבנפש, שהורכב מהן היסוד הלאומי שב'אני' הפרטי.

אולם אין האדם חי את הטבע לעמקו בתוך גן נטוע על פי המלה האחרונה של הגננוּת, כי אם בתוך הטבע הפראי, עם הערבוביה והעדר הסימטריה שבו, עם כל השממות, הבצות, התהומות שבו; ואין ה'אני' הפרטי חי את העצמות הלאומית לעמקה לא מתוך דברים שבשירה ולא מתוך דברים שבאמנות ולא מתוך דברים שבמחשבה, בכלל לא מתוך דברים שבצורה.  לא מהרגשות מן המוכן ולא ממחשבות מן המוכן ניזונה העצמות הלאומית החיה.  היא זקוקה למה שמעורר את ההרגשה ואת המחשבה של ה'אני' הפרטי לפעולה עצמית.  ההרגשות והמחשבות – אלה הן הצורות, שהיא צריכה לבוא בהן לידי גילוי מתוך עצמו של ה'אני' הפרטי – כמובן, לפי מידת כוח ההרגשה והמחשבה של בעליו, – שהיא צריכה ליצור אותן בו מתוך בואה לידי בילוי.  היא ניזונה מהחומר ההיולי של כל הרגשה ושל כל מחשבה לאומיות, מהחומר ההיולי שבנשמת האוּמה, אשר באומה חיה הוא הולך ומתחדש.  ובאומה חצי מתה כאומתנו, שאין לה חיים משלה, אין לו קיום אחר אלא זה שהוא משתמר, בבחינת אור גנוז, בכל מה שנשאר לה מן העבר, מחייה העצמיים, בכל הקמטים והעקמומיות, שכל הערבוביה והעדר הסימטריה, בכל הרמות והתהומות שבנשאר.  ובמובן זה אמרתי במקום אחר, כי הספרים של הספרות הישנה – מן התנ"כ עד הספרות הרבנית בדורות שלפנינו, שניזונה כולה מן העברה – גדולים לנו לא במה שאמרו, כי אם במה שלא אמרו, והרבה הרבה לא אמרו.

מובן כי רעיונות מעין אלה אינם כלל קבועים במסמרים, ולא קשה לבטלם.  אולם בכל אופן מי שמבקש את האמת לא קשה לו, מובטחני, להודות, כי יש כאן מקום למחשבות רבות ועמוקות.

ומי, כמדומה לך, היה צריך לשוב בזה יותר מכל, אם לא אלה העוסקים ביצירה, ולא רק ביצירה לשם יצירה גרידא, כי אם ביצירה לשם חינוך העם, – אם לא 'הסופרים המחנכים'?  אם בתור אמנים הם יכולים להשתעשע ברעיון, כי ציור בלטריסטי אחד, שעלה יפה יפה, שווה יותר לא רק מכל הספרות הרבנית, כי אם גם מכל הספרות שאחרי התנ"כ ואולי גם מן התנ"כ, – הנה בתור מחנכי העם היו צריכים, כמדומה לך, להתחשב קצת גם עם עצמותו של העם שהם באים לחנך, לחשוב קצת גם בזו העלובה, להרגיש קצת את זו העלובה, ואולי – מי יודע?  – גם לשאוב קצת אינטואיציה מזו העלובה.

אולם מה שנדמה לנו, 'אנשי הקהות והטמטום'!  הנה דברים כדרבונות:  'לגבי דידה (הספרות הרבנית) הכל עולה בקנה אחד, ובה – הכל דברי אלהים מתים.  הנביאים עמוס ומיכה, ישעיהו וירמיהו הם קדומים ע"פ הדרש והקבל, וגם התנאים והאמוראים שבזבחים ובמנחות וכל סדר קדשים וגם שלמה המלך משיר השירים וקוהלת וגם המהר"י מטראני והפתחי תשובה מהלכות מליחה – קדושים כמוהם; הכל קדושים ומתים'.  ובמקום אחר (צד 103):  'הסופרים המחנכים מטיפוסו של י. ל. גורדון (גם יל"ג במחנכינו! – הכותב) ולילינבלום ...  כל ימיהם נלחמו לא רק עם האורתודוכסיה השוטה, כי אם גם עם האורתודוכסיה המשכילה, שבקהותה היא רוצה להעבירנו על דעתנו ולהשיאנו, שיש חכמה ויש אנושיות ויש שכל היסטורי בכל אותם החוקים השוטים, הרשעים והמגוחכים, שאין דוגמתם בשום קיבוץ בני אדם חיים ושכל לב חי יתמרמר עליהם מדי היתקלו בהם (ואפילו מה שאיזו חלקים מבני עמנו מתחילים לבלי התחשב עמהם ועולם הקשה הולך ונשבר בסיבות שמחוצה לנו – עדיין אין זה פוטר את הסופרים המחנכים מהעריך את התעתועים הרעים כערכם בדברם על מפעלי דברי ימינו וחזיונות חיינו)'.  ואם מעט לך דברי ברנר אלה, הנה תראה באותם ה'רביבים' (במאמר 'לפני ארון הספרים'), כיצד מלמדים פרק בהלכות יצירה ותחיה את ח. נ. ביאליק, שהעיז להתיחס אל הענין הזה בקצת יתר רצינות (אצל ביאליק אתה מוצא לפי שעה רק יחס נפשי, חיפוש נפשי, הכרת הצורך לעשות דבר-מה, אבל הדרך עוד לא נמצאה, כי באמת קשה, קשה מאד למצוא את הדרך.  על כן אין מאמרו בנידון דידן מצטיין בעומק, ולא קשה למי שלא ירד לסוף יחסו הנפשי לתקוף אותו מצדדים שונים).  הנה לדוגמה דברים אחדים:

'נסים בל יעשו בארץ:  אבק הדורות לא יתהפך לטל של תחיה, והגולל שנסתם – לשופרו של משיח...  אלפי מבואות וביאורים בשלהי ובראשי הספרים, אפילו ע"פ המלה האחרונה של המדע והטעם החדש, לא יסבו את לבנו מן המעינות החיים המפכים סביבינו.  ומימי טולסטוי, איבסן, ניצשה וכדומה נשתה ורק על מבועיהם נשבור את צמאוננו.  לדברי המאורות הגדולים הללו נפנה תמיד יותר מאשר אל 'התלמוד' ו'הזוהר' (ההדגשה שלי – הכותב), אפילו לאחרי שיעברו 'דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו'.

'ביראת הכבוד נכרע ברך לפני הדר גאון הרוח החילוני, בגאון ובאהבה רבה נשתחווה מול משכן היהדות העתיקה, אך חיה נחיה (ההדגשה בגוף המאמר) את חוזינו המתהלכים אתנו – 'והיו עיניך רואות את מוריך'' (ההדגשה שלי – הכותב).

ממש דברי נבואה!  וכך הוא כל המאמר.  רק אני, העני ממעש, העזתי להרגיש בה ממש מה שאני מרגיש תמיד בהיתקלי בפרזיטיותנו הלאומית בכל צורה שהיא!  ולולא היה הדבר כל כך מכאיב וכל כך מעליב, הייתי מקנא באנשים הטובים האלה, המדברים בטון כל כך בטוח אמת כל כך בטוחה, שאין להרהר אחריה.

וכן נסתם הגולל על העבר, אין גשר ואין קשר בין העבר ובין ההווה, ואין צורך בו, שהרי כן אתה מוצא אצל האחרים (לפחות, אין העומד מבחוץ רואה את הקשר שמבפנים).  ובפרט אחרי שדאגת פרנסה בהווה אין לנו ב"ה (סוף סוף בנים למקום!), שהרי מלאכתנו נעשית כל כך יפה על ידי אותם האחרים.  אבל אצל האחרים הלא יש אותו הדבר, שקוראים לו חיים, חיים משלהם, חיים עצמיים, – ומה יש לנו משלנו מלבד העבר ומלבד אותו 'ההיפנוז' החי בנשמתנו מן העבר?  ואם עם העבר גמרנו את חשבונותינו באופן כל כך מוצלח, – למה לא עוד מעט הכרה עליונה ועוד מעט אומץ לב, ועיקר, למה לא מעט עקביות:  למה לא נסתום הגולל על אותו 'ההיפנוז' מן העבר – על היהדות?  למה לא התבוללות?  ואם לא התבוללות אקטיבית, למה לפחות לא התבוללות פסיבית?  כלומר בשם מה אנחנו נלחמים בהתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים?  אדרבה, איזה חיוב יש להם לבעלי ההכרה העליונה שלנו, אשר בשמו אנחנו צריכים להתנגד לאותו הצעד, אשר יקרב אותנו קירבה בלתי אמצעית לאותם המבועים, אשר רק עליהם נשבור את צמאוננו, אשר יקרב אותנו קירבה משפחתית ל'חוזינו המתהלכים אתנו'?  יש להם נימוק שלילי:  עם אינו יכול להתבולל.  אבל קודם כל מאין הבטחון הזה אצל בעלי השלילה שלנו, בשעה שאנחנו רואים את עצמנו מצד ידוע הולך ומתבולל, – ומאין הבטחון הזה, כי הוא אינו יכול להתבולל, כמו שהתבוללו הרבה עמים, שחיו לפנים ויצרו תרבות, ועתה אין זכר להם בחיים?  והעיקר, איזה הגיון מגוחך:  מכיון שעם אינו יכול להתבולל, הרי שאנחנו צריכים להתנגד, כשאנחנו רואים אותו הולך ומתבולל!  למה ההתנגדות, אם אינו יכול, ושם מה ההתנגדות, אם הוא הולך ומתבולל?  אבל בעלי ההכרה העליונה שלנו מתרוממים כביכול מעל לשאלה קטנונית כזאת, – מכיון שאנחנו חיים, אנחנו רוצים לחיות לפי רוחנו, ומה יש פה לשאול! – טוב מאוד!  יחיה מי שירצה, 'מכיון שאנחנו חיים'!  אבל הלא השאלה היא:  למה להתנגד לשאיפתם של אלה שאינם רוצים, שאינם גורסים 'מכיון שאנו חיים', לשאיפתם של אלה, הרוצים לגמור את החשבון עם חיים מכוערים ובזויים כאלה?  בשם מה להתנגד להתבוללות?  מובטחני, כי בנקודה זו אין כוחם של מחנכינו אלה גדול כלל, להפך – הרבה יותר קטן מכוחנו אנו, בבואנו להגן על עצמותנו בכל שלימותה.  גבורים הם בשלילה, אבל במקום שאי אפשר בלי חיוב כל שהוא, – שם קץ לגבורתם!  ובאמת עם, שאין לו לא ארץ ולא לשון לאומית, לא תרבות חיה ולא חיים לאומיים;  עם, אשר את דתו חושבים מחנכיו לחובה להרוס עד היסוד ועל עברו לסתום את הגולל;  עם, שאפיו, עצם עצמותו, עצם ה'אני' שלו, פסול מימות עולם ועד עתה ואין לנו תקנה אלא בשינוי מוחלט, בשינוי לאופי אַלאַ אירופה, – מה נשאר לו לעם כזה משלו, שבכוחו להמשיך את קיומו בתור עם, שבשבילו יסבול כל כך הרבה?  למה לו לעם כזה להתנגד להתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים?  בשם מה להתנגד לאפשרות להיות אנשים אירופיים גמורים?

כך 'מחנכים' אותנו 'מחנכינו'!  ומה פלא, כי אין בקרבנו 'חוזים' משלנו?  היש מקום למקוריות חוזית, באשר אין בפנים אלא שלילה, וכל חיוב, קטן וגדול, בא מבחוץ, יותר נכון, באשר גם החיוב וגם השלילה באים מבחוץ?  היש קרקע לצמיחת 'חוזים', במקום שהעצמות הלאומית, הקרקע העצמי של כל מקוריות חוזית, לא רק שאינה נעבדת ואינה נזרעת, אלא שהיחס אליה הוא כל כך רחוק וזר, עד שלאחרונה הביא לידי הכרת הצורך להחליפה באחרת, טובה ממנה?  היש מקום למקוריות חוזית ב'אני' שאינו 'אני', שאינו מכיר את עצמו, אלא בהווה ולא בכל רגעי חייו, מיום דעתו את עצמו, משום שבזמנים שונים בחייו היתה צורתו שונה ואחרת ממה שהיא אתה?  ומה פלא, כי כל אולמנו נהפך באפס יד, מבלי להוליד שום התפרצות ווּלקנית, מבלי לשחרר שום כוח ענקי תהומי, מבלי להוליד שום אור חדש, אנושי, עולמי!

הן אפילו החסידות, יצירת 'האורתודוכסיות השוטה', אתה רואה בה הרבה מן המקוריות החוזית, אתה רואה בה איזו שאיפה, אם כי לא ברורה, לאפקים אחרים, איזו התפרצות לעולמות אחרים, ומה נתנו במובן זה 'הסופרים המחנכים' שלנו, כלומר, אלה, שערכם העיקרי מיוסד על עבודתם החינוכית ברוחו של ברנר?  איזה חיוב אנושי חדש, שאינו כתוב בשום תורה של אחרים, או אפילו איזו שלילה אנושית חדשה, שלא מכל אחרים אתה מוצא בהם?  הן חיוב אחד אנושי גדול, חדש, מקורי כוחו גדול חנך – לחנך לא רק בחיוב, כי אם גם בשלילת מה שיש לשלול – מכוח כל עבודת השלילה של מחנכינו.  ובאמת מי מחנך יותר את צעירינו:  מחנכינו אנו או, למשל, אותם טולסטוי, ניצשה, איבסן וכו'?  וכמובן, הם מחנכים אותם ברוחם הם וכלל לא ברוחנו אנו.  ולא מפני שאין לנו ספרות – כלומר שספרותנו החדשה עניה בכמות – כמו שרגילים מחנכינו להתאונן, כי אם מפני שמה שיש בספרותנו החדשה במובן זה אינו בא ברובו אלא מכוח כוחם של אלה, שצעירינו מתחנכים על פיהם בלי אמצעי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה