_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ט

אף אמנם בעלי ביטול היש שלנו אינם מרבים לדבר או אינם מדברים כלל בתחיה לאומית.  הם אינם מאמינים בתחיה.  בזה הם לפחות נאמנים לשיטתם.  הם מסתפקים בהצלת האוּמה מכליון ובחיים לאומיים, שאין בהם בושה וכלימה, כלומר שאין היהדות בולטת בהם במידה מרובה.  איך הם מציירים להם את אופן ההצלה ההיא ואת יצירת החיים ההם, – אולי אלהים יודע, ואולי גם הם יודעים.  על פי הטון, שהם מדברים בזה, שאינו כלל אותו קול ענות גבורה, שהם משמיעים בו את שלילתם המוחלטת, יש לחשוש, כי גם בזה אינם מאמינים הרבה.

פה הגענו עד סוף המרחק שבין דרכו של ברנר ובין הדרך, שהוא מתנגד לה בהחלט ושאני אחד מן ההולכים בה.  פה בא לידי ביטוי ההבדל ביחס הנפשי אל חיינו הלאומיים ואל עבודתנו הלאומית מתוך ההבדל היסודי שבין שתי השיטות.

אני רואה את כל אסוננו הפנימי בדור הזה, בשעה שאנחנו מוכרחים לבקש תחיה לאוּמית שלימה בשביל להינצל מכליון לאוּמי.  אני רואה את כל הטרגיות שבתחיתנו בליקוי הרגשת עצמותנו הלאומית, בהתבטלותנו בפני אחרים ובפני עצמנו, בחוסר אמונה ובטחון בעצמנו, ברוחנו ובכוחותינו.  ומכאן – כל חולשתה וכל קטנותה של עבודתנו הלאוּמית, אם כי כולנו – כל בעלי הנפש שבקרבנו – מבקשים, מאמין אני, אם במידה גדולה או קטנה, תחיה לאומית, כלומר כולנו מבקשים הצלה מכליון לאומי, שאין לה בזמן הזה דרך אחרת אלא תחייה שלימה.  השאיפה הזאת, השאיפה לתחייה שלימה דורשת מאתנו התאמצות כל כוחותינו במידה שאין למעלה הימנה, והתאמצות כזאת אינה בגדל האפשרות במקום שאין המתאמץ מאמין באותה המידה בכוחות עצמו, מאחר שמידת הכוח, היוצא מתוך ההתאמצות, אינה דבר מסוים וצפוי מראש, כי אם תלויה כולה במידה ההתאמצות.  אמונה בכוחות עצמו קודמת להתאמצות הכוחות.  במובן זה יש מקום לאמור, כי לא רק עסקי כסף, כי אם גם עסקי רוח זקוקים לקרדיט, כי גם כוחות הנפש אין דרכם להיות מונחים לבטלה בעין, במזומנים באוצרה של ההכרה, כי באים הם לידי גילוי לפי מידת הצורך בהם.  לפיכך במידה שאדם נותן לעצמו קרדיט גדול, בה במידה הוא עושה עסקים גדולים.  ומה עמקו דברי חכם גרמני אחד:  האדם יכול הרבה, אם הוא מאמין בכוחו.  ומנקודת מבט זו גם הערכת עצמנו אמיתית, חיה, מורגשת בכל ישותנו, הרגשת ליקויינו לכל עמקם לא תוכל לבוא אלא מתוך הרגשת עצמנו עמוקה, מתוך אמונה חזקה בעצמנו, מתוך הכרת ערכנו.  אין אדם רואה את נגעי עצמו אלא לאור נשמתו, – לאורם של אחרים לא יראה כלום, או יראה רק חושך כללי, שאין להבחין בו כלום.  ויותר שאור נשמתו גדול, יותר הוא רואה את נגעי עצמו.  ואני מאמין באור נשמתנו הלאומית, ואני מאמין, כי גדול האור, – כי רואה אני את הנגעים לכל מראה עיני.  אף אין הנשמה אומרת וידוי בקול, אין הנשמה מתוודה לפני אחרים.  להתוודות אנחנו צריכים רק לפני עצמנו, – אבל בשביל כך צריך שיהיה לנו איזה 'עצמנו', איזה 'אני', שיש לנו דרך ארץ לפניו, שיש לו עלינו תביעות גדולות ושבכוחו לגבות את חובו.

ובא ברנר וגוער בנזיפה בקירוב כך:  קרדיט?  – על איזה סמך, קרדיטורים מטומטמי מוח ולב?  הלא אין לנו כלום, הלא אנחנו קבצנים מנוּולים, שלא רק שאין לנו במה לשלם אלא שאין בנו אפילו הכרת החובה לשלם, קבצנים נבזים, היודעים רק לחזור על הפתחים ולצפות לשולחן אחרים!  הלא הקרדיט שלכם, קרדיטורים טפשים, יביא אותנו רק לידי פשיטת הרגל, שאין אחריה תקומה עולמית!  ואיזה אור אתם מוצרים בנו, מוּכי סנוורים, תועים ומתעים?  הלא אין בקרבנו אלא רקבון ורפש!  רק לאור ההכרה העליונה של אמנים, סופרים מחנכים, ולאור האינטואיציה שלהם, רק לאורם של יחיד סגולה אלה, היוצאים מן הכלל, ושאין להקיש מהם על הכלל, אנחנו רואים את נגעינו, את הצרעת הממארת, המכוערה והמעלה סרחון – לא שדבקה בנו בבית העבדים של אחרים, כמו שאתם רגילים לרמות את עצמכם ואת אחרים, לא!  – הדבֵקה בנו מתחילת ברייתנו.  בשנותנו את אפינו המקולל, רק בהיותנו לאחרים, עם ככל העמים, נוכל לקוות לאיזה חיים של בני אדם חיים.

ברור, כי במקום שאני רואה ליקוי הרגשת עצמנו, התבטלות בפני אחרים, רואה ברנר התבלטות עצמנו באופן מכוער, בטחון פראי בעצמנו, הונאת עצמנו, חיוניות יהודית-סוסית רבה, וכי מאותה הנקודה גופה, שהוא רואה רק חושך ואפילה, אני רואה אור גדול.  ברור, כי ההבדל שבינינו מונח לא בגבול דברים שבהכרה, שאפשר להוכיחם במופתים הגיוניים, כי אם בגבול דברים שבלב, בגבול דברים שבהרגשה, בגבול היחס הנפשי.  ברור, כי בדברים שכאלה, אין מקום להוכחות.  שום כוח שבעולם לא יעצור בעד גוף, שנמצא על פני כדור הארץ, מנפול, באין מחזיק ותומך בו, למטה, לארץ.  ואפילו אם תקח כדור פורח, אשר יתרומם בכוח הגז שבו למעלה למעלה, – די לעשות בו נקב קטן, בשביל שישוב ויפול לארץ.  לשלול מגוף ארצי את הסגולה לנפול לארץ אפשר רק בהוצאת אותו הגוף אל מחוץ לחוג משיכתה של הארץ, – אבל הדבר הזה אין בכוח האדם לעשותו.  הוכחות, ביחוד, בדברים מן החיים, שאין להם הכרע, וביחוד, בדברים מן הפסיכולוגיה של החיים, שהם בכלל הררים התלויים בשערה, הן בידי המוכיח כחומר ביד היוצר.  השכל, כידוע, הולך אחרי הרגש או אחרי הרצון, הרצון מושל בשכל ולא להיפך.  במקום שהרצון זקוק להוכחות, הדבר תלוי יותר בכוח השכל (וגם בתוקף הרגש, הנותן להוכחה כוח גדול, גדול הרבה ממה שגלוי לעיניו) מאשר בכוח הוכחות אוביקטיביות.  החיים הם מרובי צדדים ומרובי גוונים לאין קץ, הכל מעורב ומסובך לאין חקר, עד כי כל דבר מן החיים, ואין צריך לומר חיים של קיבוץ שלם בכל היקפם, תוכל לדרוש לאיזה פנים שתרצה, – הוכחות לא תחסרנה, אם יש מוח בקדקדך (כך נבראות וכל קיימות כל התורות, העומדות על עובדות מן המציאות, עם חוקי הברזל שלהן).  ולא עוד אלא שאותן הוכחות עצמן, ששימשו למתנגדך להוכיח על ידן את הנחותיו הוא, יוכלו לשמש לך להוכיח על ידן ממש ההפך, אם רק תשפוך עליהן אור אחר (וכך אתה מוצא תורות שונות מתנגדות זו לזו וגם סותרו זו את זו מסתייעות בסכום אחד של עובדות, אלא שכל אחת מסדרתן בסדר אחר ומצרפן בצירופים אחרים).  בפרט כשיש לך בבית גנזיך אמצעי פשוט יחיד במינו:  אם, למשל, נתקלת בחזיונות חיוביים או ביהודים בעלי תכונה חיובית, אשר אינך יכול לא לכחש במציאותם ולא לבטלם, – הרי אתה פשוט, מוציאם מן הכלל (כאילו אין הפרטים מלמדים על הכלל, שיצאו ממנו, כלום, וכאילו אצל האחרים החלק הטוב הוא לא המועט או המועט שבמועט), באופן כי מה שנשאר בכלל, מה שקראת עליו שם 'היהודי' (בהא הידיעה), הוא כולו כמו שעלה רצון מלפניך, כולו רקבון וכו'.  ולעומת זה כשנפגשו לך חזיונות שליליים או טיפוסים שליליים, אז פשוט מאד, כי 'האמנות, עד כמה שאנו יודעים, הולכת דווקא בדרך זו של כיוּל הפרטים הנפגשים לה', 'בהכרח תלמד האמנות מן הפרטים על הכללות, בהכרח תכייל'.  כך היא מידתו של הרצון וגם האמן אינו במובן זה מלאך.  גם האמן אינו רואה אלא מהרהורי לבו, אינו מסיק את מסקנותיו האמנותיות, מה לכייל ומה להוציא מן הכלל, אלא לפי נטיית לבו, לפי יחסו הנפשי.  גם שכספיר אינו רואה את שילוק אלא מתוך יחסו הנפשי אל היהודים.  הדבר היחידי, שיש לעשותו במקרה כזה, הוא – להראות בבהירות מספיקה, לאיזה צד נפשו של המוכיח נמשכת, ואם אפשר – מאין נולדה המשיכה הזאת, ואיך נולדה.  וגם זה לא לשם הוכחה, כי אם בכדי להביא לידי בירור גמור, כי אין כאן מקום לויכוחים ולהוכחות.  הדרכים נפרדות, – ילך לו איש איש בדרכו, שהוא בוחר בה ובמידה זו החזקתי ביחס להרצאה, שאנו עומדים בה.

ובאמת במה, למשל, תוכיח, כי מידת 'אתה בחרתנו' שלילי בהחלט אינה כלל מידה יותר עליונה ממידת 'אתה בחרתנו' חיובי בהחלט, כי אין זו מידה עליונה כלל מה שיחסנו לעצמנו, יחס כל אדם חי ומרגיש לעצמו, נהפך בקרבנו להד קול יחסים של אחרים אלינו, והכרת עצמנו – לצל מהכרת עצמם של אחרים;  כי אין זו מידה עליונה כלל מה שיחסנו לאחרים, כלומר לאלה מהאחרים, השאטים אותנו בנפש ויורדים עמנו לחיינו, שהיה קודם, נאמר פשוט, בלי מליצות, יחס של בריה חיה אל רודפיה ומעניה, הנפך בקרבנו למין יחס של סמרטוט אל המקנחים בו את רגליהם, שהיה בודאי בא לכלל הכרה עליונה כי בדין הוא שיקנחו בו את הרגלים?  או במה תוכיח, כי לא 'החוקים השוטים, הרשעים והמגוחכים' כשהם לעצמם, (אשר חוקי דתם של אחרים, נאמר דרך אגב, אינם כלל וכלל לא יותר טובים ולא יותר יפים מהם), הולידו רגש של שנאה ושל תיעוב כזה לעצמם, כי אם הרגש של שנאה ושל תיעוב לכל מה שיש אצלנו לא ברוחם של אחרים, הביא לידי כך, שהחוקים, שהיו קודם חביבים על כל בני עמנו, ובתוכם גם על אנשים בעלי לב חי, מעמיקים להרגיש וגם לחשוב, נהפכו לחוקים שוטים, רשעים ומגוחכים וכו', 'לתעתועים רעים' וכדומה?  או כי יבוא סופר יהודי ועל יסוד הסתכלות אמנותית שלו או של אחרים במה שעלה רצון להסתכל יחליט בפשיטות כי 'אצל היהודים אין רליגיוזיות, ואי-רליגיוזיות, כלומר יחס ואי-יחס לעולמות אחרים – אצל היהודים הכל רליגיה מחוסרת יחס.  היהודים אינם עם רליגיוזי, כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות הנפש, כדי שהדת תחזיק אותם, ובדרך כלל – מצות אנשים מלומדה' – במה תוכיח לו אם לא תחשוב לעלבון לך ולעמך, כל זמן שהנך אדם בעיניך, להוכיח לו, כי רק חוסר יחס נפשי עמוק, רק חוסר הבנה פסיכולוגית עמוקה (בנידון דידן הא בהא תליא) יכול להביא לידי החלטה משונה כזאת?  תאמר:  עם שיצר דת לעצמו – ולא רק לעצמו!  (ואיזה מקרה משונה, שקרה כמו להכעיס, כי דוקא אלה, שחייבם אנו לחשבם לעמים רליגיוזיים על פי עצם מהותם, קבלו את דתם דווקא מידי בן אומה שפלה זו, שאינה רליגיוזית כלל, אם לא רליגיוזית במובן היותר מגונה!)  תאמר:  עם, שנתן את כל חייו ואת כל נפשו על דתו!  אבל במה תוכיח את זה גופו?  במה תוכיח, כי הוא יצר את דתו?  הלא כבר הוכיחו מלומדים מקרב האחרים, שהוכחתם היא בודאי נכונה, אנושית, בלתי משוחדה, כי דת ישראל לקוחה מבבל ומאושר ומכל אשר עלה במחשבה לפניהם, רק לא מרוח ישראל.  או איך תוכיח, כי עם ישראל נתן את נפשו על דתו?  הן אין בני אדם חיים מחוץ לתנאים ידועים, כלכליים ואחרים, ואיך תברר, כוחו של מי היה גדול יותר:  אם כוחה של הדת או כוחם של מניעים אחרים?  תביא ראיה מחזיונות ידועים, מטיפוסים ידועים, – אבל מה תעשה, אם אלה יוצאים מן הכלל, ואלה לא באו אל הכלל?  תאמר:  הלא גם אני אדם הנני, הלא גם לי עינים לראות ולב להבין, – אבל אם אתה מתבונן במה שלא הורשית, אם אתה רואה מה שלא הֶראית, הלא בזה גופו אתה מעיד על עצמך, כי הנך מבעלי החיוניות היהודית-סוסית הרבה, מאנשי הקהות והטמטום!  וכן הלאה.  וכל השלילות – ודאיות מוחלטות, וכל הדברים – כדרבנות וכמסמרות נטועים, והכל – בכפיית כר כגיגית:  אם מקבלים אתם את תורתי – מוטב ...  אבל ולמה אכחד?  בעיני אני דומות כל ההחלטות הנוראות האלה ממש להחלטה נוראה ממין אחר, שקראתי על אודותיה לפני איזה זמן בעתון אחד.  בא מלומד רוסי אחד – כמדומה, מוֹרוֹזוֹב שמו – וחישב חשבונות אסטרונומיים ידועים ומצא, כי נביאינו הקדמונים:  ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו' חיו במאה הרביעית לספירת הנוצרים – לא פחות ולא יותר!  – וכי ספריהם הושפעו מהאבנגליון, וכי ממלכת יהודה לא היתה מעולם במציאות, אלא שהיהודים בדאו מלבם ממלכה דמיונית וקראו לה בשם ממלכת יהודה על שם ר' יהודה הנשיא.  וכן הלאה בדרך זו.  ואם תאמר:  הרי הנביאים נזכרים בספרים קדומים בהרבה לאותה התקופה, שלפי החלטתו היו בה?  אבל מה מוּכח מזה?  כלום מוּכח מזה, כי אין השערתו נכונה, כי הוא חשב וטעה?  חלילה!  מוּכח מזה, כי כל הספרים הקדומים שנזכרים בהם הנביאים, הם כולם מזויפים – לא פחות ולא יותר!  וכל זה הוא מבאר בצורה מדעית ובבטחון של מגלה אמת, שאין להרהר אחריה.  ואפשר להגיד בבטחה, כי מי שיעיז להטיל ספק בהשערתו יהיה בעיניו בוּר, שוטה וגס רוח.  כך מוכיחים מה שיש רצון להוכיח.

כללו של דבר:  אין כאן מקום לויכוחים ולהוכחות, – זאת היא המסקנה האחרונה, אבל גם הנותנת מקום למחשבות מעציבות.  שתי דרכים נפרדות, רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב לשני עולמות זרים איש לרעהו.  איזוהי דרך החיים?  כל אחד משני הצדדים חושב את דרכו לנכונה.  יוכיחו – החיים.  אבל דרך חיים – בודאי רק אחת מהן.  וכאן מקום הכאב.  אין כאן שני זרמים חיים, אשר התנגדותם רק מוסיפה תנועה וחיים לזרם הכללי;  אין כאן מלחמת דעות מתוך החיים ולשם החיים, מלחמת שאיפות חיות, – מלחמה, אשר כשהיא לעצמה בררה בה יותר מאשר בכל נצחון.  אבל יש כאן מצד אחד עצמות לאומית ערטילאית, תהומית, נלחמת על קיומה באין כל נשק ומבקשת לבוא לידי גילוי באין כל דרך;  ומצד שני – הסתערות מבפנים על אותה עצמות עלובה, בכוונה לשנותה שינוי מוחלט ולעשותה לאחרת, במקום לחדשה מתוכה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה