_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ח

 

וכך היא גם 'הערכת עצמנו' של ברנר.  ברנר מבטל אמנם, כדרכו, גם את 'משרתי היופי', הרואים הבדל בין אסתיטיקה ואתיקה, ומתפארים, כי הם אינם כהני המוסר.  הוא רוצה, כי הערכה אסתיטית תהיה אחת עם הערכה אתית, כי האסתיטיקה תהיה בכלל, בכוחה המוסרי, אחת עם האתיקה.  רצונו זה נובע אולי שלא מדעתו משורש נשמתו היהודית.  אבל עד כמה רצונו זה מתאים אל האמת, עדיין צריך עיון גדול.  אני, למשל, מרשה לי לחשוב, כי בתחום החיים אין הרבה אסתיטיקה, ואולי אין אסתיטיקה כלל.  ויש שאני מרשה לי לחשוב, כי הרבה והרבה כיעור נמצא בחיים, מתוך שמבקשים אסתיטיקה, במקום שיש לבקש הרבה יותר עמוק.  בכל אופן 'הערכת עצמנו' של ברנר היא בודאי לא יותר – אם לא פחות – מהערכה אסתיטית.  בחיינו אין באמת הרבה אסתיטיקה (אם כי אפילו מצד זה עוד יש מקום לבעל דין לחלוק הרבה על הערכה זו ולהראות, כי היא לא נכונה כלל).  אבל בשום פנים אין זו הערכה אתית, אם האתיקה אינה פרזה ריקה.  אינני מבין, איזה מוסר עליון מחייב לשפוך קיתונות של רעל ושל שופכין על מי שאסור בכבלי-ברזל על אשר הוא אסור בכבלי-ברזל.  אינני מבין, איזה מוסר עליון מחייב לחלל צערה של אומה.  זכורני, כי בעת קראי את דוסטויבסקי לא היה דבר מכל דברי שנאתו ליהודים, שכל כך לא יכולתי לסלוח לו, כמו יחסו אל צערנו הלאומי.  משורר הצער – מחלל צערה של אומה!  והנה בא ברנר שלנו, שגם הוא משורר הצער, וחילל את צערנו הלאומי לאין ערוך יותר ממה שחילל אותו דוסטויבסקי, פשוט רמס ברגלים את צערנו הלאומי, פשוט ירוק ירק על צערנו הלאומי!  ואיזה יחס מצד יהודי משורר הצער לאותו משחק הבלהות, שקוראים לו בלשון בני אדם עלילת דם ושבלב יהודי חי ומרגיש אין לו ביטוי ואין כוח ואין רוח למצוא לו ביטוי מתאים!  'עלילת דם!  עלילה זו שמרעילה חיי כל יהודי, מכניסה פגם ביחסיו הטהורים לילדים הנוצרים, מטילה מרה בו בכל פעם אשר יגש להחליק לחי ילד נוצרי – מה תחשוב אמו של הילד בשעת מעשה?  האם לא תחשוב, כי כוונת שחיטה בדבר?  (רבונו של עולם, איזו הבעת הקלה, איזו אוביקטיביות טהורה, איזו הומניות נעלה מעל כל רגש אישי!  וזה הכל?  ויותר אין ברשעות זו, שאין לה שם, משורר הצער? – הכותב) – עלילה נוראה ואיומה ומגוחכה ומחוסרת כל צל של יסוד זו (תודה רבה! – הכותב), האין היא מופת ברור, כמה כל העולם חייב ואנו זכאים?  (כן, מופת ברור לגבי מי ששופט מתוך יחסו הנפשי, מתוך פצעו האנוש, שאין לו ביטוי, ולא מתוך הכרתו העליונה, העליונה על כל רגש אנושי טבעי, בלתי אמצעי, מופת ברור, כי את היהודי אפשר להאשים ומותר להאשים במה שאין בו ולא יכול להיות בו, ולהאשים מתוך רשעות גרידא! – הכותב), ואף על פי כן!'  כמה שווה 'ואף על פי כן!' זה!  אל אלהים, כמה שווה!  (עיין שם צד 88, כל הענין.  מעניין לדעת, אם גם לגבי הנוצרים הראשונים, הנאשמים בשחיטת ילדים לצורך דתי והזכאים לכל הדעות, התחתונות והעליונות גם יחד, היה משורר הצער שלנו מוצא איזה 'ואף על פי כן'?).  אבל בכל זה, כנראה לא די, כי לבסוף, אחרי כל צידוק הדין הזה, שאיני יודע דוגמתו לאוביקטיביות טהורה הוא בא עם חמלתו!  ולא חלה ולא הרגיש משורר הצער, כי אין כל רוֹק שבעולם מעליב ומחלל את צערנו כמו חמלתו זו!  אבל הדבר מובן.  אסתיטיקה אין הרבה בצער שלנו, ב'גניחות', ב'בכיות', ב'עינויים ומרטירולוגיה של העולם הבא' (כך מבין אמן, פסיכולוג, מתוך 'אותו המבט המקיף, הרואה למעמקים, הדן מתוך הבנה פנימית, אינטואיטיבית, נסתרה'!) וכו' וכו'.  אינני יודע, אולי יש יהודים, המקבלים באהבה ובהודיה מוסר השכל כזה, אבל אני לא זכיתי לעמוד על מעלה כזו.  ואני מרשה לי להגיד לברנר מה שאני חושב לאמת, כשם שהוא הגיד לנו מה שהוא חשב לאמת.  ולא רק לברנר, כי אפילו אם יבואו כל הדוסטויבסקים וכל השכספירים שבעולם, ואפילו אם יצרפו אליהם את כל מי שחפצים להצטרף אליהם משלנו וכולם יחד יירקו כך על צערנו ועוד יוסיפו לחללו בחמלתם, בת נפשם הגדולה, – אני אעיז להגיד להם, ואני חושב, כי כל יהודי שאינו בועט בחלקו בצערנו הגדול, רשאי להגיד להם:  אתם אינכם מבינים את צערנו, כי לא יפה הוא צערנו, כי אין בכוח כל צורה יפה שבעולם לבטאו, כי עמוק הוא מן האסתיטיקה שלכם ומן האינטואיציה האסתיטית שלכם.  ואפילו אם יהיה פיכם מלא רוֹק כים, – רוקכם לא ישיג את צערנו, וגם חמלתכם, המעליבה ומחללת עוד יותר, אלף פעמים יותר, לא תשיגהו גם היא, כי נשגב הוא מכם ומנשמתכם הגדולה, היודעת להתגדל על בני תמותה, קטני ארץ, ועל חייהם הקטנים, להתעלות למרומי האינטואיציה האסתיטית, לרחם כרוב רחמיה, אבל אין היא יודעת את סוד הצמצום הגדול, את הסוד של 'עמו אנכי בצרה' ושל 'השוכן אתם בתוך טומאותם', את הסוד של 'ועתה אם תשא חטאתם , 'ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת!'.

ובמצב כזה צא והגן על עצמותנו הלאומית!  במצב כזה, שאתה מרגיש, כי עוד עליך להביא ראיה, כי אדם אתה, אף על פי שהנך יהודי, צא ודבר על עצמות יהודית מיוחדת, מקורית, על זכותה להתחדש מתוכה, על פי דרכה, באופן מיוחד לה!  והעיקר, צא ועבוד עבודת התחיה הלאוּמית!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה