_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בנין אומה

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

בניין אומה אינו בניין חברה, יסודותיו יותר עמוקים

השאיפה להתאחד בעבודת התחייה עם כל העם בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, לצרף ולמזג את כל הכוחות והרוחות שבעם לרוח תחייה לאומית אחת ולכוח יצירה לאומי אחד, ולא להתגודד בחוג המעמד וברוח המעמד ומשם להשפיע 'שפע עליון' על יתר העם, – דבר זה הנו, או צריך להיות, אבן השתייה של עמדת 'הפועל הצעיר' וכל העומדים על העבודה הלאומית החיה, הטבעית, הפשוטה.  אמנם העם ברובו אינו מתעורר התעוררות של ממש, ואת המתעוררים אנחנו שואפים להכניס לתוך שורותינו, לתוך העבודה.  אולם היא הנותנת.  הנכנסים צריכים להיכנס, כשהם קשורים בפנימיותם ביתר העם, ויתר העם קשור בהם, בכדי שהוא יימשך אחריהם, והעיקר בכדי שרוח העם תתעורר בכל שלימותה ועד סוף כל מעמקיה.

בנין אומה אינו בנין חברה.  יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים.  אבני היסוד הם פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים.  פה הולך ונבנה יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיוּת לאומיוֹת – ומתוך כך גם אנושיות – חדשות.  לא פחות מהצדק הציבורי חשובה פה, למשל, האחווה הלאומית וגם האנושית הטהורה, האחווה לכל אדם, שאינה כלל האחווה הפרוליטרית מתוך ענינים כלכליים משותפים או מתוך בקשת צדק כלכלי משותפת והעומדת ביסודה על מלחמה.  חשובה הרגשת האחריות לכל חיים ויצירה, חשובה מידת האמת, האמת עד הקצה האחרון ועוד ועוד.  אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים.  ואין פה לחלק: העבודה בספירות העליונות של החיים – בפנים, עם העם, ובספירות התחתונות – הכלכליות והמדיניות – בחוץ, עם הפרולטריון העולמי.  פה הכל מאוחד איחוד אורגני, חיוני.  הלא זה ההבדל שבינינו לבין בעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית.

פה יש בעיקר להביא בחשבון את המומנט האישי, את ה'אני' הפרטי של הבא להשתתף בעבודה הלאומית, את כמיהת נפשו ותביעותיה, הגלויות ושאינן גלויות.  סוף סוף האדם מבקש חיים לעצמו, מבקש לאחות באיזה אופן את הקרעים האנושיים שבנפשו, לישב באיזה אופן את הסתירות שבחיים האנושיים והעולמיים, המזעזעות ומחשיכות את חיי רוחו.  את כל זה בא האדם היהודי, ביחוד הצעיר בעל הנפש, לבקש פה, במקום שהוא רואה לפניו קרקע מוכשר להתחדשות היהודי והאדם, לצמיחת חיים חדשים, ליצירת עולם חדש.  פה הוא מבקש את ה'אולי' הגדול, האנושי העולמי: אולי יש להשיג איזה רעיון עליון, איזה שכל נעלם, איזה אור עליון בחיים ובהוויה, אלא שהאדם מאחר להשיגו, כמו שאיחר להשיג מה שהוא משיג היום בשכלו הגלוי.  הוא מבקש מדעת – כמובן, כל אחד על פי דרכו – ועוד יותר שלא מדעת.  והבקשה שלא מדעת, הכמיהה הכמוסה, עוד יותר חשובה, היא העיקר, כי בה יסוד הנפשיות העליונה, השאיפות העליונות וממילא גם יסוד כוח המעשה להגשמתן בספירת העשייה; היא הבקשה בעצם החיים, בעצם עבודת החיים ויצירת החיים; אולי עצם החיים העליונים הם עצם ההשגה העליונה.  כללו של דבר: הנה בא האדם היהודי בכל סבל חייו, בכל הצער והעינויים, העלבון והשפלות, הספקות והיאוש, הקטנות והתפלות שבחייו, על מנת להשקיע את הכל בבנין ולתת לו ביטוי בפעולת כל ישותו, בעבודת ידיו, לבו נפשו, מחשבתו, כל כוחותיו העליונים עם התחתונים כאחד: אולי מכאן יצא הגז המאיר באור עליון.

כל זה דורש איחוד פנימי, נפשי עמוק של כל חלקי האומה, אשר גם המלחמה ביניהם, מלחמת הדעות ומלחמת השאיפות העליונות בכל העומד לשטן על דרכן, צריכה להיות פנימית, בלי התערבות כוח זר או השפעה זרה ביניהם.  דרוש ריכוז מיוחד בכל אשר בפנים מבלי הסחת דעת שלא לצורך לאשר בחוץ, וביחוד דרושה רוח חיים, רוח אנושית עליונה, ולא רוח סוציאלית יבשה, מיכנית וגם מלחמתית.

אין זה אומר התבדלות מכל יתר העמים, אבל זה אומר, כי ההפעלה ההדדית ומתוך כך האחווה ההדדית בין העמים צריכה להיות הפעלה הדדית בין גופים שלמים, כעין ההפעלה ההדדית שבין גרמי השמים, אבל לא הפעלה הדדית בין חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים.  כל איחוד חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים של אותם הגופים מוליד בהכרח קרע ידוע באותם הגופים, פוגם בשלמות נפשם, בחיוניותה, בכוח היצירה והמעוף שלה.  זאת אומרת, איחוד כזה הורס מבפנים, במעמקים, באין רואה ובאין מרגיש את היסוד הסובייקטיבי, הנפשי, לאותו הבנין האוביקטיבי, שאומרים לבנות בכוח מאוחד כזה.

כך הוא, כפי שמראים החיים למי שמסתכל בהם בלי אספקלריות שאולות, בכל העמים, אם כי אין שם לב לזה בדור הדעה, הריאלי שלנו.  אולם אם אין לדאוג במובן זה ליתר העמים, שהנם סוף כל סוף די חיים, אם כי אולי לא די בריאים ודי טבעיים בזמן הזה, והחיים יעשו בהם את שלהם, יביאום סוף סוף, אחרי, מי יודע, כמה עיקופים ועיקולים, מורדות, פחתים, ביצות, אל דרך החיים המבוקשה, – הנה יש ויש לדאוג לעמנו אנו, שאינו עם חי, שאין לו קרקע תחת רגליו, ואינו צומח מתחתיו, מקרקעו הטבעי.  בו אנחנו רואים בעינינו, כי כל רוח חיים זרה, הפועלת על חלקים מגופו בניגוד ליתר החלקים, גורמת כי אותם החלקים הולכים ומתפוררים מהגוף, והפירורים הולכים ונישאים בזרמים שונים לכל הרוחות שבעולם, עד מקום משם לא ישובו.  את זה ראינו למדי בתקופת ההשכלה, ראינו ורואים את זה בתקופות המהפכות השונות, המדיניות והסוציאליות.  ומי יוכל להגיד, מה יהיה בסופנו.  אולי גם בקרבנו אנו, הלומדים הכל מאחרים עד לבלי העז ללמוד דבר מעצמנו או מפי החיים, המלמד הקפדן והתקיף, שאינו מוותר ממה שמחייבת מידת הדין כלום, – גם בקרבנו אין שמים לב לקטנות כאלה.  והיותר טראגי שבדבר הוא, כי אין שמים לב גם אלה, הבאים לכאורה לתקן, לחדש את רוחנו ולעבוד לתחייתנו הלאומית והאנושית.  בגולה קמו לנו 'סופרים מחנכים', אשדר שמו להם למטרה לבטל ולעקור מן השורש כל מה שיש בנו, בנפשנו וברוחנו, שאינו לפי טעמם ולפי רוחם של אחרים.  עד שלאחרונה גזרו עלינו גזירה, כי עלינו להיות בהחלט לאחרים.  נלחום נלחמו ב'חיוניות היהודית'....וגם יכלו לה.  ואנחנו רואים את התוצאות.

רואים אנחנו את הדור הצעיר, והנה יש בו בחורים הגונים, מוכשרים מכל הבחינות לעבודה של חיים, של התחדשות ובנין, אבל חסר בו דבר מה.  וכשאנחנו מתבוננים מקרוב, אנחנו רואים, כי חסרה דוקא אותה החיוניות היהודית, אותה ההרגשה העצמית הלאומית העמוקה והמוצקה, אותה העקשנות בלי גבול בחפץ הקיום הלאומי העצמי, המיוחד, והבטחון התקיף בזכות הקיום וערך הקיוּם הלאוּמי, אם תרצו, אותו האגואיזם הלאוּמי, אותו ה'אתה בחרתנו', שכל כך הצטיין בו היהודי מהדורות הקודמים ושכל כך נלחמו בו 'הסופרים המחנכים'.  שומעים אנחנו אמנם קול מקרב 'הדור הצעיר: השמירה העצמית הלאומית ערה בנו עד כדי חולניות' (מ. ק. 'האדמה' י'–י"א), – כן עד לידי חולניות, אבל אין הרגשה עצמית בריאה, טבעית, תקיפה, פעילה כהרגשה העצמית של כל בריה חיה ובריאה.  חסר ה'לוז של שדרה' הלאוּמי, וחסר ה'אני' הלאוּמי, החי, הבריא, השואף בכל תוקף החיים לבוא לידי גילוי בצורה מיוחדת, עצמית לו.

מכאן – אותה סמרטוטיות הרצון והטעם והברירה הלאוּמיים, אותה ה'אוביקטיביות' המוסרית והאסתטית המהוללה ביחס לכל מה שיש לנו ובנו, שאינה כלל וכלל ביחס למה שיש לאחרים ובאחרים, אותו הוידוי החולני התמידי, המפעפע כארס בפנים הנפש בצורת חיטוט וניקור לבטלה, להמית כל רצון ויכולת לפעול, לבקש דרך לתיקון, לחידוש החיים, והמוצא לו ביטוי גם בחוץ, בספרות, בצורת קינות, בכיות, הערכות, שאין כוחן אלא לכבות כל אור של חיים, אותה הצדקת הדין על עצמנו, – לא הצדקת דינו של השופט כל הארץ, ש'הסופרים המחנכים' כל כך מנו בו את הדורות הקודמים, כי אם הצדקת דינם עלינו של בני אדם כמונו, רק יותר מאושרים ממנו, ואולי גם יותר רעים ואכזרים ממנו.  מכאן – אותה ה'השתחררות' מכל 'היפנוז' לאוּמי עד להשתחררות מן הלאוּמיות והיהדות בכלל, המכינה כל כך יפה את הקרקע להיפנוז ממש מכל אשר בחוץ לאותה ההתבטלות, לאותה ההתמזמזות מפני כל אור של אחרים, מפני רוח חיים של אחרים, הממיתה בשרשו כל ניד של תביעה לבקשת אור עצמי, לפעולה חיונית עצמית, ליצירה עצמית (הרי גם זה צריך שיהיה ברור: סובייקטיביות יירה או הערכה עצמית יתירה, אם אישית או לאומית, כמה שהיא פוגמת, אינה כלל, אינה בשום פנים, היפנוז, ועוד להפך:דוקא בעל סובייקטיביות רבה מסוגל פחות להיות מהופנט, להיות מושפע מאחרים).  מכאן, מצד אחר, אותה האינדיבידואליות התלושה, האוירית, הבונה עולמות תלויים על בלימה וחיה בין השמים ובין הארץ או מתכנסת ומתבצרת בקליפתה כתולעת בחזרת, באין לה, מצדה הפונה אל החיים הממשיים, הציבוריים, קרקע של חיים, של יניקה חיונית ושל פעולה מתוך החיים, בהיותה מחוסרת, מצדה הנפשי,אם לגמרי או במידה מרובה, או בהיות בה לקוי או פגום אחד מיסודותיה הנפשיים של האישיות החיה והבריאה, היסוד העיקרי בחיים הממשיים, הציבוריים – היסוד הלאוּמי.כאן היסוד הנפשי העמוק, הנעלם מן העין, לכל חולשתנו הלאומית בפועל ובמעשה, בכל עובדתנו פה ובחוץ לארץ.  אין אותה ההתעוררות הכבירה, המתפרצת, הנושאת הכל בכוח של איתני עולם, שיש בתנועה דתית חדשה, אין אפילו אותה ההתעוררות, שהיתה בתנועות של משיחי השקר שלנו, למשל, של שבתי צבי.  כי אין הרגשה עצמית חיה, בריאה, תובעת, אין אמונה עצמית מוצקה, אין רצון עצמי תקיף, בלתי שב מפני כל ובלתי מתחשב עם כל.

ואל יאמרו לי בענוותנות ובאוביקטיביות, בידיעת החיים ובהבנת הנפש היהודית: כך הוא העם הזה.  לא ולא! דוקא ה'אתה בחרתנו' שלו, שלא ניטשטש ולא נתמזמז בכל מדורי הגיהנום שהוא עבר בהם ועוּנה בהם במשך אלפיים שנה, דוקא ה'אני' העקשני לאין גבול הזה, שעמד יחיד נגד כל העולם, ולא רק נגד החושך, כי אם גם נגד האורות שבעולם זה, – דווקא ה'אגואיזים' או ה'שוביניזם' הזה מעיד על כוח ענקי, שלא רבים כמוהו.  פה תביעה לגילוי עצמי וכוח לגילוי עצמי, אשר רק מהופנטים באמת יכולים לבלי לראותו  הן התביעה הנפשית לגילוי אור עצמי וליצירה עצמית, שהיא הסימן החיוני למציאות אור עצמי וכוח יצירה עצמי כאלה בנפש הנתבע, יש לה תמיד בטרם שהיא מביאה לידי גוביינא, או במקום שאין לה אפשרות להביא לידי גוביינא, צורה של ניגוד בלתי ברור, סתמי, אינסטינקטיבי לכל כוח ולכל אור בלתי מתאימים ושל הסכם סתמי כזה לכל מה שמתאים; ניגוד והסכם, שלא תמיד יודע בעליהם בעצמו למצוא להם טעם מספיק – שהרי בירור הטעם הוא עצם הגבייה, עצם יצירת חייו של הנתבע – וכל האחרים יכולים לראות בה רק קפריסה עקשנית וכדומה.  זהו כאילו מקומו של עולמו או התוהו והבוהו שלפני יצירת עולמו, שלפי שעה הוא שומר עליו בעקשנות אינסטינקטיבית, שלא ישתעבד לאחרים.

ואל יראו בדברי אלה מין 'אתה בחרתנו' חדש, מין תעודת הצטיינות לעם ישראל, ציון יתרונו, יתרון כוחו או אורו, על יתר העמים.  אינני תמים כל כך בכדי לבנות על יסוד רעוע כזה, וגם אין לי צורך בזה.  אני בכלל אינני גורס: 'הם – ואנחנו' לא לשלילה ולא לחיוב.  אני גורס: 'אנחנו' 'אני', כמו שהננו, כמו שאנחנו יכולים להיות, כך אנחנו צריכים להיות.  אין לי עסק באחרים, אינני מודד את עצמנו באחרים, אינני מעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים.  אם הם עולים עלינו או להפך.  התמודדות באחרים הוא ענין בשביל ילדים וגם בשביל איזה סופר גרמני, למשל, מסוג ידוע, שאין לו בעולמו אלא השאיפה לקבל אות הצטיינות אם מאלהיו או ממלכו, אם מהבריות או מעצמו, הבטוח בערך עצמו, בערך גופו ונפשו ובגדי השרד שלו, בערך עמו, מלכו ואלהיו (הן גם בזה מונים את עם ישראל, שבאלהותו אין אשה, שאלהיו הוא רווק זקן, קפדני, קנוא ונוקם.  כך מבינים, כך משיגים בני אדם את רעיון האלהות ואת רגש האלהות).  אולם מי שאינו יכול להסיח דעת מהחיים, מהתהום החיים, מהתהום שהוא נתון בתוכה ושהיא נתונה בתוכו, מכל העומק והאכזריות הנוראים של ה'על כרחך אתה חי', מי שאינו יכול לעצום עיניו מראות את האפסות שבכל גדלות אנושית ואת הגדלות העלובה היחידה, שיכול אדם להשיג רק מתוך הכרת אפסותו של עצמו (וסימנך: 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם'), הוא אינו יכול להיות בטוח כל כך לא בערך עצמו ולא בערכם של אחרים.  במידת החיים וההוויה העליונה אין גדול וקטן, חשוב ולא חשוב.  ובמידת האדם העליונה אין אדם נמדד במידתו של חברו, כי אם במידת עצמו.  מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול.  הוא גדול מקטנים וגיבור על חלשים, וגורם להם, לקטנים ולחלשים, בכוח השפעתו המהפנטת, שהם יישארו בקטנותם ובחולשתם וישלימו עם קטנותם וחולשתם, בהשליכם יהבם עליו, על הגדול, הגיבור, הצדיק, האדם העליון, בן האלהים שהוא יזכם, יגדלם, יגבירם, שהוא יגאל את האדם ויביאו לחיי עולם.  גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו; מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם, כמו שהוא מבקש באחרים גורם כזה לעצמו (וסימנך: 'מי יתן כל עם ה' נביאים!', וביתר הרחבה: מי יתן כל האדם נביאים!)

כך אני מודד את עמי, את ישראל.  ולפיכך אינני יכול, להשלים עם הרעיון, שהוא, בשובו להיות עם חי, לא יהי גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים.  וגם זה ברור בעיני: אם יהוא יהי רק נגרר אחרי אחרים, אם מה שמתייצר פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופיים, כמו שמחייבת על פי עצם מהותה הציונות הסוציאלית, – הוא לא יקום ולא יחיה, כי לא תהיה בו אותה רוח החיים הכבירה, המקימה, המפעילה, המחיה.  השלום סוף סוף יבוא לעולם, והחיים האירופיים ישובו להיות חיים, עם כל עשירותם, חרבם ועמקם, עם כל מה שמושך אליהם את הנפש החיה.  אז תמשוך הסוציאליות האירופית יותר את הלב מאשר הסוציאליות ארץ הישראלית העלובה.  ואין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, מי משתיהן תנצח.  יש לנו די נסיון בזה.  רק יצירה לאומית עצמית, חיים עצמיים, מקום לגדול מתוך עצמו די כוח חיים בהם למשוך את הלב, להחיות את העם.  ואינני רואה מה מעכב, או מה מכריח אותנו להיות נגררים אחרי אחרים.  כוח הגידול יש בכל עם, כמו בכל אדם, כמו בכל בריה חיה, – הדבר תלוי רק בזה, במה העם רואה את גדולתו.  ולא הכמות פה עיקר כי אם כוח החיים, החיוניות (פה אנחנו שומעים שוב אותו הקול מקרב הדור הצעיר אומר: 'קצה נפשנו במימרות: לא הכמות העיקר אלא האיכות'.  והוא מסביר לנו כי 'האיכות היא פרי הכמות – תוצאה ולא הנחה'.  בכלל הוא מסביר לנו שם הרבה דברים כאלה, שמכללם אנחנו לומדים לדעת ברור, כי כל שאיפה מצדנו ליצירה עצמית אינה אלא מקסם כזב או פשוט הטעאה[1] עצמית לדעת, מין התנפחות של צפרדע השואפת להידמות לשור. – מניח איני את הסברות, ואני שואל: האם לא יותר רצוי היה לראות בצעיר חושב ומרגיש מעט פחות הבנת חיים נוקשה, סוציאלית, מעט פחות טעם זקנים ומעט יותר חיים, מעט יותר בלתי אמצעיות במחשבה ובהרגשה, מעט יותר הבנה בנפש האדם החיה העלובה, ואולי גם מעט יותר תקיפות, עקשנות, אם תרצו, יותר חוצפה, התפרצות של צעירות בתביעה מהחיים? כי החיים אינם נוחים כל כך לתת גם מה שתובעים מהם בכל תוקף, ומה שאין תובעים או מה שתובעים בשפה רפה וברוח נכאה בוודאי שאינם נותנים).  כל חיים, בין בממלכת הצמח ובין בממלכת החי, מתחילים ממיקרואורגניזם.  עוּבר הארז אינו גדול אולי מעוּבר האזוב.  אבל – כוח החיים.

אולם זהו האסון: העוּבר של העם, השואף להיוולד מחדש – הדור הצעיר – מצד אחד, הצטנן כמעט עד מוות מנשיבת רוחות ושטף זרמים מחייהם של אחרים, ומצד שני, כמעט נמחק בהבל פיהם של 'מחנכים' משלנו.

אבל הנה הגברו עלינו המכות של מלמדנו להועיל – החיים, עד שהשכיחו לרגע או הסיחו דעת הדור הצעיר מכל תורות חוץ ומכל חכמה עליונה מבפנים.  והנה קם הדור הצעיר או החלק היותר ער שבו ויעזוב את כל התנועות והזרמים והרוחות ויבוא לארץ ישראל לעבוד.  פה, כמדומה לך, הגענו אל החוף.  סוף הדרך הגלותית והחשבונות הגלותיים והתחלת דרך חדשה וחשבונות חדשים, דרך חיים ויצירה וחשבון עצמו ועולמנו.  עבודה, – היש לך בעולם דבר יותר ריאלי ואידיאלי כאחד, יותר עלול לבנין ויצירה וגם לתיקון עולם במלכות הצדק והאמת וכל מידה עליונה? פה אין, כמדומה לך.  מקום לתורות גלותיות ולחכמה גלותית, להתפלגות, להתרוצצות, למלחמות בריחים של רוח.  פה יש מקום לריכוז כל הכוחות והמוחות, כל הלבבות וכל הידים לעבודה אחת גדולה, לאומית ואנושית כאחת, ליצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה.  פה נשוב לעצמנו.

אבל השטן הגלותי, המשחק בנו כבכדור משחק, חכם ממנו.  הוא יודע, כיצד משטים בעם תלוש, מפרפר בין החיים ובין המוות, כיצד מסיחים את הדעת מריכוז כל הכוחות בעבודת החיים בלתי האמצעית, אשר בלעדיו, בלי ריכוז כזה, שאין חיים ואין גידול ואין יצירה, כיצד מסכסכים איש ברעהו ומבלבלים את המוחות של אלה, שבאו לכאורה להיות החלוץ העובר לפני העם.  כלום כלו מאשפתו כל החצים, כל הפרזיולוגיה הגלותית? והנה באו והביאו מהגולה כל הני מילי מעליתא: סוציאליות, פרולטריון עולמי, אינטרנציונל, מלחמת המעמדות, שביתות, וגם 'השקפת עולם קבועה' לא חסרה.  הכל כמו בערי הגולה ועיירותיה.  דבר לא נעדר. – – –

 

תרפ"א (1920)

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור. [הערת פרויקט בן-יהודה]