_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבירור רעיוננו מיסודו[1]

אהרון דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

א.

הרעיון מצד תכנו ברור: תחיית עם ישראל בארץ-ישראל.  מה שדורש בירור הוא צורת הרעיון: באיזו צורה אנחנו מציירים לנו את התחייה הזאת.  פה אין, כמובן, לקבוע הלכה פסוקה: כל אחד מצייר לו את התחייה בצורה מתאימה לצורת נפשיותו.  אולם כל צורה דורשת בהכרח עבודה להגשמתה מתאימה לה וממילא שונה, אם בהרבה או במעט, אם באופן מורגש או לא מורגש, מעבודה להגשמת צורות אחרות, וזה מה שמוליד מבוכה.

יש איפוא, צורך, בבואנו לעבוד להגשמת הרעיון עבודה תמה, למצוא כעין אבן בוחן להעריך בה את כל הצורות.  כאילו תאמר: להגדיר את הנקודה ההנדסית, שבתנועתה מתהוות כל הצורות המבוקשות.  אבל הגדרה כזו דורשת לרדת לסוף עומק העיון.  עד לעצם חשבונו של עולם.  וגם בזה אין לקבוע הלכה, אבל יש להגדרה כזו ערך של השערה, המשמשת להצעיד הלאה את המחשבה החותרת לבאר מה שסתום או לברר מה שחשוך ביותר וגם – במקום שאין ההשערה מתאימה – לשער השערה אחרת.

––––––––

קודם כל צריך שיהיה ברור, כי תחייתנו הלאומית, אשר, ככל תחייה ויותר מכל תחייה אחרת, היא דבר שביצירה, אינה עניין של התחדשות חברתית.  אין היא מצטמצמת לא בסדרים של חברה ולא ברוח של חברה.  היקפה לאין ערוך יותר גדול ותפיסתה לאין ערוך יותר עמוקה.  היא מתחילה מעצם מקור החיים, מהטבע ומהחי הקוסמיים.  ודורשת רוח וסדר אצולים מעצם החיים ההם.

ביסוד החיים הקיבוציים של האדם – כמו של יתר החי – הונחה על פי עצם הטבע המשפחה, ומשם, מהמשפחה המצומצמת, התפתחה המשפחה הגדולה, האומה, העם.  עד כאן – סדר ראשון של החיים הקיבוציים.  הפרט, האישיות.הפרטית שגם הוא מורכב מפרטים, מתאים ומאברים, הצטרף והתאחד עם פרטים רבים כמוהו, כאילו בתור תאים בגוף עליון, לאישיות עליונה לאומה, יוצרת החיים הקיבוציים, כמו שהיחיד, האישיות הפרטית, יוצר את חייו הפרטיים.  מכאן ואילך סדר חדש.  העם, האישיות הקיבוצית, מצטרף ומתאחד עם יתר העמים לצירוף חדש, לאנושות.  וכן הלאה והלאה.  התא או האבר בגוף האנושות הוא איפוא העם, – העם ולא הפרט.  היחיד, שאינו לגבי האנושות אלא מעין מה שאַטום של תא פיסיולוגי הוא לגבי גוף האדם.  כך הוא סדר העולם בכל, ביחוד בטבע החי.  אין אַטומים בודדים מתאחדים לאיחוד עליון בלי אמצעי, אבל הם מצטרפים למולקולים, לתאים, לאברים, לגוף.  והגופים מצטרפים שוב לגוף קיבוצי.  הצירוף העליון הזה נוהג לא רק בקרב האדם, כי אם בכל מקום שיש חיים קיבוציים ויצירה קיבוצית, כמו למשל, בקרב הדבורים, הנמלים וכדומה.  התחדשות החיים הקיבוציים האנושיים בכלל, וביחוד התחדשות חיינו אנו, הכרותים מכל טבע ומכל חיים טבעיים, יכולה איפוא לצאת אל הפועל רק על יסוד התחדשות האדמה, על יסוד התחדשות המשפחתיות, האצולה מרוח החיים הקוסמיים, ולא על יסוד החברתיות המיכנית, הסוציאליות, הנטולה מכל חיים קוסמיים ומכל רוח קוסמית.

כך הוא מצד הצורה של החיים הקיבוציים, הצורה היסודית, הטבעית.  יותר מזה – מצד התוכן, שרשיו של מה שדורש פה התחדשות הם כל כך עמוקים, עד שהם מגיעים לעצם יסודם של הטבע האנושי והחיים האנושיים.  עד כי אין לראות אפשרות להאיר באיזו מידה מה שדורש הארה מכל הצדדים מבלי להאירו מיסודו, מבלי להתבונן, עד כמה שזה נחוץ לעניין, ועד מקום שכוח ראייתו של המתבונן מגיע, בעצם חייו ועולמו של האדם.

 

ב.

בכלל כשאתה משתתף בעבודה לחידוש החיים, מאיזה צד שתשתתף, אתה רואה את עצמך נקלע מספק אל ספק, משאלת עיקרית לשאלה עמוקה ממנה, עד שלבסוף אתה נחבט בשאלת השאלות.

החיים הרי הם כל כך סתומים.  כל כך מלאים סתירות, הסתירות כל כך מלאות חיים, כאילו הן הן עצם החיים, והעבודה לחידוש החיים הרי היא כל כך קשה, רחוקה, לא בטוחה, כל כך מופרעה מכל הצדדים, מוקשה ומופרכה מהרבה מעמקים.  וכמה כבר חידשו את החיים והעלו חרס בידם, וכמה מחדשים היום את החיים, ואתה כבר רואה את החרס, שהם שואפים לחדש ולהעלותו בידם.  כלום אתה יכול להיות בטוח, כי החידוש, שאתה משתתף בעבודה להגשמתו, הוא באמת יביא את הברכה המבוקשה?

יאמרו לך: האדם החי אינו שואל שאלות יתרות.  החיים חזקים מכל שאלות וספקות, הרצון החי, התקיף שואף ופועל בלי חשבונות רבים, פועל בעיוורון, ופעולתו העיוורת– חיים ושכל חיים יותר מכל חשבונות מוֹחיים.  השאלות, הספקות, החשבונות, החקירות באים מתוך מוח יבש ולב נובל.

יש מקצת אמת במשפט זה, אבל רק מקצת אמת;– בדרך כלל אין הוא מושכל ראשון כלל ואינו מעיד כלל על שפע חיים, ואין צורך לאמור על מחשבה חיה של הרואה בו אמת, שאין להרהר אחריה.  כלום המחשבה פוסלת בחיים, ואדם חי הוא רק מי שאינו חושב?  גם המחשבה, במידה שהיא עצמית, בלתי אמצעית, היא דבר שבחיים לא פחות מהרצון, גם לה תוקף של רצון, שאינו שב מפני כל.  דוקא במידה שאדם מלא חיים, במידה שרצונו חי ובן-חורין, בה במידה גם מחשבתו חיה, תקיפה, בת חורין, בה במידה שאין שאלותיה וספקותיה מקבלים מרות.  האמת שבדבר היא, כי אדם חי גם מחשבתו חיה, גם שאלותיו וספקותיו חיים, מניעים את החיים, מביאים לידי יצירה; בעוד אשר אדם נובל מחשבתו נובלת ועקרה ואין כוחה אלא בחיטוט וניקור באשפת החיים, המביא לידי יאוש לבטלה.  ומוח יבש גם מחשבתו יבשה, בין אם מתבצרת היא בודאיות מוחית ובין אם היא מרחפת על כנפי ספקות מוחיים.

אולם פה, לפנינו, הרי הדבר עומד בצורה אחרת לגמרי.  לפנינו  הרי לא שאלה עיונית: אם יש לחשוב מחשבות ספקניות, לשאול שאלות מערערות מתוך עבודת החיים או יש לחיות ולעבוד בלי מחשבות מערערות, בלי שאלות וספקות, – לפנינו הרי עובדה: המחשבה המערערת, השאלות והספקות ישנם בנו בעין בתוך עבודתנו ופועלים בנו מאליהם, ובעיקר באמת מתוך חיים נובלים או חוסר חיים.  הלא זה הדבר, זה הליקוי, שאנחנו חושבים למצוא לו תרופה בחיים חדשים: שאנחנו חולים במוחיות יתירה מתוך חוסר חיים ואכולי ספק עד לידי יאוש.  יותר מזה, אפשר לאמור, כי כל האנושות התרבותית חולה במובן ידוע במוחיות יתירה, כי כל מגמתה של התרבות הקיימת היא לצד המוחיות היתירה על חשבון החיים, וכי מצד זה בעצם באה הירידה האנושית.  מבחינה זו כל עיקרה של העבודה לחידוש החיים האנושיים בכלל ולחידוש חיינו אנו בפרט, היא העבודה להרחיב ולהעמיק את החיים האנושיים לתוך עצם החיים הקוסמיים, אשר יחַיו את הרוח האנושית מצמצומה וטמטומה ואת המחשבה האנושית ממוֹחיוּתה ומיכניותה.  ומה תעשה, אם עצם העבודה לחידוש החיים מביאה בהכרח שוב לאותן המחשבות המערערות, לאותן השאלות הספקניות?  מלבד מה שאתה רואה, כי התנועות והזרמים, השואפים לכאורה לחידוש החיים, הולכים לצד שכנגד הרחבתם והעמקתם של החיים במובן האמור, הולכים שוב לצד הצמצום והטמטום של כל הטבע האנושי, וכי הזרם כבר הגיע עדינו, עד עובדינו בארץ-ישראל, וסוחף הרבה מכוחותינו ומחליש ומצמצם את כוחנו בכלל, – מלבד כל זה הנה הדבר מצד עצמו מעורר מחשבות ספקניות.  באים אנחנו וחיוב החיים בידנו, חיוב שאין למעלה ממנו, זאת אומרת, לא רק חיוב פסיבי, חיוב במחשבה מופשטת ובחיים פסיביים, שלא קשה כל כך למצוא לו סמוכים באותה המחשבה המופשטת ובפשרנות עם אותם החיים הפסיביים, כי אם חיוב אקטיבי, בפועל ובמעשה, – ואם אין חפצנו לכלוא את הרוח החיה ואת המחשבה החיה, הרי נדחפים אנחנו בכוח ההכרה ההגיוני והחיוני אל השאלה: מאין החיוב הבטוח הזה?  מאין הבטחון הזה, כי יש בחיים מה שאנחנו מבקשים בהם?  אולי באמת צודקים הסוברים, אם בדעה או בעבודה לחידוש החיים, כי כל עיקרם של החיים הוא הצמצום והטמטום?  ואם כן, למה לנו כל העמל הזה, כל העבודה הסיזיפית הזאת לחידוש החיים?  מה לנו צמצום וטמטום ו'אדם לאדם זאב' עם כל המחויב מזה בצורה ישנה, ומה לנו בצורה חדשה?  ומכאן לא רחוק אל השאלה: מה הם בכלל החיים?  ולמה הם החיים?  וכן הלאה.

ומה יש פה לעשות?  להסתלק מן הספק ומן הדומה לו?  אבל הספק אינו מסתלק, הספק חי, במידה שהרצון לעבוד חי.  או אולי לשאוב חיים מתורות ורוחות שונות ולהשתדל לחיות על האילוזיה, על האירוניה, על ההומור, על עיוורונם ופראותם של החיים והטבע וכדומה, זאת אומרת, אם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, לחיות על ההונאה העצמית לדעת, על העמדת פנים של גבור החיים ושוב על הצמצום והטמטום?  הנני מרשה לי להטיל ספק בדבר, אם זו היא באמת דרך החיים, אם כך הוא באמת ערך החיים.  או האמנם השאלות והספקות החיוניים, העולמיים, הנצחיים יבוטלו בגזרתם העליונה של מוח זה או אחר או של גבור חיים זה או אחר?  והשאלות והספקות עד לעצם שאלת השאלות הרי אינם רק חלקם של 'פילוסופים' לפי טעם השם הזה בפי חכמי חיים ידועים.  רואים אנחנו, כי שואלים ושואלים שאלות 'פילוסופיות' כאלה וקודם כל את השאלה: 'מה הם החיים ולמה החיים?  למה אני חי?' וכו' וכו' על הרוב בני אדם כאלה, שלעולם לא היית חושדם ב'פילוסופיה' כזאת, ולא מעטים ביניהם כאלה, החושבים את עצמם לגבורי חיים מהמין הנזכר או מהדומה לו.  מלבד הידוע לכולנו מחיינו, מראייה, משמיעה, מתפיסת חיים, עדים הם מקרי איבו עצמו לדעת בתוך עבודת החיים ומתוך עבודת החיים, אם הביאורים, שנשארים במקרים כאלה, יורדים לסוף עומק הסיבה הראשונה או לא.  איבוד עצמו לדעת עדותו עמוקה במובן זה מכל ביאורים.  ואפילו מביאורו של המאבד בעצמו.

ובא אתה אל הטבע, אל השדה, הקמה, הצמחים, ההרים, הסלעים, השמים וכל אשר בהם וכו', עובד אתה וחי בתוך המרחב החי הזה – והוא באמת כאילו מראה לך דבר-מה מכל אור של תורה ושל אסתטיקה, בכלל של הכרה.  אבל את הדבר איך תופס, ומה שאתה כאילו תופסו אינך יודע לתרגמו ללשון ההכרה.  בא רגע – וכאילו יברוק לך ברק; הרי כל זה לאין סוף המשך מנשמתך!  ובא שוב רגע ושוב כאילו יברוק לך ברק; הנה שם, בעצם ההמשך, כמין כותל לפניך, אשר המחשבה בת ההכרה נתקלת בו.  ההמשך אינו אלא מצד אחד, מצד הנפש, ולא מצד ההכרה, כי שכל בו וטעם ולא עיוורון וריקניות.  ההמשך אינו חוזר אל נפשך, אינו סובב הולך כזרם של חיים, כמרוצת הדם בעורקי הגוף, אינו עושה את נפשך נפש העולם, חיה אל מעבר לעיוורון גופך וצמצום רוחך, אינו מאיר את כולך, את כל ישותך באור חיי עולם.

במה תבקיע בכותל דרך למחשבה החותרת, המבקשת את עולמה, או במה תבקיע בנפשך, בכל ישותך דרך לחיי עולם, לאור עולם?

מובן, לא במצח, לא בהכרה, אבל את עצם ההכרה צריך אתה להבקיע, לפלש, בכדי שהיא לא תשמש חציצה, כי אם, להפך, תשמש מעבר בין נפשך ובין נפש העולם.

הן מכל הסתירות, שהאדם מוצא בחיים ובעולם מתוך אספקלריתה של ההכרה – הסתירה היותר תהומית היא ההכרה בעצמה, היא המולידה את כל הסתירות.

בהכרה ראה האדם אור בחיים ובעולם, גילה תעלומות הטבע, מצא את חוקיו של הטבע או קבע לו חוקים על פי גזרתה, על פי אופן תפיסתה את ההוויה העולמית, ובהכרח מצא באותו הטבע חושך ולא אור, תוהו ולא סדרים, עיוורון מחלט.  בהכרה ברא אדם את עולמו העליון, את עולם הרוח, את היופי, את המוסר, את הדת, כי בהכרה השיג את האחדות המוחלטת של ההוויה העולמית בכל גילוייה, והשגת האחדות הזאת שבה והאירה את הנפש האנושית ובראה את היסוד לרגשים האנושיים העליונים, – ובהכרח החריב האדם את עולמו, כי אחרי החקירה והעיון היתרים מצא, כי על פי האמת אין אחדות ואין דבר מוחלט בהוויה, כי הכל – פרטים שכיולם אינו אלא דבר שבהכרה, הפשטה, והכל יחסי.  וכן הלאה.

נניח איפוא לחוקרים מובהקים את בירור מהותה של ההכרה, נתבונן, עד מקום שכוח ראייתנו מגיע, במה שלפנינו, בעצם החיים.  הרי חיים אנחנו מבקשים.  ואם אור בהם – ושב והאיר את ההכרה.

 

ג.

האדם, בעל ההכרה, בבואו לשאול על החיים והעולם, אינו מוצא אלא ודאות אחת מוחלטת – החיים.  ודאות יותר מוחלטת אין ברשותו.  יודע הוא בהחלט – בהחלט, שאין למעלה ממנו בהשגתו של האדם, – כי הוא חי וכי הכל חי עמו או כי הוא חי את הכל.  הן בעצם אין האדם משיג הוויה אלא בבחינת חיים.  החיים הם ודאות מוחלטת וכשהאדם הולך הלאה ומטיל ספק גם בודאות זו של החיים ושואל הלאה, בבקשו יסוד יותר מוצק לבנין עולמו ההכרחי, הוא נכנס אמנם לרשות יותר בטוחה – לרשותה של ההכרה הצרופה אלא שהיא בטוחה יותר רק מפני שהיא מוגבלת בתחומים קבועים, מפני שהיא עומדת ולא זורמת בזרם החיים, והעיקר – מפני שהיא רק צורה בלי תוכן, בלי רוח חיים.

אין זה אומר, כי יש להטיל ספק בזכותה וגם בחובתה של ההכרה להגדיר בדיוק את תחומיה.  זה אומר, כי ההכרה אינה אלא צד אחד של כוח ההשגה, שהאדם משיג בו את כל מה שהוא משיג, כי משיג הוא באמצעות ההכרה רק בכוח החיים, וכי הפרדת ההכרה מתוך החיים היא מעין נטילת נשמתה של ההכרה.

זה אומר, או ודאות זו של החיים אומרת, כי עצם כוח ההשגה, שהאדם משיג בו את החיים והעולם, את כל מה שהוא משיג, עדיין צריך עיון והתבוננות, כי עדיין יש לעיין במהותם של החיים בתור כוח קוסמי ממצע בין ההוויה ובין ההכרה ועושה את ההשגה האנושית.  יש לעיין משני צדדים.

א) מהצד הפונה אל ההוויה, הן, כאמור, אין האדם על פי האמת משיג הוויה אלא בבחינת חיים.  ובמידה שאדם מעמיק לחיות, הוא בא לכלל הרגשה או לכלל השגה, כי מלבד החיים הגלויים הוא חי עוד מעין חיים שאינם גלויים, שחייו הגלויים אינם אלא חלק מהם.

ב) מהצד הפונה אל ההכרה, אל ההשגה.  ודאות החיים אומרת, כי החיים הם לא רק בחינת הוויה מיוחדת, כי אם גם בחינת השגה מיוחדת.  בכלל יש לחשוב, כי ההוויה וההשגה אינן אלא שני צדדים של דבר אחד, מעין צורה ותוכן, למשל, אלא שיש מדרגות בהשגה, או שיש בחינות השגה שונות זו מזו בהחלט, שאין לאחת תפיסה בשניה, כמו שיש דרגות בהוויה או בחינות הוויה שונות, שהאחת סתומה לשניה, למשל, בחינת ההוויה של הטבע ההווה או, כמו שקוראים לו, הטבע הדומם ובחינת ההוויה של הטבע החי.  כל זה כאילו אומר, כי ההכרה, כמו החיים, אינה דבר נבדל מהטבע העולמי ומקביל אל הטבע העולמי, כי אם קשור בעצם הטבע העולמי, כאילו הטבע העולמי חי ומכיר לתוך הסובייקט החי והמכיר.

יוצא בזה כי חיי כל נפש חיה, בין בתור בחינת הוויה בין בתורת בחינת השגה, אינם אלא כעין טיפה בתוך ים החיים הכללי, אשר רק בתוך הים ובאחדות גמורה עמו היא לגמרי מלאה ושלימה.

––––––––

שני מיני השגה הנך מוצא אצל בן-האדם: ההכרה וההשגה החיונית.  ההכרה התפתחה מתוך השגת החיים או ההשגה החיונית על ידי צמצום וריכוז.  בטבע האנושי הגיעה ההתפתחות למדרגתה העליונה – אולי מתות נטייתו היתירה, המיוחדת של האדם לחיים קיבוציים ולאחדות קיבוצית, למשפחתיות, אשר הגיעה בקיבוץ האנושי למדרגתה העליונה בצורת אומה.  בכלל הגורם העיקרי להתפתחות יתירה של ההכרה הם בלי ספק החיים הקיבוציים בתנאים מתאימים.  בפרט הבודד מתחילת ברייתו לא היתה ההכרה מתפתחת לעולם למעלה מכפי הדרוש לצרכיו הבהמיים, ואפילו בתנאים היותר מתאימים.  דבר זה כמדומה, ברור.

מתוך כך, מתוך התפתחותה היתירה, המיוחדת של ההכרה, התבדלה ההכרה בטבע האנושי מתוך ההשגה החיונית, המשותפת לכל החי, התבדלות מיוחדת.  וכך הסתמנו בטבע האנושי שני מיני השגה שונים: השגת ההכרה והשגת החיים או ההשגה החיונית.

השגת ההכרה היא השגה גלויה וברורה, תופסת את ההוויה מצד גילוייה ומצד היותה, מצד קיומה (את ההתהוות אין ההכרה תופסת אלא בצורת עֲבָרה ממצב למצב), אבל מצומצמת בצורות ידועות (מקום, זמן סיבתיות) וממילא מוגבלת בגבול פרטים וכיולם.  וההשגה החיונית תופסת את ההוויה בכל כלליותה ואחדותה מבפנים תפיסת חיים מקיפה הכל וחודרת לכל לאין סוף, תופסת את ההתהוות בתוך כדי חיי עצמה, או בתוך כדי חיי הסובייקט החי, אבל היא סתומה, נעלמה ואינה בעצם אלא כעין כוח ממוצע בין ההוויה ובין ההכרה או כעין כוח מעביר את בחינת ההוויה לבחינת השגה או כעין 'שמן למאור'.  זוהי השגת ההוויה מאותו הצד, שהיא אינה מוכּרת ואינה מורגשת לאדם, אלא שהוא חי אותה.  השגת ההכרה היא כעין פירוט ההוויה, שעל ידי כך אפשר לתפסה, לשקלה וגם למסרה חלק חלק.  אבל ההשגה החיונית אינה מחולקת ואינה מפורטת.  החי בעל ההכרה מכיר את ההוויה פרטים פרטים ומצב מצב וחי אותה בכל כלליותה ואחדותה אין הסופית ובכל שטף התהוותה, בכל גילוייה ומסתריה לאין סוף (לולא כן הרי לא היה בכוחו להכיר מה שהוא מכיר).  ההשגה החליונית דומה במובן זה למנוף או לשיטה של מנופים, המרימה את כל המשא  – את כל ההוויה העולמית –– בבת אחת, רק במתינות מתאימה, עד שאין ההגבהה מורגשת.

שני מיני השגה  אלה בטבע האנושי עשויים לפעול זה על זה, להיות מהווים, משלימים ומחדשים זה את זה.  במידה שההכרה מכירה את ההוויה העולמית מצדה הגלוי, מקיפה את גילויי ההוויה ומגבירה על ידי כך את אורה הנאצל מאור ההוויה הגלוי, בה במידה היא מכניסה אור גלוי לתוך ההשגה החיונית, מרחיבה ומעמיקה את כוח תפיסתה של זו לצד המוּחש, עד היות כוח תפיסתה זה הסתום, הנעלם, לרגש חי.  כך, יש לחשוב, נבראו הרגשים האנושיים העליונים, כמו רגש הרחמים, הצדק, האהבה, היופי – בצורתם האנושית – רגש האמת, הקדושה, הרגש הדתי.  וההשגה החיונית, במידה שהיא יונקת מעצם מקור החיים בלי אמצעי, היא שופכת מאורה הנעלם על השגת ההכרה אור של יצירה, של אינטואיציה.

טבע הדבר מחייב, כי שני מיני השגה אלה מתפרנסים ומתחדשים משני צדדים שונים, כל אחד מצדו המתאים לו וכי רק בתנאי של פרנסה מתאימה  ומספיקה התחדשותו של כל אחד שלימה והפראתם ההדדית שלימה.  השגת ההכרה מתפרנסת מצד גילויי ההוויה על ידי רכישת ידיעות בחזיונות הטבע, פעולתם, יחוּסם ההדדי, שהאדם רוכש לו מתו החיים המעשיים.  מתוך נסיון, הסתכלות, לימוד.  וההשגה החיונית יונקת ממקור החיים הקוסמיים בלי אמצעי על ידי חיי האדם בתוך הטבע ועם הטבע.

ושוב טבע הדבר מחייב, כי לכל אחד משני מיני ההשגה נושא מיוחד, שהוא בעיקר המהווה את צורתה האנושית.

נושא השגת ההכרה הוא היחיד.  הפילוסופיה, המדע וכן השירה והאמנות מצד ביטויָם בצורות מספירות ההכרה התפתחו ומתפתחים על ידי יחידים.  ולעומת זה נושא ההשגה החיונית, מבחינת כוח פעולתה האנושי, מבחינת כוחה להתפתח לרגשים עליונים ולהאיר את ההכרה באור של יצירה, הוא בעיקר הקיבוץ הטבעי, האישיות הקיבוצית, האומה.  הלשון –שבלתה לא תצויר שום השגה אנושית, – השירה והאמנות, מבחינת רוחן המיוחדת, הנושאת עליה חותם ארץ מולדתה, הדת – היסודית, הטבעית, – הן כולן יצירת האומה או הגזע.  בכלל בלי האומה לא היו נוצרים כל הרגשים העליונים (וגם, כאמור, ההכרה האנושית).  ראיה לדבר – רגש הבושה, שהוא כולו רגש קיבוצי, ביחוד לאומי, כעין ידַעות קיבוצית, שהוא בעצם היסוד לכל ידעות.

מובן, כי התפתחותם השלימה של שני הנושאים יחד, של היחיד ושל האומה, תלויה בפעולתם החוזרת השלימה זה על זה.  היחידים הרי הם כעין התאים בגוף האומה, וממילא מובן, כי יותר שהתאים חיים, יותר שהיחידים הם בעלי עצמות עמוקה ועשירה ויותר שהקשר שביניהם אמיץ, אורגני ופעולתם ההדדית כבירה, – יותר חיה, עמוקה ועשירה אישיותה של האומה.  היחידים כאילו מהווים את רוח האומה מצד פרטיותם של החיים והעולם.  והאומה היא כעין מיצוע בין נשמת היחיד ובין נשמת העולם (כביכול מעין מה שהאתר הוא בטבע העולמי), כעין מיצוע בין החיים של הצמצום של ה'אני' הפרטי ובין החיים של התפשטות של העולם בכללו, של ה'אני' העולמי, אם מותר לאמור כן.  או – אם אין במבטא משום הגשמה – האומה היא כעין משפך, אשר מצדו הרחב, הקולט, הוא קולט לתוכו את ההוויה לאין סוף, ומצדו המצומצם, דרך צינורו המרכז, הוא מכניס את הכל לתוך נשמתו של היחיד.  האומה כאילו מהווה את רוח היחיד מצד השגת הכלליות של החיים והעולם או מאירה הארה אנושית את השגת הכלליות של החיים והעולם אשר בכוח החיים של כל חי.  על ידי האומה נעשה כל יחיד בעל נפש כעין עין מיוחדה של ההוויה העולמית (אם מלאך המות מלא עינים, תחליט האגדה מה שתחליט, אבל החיים, ביחוד החיים האנושיים בוודאי מלאים עינים, כמספר היחידים החיים).  וכן אנחנו רואים במציאות, כי היחיד, במידה שהוא אישיות עמוקה ועשירה, בה במידה עמוק בו ועשיר היסוד הלאומי – כמו גם היסוד האוניברסלי (למשל – הנביאים, שאין לך אינדיבידואליסטים ואין לך לאומיים וגם אוניברסטליסים גדולים מהם), אם כי לא תמיד מכיר היחיד במידה מספקת במציאות היסוד הלאומי שבנפשו.  (בתור דוגמה נפלאה, עד כמה לפעמים אישיות ואפילו מהמדרגה העליונה, אינה מכירה ביסוד הלאומי הכביר שבה ואינה נותנת חשבון לעצמה, עד כמה היסוד הזה עיקר בה, יוכל לשמש ל. טולסטוי.  אין צורך להיות בוחן כליות בשביל לראות מכל מה שכתב טולסטוי ויצר ומכל חייו, כי מדם לבבו ומוח עצמותיו עד סוף מחשבתו העליונה הוא היה רוסי שברוסים, אשר, אם תקח ממנו את רוסיותו, ולקחת ממנו את כל עצמו, את טולסטויותו – ועל פי דעותיו פסל את הלאומיות בהחלט!  וזה בא לו, כמו לרבים אחרים, רק מפני שקיבל את מושג הלאומיות במובנו הרגיל, שנותנים לו השוביניסטים, ולא טרח לברר לעצמו מה הלאומיות צריכה להיות ומה כוחה להיות).

.ושוב מובן, כי הפעולה החוזרת השלימה בין היחיד והאומה יכולה לבוא רק בתנאי שפעולתם של שני מיני ההשגה שלימה, שמצד אחד האומה חיה בתוך הטבע ועם הטבע, ומצד שני היחידים מוצאים להם תנאים מתאימים להתפתחות הכרתם בדרך מתאימה ובמידה מתאימה.

 

ד.

אולם במציאות אין הדבר פשוט כל כך.  צריך היה, כנראה, כי קודם כל התפתח ההכרה האנושית עד מדרגתה העליונה, – וזה הושג דווקא על ידי התרחקות האדם מהטבע.  וכך אנחנו רואים, כי האדם הלך והתרחק מהטבע במידה שהכירו.

הדבר הזה גרם בשורה הראשונה, כי שני מיני ההשגה נתפרדו זה מזה ונפגמו שניהם.  ההכרה אמנם התפתחה מצדה הגלוי במידה שאין למעלה ממנה.  אבל התפתחות חד-צדדית ומצומצמת מצדה הקוסמי.  היא נעשתה יותר ויותר נטולה מכל חיים ויצירה, יותר ויותר מיכנית, מוחית.

אבל בעיקר לקתה ההשגה החיונית, הרוח האנושית.  הרגשים העליונים לא רק לא נתרבו, ואלה שישנם לא רק לא נתרחבו ולא נתעמקו בכוחם החיוני האנושי, כי אם עוד הלכו וקהו או נתחדדו התחדדות חולנית.  אולם ביחוד לקתה הרוח האנושית בכללה, בהיקף תפיסתה הקוסמית לרוחב ולעומק.  הדבר הזה נתגלה משני הצדדים המהווים את הרוח האנושית, מצד היחיד ומצד האומה, כאחד, ומתוך כך – בכל ספירות החיים, המחשבה והיצירה,.  כי הגורם – אחד.  במידה שההכרה הלכה וגברה על החיים, הלכה ותפסה את החיים וההוויה מצדם המיכני.  בה במידה הלך ונהרס הסדר הקוסמי בחיים הקיבוציים האנושיים, הלך ונהרס התא הקיבוצי, האישיות הקיבוצית, האומה.  האומה אמנם לא בטלה, אבל עמדה בהתפתחותה אף הלכה ונתרוקנה מתכנה הקוסמי.  את מקומה הלכה ותפסה המדינה, עם הסדרים והיחסים הצבאיים של מדינה, עם השאיפה לכיבוש עמים ולטשטוש הצורה הלאומית (את כל זה במדרגתו העלינה יש לראות בימי קדם, ביחוד ברומא העתיקה, וגם בזמננו לא קשה למצוא לו דוגמאות).  והיחיד הלך ונעשה יותר ויותר תלוש, סגור בקליפתו הצרה כצב בתוך שריונו, בהיותו מחוסר תוכן קוסמי גם הוא, או בעיקר הוא.  עצם העולם הלך ונתרוקן מתכנו, ועצם החיים הלכו ונעשו מיכניים.  במידה שהחיים בנפש האדם הלכו ונבדלו ונפרדו מתוך החיים הקוסמיים, במידה שההשגה החיונית הלכה ונצטמצמה עד לידי אי יכולת לשמש להכרה צינור להארה מצד עצם ההוויה העולמית, מצד האור הנעלם והשכל הנעלם – בה במידה הלכה ההכרה ונסתתמה בתוך קליפתה המצומצמת עד כדי לראות את עצמה, כאילו היא שכל העולם ואור החיים היחידי, ואת ההוויה העולמית, שההכרה אינה אלא אחד גילוייה – כאילו היא עיוורת, מחוסרת כל שכל וכל אור, כאילו נמצאה לה להכרה יכולת הגיונית להבין, כי הנעלם הנצחי נעלם לא מתוך שאין לתפסו תפיסת הכרה אלא רק תפיסת חיים, לא מתוך היותו גדול ועמוק מכפי היקף שכליותה של ההכרה, לא מתוך היותו בכלל שכליות מבחינה אחרת בהחלט, שאין להכרה תפיסה בה, כי אם פשוט כפשוטו מתוך שאין שם שום שכליות, מתוך ששם עוורון מוחלט, ובכוח העוורון המוחלט הזה נבראו חיים, נבראה הכרה, נברא מה שאין בכוח שום הכרה ושום שכל לברוא!  האם לא יותר הגיוני לחשוב, כי העולם מתעוור והחיים מתרוקנים, במידה שנפש האדם מתרוקנת מחיי עולם ומתפיסת חיים וההכרה מתעוורת מאור החיים הנעלם?  ומצד שני, בתור שריד קדומים מההכרה המעורפלת הקדומה וגם בתור ניגוד לאורה הקר, המקפיא כל דם ומשתיק כל חיים של ההכרה הצרופה המצומצמת, עלו מתוך תהום הנפש וגברו, במקום שנמצא קרקע מוכשר לכך, ערפלי המיסטיקה, שאינם אלא כעין העשן, שמעלה מנורת נפט מקולקלת, מתוך שאינה מוכשרת לפרנס יפה את הלהבה המאירה.

כך-כמובן, לא בלי עקיפים שונים, נסיגות שונות אחורנית ולצדדים, עליות וירידות שונות – היה הדבר נוהג עד הדורות האחרונים, עד הזמן החדש.  כך היה נוהג בחיים ובהתאם לכך – גם בספירת המחשבה והיצירה, בספירת הפילוסופיה, הדת, המוסר וכו'.  כך נולדו ונתפתחו כל אותן הסתירות הידועות בין החומר והרוח, בין היחיד והכלל, בין האגואיזמוס והאלטרואיזמוס וכו' וכו' ולכל לראש – הסתירה היסודית התהומית בין שכליותה של ההכרה ובין עוורונה של ההוויה העולמית, שאין ההכרה אלא אחד מגילוייה.  בדורות האחרונים, בזמן שהמדע עלה למעלה ראש והביא לעולם טכניקה, שלא שערו הדורות הקודמים, בא הקפיטליזמוס, בן הטכניקה המשוכללה והעיר הקרועה מהטבע, והשליט בהחלט את המיכניות על הטבעיות.  הוא גמר את הריסת התא הקיבוצי, האומה, והוליד נטייה לתת לאנושות בכללה צורה של קיבוץ מאַטומים בודדים, מאישים פרטיים.  הקיבוץ האנושי, הטבעי, האומה, מאחר שניטלה ממנו נשמתו, היסוד הקוסמי, נהפך להרכבה מיכנית, בלי כל רוח חיים במובן הקוסמי, לחברה.  ולעומת זה הלאומיות לא בטלה, ועוד להפך, היא כאילו התפרצה בכל תוקף מבית כלאה, ששמוה שם, ולבשה צורה של שוביניות מטומטמת ופראית.  היחיד, האישיות הפרטית, נעשה לאַטום בודד, שאין שום זרם של חיים קוסמים עובר וחוזר בינו ובין הקיבוץ היסודי וממילא – בינו ובין כל העולם לאין סוף.  העולם נתעוור לגמרי ונתרוקן לגמרי מתכנו, והחיים נעשו לגמרי מיכניים.  ומה שיוכל לכאורה לעורר תמהון הוא, כי גם פה נמצא מקום למיסטיקה, אם כי, כמובן, בצורה מודרנית.  כפירה בכל עיקר, שלילת כל דעה, כל רעיון, כל שכליות בהוויה ובחיים.  עוורון מוחלט – ומיסטיקה!

כך נברא מקום, מצד אחד, לתורת הסוציאליות, לתורה על דבר הקיבוץ האנושי, שאין בין חבריו אלא קשר מיכני ואין לחיים הקיבוציים אלא יסוד מיכני, כלכלי, ומצד שני – לתורת האינדיבידואליות המודרנית, שאינני מוצא תואר מציין אותה ציון שלם מלבד התואר 'הצַבית'.  זו אינה אינדיבידואליות מתפשטת מתוך חוג החיים הפרטיים הצר לתוך חיי העולם לאין סוף.  זו היא אינדיבידואליות מצטמצמת בקליפתה כצב בשריונו ושואפת לצמצם את חיי כל האדם וכל העולם בהתאם להיקף חייה ולתביעות רוחה, עד כי במדרגתה העליונה היא באה בהכרח הגיוני לידי שאיפה לפסול את מידת הרחמים ולהעלות למעלת ערך אנושי עליון את השלטון.

לא החמריות– או, מצד שני, הגופניות – היא איפוא בתורות האלה היסוד המצמצם, הממעט את דמותם של החיים, אשר אם להבדילו מתוכן ולתת להן צורה אחרת, ושבו החיים המבוקשים על פיהן לאורם הראשון.  היסוד המצמצם הוא הרבה יותר עמוק, עמוק במידה כזאת, שעצם החמריות אינה אלא תולדתו.  היסוד המצמצם הוא עצם המיכניות של החיים האנושיים, כריתותם מהחיים הקוסמיים, המחייבים בהכרח הגיוני צורה מיכנית של הקיבוץ האנושי ואופי צַבי של האישיות הפרטית.  פה יש בין מה שמחייבות התורות האלה ובין החיים האנושיים המבוקשים סתירה יסודית,שאין לישבה בשום פשרות.

הסתירה כלולה בעצם היסוד, בעצם הסיבה, שהולידה גם את הסוציאליות גם את האינדיבידואליות הצַבית, ומתגלה בעצם אי-האפשרות של התמזגות שתי אלה – התמזגות היחיד והכלל בצורות כאלה – להרכבה הרמונית אחת, אשר בלתה, בלי התמזגות הרמונית של תביעות היחיד ושל תביעות הכלל, לא יצויירו חיים אנושיים, לא חיים אינדיבידואליים אנושיים ולא חיים קיבוציים אנושיים מבוקשים.

הכריתות מהחיים הקוסמיים גורמת, שהיחיד בעל הנפש כבירת החיים אינו מוצא די חיים בעולמו העצמי ומוכרח לבקש שבר רעבונו לחיים, מצד אחד במילוי התאוות לבטלה, שלא לצורך קיום הפרט או המין, כי אם לשם הנאה גרידה, אבל בעיקר בחייהם של אחרים על ידי שלטון על אחרים, אם בצורת שררה או בצורת עושר או בצורת שלטון רוחני, אשר צורתו העליונה הוא שלטון 'האדם העליון'.

ואותה הסיבה היא שהולידה, מצד אחד, את הסוציאליות אשר על פי עצם מהוּתה היא סותרת לא רק את שלטון היחידים, כי אם את עצם מהותו של היחיד, את האישיות (האישיות הרי היא, לפי השקפת העולם המיכנית, על פי עצם מהוּתה שלטנית.  ופה גם מקום החולשה של האנרכיות, שכוחה גדול כל כך בשלילת הקיים וקטן כל כך בבנין החיובי).  על-פי הסוציאליות האישיות בטלה בקיבוץ.  העיקר בעיניה ההכרה המעמדית ולא ההכרה האישית.  אין זה אומר, כי בקרב בעלי הדעה הסוציאלית או בקרב בעלי הדעות הסוציאליות השונות אין מכירים בחשיבותה של האישיות ובצורך לפתח את ההכרה האישית.  זה אומר, כי עצם הרעיון הסוציאלי, הרעיון, כי יש לחדש את החיים האנושיים על ידי סדרים חדשים בחיים הקיבוציים מבלי לחדש מיסודה את רוח האדם או כי להתחיל צריך לא מכל היקפם ועמקם של החיים, החמריים והרוחניים יחד, כי אם מסדרי החיים הקיבוציים, אשר מהם כאילו תצא מאליה התחיה השלימה – עצם הרעיון הזה סותר מיסודה את חשיבותה של האישיות, של כל היחידים העושים את הקיבוץ ואת הדרך לפיתוח ההכרה האישית.  ומה יועילו כל מחשבות וכל מעשים לתיקונה של האישיות, במקום שיש סתירה יסודית כזאת?

בבהירות כמעט מוחשית יש לראות את זה במה שקוראים לו מלחמת המעמדות ובמה שקוראים לו דיקטטורה של הפרוליטריון.

היש פה באמת מלחמת המעמדות במובן הפשוט של המלה, מלחמת שני צדדים בעלי אינטרסים שונים על אינטרסיהם?  היוצאים להילחם מצד אחד הקפיטליסטים ומצד שני – העובדים, הפרולטריון?  האם השוטרים, הצבא ובכלל כל הכופים בפועל ממש את העובדים לקבל את מרותם של הקפיטליסטים ונלחמים בהם, בשעה שהם דורשים צדק ומשפט, הם הקפיטליסטים או מקרב הקפיטליסטים?  האם הם אינם עובדים בני עובדים, פרולטריים ממש כאותם שהם נלחמים בהם?  הוי אומר, לא מלחמות הקפיטליסטים בפרולטריון פה, כי אם מלחמות הפרולטריון בפרולטריון רק על פי צו של הקפיטליסטים.  ובמה כוחם של הקפיטליסטים גדול לצוות?  האמנם רק ברכוש, שהם מחזיקים בידיהם?  אבל הלא גם את הרכוש יוצרים העובדים, הפרולטריון!  הוי אומר, כוחם של הקפיטליסטים לא ברכושם, אף אמנם אין להם שום כוח ממשי, כוחם הוא בחולשתם האישית של העובדים.  נצייר לנו לרגע, כי העובדים שבעם או שבמדינה הם בעלי הכרה אישית די מפותחה, עד שכל אחד מהם מרגיש בכל ישותו את אחריותו לכל חיים ויצירה, שלו ושל אחרים, של כל מי שהוא ויודע לעמוד בפני כל הבא להפריע את האחריות הזאת.  יודע לבלי להכנע לכל צו מחייבו לענוש או גם להרוג אדם עובד וחי על עבודתו, בכלל – להכניע, להילחם, לרצוח, להחריב, – מה היה אז כוחם של הקפיטליסטים?  מי היה נלחם להם?  האם היה אז מקום למלחמת המעמדות?

ומה עונה על זה התורה הסוציאלית?  במה היא באה לרפא את החולשה הזאת?  מה חינוכה הסוציאלי?

הן מצד זה יש לראות ברור, כי ביסודה של שאלת העבודה והרכוש מונחת שאלה אחרת, הרבה יותר עמוקה.  בצורה קונקרטית הרי היא השאלה על דבר המשטרה והצבא בעיקר הצבא.  ולא באותו המובן, כי העבודה לחידוש הסדר המדיני והסוציאלי צריכה להתחיל מהכשרת הצבא להילחם את מלחמת הסוציאליות, כמו שנהגו למשל ברוסיה, כי אם במובן אחר לגמרי.  העמדת כוח החיים הציבוריים על הצבא הרי היא שוב העמדת החיים על האלמות והזדון.  צבא קורא למלחמה, להרג, לחורבן ולשלטון הרשע והפרזיטיות.  כך מחייב טבע הדבר, וכך אנחנו רואים כבר בחוש באותה רוסיה עצמה, ולא רחוק לראות, כי זו רק התחלה.  השאלה היא על דבר ביטול כוח האלמות והזדון, על דבר ביטול הצבא, שדוקא העם העובד הוא העושה אותו, וקודם כל להוותו הוא עצמו.  אולם השאלה הזאת עומדת שוב על שאלה הרבה יותר עמוקה ויותר חמורה; כיצד, בלי צבא, בכלל בלי כוח כופה ומכריח, לשמור על החיים והחירות והרכוש של העם מהאלמות והזדון (של עמים אחרים ושל זדים מקרב העם) ועל העבודה והיצירה מהעצלות והרשלנות והפרזיטיות, הטבועות כל כך עמוק בנפש האדם?

מפה לא קשה לראות, כי העבודה לחידוש החיים היא ביסודה עבודה לתיקון האדם מיסודו, לתיקון האדם העובד, שהוא היוצר את החיים והוא העושה את הצבא, עבודה של חינוך עצמי לכל העובדים והיוצרים של כל עם, של כל האנושות, אשר העיקר בו, בחינוך זה, – פיתוח הכרת האישיות, פיתוח רגש העבודה והיצירה ורגש האחריות העליונה של האישיות לכל חיים ויצירה, שלה ושל אחרים, ולא חינוך עצמי 'ברוח', בכוח התורה ו'העבודה' של שבירת הרצון וכדומה, כי אם חינוך עצמי בעצם החיים, בעצם עבודת החיים ויצירת החיים.  הדרך הזאת אמנם קשה וארוכה ודורשת יחס אחר אל החיים, אופן אחר של עבודת החיים וגם של מלחמת החיים, אבל דרך אחרת אין.

ומה דרכה של הסוציאליות בזה?  היא שואפת בעיקר לפתח בעובדים לא את רגש היצירה והאחריות של האישיות, כי אם את הכרת זכותו של מעמד העובדים על הרכוש, על פרי היצירה, שהוא פרי עמלו (את הכרת הזכות הזאת אין צורך לפתח, ביחוד אין צורך להבליט.  במידה הנחוצה, היא כלולה בעצם רגש היצירה והאחריות העליונה), ואת הכרת כוחו להגן על זכותו זו באיחורו המעמדי ובמלחמתו המעמדית.

הדרך הזאת היא, כמובן, הרבה יותר קלה ויותר קרובה להשגת המטרה הקרובה – לקרב את העובדים אל התורה הסוציאלית ולהכשירם לקבלה.  קל ונוח לאדם לראות את עצמו זכאי בכל מאשר אחראי לכל.  קל מאד ונוח מאד לעורר בקרב האדם רגש של שנאה, ובפרט של שנאה כשרה, שיש לה הכשר מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, לחזק בבני האדם את אי ההבנה ההדדית, את הטמטום ההדדי, אבל קשה, קשה מאד להאיר באדם את האדם, את עולמו של האדם ואת חיי עולמו, לפלש את נפש האדם לכל הצדדים ולכל המעמקים, עד כדי שתבין את הרחוק כמו את הקרוב.  אולם הדרך הקלה והנוחה הזאת מוליה לצד שכנגד, אותו הצד, ששואפים אליו, אם כי לא הכל רואים את זה.  הרגשת הזכאות העצמית, העליונה על האחריות, הרגשת השנאה, העליונה על הרגשת האדם, מכיון שהן מוצאות להן קרקע מוכשר, הן צומחות ומתפשטות אל מעבר לגבול, אשר גבלו להן התורה והנביאים, ואין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, כי הן תגדלנה ותפרחנה, אף תמצאנה להן די מזון, אם כשר או לא כשר, גם בסדר הסוציאלי היותר משוכלל.  אף אין לנו צורך לחכות עד הזמן הרחוק ההוא, – אנחנו כבר רואים את זה במלחמות שבין המפלגות הסוציאליות השונות גופן, אשר הזכאות העצמית של כל אחת מהן והשנאה לחברתה, אי-ההבנה והטמטום ההדדיים של כולן אינם נופלים אולי, ובכל אופן אינם נופלים הרבה, מאותן ההרגשות ביחס לאויב הכללי, ביחס לקפיטליסטים.  והעיקר ההכרה המעמדית עם המלחמה המעמדית מפתחת בעובד בעצם את רגש העֶדריות, מרגילה אותו לראות את כוחו לא בו בעצמו, באישיותו, בעבודת היצירה וברגש האחריות שלו, כי אם בקיבוץ, בעדר, בכוחו העֶדרי ובפעולתו העדרית.  והקפיטליסטים ובכלל הפרזיטים מכל המינים יודעים מאין כמוהם את הפסיכולוגיה של העדר, יודעים, כיצד להפריד את העדר או לגרום לפירודו לחלקים נלחמים זה בזה, אשר הזכאות העצמית, השנאה והטמטום ביחס לאחרים, המטופחים כל כך יפה, מועילים לזה כל כך יפה, יודעים כיצד להפנט חלק מהעדר, בכדי שהוא בכוחו ישעבד את יתר החלקים לרצונם של הפרזיטים, לענוש או להעביר מן העולם את העוברים על רצונם.

יתרונם של הפרזיטים מכל המינים הוא דווקא במה שהם אינם עדר, שעמדתם בתור שליטים או מנהלים בצורה זו או אחרת מפתחת בכל אחד מהם את הכרתו האישית, אם כי בצורה לקויה מאד, בצורה של פרזיטיות של שלטון, שאין כוחו אלא בחולשתם של אחרים, אבל כל זמן שהפרזיטיות מתקיימת, כל אחד מהם בתור אישיות, בדרך כלל יותר חזק מכל אחד מהעובדים.  וכשהיחידים האלה קבועים בקיבוץ מאורגן במרחק של כבוד ממתנגדיהם ושל הטלת מרותם עליהם, אם כי הם המיעוט הקטן, כוחם גדול מכוח מחנה גדול של חלשי האישיות שבאותו הקיבוץ המאורגן, ומבחינה זו אפשר כמעט לאמור, כי המלחמה בין הקפיטליסטים והפרולטריון יותר משהיא מלחמה בין הרכוש והעבודה, היא מלחמה בין היחיד והכלל במובנם המודרני.

והדיקטטורה של הפרולטריון?  האם על פי האמת בכל דיקטטורה, של הפרולטריון הדיקטטור הוא הפרולטריון?  האם לא אחדים ממנהליו, בעלי אישיות כבירה?  בתור דוגמה נפלאה יכולים לשמש מנהלי הבולשביזמוס.  קחו מהבולשביזמוס את לנין ואת טרוצקי ועוד מספר ידוע מחבריהם, – האם תהיה באופן כזה תקומה לו ולכל הדיקטטורה של הפרולטריון?  מבחינה זו לא רחוק לאמור, כי הסתירה היותר נמרצה לבולשביזמוס ולכל התורה הסוציאלית בכלל הם לנין וטרוצקי וחבריו בעצמם.

בתור הארה לזה יכולים לשמש 'חוקי העבודה ברוסיה הסובייטית', אשר רוח הביורוקרטיה, השעבוד, טשטוש האישיות של העובד מורגשת בהם אולי לא פחות מאשר בחוקי רוסיה הצארית.

 

ה.

פה הגיעה האנושות עד הקצה האחרון, עד לנקודת-ההיפוך, הלאה אין ללכת.  את זה הראתה למדי המלחמה, אם לא במידה עוד יותר גדולה – השלום.  כל הנסיונות לחדש את החיים האנושיים על ידי סדרים סוציאליים חדשים ועל ידי חינוך סוציאלי מבלי להתחיל הכל מחדש, מן היסוד, אינם אלא פליאטיבי, המסוגל אולי לרפא את המחלה לזמן מה ריפוי שטחי ומתעה, אבל המזיק בעצם, במידה שהוא מסיח את הדעת מיסוד המחלה, לריפוי היסודי.  כאשר יעבור ירח-הדבש – אם בכלל יבוא – ושבו החיים לקדמותם.  הצורה אמנם תשתנה, אבל התוכן ישאר כשהיה, כי האדם ישאר מה שהיה, השעבוד, העושק, השקר, הכיעור, כל הצרה והעלבון של האנושות לא ימעטו אף בכלל שהוא, כל עוד תתקיים הסיבה היסודית לקיומם, כל עוד מי שכוחו גדול לחיות הרבה לא ימצא די חיים בעולמו העצמי, הוא יהיה מוכרח למלא את מחסורו, אף ימצא דרכים למלא את מחסורו, מצד אחד, במילוי התאוות לבטלה, ומצד שני – בחיים של אחרים, אם בכוחם או ברוחם של אחרים.

גידולה של ההכרה האנושית למעלה למעלה, במידה שלא שיער אדם מעולם, כיבושיה בספירת המדע והטכניקה, שלא היה אדם מאמין באפשרותם לפני דורות אחדים, – כל זה נותן לנו רשות לחשוב, כי גם רוח האדם עשויה לגדול ולעלות באותה המידה, במידה שאין אנחנו משערים עתה.  כל זה כאילו אומר, כי יסוד הרע בחיים האנושיים אינו מעוות לא יוכל לתקון, אינו לא חסרון בחיק הטבע העולמי ולא חסרון בחיק הטבע האנושי.  אין כאן לא שטן ולא חוטא ופושע, אבל יש כאן מצב של מעבר בחיי הטבע האנושי ממדרגת התפתחות יסודית למדרגה עליונה ממנה.  היסוד, יסוד הקלקולים בחיים האנושיים, היא התפתחותו חד-הצדדית של הטבע האנושי, השואף להתפתחותו השלימה.  האדם נוצר לא רק להכיר יותר מכל החי, כי אם בעיקר לחיות יותר (עצם ההכרה היתירה אינה אלא הכנה לחיים יתרים  לחיות את כל מה שהוא מכיר ויותר משהוא מכיר).  החיים יתירים על ההכרה.  כל יתר החי מכיר הכרה בלתי אמצעית רק את עצמו ואת מינו, – ואת זה הוא חי בשלימות.  על כן חייו שלימים או לפחות טבעיים, וגם הוא במובן זה שלם או טבעי.  האדם הכיר והולך ומכיר עולם ומלואו, – וכוח לחיות את כל זה חסר לו ועוד הולך וחסר, במידה שהוא מוסיף להכיר.  הצרה היא לא צרת הדעת היתירה, כי אם צרת החיים החסרים.

שאיפתו של האדם, כמו של כל החי, אל מה שהוא מוצא בו עונג או נחת רוח, אם תקרא לזה אושר או טוב או אור, היא טבעית ומחוייבת מעצם מהותם של החיים.  מה שמוליד מבוכה הוא – שהטוב או האושר הזה אין מהותו קבועה ומתמידה, כי אם משתנה לפי גידולה של רוח האדם, כמו שמשתנה המזון הגופני לפי גידולו של הגוף.  מובן, כי להזין גוף של גדול במזון של יונק הוא דבר לא טבעי, המוכרח להביא לידי קלקולים קשים.

המידה, שקוראים לה איגואיזמוס, המידה של מציאת סיפוק במילוי התאוות הגופניות לבטלה וכן במילוי תאות הכבוד, השלטון וכדומה אינה מידה יתירה של חיים. מי שחי כך חי אולי יותר (וגם עומד בצריך עיון) את הספירות התחתונות ולכל היותר גם את הספירות הבינוניות, אבל לא את הספירות העליונות של עצמו, אותן הספירות, המפולשות לעצם החיים וההוויה העולמיים, וממילא אינו חי את כל עצמו, ואפילו לא את רוב עצמו.  הוא אינו חי את עצמו יותר, כי אם הרבה פחות, למשל, ממי שאוהב מוסיקה, עוסק בה ויוצר בה, והיא נותנת לו יותר ממה שיכולות לתת הרבה תאוות לבטלה או לרע לאחרים.

המידה המצומצמת הזאת של חיים, מידת החיים של צמצום היא מידת החיים של הילדות האנושית.  מידה יתירה של חיים היא המידה לחיות את כל עצמו ואל מעבר לגבול עצמו, מידת החיים של התפשטות לתוך כל מה שחי והווה, לאין סוף.

המידה העליונה הזאת של חיים אינה דבר שבדמיון או שבאידיאל בלבד, – היא ישנה במציאות בטבע החי, אם כי הטבע, כדרכו, אינו משתמש בה אלא לצורך גדול.  בשה שהאֵם, אם כל חי, נותנת את חייה על הצלת פרי בטנה, הרי היא עושה זאת לא על פי חובה מוסרית ולא לשם אידיאל, כי אם מפני שבמעשה זה היא חיה אל מעבר לגבול חיי עצמה, היא חיה לתוך נפש ילדה, היקרה לה מנפשה.

זהו, בנקודה תמציתית, סמל החיים של התפשטות, אולם מה שבא לידי גילוי פה, בספירת הטבע החי, בצורת פעולה אינסטינקטיבית, יש למצוא לו הארה מתאימה בספירת הטבע האנושי, המואר באור ההכרה העליונה.

במעט התבוננות אתה מוצא בנפש האדם שתי נטיות מתנגדות זו לזו וסותרות זו את זו: מצד אחד, נטייה גלויה לחיי הנאה, למילוי התאוות, שהן הצמצום היותר גדול, נטייה לאנוכיות מטומטמת, היודעת רק את עצמה; ומצד שני – נטייה מתנגדת נעלמה, כמיהה כמוסה לחיי נפש שאינם הנאה, שהם למעלה מהנאה, שהם כביכול למעלה מהרגשה, כאילו הנעימות היותר גדולה, ואפילו היותר נקייה, הבאה מתוך הרגשה, מחללת דבר-מה או מעיקה על הנפש בצמצומה.  הן כל מיני הנעימות (מצד הופעתם בנפש), כל מיני העונג ואולי כל מיני ההרגשה בכלל), מן ההנאה היותר גסה והיותר שפלה עד העונג היותר זך והיותר נעלה – כולם בעצם תכונה אחת להם, רק בצורות שונות (גירוי העצבים ומרוצת הדם באופנים שונים, במרכזים שונים, בכוח ובעומק שונים וכדומה, או מבחינה אחרת, הפקת הרצון בצורות שונות).  או כולם כאילו סולם מוסיקלי אחד להם, וההבדל ביניהם אינו אלא מעין ההבדל במיני הנעימה במוסיקה, שכולו, כל ההבדל, תלוי רק בעליות הקול וירידותיו ובצירופיהן וצירופי צירופיהן.  (וסימנך – כי במקום שאתה מוצא הכנה יתירה לעונג אסתטי ולעונג של יצירה, שם אתה מוצא על הרוב הכנה יתירה לאהבה המינית וגם לתאווה המינית).  הנפש שואפת, כלומר יש בנפש שאיפה נעלמה – למעלה מזה.  הנפש שואפת למרחב, לחירות עליונה, כאילו תאמר – עליונה על כל הרגשה, לחיים של התפשטות לתוך כל מה שחי והווה, תאמר – עליונה על כל הרגשה, לחיים של התפשטות לתוך כל מה שחי והווה לתוך חיי העולם, לחיים, שהם כעין פיוס עליון לכל מה שלקוי, כאילו תאמר – לחיים אחראים לקדושת חיי העולם ועשויים לתקן עולם במלכות הקדושה העליונה.

את הכמיהה הכמוסה הזאת אתה מוצא – אם כי לא תמיד מבוטאה באופן מתאים – בכל נזירות ופרישות טהורה ועמוקה ובכלל בכל שאיפה דתית עמוקה, אבל ביחוד בפרישות המוחלטת של בּודהה.

מה היא הנירוונה של בוּדהה?  הוא אמנם שאף לשלילת הרצון והחיים.  אבל הרי גם זו שאיפה, זאת אומרת, שוב רצון ושוב חיים, אם כי בצורה שונה בהחלט מכל צורות רצון וחיים אחרים.  מתוך החיים לא תצא, בן אדם, לא בחייך ולא במיתתך!  ה'על כרחך אתה חי' הוא, כנראה, יותר עמוק אפילו מעומק מחשבתם של החושבים היותר מעמיקים.

מה אתה רואה שוב, מצד שני, מצד האינדיבידואליות המתפשטת (מצד האינדיבידואליות המצטמצמת ראינו למעלה).  עד היכן מגיע היחיד, כשהוא נכרת ונבדל מהחיים הקיבוציים, המשפחתיים, הלאומיים.  פה על פי האמת שאיפת הנפש לא לשלילת החיים – שאינה בגדר האפשרות – כי אם לחיוב עליון של החיים, לחיים עליונים.  לא ביטול הרצון והחיים, כי אם התפשטות הרצון והחיים לאין סוף, עד עלות הרצון הפרטי למעלת רצון עליון והחיים הפרטיים – למעלת חיי עולם.  אולם דרך עליה זו עוברת דרך החיים הקיבוציים, המשפחתיים, הלאומיים, האנושיים וכן הלאה.  במידה שהיחיד, בעצם חייו הפרטיים, משתתף ביצירת החיים הקיבוציים, באיחודם הקוסמי ובעילוּים הקוסמי, בה במידה הוא חי והולך אל מעבר לחייו הפרטיים, בה במידה הולכים חייו המתפשטים ועוזרים להתפשטות החיים הקיבוציים.  השאיפה הנפשית להתפשטות והרעיון החותר ומבקש דרך יוצאים בדרך זו מכלל רצון ומחשבה מופשטים ונכנסים לכלל חיים, ההולכים ומתפשטים מן המרכז אל ההיקף, לפי התפשטות חוגי החיים הקוסמיים, לאין סוף.  אולם היחיד התלוש, המטולטל בחללו של עולם כגרעין אבק בלתי פורה, כאַטום בודד, שאין שום זרם של חיים קוסמיים עובר וחוזר בינו ובין התא הקיבוצי החי, שהוא נחלש משם, – היחיד התלוש מוכרח, אם לצמצם ולכווץ בקליפתו הפרטית את מעט החיים שבאוצרו, בכדי שלא יתמסמסו או בכדי שהם כאילו יתגברו ויתעמקו בכוח התרכזותם היתירה (אף גם להוסיף עליהם משל אחרים), או לתתם להתפשט בחלל ריק התפשטות ריקה, מופשטת, עד היותם כאילו לא-חיים, כאילו יש באמת לראות בהם שלילת הרצון והחיים.

הסתירה בנפש האדם בין הנטייה לחיים של צמצום ובין הנטייה לחיים של התפשטות כאילו באה ללמד, כי חיי האדם המבוקשים, החיים, שנפש האדם שואפת אליהם ונדחפת אליהם, אינם אלא התמזגות שני מיני החיים האלה להרמוניה עליונה אחת.  הסתירה אינה אלא הכוח המניע, אשר ככל כוח מוליד תנועה, יש בו דבר והיפוכו.  האדם, הטבע החי במדרגתו העליונה, כאילו עומד על הגבול שבין החיים של צמצום ובין החיים של התפשטות, היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי.  נפשו מפולשת לשני העולמות, המשלימים זה את זה כאחד: לעולם של צמצום לאין סוף, ולעולם של התפשטות לאין סוף, אשר התנועה הסיבובית מזה לזה מולידה בה, בנפשו, את אורה העליון.  היא עשויה לחיות מתוך ה'אני' של עצמה, מתוך כל גילויי ה'אני' של עצמה לתוך כל גילויי ההוויה כולה, אם אן בביטוי משום הגשמה, מעין שותפות במעשה בראשית ובהנהגת העולם.

כך היא השאיפה הנפשית.  מה יהיה ביטויה בחיים המבוקשים, אין, כמובן, להגיד.  הרי זה דבר שביצירה, אשר רק החיים יכולים להביאו לידי ביטוי.  יש רק לסמן בקוים כוללים אחדים את הכיוון של עבודת החיים, העומדת לפנינו, לפני האנושות בכלל ולפני עם ישראל בפרט.

 

ו.

נקודת-ההיפוך בחיים האנושיים, הדרך אל החיים המבוקשים היא דרך התפתחותה הרצויה של רוח החיים באדם, של ההשגה החיונית, של הכוח לחיות.  ההכרה האנושית התפתחה והולכת בדרך התפתחות רצויה – באה העת לעשות לצד השני של הטבע האנושי.  אין זה אומר – כמו שהטיפו הוגי דעות ידועים – כי ההכרה שיחתה את דרכה, כי המדע חוטא לרוח האנושית וכי על האדם לשוב אל הבערות – או אל הדומה לה – ואל החיים של דורות הבערות.  זה אומר, כי ההכרה עשתה את שלה, עשתה לפיתוחה ולגידולה של עצמה, – מעתה היא צריכה לעשות לשותפתה ביצירת הטבע האנושי והחיים האנושיים.  דוקא בכוח המדע והטכניקה המשוכללה, דוקא בכוח הדעת היתירה – אבל, כמובן, מבלי להפחית את כוחה של רוח החיים – צריך האדם ויכול לשוב אל החיים, אל הטבע ולחדש את חייו מתוך עצם מקור החיים.

התעודה היא התחדשות הטבע האנושי מתוך הטבע העולמי.

 

הטבע העולמי.

כמעט מותר לאמור, כי עצם הטבע העולמי נתחלל ונפגם על ידי חיי האדם.  הטבע אשר בגבול חיי האדם: השדה, הגן, היער, הצמח, החי, הטבע אשר בעיר ובכפר – מה עשה בהם האדם, מה הוא מבקש בהם, ומה הם אומרים לו?  – כך וכך מידות תבואה, ירקות, פירות, עצים, בשר, עורות, נוצות, כוח עבודה, כך וכך מידות קרקע, מידת הללו של עולם לבנין בית, חנות, בית חרושת וכו' וכו' בכך וכך כסף (הדבר לא ישתנה הרבה במובן העליון, אם כל אלה יהיו נערכים לא בכסף, כי אם בצרכי האדם בלי אמצעי).  כך, או בקירוב כך, הוא היחס הכללי, החיוני, היחס של אלה שיש להם עסק עם הטבע ושל יום יום, של שעה שעה, של רגע רגע, שאינו מיתקן הרבה על ידי היחס האסתטי של נפשות ידועות בשעות ידועות.  זה פועל, זה מחנך, מחנך בדרך החיים, בלי אמצעי ובלי הרף.  יחס חדש הרי הוא אומר לפי זה מצדו האוביקטיבי, מצד החיים הממשיים, המביאים לידי ביטוי את היחס הה, התחדשות יסודית של כל צורות החיים מצד יחסן אל הטבע.  החל מהתלבושת, הדירה, בית העבודה והחרושת, בית הספר, העיר, הכפר וכו', שצריכים להיות נעשים באופן שהאדם יהיה תמיד טבוע בתוך הטבע, וגמור בפרנסת האדם, בכל מעשיו ועלילותיו, – הכל צריך להיות כלי מבטא ליחס חדש זה.  כל זריעותיו של האדם, נטיעותיו, בניניו, חפירותיו, סלילותיו, כל מה שהוא עושה בפני האדמה צריכים לא לגרוע, כי אם להוסיף על הדר הטבע והודו העליונים, הקוסמיים.  היחס הזה הרי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.  אנחנו רואים רק את ראשיתו, את שלביו התחתונים, – את שלביו העליונים אין בכוחנו עתה לראות.  מה לנו, לחיי עצמותו של כל אחד מאתנו, הצמח, החי כשהם לעצמם.  מה לנו הטבע בכללו, ההוויה העולמית, אין-הסוף, – כלום יכולים אנחנו עתה להגיד דבר-מה, כלום מסוגלים אנחנו עתה להשיג דבר-מה השגה חיונית בלתי אמצעית מכל זה?  ומה האדם לחברו האדם?  ואיזה מקור עשיר, מקור שאינו פוסק של חיים עצמיים, נפתח פה לפני כל יחיד למלא בהם כל עולם עצמו!

הדבר הזה כאילו אומר: התחדשות הטבע העולמי מתוך התחדשות הטבע האנושי.

 

היחיד.

יחס חדש אל הטבע העולמי הרי הוא מצדו הסוביקטיבי התחדשות יסודית של רוח האדם, של כל אדם.  אין התחדשות לאנושות, לטבע האנושי, כל עוד אין התחדשות ליחיד, לכל יחיד, לכל נפש אדם, בלי יוצא מן הכלל.  גם מצד זה – מהפכה יסודית.  לא יחידים בודדים, מושלים, מנהלים, מורים, מחנכים, גבורים, נביאים, בני עליון, מזכי האנושות או משביחי האנושות, והשאר – המון, חומר לשלטון, להוראה, להדרכה, לזיכוי, למעשה חסד, צדק וכו', כי אם כל אשר בשם אדם יכונה צריך להיות אדם, צריך למצוא את חייו בעולמו העצמי.  השלטון והחינוך, השגת החיים והכוח לחיות צריכים לעבור לרשותו של כל פרט, בצורת שלטון עצמי וחינוך עצמי ומשם, מתוך כל הפרטים, להתמזג להרמוניה אחת עליונה.  רוב האנושות הישרה כבר בא לכלל הכרה, כי אין אדם בעל נפש יכול לראות חיים בעשרו החמרי, כל עוד יש בני אדם עניים בחומר.  האנושות המתחדשת צריכה לבוא לכלל הכרה, כי אין אדם בעל נפש יכול לראות חיים בעשרו הרוחני, כל עוד יש בעולם עניים ברוח.

היסוד הוא: החיים האנושיים כל עצמם – יצירה, וכל אדם חי משתתף ביצירה זו, במידה שהוא אדם חי, במידה שהוא יוצר את חייו העצמיים בכל צורה שהיא.  בכל חיים ויצירת חיים יש עולם מלא, במידה שהאדם תופס את אורם תפיסת חיים על פי דרכו העצמית.

זאת אומרת, החיים האנושיים, כפי שמחייב רגשנו היותר עמוק, רגש אחדותנו המחולטת עם ההוויה העולמית – החיים האנושיים עשויים – וזה עצם מהות עליתם – להיות הגילוי העליון של החיים הקוסמיים, של ההוויה העולמית.  במידה שאדם מביא לידי ביטוי את כל עצמו, את עצמותו העליונה בחיוּת חייו וביצירת חייו על פי דרכו העצמית, על פי דרכה המיוחדת של עצמותו העליונה, בה במידה הוא מביא לידי גילוי עליון את ההוויה העולמית מאותו הצד או מאותה הנקודה, שהיא משתקפת בעצמותו.  החיים הם האמנות העליונה, ולא אמנות שבצורה, כי אם אמנות שבתוכן.  הם האמנות העליונה מצד תכנם הגלוי, אבל הם גם הדת העליונה מצד תכנם הנעלם.  כל פעולות החיים, הגופניות והנפשיות, החמריות והרוחניות, כל המחשבה, השירה, האמנות – כל אלה אינם אלא סממנים ומכשירים ליצירה העליונה הזאת, ורק במידה שהם ממלאים את תפקידם זה העליון, ערכם ערך אנושי עליון באמת.

מובן, כי כל עוד החיים מוארים בעיקר מצד אחד, מצד אורה הגלוי של ההכרה, ומצד שני, מצד החיים, עדיין אנחנו עומדים בשאלה, אם יש שם אור או אין, – מובן, כי במצב כזה רואים אור עולם, אור חיים ויצירה רק מצד זה, מצד המחשבה, השירה, האמנות, בעצם רק מצד הביטוי, מצד הצורה, ואם אדם אינו עשוי להביא לידי ביטוי את עצמותו מצד זה, אין רואים את ערך חייו.  אין רואים, כי כל אדם מביא לידי ביטוי את עצמו ואת עולמו, במידה שהוא חי ויוצר חיים עצמיים.  ושוב רק כשבא לעתים משורר,אדם בעל כשרון הביטוי במידה עליונה, ורואה אור גנוז בעצם התוכן ושר: 'יהי חלקי עמכם', רק אז מרגישים בזה גם אחרים.  אבל גם אז מרגישים בעצם לא בתוכן, לא באנשים חיים, כי אם שוב רק בביטוי, רק בצורה.

הלא כך היא ההערכה גם ביחס לעצם הטבע העולמי: ציור אמנותי של חלק ידוע מהטבע מובן יותר ונחשב למקור אורה במידה יתירה מאשר עצם הטבע המצויר.  ובציור הרי בא ביטוי של הטבע רק מצד אחד, מנקודה אחת, ואלפי אמנים אחרים ימצאו לאותו הטבע, כל אחד מצדו, מנקודתו, אלפי ביטויים אחרים עם מקורות אורה אחרים.  אומרים, כי האמן מכניס מנשמתו לתוך הציור אור, שאיננו בעצם הטבע , כי הוא מצייר לא את הטבע האוביקטיבי כמו שהוא מצד עצמו, לא מצלם, כי אם מצייר אותה התמונה הסוביקטיבית, שנצטיירה בנשמתו למראה הטבע.  את המשפט הזה נניח לאמנים.  מי שאינו אמן, קרובה לו יותר ופשוטה בעיניו יותר המחשבה, כי הציור מובן יותר דווקא מפני שהוא מביא לידי ביטוי נקודה אחת, רק ניצוץ אחד מרוכז של אור, כאותו הניצוץ, המרוכז בזכוכית מדלקת.  דרך צינורות ההכרה (במובן הרחב, הכולל גם את ההרגשה המוּכּרה) נתפס יפה ניצוץ אור קטן מרוכז יפה (שהיא היא אותה התמונה הסוביקטיבית, המצטיירת בנפש האמן), ולא האור העולמי הגדול, המתפשט לאין סוף.

אולם הרי זה עצם המבוקש בחיים המבוקשים: אור החיים.  מבוקש, כי האדם ימצא את עצמו – את ביטויו, את אור חייו ועולמו בעצם עבודת החיים ובעצם החיים של עבודה ויצירה.  ולא יהיה בעיניו עיקר ביטוי החיים בצורות מספירת ההכרה, במחשבה, בשירה, באמנות.  ביטוי החיים בצורות מספירת ההכרה, פאר היצירה הרוחנית, אינו משמש אלא כעין מזון ופרנסה לרוח, כמו שפרי היצירה החמרית אינו משמש אלא מזון ופרנסה לגוף, לצורך חידוש הכוחות לעבודת היצירה.

 

ההיפנוזה הציבורית

עוד דבר יש להביא בחשבון, דבר, שיסודו בהתפתחות בלתי מספיקה של העצמות ברובם הגדול של בני האדם: פעולתה העצומה של ההיפנוזה בחיים הציבוריים, ביחוד בתנועות ובזרמים הציבוריים, בין לצד החיוב ובין לצד השלילה.  התנועות השליליות צומחות על הרוב מעצמן כפטריות ארסיות מתוך כל מיני רקבון, אבל צומחות בתחילה בעיקר במרכז או במרכזים ידועים, במקום הרקבון המרובה, ומשם הן מתפשטות בכוח של זרם, של היפנוזה.  והתנועות החיוביות נולדות בתחילה על הרוב על ידי מחוללי דתות, נותני תורות, הוגי דעות, מתקני חברה והולכות ומתפשטות על ידי מטיפים, עושי תעמולה, תיאורטיקים, לידֶרים, זאת אומרת על ידי מהפנטים שונים, עד שהזרם נעשה די חזק לסחוב בכוח עצמו, להפנט על ידי עצמו.  אביא שתי דוגמאות, אחד לצד השלילה ואחד לצד החיוב, מהזמן האחרון.

בתחילת המלחמה וגם באמצעה, כמעט עד הסוף – ובארצות ידועות גם עד היום – היתה היפנוזת המלחמה, שנולדה בלי ספק במרכז הרקבון בכל הארצות, כל כך חזקה, עד כי כאילו ניטשטשה על ידה לגמרי הצורה האנושית של האדם, והאדם נהפך לחיה טורפת, עד כי אנשים בעלי נפש ומחשבה, בעלי שירה ויצירה מצאו לטוב ונכון ויפה להטיף, כי יכתת האדם את אתיו לחרבות וכלי העבודה והיצירה לכלי הרג וחורבן.  וגם עדינו הגיע הזרם, וההיפנוזה היתה גם בקרבנו אנו, התלושים מכל קרקע, אולי לא פחות חזקה מאשר בקרב אחרים.  ולא עוד אלא שעוד היום יש צועקים על לשעבר ומכים על לבם ומתוודים, כי לא הבינו ולא הרגישו את כל הגדולה והגבורה אשר בגדודים עברים, בצבא עברי לוחם.  ובוודאי לא רבים יוכלו לשמוע בלב שקט את הדעה, כי מעשה ההגנה עם כל תוצאותיו רק כיפר, אם מעט ואם הרבה, על עוון יצירת הגדודים בעת המלחמה.  ההגנה היא, כמובן, ענין אחר לגמרי ממלחמה ונחוצה באמת נחיצות של חיים.  אבל ההגנה צריכה להתיצר מתוך העבודה ולהיות חלק מהעבודה, יותר נכון, הצד השני של העבודה, כמו שנוצר, למשל, 'השומר', אשר היה יכול להתפתח כל כך יפה ואשר רק הפוליטיקה קלקלה אותו הרבה (מובן, כי לא פה המקום לבאר את הרעיון הזה).

דוגמה מצד החיוב היא הסוציאליות, אם 'חסידיה' המושבעים של הסוציאליות אינם רואים את פשיטת רגלה, את אי-יכלתה על פי עצם מהותה לחדש את החיים ולתקן את האדם, – הרי הם 'חסידים', מאמינים, אשר כל ביקורת תורתם או אמונתם דינה בשמתא ובנידוי.  אולם גם הרואים את אי-היכולת הזאת, אלה, המבקשים חיים של צדק ביחס לכל, חיים אנושיים ולא רק סדר כלכלי חדש יותר ישר מצד זה מהסדר הקיים, – גם אלה אינם מוצאים צדק ציבורי אלא בצורה של סוציאליות, רק בנוסח מחודש.  כאילו צדק וסוציאליות הם שמות נרדפים!  אולם להשתחרר לגמרי מההיפנוזה של הסוציאליות ולבקש דרכים לגמרי חדשות להשלטת העבודה והיצירה בחיים הציבוריים – אשר רק מצד זה יבוא שלטון הצדק האמיתי – ולמלחמה בפרזיטיות בכל צורותיה וכן גם להבנה הדדית בין בני האדם ולשיתוף הפעולה בין העמים – לכל זה אין לפי שעה לראות שאיפה חיה.

ההיפנוזה הזאת של התנועות הציבוריות ובכלל של החיים הציבוריים עושה את כוח הפעולה הציבורית לכוח עיוור, אשר, במידה שהוא עוזר לכאורה לאחדות הפעולה הציבורית, בה במידה הוא עושה את הפעולה לאבטומטית, למין פעולה של גולם אגדי (מידה עליונה של היפנוזה ציבורית, ומכאן אמנם – של אחדות הפעולה אבל גם של אבטומטיות, אתה מוצא בצבא).  במקום שיש כוח עיוור כזה או כוחות עיוורים כאלה, שם נמצאים תמיד מי שמשתמשים בהם לרעה, אם מתוך כוונה להרע או אפילו מתוך כוונה טובה ורצויה.  שם יש שעבוד, אם מורגש או לא מורגש, טשטוש הצורות, שם יש קרקע מוכשר לכל המהומות והמבוכות בחיים הציבוריים.  הכוח העיוור הזה הוא גם היסוד למה שקוראים הכרח היסטורי.

אפשר לאמור, כי רוב בני האדם אינם כל כך רעים או מטומטמים כמו שהם מהופנטים, אינם חיים על דעת עצמם, ברוח עצמם ולפי טעם עצמם, כי אם על דעת הקהל, לפי הרוח המנשבת באותה שעה, בטעם המודה המהפנטת, – אם ההיפנוזה היא גלויה והכל רואים אותה או שהיא עמוקה ומתעלמת, עד שהכל רואים את עצמם, כאילו הם חיים על דעת עצמם ועל פי דרכם העצמית.  הכל יודעים והכל רואים את כוחה של המודה במובנה היסודי, אשר לשמה לובשים בגדים בעלי גזרה כזו, שכל המכוון בה הוא לגרות אינסטינקטים ידועים, בגדים על הרוב מזיקים לבריאות, למשל מגלים טפח או טפחיים וגורמים בזה – כידוע – להצטננות ולמחלה או לוחצים את הגוף עד כדי יציאת נשמה וכדומה ולעתים לא רחוקות גם בגדים, המכערים פשוט את תארו ומראהו של האדם (ביחוד של האשה).  אבל יש מודה לא פחות מהפנטת גם בדעות, ברגשים, בטעם החיים ובהנאת החיים.  אלא שהמודה הזאת אינה גלוית פנים כל כך – או אינה גלוית פנים כלל – עד כדי להיות נראית לעין כל בצורתה האמיתית, בצורת מודה, בצורת היפנוזה.  הנה, למשל, טעם החיים, הנאת החיים, – מה לך יותר, כמדומה לך, דבר שברגש בלתי אמצעי, שבמוחש ממשי?  אבל כמה ישם בחיי האדם התרבותי (ואולי גם לא התרבותי) דברים, שהוא כאילו נהנה מהם, שהוא כאילו מצוּוה ועומד להיות נהנה מהם רק מפני שכך הוא הטעם הציבורי, שהדברים האלה מהנים.  ובהתאם לזה כך היא גם הערכת ערך ההנאות השונות ביחוסן זו לזו, עד כי על הרוב מעלים ערך הנאה מדומה, מהופנטת על ערך הנאה חיונית, טבעית או גם עליונה.  דומה רוב האדם במובן זה לאדם מהופנט, אשר המהפנט נותן לו לטעום דבר מעורר בחילה ומצווה לו לטעום בו טעם נעים וליהנות ממנו, – והוא מרגיש בו איזו נעימות חולנית ונהנה הנאה משונה, וההנאות המדומות והמשונות האלה לוקחות את רוב מרצם, את מיטב כוחותיהם ואת רוב אור חייהם של רוב בני האדם, והן בעיקר העומדות לשטן על דרך השאיפה והעבודה לחידוש החיים ולתיקון האדם.

אל הסלע הזה של ההיפנוזה הציבורית מתפוצצים כל האידיאלים והשאיפות העליונים.  קודם כל אותם האידיאלים העליונים, ששימשו לכאורה יסוד ותוכן להיפנוזה, נהפכים בכוח אותה ההיפנוזה לבני אדם למשחית.  למשל, האידיאל של האהבה העליונה לכל אדם.  מובן, כי את האידיאל הזה אין להשיג השגה נכונה ונאמנה בלי הכנה נפשית מתאימה.  אבל מכיון שהוא מתפשט ומתקבל על רוב בני האדם לא מתוך חינוך עצמי יסודי בכיווּן זה, כי אם בכוח הזרם הסוחף ובולע לתוכו במהלכו כל מיני רפש, אשפה, חלאה, רקבון, הרי טבע הדבר מחייב, כי כל אלה גוברים לאחרונה בזרם על עצם האידיאל ונותנים את הגוון והצורה לעצם הזרם.  עד כי נמצא לבסוף, כי הזרם נושא ומהפנט בכיווּן הפכי מכיווּנו של האידיאל.  וכך נעשה לאפשר, כי בכוח אידיאל האהבה לכל אדם נברא אוטו-דא-פֶא לנאהבים ובכלל נולדת בלב נושאי האידיאל שנאה ארסית כזאת לכל מי שאינו עומד במחיצתם, שאין דוגמתה אפילו בקרב עובדי האלילים היותר פראים.  וכן בדרך כזו נעשה לאפשר, כי בכוח האידיאל של חירות, שויון, אחוה תיברא הגיליוטינה, וכן הלאה והלאה.  וגם בקרב התנועות והזרמים הסוציאליים אתה מוצא דבר זה או מעין זה, כמו שראינו במקצת למעלה.

אבל העיקר היא אותה התכונה המשכרת של ההיפנוזה הציבורית, שאינה נותנת את האידיאלים.להיקלט ולהעשות לשאיפה חיה ולעבודת חיים, שהיא גם הגורמת לקלקול צורתם של האידיאלים, אשר כאילו כבר נקלטו.  בכל דור יש היפנוזה של חיים מיוחדת, מודה מיוחדת של נפשיות ושל מחשבתיות, של אמונות, דעות רגשים.  וכל מלחמתם של הוגי דעות, של נביאי עם, של שוקדים על תקנת האנושות, של מבשרי אידיאלים חדשים מכוונת בעיקר נגד ההיפנוזה הזאת (נגד ההיפנוזה, נגד ההנאות המדומות והמשונות וגם הנשחתות והאור המתעה, ולא נגד הטבע האנושי, לא נגד טעם החיים ואור החיים, אם כי לא הכל נותנים לעצמם חשבון ברור מזה).  אולם פה שתי דרכים, ששתיהן אינן מובילות אל המטרה.  ההולכים בדרך האחת, מבלי להעמיד את הכל בעיקר על החינוך העצמי היסודי, מבלי לבקש דרך ולהכשיר את הדרך לפני בני האדם לחנוך עצמי זה, – משתמשים לצורך הפצת אידיאל והשרשתו באותה ההיפנוזה – הטפה, תעמולה וגם מלחמה וכו' – אשר את תוצאותיה ראינו למעלה.  וההולכים בדרך השניה אינם עושים תעמולות ומלחמות לאידיאלים, כי אם נותנים רעיון לדורות, נושאים עיניהם למרחוק, בהאמינם, כי כאשר יוכשר הדור, תגיע שעתו של רעיונם להיות מובן וממילא גם מוגשם.  אולם זו הצרה, כי בהגיע שעתו של רעיונם להיות מובן, כבר עברה שעתו להיות מוגשם, כי כבר נשתנה הקרקע, שהרעיון היה ראוי להיקלט בו, ונשתנתה צורת ההיפנוזה הציבורית, שהוא בא להילחם בה, האידיאלים הגדולים הם תמיד היותר פשוטים והיותר גלויים למי שעינים לו לראות אפילו במצב הקדום של התרבות האנושית, כי הם כלל הכולל הכל.  הם באמת נצחיים, באותו המובן שיש בהם תמיד נקודה אחת חיונית, שאינה משנית לעולם,– מתחלפות רק הצורות.  אולם פה, ביחס להגשמת האידיאל בחיים, הצורות הן עצם היצירה, הן בעצם לא צורות, כי אם עצם הבנין, כי מה שנצחי הוא רק נקודה, אפשר לאמור במובן ידוע, שאין בה תפיסה כלל (וזה הגורם, כי בעלי המחשבה המכנית כופרים בנצחיותם של האידיאלים העליונים).  ואם האידיאל אינו מוצא לו מקום ואפשרות להתחיל בסלילת דרך להתגשמותו בחיים באותה הצורה, שהוא נולד בה, הרי הוא בעצם כבר אבד לאנושות אבידה שאיננה חוזרת.  מה שנשאר ממנו היא שוב אותה הנקודה רק בהגדרה קצת יותר ממשית, למשל, האידיאל של 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה... וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו... כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו...' מה שנשאר לנו, החיים בזמן הזה, מהאידיאל הזה, שאנחנו אמנם כבר מבינים  אותו, הוא רק הרושם, כי נקודתו היסודית בצורת כמיהה כמוסה לשלום כללי ולאחוות העמים היתה חיה בנפש האדם עוד מימים קדומים.  אולם האידיאל בתור כוח חי, מוליד שאיפה חיה ומביא לידי עבודה חיה להגשמתו אינו עוד בשבילנו באותה הצורה הקדומה.  באותה הצורה הוא בשבילנו לכל היותר אידיליה יפה, דבר שבפיוט ושירה, בתור אידיאל חי הוא צריך  עוד להתיצר בצורה מתאימה לחיינו בזמן הזה.  בזמננו אין הדבר תלוי עוד ברצון הגויים, שלא ישאו חרב איש אל רעהו, כי יש הכרח היסטורי, ובכלל יש מלחמה בכל היקום, שהיא היא עצם מהות החיים וההוויה.  בזמננו אין הנאה יתירה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כי יש הנאה יותר גדולה למכור את פרי הגפן והתאנה ולקנות דברים יותר חשובים, ולשם כך נחוץ שוק, שבשלו נלחמים.  וכן אין עוד העמים בזמננו הולכים או מתאווים כל כך ללכת איש בשם אלהיו, כי כל העמים התרבותיים וביחוד העומדים בראש הולכים בשם כוח האגרוף, בשם תאוות העושר והשלטון, שחידשה פניה ועלתה למעלה העליונה של הגדולה והתפארת, בשם המדע והטכניקה והמחשבה המכנית וגם בשם הצביעות מכל הגונים או הריקניות מכל הבחינות: הדתית, אנטי-הדתית, אַ-הדתית, ההומנית, המדעית, האמנותית, וכן הלאה.  כללו של דבר: נפשיות אחרת, מחשבתיות אחרת, בעיקר – היפנוזה ציבורית אחרת.

ברור, כי לחידוש החיים במצבנו של היום צריך לגשת מצד זה של ההיפנוזה הציבורית, לבקש דרך לעקור מן השורש את סיבתו מבלי להחליש את אחדות הפעולה הציבורית, לבקש דרך לעשות את כוח-הפעולה הציבורי לכוח מואר באור הכרה העליונה והנפשיות העליונה.

הדרך היא, כמובן וכמבואר, שוב דרך היחיד שבציבור, דרך החינוך העצמי היסודי של כל היחידים, של כל נפשות הציבור, בלי יוצא מן הכלל בעיקר על ידי העבודה בתוך הטבע וחיי העבודה והטבע.  אולם מפה יש לראות ביתר בהירות, עד כמה פה העבודה קשה ועמוקה, ממש נוקבת ויורדת עד תהום החיים.  לראות מפה, עד כמה העבודה לא בטוחה, עד כמה כל הענין בכלל לא בטוח.  פה קמה ועומדת לפנינו שאלה:אם פה פועלת רק היפנוזה, שיסודה בהתפתחות בלתי מספיקה של העצמות ברוב היחידים.  או אולי כך הוא הטבע האנושי, שאין לשנותו, כלומר אולי עצמותם של רוב היחידים אינה עלולה על פי עצם מהותה להתפתח במידה הדרושה, וההיפנוזה אינה אלא תולדה מחויבת מזה.  ובצורה יותר כללית הרי היא שוב השאלה: אם בכלל רוח האדם עשויה באמת לעלות, ומצד המעשה: אם בכלל יש לחדש את החיים ולתקן את האדם.  או אולי כל העבודה הזאת אינה אלא עבודה סיזיפית ושוב רק הונאה עצמית

דבר אחד ברור: אם יש תיקון לאדם, אם רוח האדם עשויה לגדול כגדול הכרתו, אם כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, עשוי להיות אדם, עצמי, רואה חיים בעולמו העצמי, הרי יש לבוא לידי כך רק על ידי פתיחת נפש האדם לרווחה לעצם הטבע, לעצם החוויה העולמית, ולא לשם הסתכלות אסתטית או מדעית או אפילו דתית, כי אם לשם עצם החיים ועבודת החיים.  עצם החיים ועבודת החיים האנושיים צריכים להתפשט לתוך עצם חיי העולם.  האדם צריך להשיג בכל ישותו, כי הוא וההוויה העולמית חד הוא, כי קשור הוא ומאוחד בהוויה זו בכל ישותו, הגופנית והנפשית – בכל.  ההיפנוזה הרי באה מתוך ריכוז מיוחד (המהפנט, כידוע, מיישן את הבא להיות מהופנט על ידי ריכוז כל עיונו של זה בנקודה אחת).  דומה האדם בעולמו המצומצם הפרטי, הלאומי, האנושי, לתולעת בחזרת, שאינה רואה עולם יותר גדול ויותר טוב מחורה שבחזרת.  האדם צריך לראות ראייה של חיים, כי יש עוד עולם גדול לאין סוף, שיש לו עסק עמו, שיש לו חשבון עמו, לא חשבון מופשט, מוחי או רגשני, 'אפלטוני', כי אם חשבון חיוני, ממשי, חשבון של חיים ועבודת חיים, שכל עוד לא עסקנו בו, לא למדנו לדעת אותו.  האדם צריך להשתחרר מן האדם, מן האדם המצומצם, מן המוחיות, מן המיכניות, מן ההיפנוזה ולשוב אל הטבע, אל המרחב, אל אין-הסוף, אבל לשוב לא בתור עבד כפות, אף לא בתור אדון, כלומר בעצם בתור 'עבד כי ימלוך'.  כי אם כשוב בן גדול לבית אמו להשתתף עמה בעבודות הבית.  העבודה הזאת, יש לחשוב, תפתח בו במידה עליונה את רגש העבודה והיצירה, את טעם חיי העבודה והטבע, את הכרת אחריותו העליונה לכל חיים ויצירה ועל הכל – את הכרת ערך עצמותו העליונה בתור ביטוי עליון של החיים וההוויה.

 

ז.

המשפחה

החיים הקיבוציים הטבעיים מתחילים מהמשפחה.  פה ישנם בעין כל הקשרים הטבעיים, הגופניים והנפשיים, החמריים והרוחניים, הנחוצים לחיים קיבוציים שלמים.  פה ישנם קשרים חיים לא רק בין פרטים בני דור אחד, בני הדור החי, כי אם גם בין הדור החי ובין דורות העבר, מצד אחד, ובין דורות העתיד, מצד שני.  מכאן צריכה בעצם להתחיל ההתחדשות האנושית.  הליקויים הגופניים והנפשיים של הדור, אולי יותר מהליקויים המוסריים, מעידים על זה למדי ותובעים בכל תוקף.  התחדשות והשתלמות מוסרית היא בעצם קודם כל הבראת הגוף והנפש במובן העליון.  קודם כל צריכה הפיסיולוגיה של האדם להיות מוסרית, זאת אומרת, בריאה.  דומה האדם של היום מצד הפיסיולוגיה שלו ומצד הירושה של העבר במובן ידוע ובמידה ידועה לאדם שיכור במדרגת התפתחות אי-הנורמליות האחרונה של הפיסיולוגיה שלו, שכבר אין בכוחו להתאפק משתות, שהוא כבר במובן ידוע מוכרח לשתות על פי עצם תביעתה של הפיסיולוגיה שלו.  חינוך הדור החדש, כלומר קודם כל הבראת הדור החדש, צריך להתחיל מחינוכם העצמי של ההורים, וקודם כל מצד חייהם המשפחתיים.  היה זמן, ולא רחוק הוא, שהיו מדברים הרבה ומצלצלים הרבה ברעיון האדם העליון.  אולם אם כל הרעיון אינו פרזה ריקה, ואם האדם העליון, שרוצים בו, הוא באמת עליון, לא עליון על אחרים, על קטנים, שליט, כי אם עליון מצד עצמו, מצד הגיעו למדרגה העליונה של התפתחות הטבע האנושי, או פשוט, אם רוצים אנו, כי כל בני הציבור ידעו להעלות את עצמותם למעלתה העליונה, הרי צריך להתחיל מהנהגה עליונה של ההורים בכיוון זה, מיחס עליון בין הגבר ובין האשה וגם, כמובן, מיחס עליון של כל אחד מהם לעצמו מצד זה, מיחסים שונים לגמרי, מיסודם שונים מהיחסים השוררים היום וששררו עד היום בספירה זו של החיים האנושיים (הרבה יכולים אנחנו ללמוד במובן זה פשוט מהבהמה והחיה).  הדבר הזה די ברור ואינו זקוק לביאורים יתירם, וגם לא פה המקום לביאורים.  לא למותר אולי רק להזכיר, כי יחסים רצויים בין הגבר והאשה וגם בין כל אחד מהם לבין עצמו מצד זה, יחסים מתאימים לתעודתם האנושית-הקוסמית העליונה יכולים להיות מושגים רק כשגם הגבר גם האשה ידעו לחיות את כל עצמם, כשכל אחד מהם ידע לראות חיים בעולמו העצמי המיוחד.  ומכאן יֵדע להעמיק ולהעשיר את עצמותו על ידי עצמות שותפו בחיים המשפחתיים.  הן זה בעצם סוד האהבה העליונה בין גבר לאשה, סוד המשיכה ההדדית בין שני עולמות כל כך שונים זה מזה וכל כך משלימים ומחדשים זה את זה.  אולם אין המשיכה ההדדית די חיה במובן העליון, די טהורה, באין הנפשות הנמשכות די חיות די טהורות עד כדי להשיג השגה חיה בכל ישותם, כי אשרן העליון והארתן העליונה הם באותה ההעלאה, שהן מעלות את עצמותן בעצמותו של הנולד.

מובן, כי המורה והמדריך בזה יכולים להיות רק החיים בעצמם.

 

האומה

את אופן גילויָם השלם משיגים החיים הקיבוציים הטבעיים באומה, במשפחה הגדולה.  האומה, כאמור למעלה, יצרה את הטבע האנושי ואת החיים האנושיים.  היא החוליה המתווכת הטבעית, היוצרת את ההרמוניה העליונה בין חיי היחיד ובין חיי האנושות והחיים הקוסמיים בכלל.  אולם דוקא מטעם זה, דוקא מטעם היותה בעיקר המהווה את צורתה האנושית של ההשגה החיונית, היא סבלה ביחוד ולקתה ביחוד מהתפתחותם חד-הצדדית של הטבע האנושי והחיים האנושיים.  האומה נשארה בהתפתחותה על אותה המדרגה, שעמד עליה האדם הקדמון.  ולא עוד אלא שעמדתה זו הירודה לא עוררה מחשבה על הרע שבדבר וממילא – לא רצון לשקוד על תיקונו.  כל המחשבה והרצון של טובי האנושות לתקן את הטבע האנושי ולחדש את החיים האנושיים התרכזו ביחיד, בטבע היחיד ובחיי היחיד או גם בחיים הציבוריים של היחידים.  ועד כמה שאפשר להשיג בזה בלי השתתפותו של הכוח הפועל העיקרי ועוד במצב של הפרעה מצדו של זה הושג.  היחיד, כמה שהוא מחוסר שלימות, הנה חיה בו לפחות הכרת אי-שלימותו והצורך לשאוף לשלימות.  אולם האומה, הכוח העיקרי ביצירת הטבע והחיים האנושיים, אינה כלל ענין להתפתחותו להשתלמות.  האומה או שהיא נחשבת למין מצוי עליון, ששום חובות ושום אחריות ביחס לעמים אחרים וביחס ליחידים אינן חלות עליו, והכל, כל מה שאסור ליחיד, כמו רציחה, גזלה, גניבה, הונאה, כל מיני שקר, זיוף כיעור, תועבה, לא רק מותר לו, כי אם גם נחשב לו לגבורה ולתפארת, או שרואים בה, באומה – ביחוד בזמן החדש – שריד קדומים, המעכב את הגאולה האנושית, שאין לאדם בעל נפש אלא לעקור מלבו את שרשיו ולבערו מן העולם.  עד כמה ההשקפה והיחס משני הצדדים האלה נכונים ומה ערכם האמיתי, יש לראות בכל מקרה, שהרוח הלאומית הטבעית מתפרצת מבית כלאה, ששמוה שם התורות המוחיות.  אבל ביחוד ראינו את זה במלחמה האחרונה, אשר בדרך כלל לא נבדלו בה ביחס לשוביניות פראית סוציאליסטים וקוסמופוליטים קיצוניים מריאקציונרים ושובינסטים קיצוניים, אם לא לחשוב להבדל מחאות פושרות אחדות, מחוסרות חיים, בתחילת המלחמה.

אנחנו, אשר אומתנו, מצד אחד, סבלה יותר מכל העמים והנֶהָ עקורה מארצה וקרועה מכל טבע באין דומה לה, ואשר, מצד שני, כוחה להתקיים די איתן, עד שכל הפורעניות שבעולם במשך קרוב לאלפים שנה לא יכלו לה להעבירה על דעתה – אנחנו, בשאפנו לתחייה שלימה, אין לפנינו דרך אחרת אלא להעמיד את חיינו המבוקשים על יסודם הטבעי בהחלט: על התשובה השלימה אל הטבע – וקודם כל, כמובן, אל ארצנו ואל טבע ארצנו – על העבודה והיצירה ועל הסדר והרוח המשפחתיים, הלאומיים של החיים הקיבוציים.  אנחנו, יותר מאחרים, מוכרחים וכאילו מצווים ועומדים לשקוד על תיקונה של האומה, להעמידה על דרך התפתחותה של הרוח האנושית, על דרך השאיפה לאמת וצדק ביחס ליתר העמים ולכל אדם ולכל מידה נכונה ועליונה ביחס לעצמה ולכל העולם כולו, אנחנו צריכים להשיב לה את כוחה, את כוח היצירה הראשון.  תחייתנו הלאומית אינה השתחררות והתחדשות לאומית גרידה, – תחייתנו הלאומית היא כעין תחיית המתים ממש, יצירה חדשה שאין דוגמתה.  וביצירה, ביצירה בכלל ובפרט ביצירה כזו, נוהג הכלל: תפסת הכל – תפסת, לא תפסת הכל – לא תפסת כלום.  יצירת רוח האדם, כמבואר למעלה, עוד לא נגמרה.  רוח האדם צריכה לגדול באותה המידה שגדלה וגדֵלה ההכרה האנושית.  והדבר הזה לא יושג בלי תחייה יסודית של האומה, הכוח היוצר את רוח האדם והחוליה המתווכת בין חיי יחיד וחיי האנושות והעולם בכלל.

מכאן – צעד הלאה.  אין קפיצות בטבע.  הסדר הקוסמי של התפשטות החיים הוא: מהיחיד – אל המשפחה ואל האומה ומהאומה – אל הגזע והאנושות וכן הלאה.  רעיון התאחדות העמים בני גזע אחד, שסימנו המובהק הוא לשון יסודית אחת, למשל, רעיון כל-הסלביות כל-הגרמניות וכו' ובנידון דידן רעיון כל-השמיות הוא בלי ספק רעיון גדול, טבעי ונכון מאד.  אלא שעדיין לא הגיעה שעתו, כל עוד אין האדם שואף להתפשטות, כי אם לצמצום, כל עוד האדם לאדם – זאב והאומה – חיה טורפת.  לתחיית הגזע קודמת תחייה האדם והאומה.  צריך שהאדם יהיה לא מכונה לאינסטינקטים, לתאוות, להרגשה ולהכרה, – צריך שהאדם יהיה תופס, שתהיה בנפשו ההכנה לתפוס תפיסת חיים את החיים בכל נצחיותם, עולמיותם, אין-סופיותם.  צריך שהיחיד – הפרטי והקיבוצי, האומה – יבוא לכלל הכרה, כי אין חיים עליונים בצמצום עצמי ובטמטום מכל יתר העולם, בכיבוש חייהם של אחרים, כוחם, רוחם בקליפה המצומצמת של רשות היחיד שלו, כי אין גדולה או גבורה עצמית עליונה ליחיד – לפרט ולאומה – בצמצום גדולתם או גבורתם העצמית של אחרים, במה שהוא שופך ממשלתו עליהם, כי אין אור עצמי עליון לו בכיבוי מאורותיהם העצמיים או בהמעטת אורם העצמי של אחרים, במה שהוא שופך רוחו עליהם.  החיים, הגדולה, הגבורה, האור העצמיים העליונים של היחיד הם בחיים, בחיים בחיים המתפשטים, המתחדשים, המתגברים לאין סוף, באותן ההפראה וההגברה ההדדיות, שכל יחיד מחדש ומגביר על ידי חייו העצמיים את שפעם, את כוחם, את אורם העצמי של חיי חבריו.  עד אז, עד הזמן שהאדם, הפרטי והקיבוצי, יבוא לכלל הכרה כזו או מעין זו, טבעי הדבר, כי דוקא בקרב עמים בני גזע אחד, אשר, מצד אחד, גדולה בכל אחד מהם במידה יתירה הנטייה לשפוך את רוחו על אחיו בגזע, ומצד שני מורגשת יותר הסכנה להיטשטש, ואולי גם מאותו הטעם, שלכל אחד מהם מורגשים יותר הרגשה בלתי אמצעית ובלתי מוּכּרת הצדדים השליליים של הגזע, אשר בראותו אותם בצורה, שהם באים לידי גילוי בחבריו, נוח לו יותר לחשבם לליקוייהם הלאומיים הם מאשר לליקויים גזעיים, שישנם גם בו בעצמו רק בצורה אחרת, שאין הוא מרגיש בהם מתוכה, – כי דוקא בקרב עמים בני גזע אחד גדולים על הרוב במידה יתירה אי-ההבנה, השנאה, הטמטום ההדדיים.  הדבר, אם אמנם אין לראות לו תיקון קרוב, דורש להביא את תיקונו בחשבון התיקון, שאנחנו מבקשים לאדם, מעתה, אם תיקון לאדם אנחנו מבקשים.  וגם בזה אנחנו כאילו מצוּוים ועומדים להיות הראשונים כי בזה בעצם פתרונה היסודי של השאלה על היחס בינינו ובין הערבים.

מה שיש לעשות בזה יתברר במידה שניקָלט בארץ בישיבה על הקרקע, בעבודה, שנעבוד אותו, בתעשיה, בתרבות, ביצירה.  היחס החיוני, האנושי בינינו ובין הערבים ייקבע מתוך החיים ובכוח החיים, ולא במשא ומתן בדיבור או בדפוס, לא בפוליטיקה, אם פוליטיקה בורגנית או פוליטיקה על פי התורה הסוציאלית.  במידה שנברא בארץ חיים אנושיים, במידה שנברא את עצמנו, את היחידים ואת העם, אדם, בה במידה יבָראו מסביב לנו גם ערבים עומדים על הגובה של חיים אנושיים ויחסים אנושיים.  אז ייברא גם היחס האנושי בינינו ובין העם הערבי.  אז יעמוד העם הערבי על הדבר, מה לו, לתחייתו ולגאולתו האמיתיות, עם ישראל עומד ברשות עצמו.  עד אז כל תעמולתם, כל התנפלויותיהם של הערבים עלינו, אם בלשון או באגרוף, כל הרציחות והחורבנות, שהם ירצחו ויחריבו בנו, לא יעמדו בפני כוח החיים שנברא.  החיים חזקים מכל חורבן החיים.  את זה למדנו ולומדים למדי בראשית המלחמה עד היום ואת זה עלינו לזכור וללכת לבטח דרכנו.  כוחנו ביצירה, ובה, כאז כן עתה, גם זכותנו על הארץ וצדקת תביעתנו עליה.  ואל יהיו כוח זה וזכות זו קלים בעינינו וגם בעיני אחרים.  זכותנו על ארצנו היא, כאז כן עתה, במה שהארץ וכל החיים בה זוכים על ידנו.  אנחנו בראנו לטבע ארצנו ניב שפתים ואמרנו: אדם בצלם אלהים.  והמאמר הזה עשה את שלו בחיי האנושות, במאמר הזה נברא עולם מלא.  בזה קנינו את זכותנו על הארץ, זכות, שלא תבטל לעולם.  כל עוד לא בטל התנ"כ וכל התלוי בו.  עתה אנחנו באים לברוא לטבע זה, החי בנו, ניב חדש ואומרים: עם בצלם אלהים.  וגם המאמר הזה יעשה את שלו, יעשה יותר מכל כוח אגרוף ומכל פוליטיקה.

זה – יסוד רעיוננו, רעיון תחייתנו וגאולתנו, וזה יסודו של רעיון עם-אדם.

מובן, כי הרעיון הוא העתיד, ומי יכול להגיד, כמה רחוק העתיד הזה.  אולם בתור כוכב מורה דרך ומאיר את דרכנו הוא צריך להיות לנו לעינים מהרגע הראשון של עבודתנו לתחייתנו ולגאולתנו הלאומית.

יאמרו: כל עצמו של הרעיון אינו אלא דבר שבדמיון.  אולי.  לא אתווכח.  מי יודע רוח האדם, העולה היא למעלה או היורדת היא למטה?  רק זאת אומר: הספק הוא בעיני בעיקר לא בעצם הרעיון, – הספק הוא, אם רוח האדם עולה.  ברור הוא, לפחות בעיני, כי דרך אחרת לחידוש החיים ולתיקון האדם אין, אין.  ומבחינה זו, מבחינת היכולת לחדש ולתקן באמת מה שדורש חידוש ותיקון לכל הדעות, אפשר לאמור, כי כל הרעיונות האחרים על ענין זה, עם כל ריאליותם ומדעיותם, עם כל היותם מקובלים, ברורים ובטוחים בעיני הרבים בתור אמת, שאין להרהר אחריה, הם לא פחות, כי אם הרבה יותר דבר שבדמיון, אם לא פשוט הונאה עצמית.

וגם תחייתנו וגאולתנו הלאומית לא תבוא בדרך אחרת.  תחייתנו דורשת רוח ממרום, מארבע רוחות, כעיון כביר, תוקף את כל האדם וממלא את כל ישותו, כוח של רעיון דתי מהפך עולמו של האדם ומחדש את הרוח האנושית.  יפה אמר חיים וייצמן: 'עלינו לגייס את כוחנו הגדול ביותר, ליטול את נשקנו הנערץ ביותר – את הנבואה, אם גחלתה עודנה לוחשת בחביון היהדות' ('הארץ', גליון קמ"ב).  אם ירד לסוף עומק הענין, או רק נבואה נזרקה מפיו, קשה להגיד.  ההנהלה הציונית, שהוא אחד מחבריה, אינה הולכת לפי שעה בדרך תביעותיה של הנבואה, בדרך מובילה להתעוררות הנבואה, אם לא להיפך.  בכוח הריאליות של המציאות הקיימת, במידת הפשרנות עם המציאות הרקובה הזאת לא נרחיק ללכת.  מביני החיים, בוני הישוב שלנו מחזיקים בכל תוקף במידת הפשרנות ומטיפים לפשרנות בדיבור, בדפוס ומעשה, כיד ההטפה הטובה עליהם (למשל, איניציאטיבה פרטית וקנין פרטי בקרקע לשם גאולת הארץ, עבודה זרה לשם פוליטיקה וכו' וכו'.  וגם מצדדים אחרים אין חוסר בפשרנות, אם כי, כמובן, בצורות אחרות, שאין כאן המקום לפרטן).  ובדרך הפשרנות, ורק בדרך הפשרנות הם אומרים להביא את גאולתנו.  אף זכינו לשמוע תורה שלימה, שבאה ללמדנו בינה, כי הקיצוניות היא חלקם של בני בלי תרבות, כי התרבות מלמדת להתפשר.  אינני יודע, אולי כך היא באמת התרבות הקיימת, – אני, על דעת עצמי, אינני מרשה לי למדוד את התרבות במידה קטנה כזאת.  רק אחת אני יודע: במידת הפשרנות אפשר מאוד לחיות חיים טובים מאוד בטעם בעלי הנפש הפושרת, אפשר מאוד לעשות עסקים טובים מאוד בספירת העשיה, ואולי גם בספירת המדע והמחשבה המכוונת, – אבל יצירה... מסופקני, אם יצר אדם מעולם יצירה כל שהיא במידת הפשרנות.  ומה כוחה של הפשרנות ביצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה?  – יטויחו נא פשרנינו מכל המינים להשיב לעצמם תשובה כהלכה על השאלה הזאת, אם בכלל לא טרחה יתירה יהא בשבילם לרדת לסוף עומק מצבנו הירוד, החמור והעלוב.

"מעברות" – חוב' תמוז-אב תר"פ [1920]

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] המחבר רואה צורך להעיר, כי מאמרו 'עבודתנו מעתה' שנדפס בחוברת הקודמת של 'מעברות' והנוגע מבחינת-מה בקצת מן העניינים שבהם דן מאמר זה שלפנינו, נכתב לפני שנה ומחצה, לרגל ועידת האיחוד.