_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

יד

מה לעשות?

הן בבואנו להתחקות על שרשי מצבנו האבסורדי, לפשפש במעשינו, להתוודות על שגגותינו ועל זדונותינו, לא נצא ידי חובתנו בהשתפכות הנפש, בשפיכת דמעות של רחמנות על עצמנו או בהצדקת הדין על עצמנו – סגולה אולי יפה לעלית נשמה מתוך התפשטות הגשמיות, אבל לצרתנו הלאומית לא תועיל כלום ואפילו לתיקון נשמתנו העלובה לא תועיל כלום, כל זמן שהננו בשר ודם.   כמו כן לא ניוושע אפילו תשועה כל שהיא במה שכל אחת מכתותינו תוכיח את צדקת שיטתה ותטיל את האשמה על ראש חברותיה.   נהיה פעם אחת בני אדם חיים!  נרגיש פעם אחת, כי בצרה גדולה אנחנו כולנו!  נבקש פעם אחת להבין איש את רעהו.   להבין, כי כל אחד מאתנו מבקש מוצא מן המיצר, מבקש מה שהוא חושב לטוב ולאמת על פי דרכו ואינו יכול ואינו רשאי לבקש מה שאחרים חושבים לאמת ולטוב על פי דרכם הם!  נבקש פעם אחת לעמוד עמידה נכונה על ההלכה היחידה בדרך חיינו, היוצאת לנו מכל נוראותיה של המלחמה – כי רק באיחוד כל כוחותינו לעבודה אחת עלינו לבקש עזרתנו, כי רק איחוד כוחותינו יביא לנו פרי ברכה בעתו, אם בזמן קרוב או רחוק!

מה לעשות?  איך למצוא את הדרך לאיחוד הכוחות לעבודה משותפת?  איך למצוא את הפרובלימה, המצרפת את כל הפרובלימות לפרובלימה לאוּמית אחת?

מותר לנו ללמוד קצת מן הדת.   מותר לנו להביט גם על הדת ועל תפקידה בחיינו הגלותיים בעינים פקוחות לרווחה, מרוכזת בעצמו של דבר.   הדת, בעת שהיא שלטה בחיינו שלטון בלתי מוגבל, איחדה את נשמות כל בני אומתנו בקשר אמיץ אחד וריכזה את כל כוחותינו האקטיביים בנקודה אחת.   אז היה לנו רק תפקיד לאומי אחד – לשמור על קיומנו הלאומי עד בוא יום גאולתנו (על עבודה של תחיה וגאולה, לא היתה אז כל אפשרות לחשוב).   כל כוחות הקיום וכל אמצעי הקיום מצאו את ביטוים הממשי היחידי בדת.   הפרובלימה הלאומית היתה איפוא אחת.   כל הפרובלימות בחיינו הלאומיים – ובמובן זה גם הפרובלימות האנושיות והאישיות – היו רק צדדים שונים של פרובלימה אחת כללית:  שאלת הדת היתה צד אחד של שאלת קיום האומה, כמו ששאלת קיום האומה היתה תלויה בשאלת הדת.   וכן היתה הלשון וכן הארץ וכן השאלות העולמיות, המוסריות וכו' – כולן היו שלובות ואחוזות זו בזו ויונקות זו מזו, עד היותן כולן מעין אברים של אורגניזם אחד חי.   מכאן – מעין חיים לאוּמיים עצמיים, מעין עולם לאוּמי עצמי בתוך החיים הזרים והעולמות הזרים.   מובן, כי בעיקר היינו תלויים בתנאים החיצוניים, אולם ההסתגלות את התנאים החיצוניים באה כולה מתוך ריכוז הרצונות והכוחות בנקודה היחידה ההיא.   זה היה די במצבנו הפסיבי בהחלט של הדורות ההם, זה היה די בשביל לשמור על קיומנו הלאומי מכליון.   הדת מילאה את תפקידה במובן זה בשלימות.

אולם במידה שהדת הלכה וירדה, בה במידה הלכה הנקודה המרכזית ההיא הלוך והיטשטש.   גם פה פעלו, כמובן, התנאים החיצוניים.   אולם הבדל הוא בזה:  שם לא יכלה הרוח מן החוץ לנגוע הרבה לרעה בעצם הנקודה המאוחדת, בדת.   כי הרוח החיצונית היתה אז בעיקרה גם היא דתית, וכנגד דת אחרת יכלה דתנו לעמוד;  בעוד אשר הרוח החיצונית החדשה יצאה בעיקר מן הכפירה הדתית, אשר גם דתנו לא עמדה בפניה, ונקודה מאחדת אחרת לא נמצאה בקרבנו, לפחות, לפי שעה.   וכך יצאנו אמנם מהגיטו, אב במובן הלאומי לא לטובתנו.   למדנו אמנם הרבה מאחרים, חיינו בתור בני אדם חיים אמנם במידה ידועה ובמובן ידוע התרחבו, התעשרו, התעמקו – אבל במידה גדולה על חשבון חיינו הלאומיים:  החיים הלאומיים התרופפו, בלוז של השדרה כאילו התרכך ונתמזמז או לפחות נסתלק הצדה ונעלם מן העין, הקשר הלאומי נתפקקו חוליותיו ונתרפטו ועדיין הן תלויות זו בזו וכמעט רק בשערה, אם לא בנס.   עתה יש לנו כתות, אשר כמעט שאין ביניהן ובין האומה שום קשר חיובי חי, וכמעט אפשר לנו לאמור, כי עתה יש לנו אומה אחת רק במובן השלילי.   עתה יש לנו פרובלימות הרבה, כמספר הצדדים של החיים הכלליים, הזרים לנו בעיקרם, וכמספר הקרעים שבחיינו אנו, אבל אין פרובלימה לאומית אחת אשר תקיף את כולן ותאחד את כולן בנקודה אחת.   אין לנו נקודה מרכזית כזאת.

במצב כזה אין פלא, כי אפילו בעצם הגדרת הלאומיות והפרובלימה הלאוּמית, במקום שמבקשים התחדשות לאומית, אין לבוא לכלל דעה אחת.   אלה מעמידים את הלאומיות בעיקר על חייה הכלכליים של האומה ואלה על חיים רוחניים מיוחדים, אלה – על חיים לאומיים בתוך הגולה ואלה – על שלילת הגלות, אלה – על ארץ ישראל ואלה – על ארץ באשר היא שם, אלה על הלשון והספרות העברית ואלה – על הלשון והספרות הז'רגונית, וכן הלאה.   והעיקר, כי כל אחת מן ההגדרות האלה סותרת, אם בהחלט או במידה ידועה, את יתר ההגדרות, באופן שאינן מניחות שום אפשרות לעבודה משותפת.

היה זמן, בעת הקונגרס הציוני הראשון, שאפשר היה לחשוב, כי הנקודה המרכזית החסרה נמצאה.   נדמה היה, כי 'ציון' באותו הצביון, שקיבלה ממרום מעופו של הרצל, תאחד את כל הלבבות לשאיפה אחת כללית, אולם הנה באה אוגנדה והראתה, כי טעינו.   ולא עוד אלא שאותה היד, שכתבה את הנקודה על דגלנו בבהירות כל כך נפלאה, באה וטשטשה אותה, אם לא מחקה.   הדבר הזה מראה ברור, עד כמה אין אנחנו מבינים, מה שחסר לנו, מה שהוא עיקר לנו בבואנו להעמיד את פרובלימתנו הלאומית בכל היקפה ועמקה.   הרצל לא ראה, כי האפשרות שנבראה על ידו, להשגת ההסכם הכללי של כל האומה, כמו שהיה אז מקום להאמין, חשובה יותר מכל האפשרויות האובייקטיביות, שנבראו על ידו או שנגלו לו מחדש, כמו שהוא חשב.   הוא לא ראה, כי 'ציון' הסוביקטיבית, 'ציון' שבלב כל בני האומה, היא היתה הכוח הפועל העיקרי, היותר בטוח, ולא 'ציון' האובייקטיבית, לא המקלט הבטוח, שאינו תלוי במקום ידוע דוקא.   ואת הדבר הפשוט הזה אין הארציים שלנו מבינים עד היום.   ובאמת לוּ היה עולה ביד הרצל לאחד את כל הכוחות הפועלים שבאומה לעובדה לאומית אחת, הרי זה היה המפעל היותר גדול, שאפשר לנו לצייר בקרבנו בזמן הזה, מפעל הרבה יותר גדול מן ההסתדרות הציונית, מן הקונגרס, הבנק, מכל מה שפעל ויצר הרצל.   ולא רק מפני שעל ידי כך היינו יותר מצליחים בעבודה הציונית, כי אם אפילו לא היינו מצליחים.   אפילו היינו מוכרחים להודות לעצמנו, כי טעינו, ולבקש דרך אחרת, אבל רק בתנאי היחידי הזה, כי כולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו מוכרחים לזה על פי הכרתנו הפנימית, באופן כי הכוחות היו נשארים מאוחדים, – כי עתה אפילו באופן כזה היינו, סוף סוף, בזמן מן הזמנים, מוצאים את הדרך.   החיים מלאים תמיד, בכל עת ובכל זעה, חליפות ותמורות.   וכוח מרוכז בנקודה אחת מוצא תמיד אפשרויות להתקרב אליה לאט לאט, על הרוב בצעדים מיקרוסקופיים, בלתי מורגשים כלל ולעתים בצעדים מורגשים, ולפעמים אפילו בצעדים גדולים, עד שלאחרונה, אם בזמן קצר או ארוך, אם בפחות או ביתר קושי, הוא משיג את מטרתו.   הדבר הזה, חושב אני, הוא מן המפורסמות, שאינן צריכות ראיה.   ומי כהרצל עצמו ידע את זאת?

אולם מתוך כך נמצאנו למדים מן הנסיון, כי נקודה מרכזית לאומית כללית, שלא תיפול בה מחלוקת, יכולה להיות רק נקודה, שהיא מרכזית בלבו של כל אחד מבני האומה, כמו שהיתה הדת בלב בני הדורות הקודמים.

היש לנו בזמן הזה נקודה מרכזית כזאת, נקודה הנדסית בנפשו של כל אחד מאתנו, אשר מתוך תנועתה יתהווּ בעל כרחו אותן התמונות, אשר כולן יחד, בכל הנפשות, יצטרפו ליצירה לאומית אחת, ליצירת עולמנו החדש?  ומה היא הנקודה הזאת?

את השאלה הזאת אני מניח בלי תשובה – לא בצריך עיון, כי אם בצריך חיים, אם נכון לאמור כן.   מי שישאל את עצמו את השאלה מתוך האמת של עצמו ולא מתוך 'אמיתיות' שוות לכל נפש, הוא ימצא את התשובה כרוכה בעקבה.   ואם לא ימצא, – הרי זה אומר, כי לא שאל כענין, וממילא תהיה תשובתי – אם אשיב – שלא כהלכה, לא ממין השאלה.   ברור בעיני, כי במידה שכל אחד מאתנו יבקש לחיות את ה'אני' של עצמו מראשית שרשיו עד סוף פירותיו, מתהום ארעא עד רום רקיע, – בה במידה ימצא בעצמו את הנקודה, שאנחנו מבקשים כי דבר אחד אנחנו מבקשים כולנו, אם כי מצדדים שונים – כי את עצמנו אנחנו מבקשים.   ואם כולנו נבקש, – הרי שמצירוף כל הנקודות תבוא לידי גילוי הדרך לשיתוף הדעות השונות, לריכוז הרצונות, לאיחוד הכוחות לעבודה לאומית משותפת, לבקשת מטרה לאוּמית אחת ולהגשמתה, – הרי שתבוא לידי גילוי הפרובלימה הלאומית, העומדת לפנינו לפי שעה.

אני אינני קובע מסמרים.   יודע אני, כי בשעה זו, שתותחים ענקיים וכל מיני כלי משחית מתווים את פרובלימות החיים והעולם של העמים היותר נאורים בנהרי נחלי דם ובחורבן שלא היה דוגמתו לעולמים, רק במצחק או כמגוחך אהיה בעיני רבים בבקשי להעמיד את פרובלימתנו הלאומית על דברים שבלב, בבקשי משען לעולמנו הלאומי בנקודה נפשית מרכזית.   אדרבה, אולי ימצא מי שהוא אופן אחר, יותר ממשי, לאחד את כל הלבבות – את כל הלבבות החיים והמרגישים שבשנים עשר המיליונים שלנו – לשאיפה אחת, למטרה לאומית אחת, לאחד את כל הכוחות הפועלים לעבודה אחת לשם השגת אותה המטרה או, לפי שעה, לשם בקשת אותה המטרה.   ימצא איזה אופן שימצא – רק ימצא!  רק נבקש את האחוד הזה שבו תלוי כל קיומנו לעתיד!  אולם לפי שעה אינני רואה אופן אחר להשגת ההסכם הללי המבוקש בקרב האומה, אם לא מתוך השגת הסכם כללי בנפש כל אחד מבני האומה, כשם שהקרעים בקרב האומה לא באו בעיקרם אלא מתוך הקרעים שבלב כל אחד מבני האומה, כי גם שם – בכל 'אני' פרטי שבקרבנו – קרעים קרעים, כי גם שם האַטומים מפוזרים ודורשים ריכוז, הכוחות מפוררים ודורשים איחוד.

יתר ביאור לכל זה אני מרשה לי לראות במלחמה הנוכחית.   המלחמה העולמית הזאת, בדומה לחזיונות הקוֹסמיים הגדולים, באה ללמד את האדם שיעור חדש, גדול ועמוק בתורת האדם והטבע, בתורת חיי האדם וחיי העולם, וביחוד, בפרשת הלאומיות הטבעיות והעצמות הלאוּמית.   אם המלחמה הזאת תפקח את עינינו לראות, כי אין לנו להידמות לשום אומה ולשון, כי אין לנו לקוות לשום עזרה מאחרים, ממי שהוא, או ללמוד במובן זה גזירה שווה מאחרים, כי את עזרתנו הלאומית וכמו כן את תיקוננו האנושי אנחנו צריכים ויכולים לבקש רק בעצמנו ובאופן מיוחד לנו לעצמנו;  אם היא תשיב לנו את האמונה בעצמנו ואת הכרת ערך עצמנו, את הזכות לשאוף לתחיה לאומית שלימה;  והעיקר, אם היא תביא את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, לידי איחוד הרצונות והכוחות לעבודה לאוּמית אחת מתוך הכרה עצמית לאומית אחת, והעיקר, מתוך הרגשה עצמית לאומית אחת, – כי אז, יהיה מה שיהיה, תחריב המלחמה בנו ובעמלנו ובחלומותינו כמה שתחריב, אנחנו נוכל לאמור בבטחה גמורה, בלי פקפוק כלל:

עוד לא אבדה תקותנו!

 

כנרת, טבת א'תתמ"ו [לחורבן הבית השני].

תרע"ו (1916).

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה