_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

י

וכך הן כל מלחמותינו שאין להם סוף בחיינו הגלותיים, כך הן מחלקותינו בדברים, שכל קיומנו הלאומי עומד עליהם.  בכולן – עצמותנו הלאומית נלחמת על קיומה או על שלימותה עם המסתערים עליה מבפנים.  כולן – לא מלחמות בשל כיבושים חדשים בחיים בכוח העצמות הלאומית ולהפרחתה של העצמות הלאומית, כי אם מלחמות בעד וכנגד העצמות הלאומית בשם החיים.  כי העיקר חסר – חיים משלנו אין לנו.  זה כוחו של עם חי – שהוא שלו וחייו שלו ועולמו שלו.  בקרבו סתירה בין עצמותו ובין החיים – החיים בכל המובנים, ובכללם גם חיים עליונים – היא דבר שאין הדעת סובלתו, כי עצמותו חיה, כי חייו הם חיי עצמותו.  כל מה שהוא עושה בשביל עצמו הרי הוא עושה בשביל החיים, הרי הוא עושה בשביל האנושות:  כי מה היא האנושות, אם לא סכום כל העמים?  ערך מעשהו בכלל, ערך כל מעשה, שהוא עושה:  אם הוא טוב או רע בכלל – נערך במידה שהוא טוב או רק ביחוסו לו לעצמו, כמובן אם להעריך במידה עליונה.  כל השאיפות לחיים עליונים, המתחוללות בקרבו בצורת זרמים שונים, הרי הן בעצם שאיפה אחת – להעלות את עצמותו הלאומית למעלת עצמות עליונה.  הניגודים בין עניניהם של מעמדים שונים בקרבו או בין עניניו הוא ובין עניניהם של עמים אחרים הרי הם בעצם מעין אותם הניגודים שבחיים התחתונים של נפש אחת, הדוחפים אותה – במידה שהיא נפש אנושית חיה – לבקש חיים עליונים, שאין בהם ניגודים כאלה, אלא שאין החיים דבר קבוע ועומד, וזרם החיים זו סגולתו – שהוא מחדש את הניגודים בצורה יותר גבוהה, במידה שהנפש עלתה, ודוחף אותה למעלה יותר גבוהה.  על כן אין, לאמיתו של דבר, בשביל בן עם חי ענינים לאומיים תחתונים, קטנים, צרים, ויש ענינים לאומיים עליונים, לאומיים-אנושיים, לאומיים-קוסמיים.  ולא עוד אלא שאם חלק ידוע מן העם נתעה לחשוב, כי יש ענינים אנושיים כלליים יותר רחבים ויותר גבוהים מעניניו הלאומיים, והוא בא למעט את הדמות הלאומית בשם הענינים הכלליים, באים החיים ומלמדים אותו פרק בהלכות לאומיות.

ניקח למשל את התנועה הסוציאלית.  הסוציאליות הרשמית אינה מודה אלא בעל כרחה, מבלתי יכולת לעמוד בכפירה גמורה.  אולם לגבי בן עם חי אין ההלכה הזאת הרבה יותר מהלכה ואין מורין כן.  יכול הוא לדבר גבוהות וגם לחלום נשגבות על דבר הפרולטריון העולמי, האנושי, העומד למעלה מענינים לאומיים – ובאותה שעה להיות רוסי, גרמני, צרפתי וכו' בכל ישותו ובכל כוחות נפשו.  אין השקפתו הסוציאלית מחייבת אותו לוותר אף על קוצו של יוד מקניניו הלאומיים האמיתיים.  ארצו, לשונו, ספרותו, חינוכו הלאומי, חייו הלאומיים, עצמותו הלאומית נשארים כשהיו.  ולא עוד אלא שבמקום שהענינים הלאומיים העיקריים מתנגשים באמת בענינים הסוציאליים כפי שהם מובנים על פי התורה, מכריחים הענינים הלאומיים את גדולי ההוראה בכבודם ובעצמם לבקש פשרות ולוותר ויתורים ולפרש את התורה ברוח מתאימה לענינים הלאומיים.  ויש שהרוח הלאומית מתפרצת בכל תוקף ולועגת לעג שנון ואכזרי לכל התורה ומפרשיה ומחזיקיה ומלמדת אותם פרק בהלכות לאומיות על פי דרכה היא, מבלי להתחשב הרבה, אם מבינים הם את שיעורה או אם יבארוהו על פי תורתם הם.  כך היא, למשל, המלחמה הנוכחית עם כל מראותיה (במצה כזה גם פלֶחנוב[1], למשל, אשר ביחס לחינוך הלאומי היהודי הוא מחמיר גדול, אומר מפורש:  'קודם כל רוסי הנני'. – 'האחדות' 2-1).  מה שתחשוב על המלחמה הזאת ועל היחס אליה מצד כל המתנגדים למלחמה בשנים כתקנָן, ואין שתחשוב, אם מתוך החיים תחשוב, בעל כרחך תבוא לכלל דעה, כי לא מקרה הוא מה שהפרולטריון ובכלל כל טובי האומות בכל הארצות הנלחמות לא התקוממוּ בכל תוקף נגד המלחמה, כי יש כאן, בהשקפתם, בשאיפתם ובעבודתם של אלה בשנים כתקנן, איזו טעות יסודית בחשבון הלאומיות, בהערכת ערכה, בהגדרת תפקידה בחיים הממשיים, והיא מתנקמת בהם על פי דרכה.  ואולי יש לחשוש, כי הלאומיות, ככל כוח נפשי כביר, כשאין סוללים לה דרך לעשות גדולות בחיים העליונים, היא מתפרצת ומוצאת לה דרך להראות גבורות בחיים התחתונים.

וכך הם גם  יתר הזרמים בקרב עם חי.

לפיכך כשיש בקרב עם חי מלחמת דעות, הרי היא מלחמה מתוך החיים ולשם החיים, המביאה רק ברכה.  אם, למשל, ברוסיה נלחמו הזרם המערבי והזרם הלאומי, הרי עמדו שניהם על בסיסה של העצמות הלאומית ושניהם שאפו להתחדשותה באופן היותר שלם והיותר נעלה.  לא נחלקו אלא בצורה:  כל אחד משני הצדדים צייר לו את הצורה העליונה של העצמות הלאומית באופן אחר.  על כן יש מקום לאמור, כי הרבה מן האמת היה גם בצד זה.  בירור דעות כזה יכול להביא רק ברכה.

לא כן מלחמותינו העלובות על דברים העומדים ברום עולמנו העלוב אנו.  בכל מלחמה כזאת הנה צד אחד מן הלוחמים רואה תמיד מִפגָע לו בעצמותנו הלאומית, אם בכולה או בחלק ממנה, והוא נלחם בה, בעצמותנו הלאומית, או מבטלה בלי מלחמה, באותה המידה.  הסוציאליסט שלנו, למשל, הסוציאליסט בלי פשרות כופר בעצמותנו הלאומית כולה כמות שהיא לא רק להלכה, כי אם בפועל ובמעשה.  אין זה אומר, כמובן, כי הוא נעשה בכוח התורה למין בריה אוירית, שאינה שייכת לשום אומה ואינה אלא סתם אדם, – זה אומר, כי הוא לובש צורה שאולה מהאומה השלטת או העיקרית ונעשה כולו רוסי, פולני, גרמני, צרפתי וכו', על הרוב יותר מבני האומה עצמם, רק לא יהודי.  הענינים הלאומיים הם בעיניו יותר מדי צרים, אגואיסטיים (כך סובר גם הסוציאליסט המתפשר במקצת עם הלאומיות היהודית או האידישיסטית) ומחוייבים להידחות מפני עניניו של הפרולטריון העולמי, כלומר, לאמיתו של דבר, מפני עניני הפרולטריון של האומה השלטת או העיקרית.  – הרצי שלנו נלחם ביסוד אחד של עצמותנו הלאומית – בארץ האבות, האידישיסט נלחם ביסוד אחר – בלשוננו הלאומית.  וכך הולך יסוד אחר יסוד, אבר אחר אבר מעצמותנו הלאומית ונכנס לשדה המלחמה, הולך ומתקרב לחורבן.  כי לא הנצחון הוא פה העיקר כי אם עצם המלחמה, עצם השאלה.  כל זמן שההרגשה העצמית הלאומית חיה ושלימה מכל הצדדים, אין שאלה על אחד מיסודותיה עולה על הדעת כלל, כשם שלא יעלה על דעת אדם שלם בכל אבריו לשאול שאלה, מה יפה לו יותר:  אם ידו הטבעית – אפילו אם היא חלשה מאד – או יד מלאכותית.  ומכיון שכבר נעשה לאפשר להעמיד שאלה:  אם ארץ ישראל או ארץ אחרת, אם עברית או ז'רגון, הרי זה מראה, כי העצמות הלאומית כבר די לקויה במקום הזה ואינה מרגישה עוד כאב בניתוח, שבאים לעשות בה, וכבר הלבבות מוכנים לקבל תשובה יותר מתפשרת עם המציאות הקיימת.  ובמקום שהלב מוכן, שם אין מחסור בהוכחות, כמבואר למעלה.

הנה, למשל, ברנר, אשר, מצד היותו סופר עברי, הרגשתו הלאומית ביחס ללשון די חיה, די עמוקה ודי תקיפה, מודה גם הוא, כי האמן היהודי אינו יכול למצוא ביטוי שלם לרוח יצירתו אלא בעברית (אם כי לעמוד לגמרי על צד המתנגדים לאידישיזם לא מן המידה היא, כמובן).  אבל מה הביאו לידי כך – להודות בכוח הלשון העברית?  אדרבה, ינסה נא להוכיח מה שכל כך ברור בעיניו במובן זה לז'יטלובסקי וחבריו, הכותרים רק 'אידיש' והלוחמים בעדה גם בארץ ישראל, – אז אולי יגיע עד גבול האובייקטיביות האמיתית, כי אז יראה מה הוא בנידון דידן הכוח הפועל העיקרי, מה מדבר בו, מה מכריחו לחשוב מה שהוא חושב:  אם ההכרה העליונה או ההרגשה החיה.  או ניקח משל אחר, עוד יותר נמרץ, הנה, כמדומה לך, הניתוח היותר מסוכן – המרת הדת.  אם אין השאלה עומדת עוד על הפרק בחיים (על דבר יחידי סגולה, בעלי הכרה עליונה שבעליונות, הפוסקים בפשיטות הלכה למעשה, כי אפשר להמיר את הדת ולהישאר יהודי לאומי, אין לדבר), אבל הכנות, בצורת אנקֶטות וגם בצורת דרישות וחקירות על דבר ערכה של הנצרות ויתרונה על היהדות, כבר הולכות ונעשות.  ואם הדבר ילך כך גם להבא, לא קשה לראות מראש, כי בעוד זמן לא רחוק תעמוד השאלה על דבר המרת הדת על הפרק גם בחיים, כמו שעומדות היום על הפרק השאלות על דבר הארץ והלשון.  ואז, כשעצם הדבר כבר יהיה קרוב אל הלבבות, במה תוכיח, כי המרת הדת היא נבָלה?  הייתי מציע לכל אלה מבעלי השלילה שלנו, המתקוממים כיום בכל תוקף, בכל הרגש האסתיטי והאתי שלהם נגד ההמרה, להוכיח במצב כזה, כי ההמרה היא נבלה.  ובאמת לא קשה להראות, כי כל ההוכחות נגד ההמרה, נראות לנו היום לתקיפות כל כך רק מפני שעצם הדבר הזה עדיין רחוק מאוד מאן הלבבות, כי באמת לא קשה כלל לסתור את ההוכחות האלה, כשיש צורך ורצון לסתור, כמו שלא קשה לסתור את ההוכחות נגד ההתבוללות והטמיעה הגמורה (עיין, למשל, ה'ווֹסחוֹד'ים[2] של הימים הטובים שעברו), כמו שלא קשה לסתור את ההוכחות נגד הז'רגון ונגד ארץ אחרת, כמו שלא קשה לסתור את ההוכחות נגד ביטול היש שלנו.

הדבר הזה – כיצד יכול כל שינוי בהרגשת עצמנו הלאומית משנה את אופן מחשבתנו או, יותר נכון, את צביון השגתנו ההגיונית והנפשית בכלל ביחס לחשבון עצמותנו הלאומית ולחשבון עולמנו הלאומי – הדבר הזה הוברר לי כמעט בבהירות מוחשית מתוך 'הערכת עצמנו' של ברנר.  את תקופת ההתבוללות ברוסיה הכרתי מתוך חיי, חייתי אותה בכל מה שהיה בה כדי חיים למי שאינו מתבולל.  קראתי, חשבתי, נפגשתי עם מתבוללים, חייתי בין מתבוללים, – ולא ידעתי את נפש המתבולל, עד שקראתי את ההרצאה, שאנחנו עומדים בה, אם כי אין בה אף רמז דרמיזא להתבוללות, אם כי היא, להפך, באה בכוונה להועיל להצלת האומה מכליון.  מעולם לא האמנתי, כי אפשר ליהודי בעל נפש ומחשבה ואיש אמת להיות מתבולל.  את המתבולל חשבתי תמיד או לאדם שטחי מאוד גם במחשבה גם ברגש – אם כי לעתים לא רחוקות עשיר במחשבות וברגשות משל אחרים – או לאדם, שגדל וחונך בסביבה זרה ואינו יודע כלום מן היהדות ואינו מרגיש בעצמו כל עצמות יהודית, או פשוט – וזה הטיפוס של הרוב – לקריֶריסט ונבל.  אתה, אחרי קראי את ההרצאה, אני מודה ומתוודה בפה מלא, כי לוּא הייתי אני מעריך כך בנפשי את עצמותנו הלאומית, שולל כך שלילה הגיונית ונפשית כאחת את היהודי ואת היהדות, כי עתה הייתי מתבולל לא פחות קיצוני ממה שאני עתה לאומי, – ולא מתוך פניה לא נקיה, כי אם מתוך היאוש היותר נקי והאידיאליות היותר נקיה.  לעצמות לאוּמית כזאת, שאין בה כלום, אין תקנה עולמית, ולא יועילו לה כל סגולות וכל קמיעות וכל לחשים, מעין צידוק הדין והעלאת עצמה על עצמה וכדומה.  ויהודי בעל נפש, חפשי בדעות וברוח, השואף, לפי מידת כוחו, לחיים עליונים, סור לו להמשיך את קיומה של עצמות לאומית רקובה כזאת.  ואם הוא אינו מתיר לעצמו או שאין בו די כוח לשים קץ לחייו הפרטיים, עליו החובה לשים קץ לחייו הלאומיים ולשאוף להתבולל בעם בריא, בתקוה, כי על-ידי תערובת הדמים אולי יתוקן המעוּות ההיסטורי, לפחות, בפרטים.  לידי מסקנה אחרת מתוך הרצאה זו, מובטחני, אין שום הגיון יכול להביא.  המסקנה, שבאה בעצם סופה של ההרצה בת מ"וּ העמודים, שכולה שלילה אחת מוחלטת, במלים האחדות האלה:  'כוסף החיים שבנו, לוחש לנו תקווה:  מושבי פועלים.  מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו, האחת והיחידה', – המסקנה הזאת היא כל כך פתאומית, כל כך לא עקבית לא במובן ההגיוני ולא במובן הפסיכולוגי, עד שהיא נופלת על ראש הקורא ממש כאין פתקה שנפלה מרקיע, כדי שההרצאה תגמר בכי טוב.

ובאמת במצב כזה שמצוייר בהרצאה יכול להיות כוסף החיים רק בקרב היסודות הרקובים, אבל לא בקרב היסודות הבריאים, אשר מציאותם בקרב הגוף הרקוב יכולה רק להביא גם אותם לידי רקבון.  ואם, מצד אחר, אנחנו רואים, כי יש כוסף החיים בקרב היסודות הבריאים שלנו, הרי זה מראה, כי יש די יסודות בריאים בקרב הגוף בשביל להבריאו כולו, כומר הרי זו ההכחשה הפסיכולוגית היותר נמרצה לכל 'הערכת עצמנו' של ברנר.  'אם רק מנינים בחורים יוצרים מבין שנים עשר מיליונים, הנכונים לרחוץ בנטפי זיעתם את חלאת הסרסרות הנוראה שדבקה בנו', הרי אין זה 'אות קין, כי סרסורים בסרסרותם ניחא להוּ, מפני שכוח לדבר אחר יותר מכובד אין להם' – לא נכון!  – הרי זה אות, כי עוד די כוח בנו לשוב לאיתננו, הרי זה מראה רק כי העבדות היא מחלה קשה מאוד להרפא, אבל הֵרָפא תרָפא!  כך היו בתחילת התעוררותם, למשל, גם הבולגרים, שברנר אהב כל כך להביא אותם בתוך מופת לעמנוּ, אף על פי שהם נמצאו גם אז במובן הלאומי בתנאים לאין-ערוך פחות מחריבים מן התנאים, שחי בהם עמנו, שהרי העיקר עוד נשאר אצלם בשלימות:  הארץ והלשון.  גם בקרבם התעוררו בתחילה רק מנינים בחורים, שלא היו מובנים לרוב הגדול, שהיו נחשבים לא רק למשוגעים, כי אם גם למסוכנים, לעוכרי העם, הממיטים עליו אסון בתעלוליהם.  ממש כמו אצלנו.  רק לאט לאט השפיעו הבחורים האלה על אחרים, עד שלאחרונה התעורר העם כולו.  יותר מזה.  אני מעיז לחשוב, כי ברנר בעצמו הוא ההכחשה היותר נמרצה לכל 'הערכת עצמנו' שלו.  רק הודות לאיזו אי-עקביות מוצלחה, – אי-עקביות הגיונית ופסיכולוגית כאחת, – הוא יכול לחשוב כך על עצמותנו הלאומית ולהישאר יהודי רוצה בקיום האומה וסופר עברי חובב את לשוננו הלאוּמית ואת ספרותנו, לפחות, החדשה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] תאורטיקן רוסי של הסוציאליזם.

[2] עתון רוסי-יהודי שיצא לאור בימים ההם.