_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האדם והטבע

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ו. התהוות הדת הקדומה. דת ולאום

כך יש לחשוב, התהווה הרקע לצמיחת הדת, התהוותה בנפש האדם אותה הרגשת התלישות והיתמות הקוסמית עם הכמיהה הכמוסה לשוב לאחות את הקרע, להדבק בכל העולמי, שהכינה את הקרקע לשאלה העולמית, שביטויה הראשון, הקודם לכל הכרה, היתה הדת.  כך נבראה אותה הסגולה של הטבע האנושי, ששימשה כעין מצע לרגש הדתי, שהגורמים הממשיים הוציאוהו אל הפועל בצורה ממשית, בצורת דת שכללה בתוכה בראשונה כל מה שיכול אז האדם להשיג מן החיים והעולם.  הן במצב של הקדום ההוא של התהוות הטבע האנושי, כמו גם במצבם של פראים ידועים בזמננו, שאינו רחוק הרבה מאותו המצב הקדום, אין לאדם שום ענינים אנושיים מלבד ענייני הדת.  כל מה שחי אז האדם בתור אדם, כל מה שהוא מרגיש, חושב, שואל הוא דת.  הכל בנפש – דת: כמיהה נאלמה, תהומית הוויתית, איחוד עם כל ההוויה העולמית ועם כל גילוייה, והכל בטבע – אלוהים: אדיר, נאור, נפלא, משפיע חיים – ונורא, גלוי – נעלם, קרוב – ורחוק לאין סוף, לא עוד אלא שאפילו הצרכים הבהמיים כאילו עטויים במעיל של דת (קידוש המאכל על ידי הקרבת חלק ידוע לאלילים, קידוש ההזדווגות המינית על ידי הזדווגות לשם הדת).  הטבע האנושי עדיין חדש, והעולם חדש בשביל האדם, וכל מה שהאדם מכיר מהעולם הוא חי אותו, או משיג אותו השגה חיונית יותר ממה שהוא מכירו הכרה אנושית.  השכל האנושי כאילו עדיין תחת האופק, פועל באדם בעיקר הדמיון האנושי, זה הנץ השכל או האור החוזר של השכל.  העולם עדיין כולו סודיות ומסתורין – מצד אחד, מצד ההשגה הנפשית, החיוּנית; ומצד שני, מצד ההשגה ההכרתית, הכל פשוט, ודאי, באין עדיין די אור להסתכלות מושכלת ומרוכזת ולהבחנה מדויקת, ואין מקום לספק, זה היסוד התוסס בהכרה האנושית, המעורר לפעולה את כוח השופט, את המחשבה הסוקרת והחוקרת.  השכל כאילו פועל רק פעולה רפלקטיבית, אבל כל פעולה רפלקטיבית, אבל לא פעולה מכוּונת, הגיונית.  בעיני האדם הכל גלוי ונעלם כאחד, ודאי, מוּצק – וביחד עם זה מעורר תהייה, תהייה נפשית, שהיא כעין מעבר מן הוודאות החיונית אל הספק ההכרתי, אבל לא עצם הספק ההכרתי, המושכל.

האדם הראשון אינו יודע ספק מדעת, מתוך מחשבת חושב, ספק בעניינים מופשטים, כי אינו למוד עדיין בעבודת ההפשטה ההגיונית, ואינו יודע סתירות הגיוניות.  בנפשו חיה הוודאות החיונית, ודאות החיים, הקודמת לספק ההכרתי, כמו שהעיסה קודמת לשאור, המוליד בה תסיסה.  הוא אינו שואל: היש אלהים אם אין?  הוא אינו יודע אפילו לשאול שאלה כזאת, באין עוד במוחו מקום לשמושגים על מציאות ואי-מציאות או הוויה ואי-הוויה.  הוא אפילו אינו מצייר לו אי-מציאות, אי-הוויה בשום מקום, ואין לו תפיסה במושג 'מציאות', 'הוויה' במובן הגיוני.  אין לפניו אלא מה שעיניו רואות, שאזניו שומעות – מה שהוא חי אותו, ובראותו, למשל, את אחד מבני המשפחה מת וגופו הולך ונרקב, פשוט בעיניו בתכלית הפשיטות, דוקא מתוך שאין לו מושג על דבר אי-הוויה, כי מעתה חי המת אילוּ חיים אחרים, אילוּ חיים אילו חיים בלי גוף, 'רוחניים', או בגוף אחר, באיזה מקום אחר.  וכך, בראותו, למשל, את השמים פעם בהירים ומרנינים את לבו ופעם קודרים ומולידים בו רוח כהה, או בראותו את השמש פעם מאיר לו ומחמם ומצמיח כל צמח ופעם צורב את בשרו ומייבש ושורף כל צמח, או בראותו את הרוח פעם מביא לו חיים וברכה ופעם קללה ומוות.  וכן הלאה והלאה, – שוב פשוט בעיניו בתכלית הפשיטות, בלי כל שאלה ומחשבה, כי כל אלה הם עצמים חיים כמוהו, בעלי הכרה  ורצון כמוהו, אלא שהם לאין ערוך גדולים וחזקים ממנו ונשגבים ממנו ויכולים לעשות מה שהוא אינו יכול.  מכאן לא רחוק לשער עם המשערים, כי בדרך התפתחות והשתלשלות ארוכה של הציורים הדמיוניים האלה נולד במוח האדם המושג על דבר עצמים רוחניים נעלמים, מתחילה אולי בצורת כל מיני רוחות ושדים, טובים ורעים ולבסוף לצורת אלהים, שאינם נבדלים בעצם הבדל מוחלט מן האדם, בהיותם נמצאים ממשיים כמוהו, בעלי תאוות ונטיות אנושיות כמוהו, וגם קרובים אליו ומשתתפים עמו בעלילותיו ובמשתאותיו, לכשירצו או לכשיזכה, אלא שהם עליונים עליו, כמו שהוא, למשל, אבי המשפחה או ראש השבט, עליון על משפחתו או על שבטו.

השאלה מתחילה אצלו מהיחסים – מהיחסים שבינו לבין האלילים ושבין האלילים השונים לבין עצמם.  פה הוא רואה ראשונה, כי דרכו עם האלילים לא תמיד מצליחה, וכי יחסיהם של האלילים השונים בינם לבין עצמם אינם תמיד, כמו שהוא צייר לו.  פה צצות ועולות לפניו סתירות הנוגעות בעצם חייו, נולדת שאלת חיים: כיצד להתקרב אל האלילים, בכדי שישפיעו עליו רוב טובה?  כיצד לעשות שלום בינם לבין עצמם, בכדי שבקטטותיהם ובמלחמותיהם בינם לבין עצמם לא יחשיכו לו את עולמ?  כי באלילים הוא רואה לא רק עוזרים כבירי כוח במלחמתו על קיומו, כי אם גם מהם אבות ומהם אחים גדולים טובים ורחמנים, המעודדים את רוחו ומנעימים לו את החיים, כמובן, אם הוא מוצא חן בעיניהם, אם הוא ראוי לכך ואם השנאה והקנאה והמלחמות בינם לבין עצמם אינן גורמות, כי מהצד האחד מתוך רצון לקחת נקם מהצד השני או להקניטו, יכלה חמתו בו, באוהבו של הצד השני, ויביא עליו כל מיני פורעניות ומרעין בישין.

פה אתה רואה בתמונות חיות ממש את התהוות עולמו הרוחני מתוך עולמו הממשי, את שאיפתה הגלויה  של צורתו הפרטית ליחוד, לקיום מצומצם ואת כמיהת נפשו הנעלמה לאיחוד עם הבריאה ועם כל גילוייה ואת התסיסה בנפשו ובמוחו, הנולדת מתוך התנגשות שתי אלה.  הדת – או ההרגשה התהומית שלפני הדת, הרגשת איחודה של נפש האדם בנפש העולם כאילו באה ללמד את האדם-הילד לחשוב ולהרגיש אנושית, ללמדו את מלאכת ההפשטה, הפירוט והכיול ההגיוניים וגם כביכול הרגשיים, ללמדו על פי דרכו, לא בציורים מהחיים והטבע, כי אם בחיים והטבע ממש, בלי אמצעי.  אין פה אמצעיות ואין לימוד גלוי.  האדם כאילו לומד פה קודם כל ראשית דעת להכיר את עצמו, ראשית דעת מלאכת ההפשטה, הפירוט והכיול של עוצמתו בתור חלק מפרט יותר גדול ובתור פרט מהכלל הכולל הכל.  זאת אומרת, האדם לומד קודם כל ראשית דעת הכרת ה'אני'.  ה'אני' בתור עולם בפני עצמו, בתור חלק מה'אני' הקיבוצי (השבטי הלאומי, בעיקר – הלאומי), שהוא כעין מעבר מה'אני' אל ה'לא-אני'.  יותר שמתרבים, מתרחבים ומתעמקים יחסיו אל כל מה שיש לו נגיעה בו,– יותר מתכשר ליצירת המושג ההגיוני והרגש, לחשוב במושגים, לחשוב הגיונית ולהרגיש בהבחנה, להרגיש אנושית.  מובן, כי הצרכים מתרבים והיחסים מתרחבים ומתעמקים במידה שהקיבוץ מתרבה ומידבק דבק של קיימא, וכוחו החיוני מתגבר על ידי כך, זאת אומרת, שהקשר בין הפרטים הוא קשר אורגני, חיוני, העושה את כל הפרטים לגוף קיבוצי אחד חי, כעין ברייה חיה בפני עצמה, ברייה במדרגה שניה, עליונה.  זה כוחה של האומה.  ובזה, סגולת אישי האנושות להתאחד לקיבוצים אורגניים חיים, לגופים חיים עליונים, בזה אולי יסוד כל כוחו של האדם להתפתח ולגדול במידה שאינה אפשרית ביתר החי, שאין בו מתחילת בריאתו הסגולה הזאת או שאינם נמצאים לו התנאים להתפתחות עליונה של השאיפה הזאת להתאחד לברייה אורגנית, חיה, עליונה.

את כל עובדת היצירה הנפשית הזאת יש לראות יותר על פי חיפושיה, גישושיה, תעיותיה של הדת, על פי מה שהיא לא ידעה לבקש מאשר על פי מה שהיא בקשה ומצאה אז.  פה הולך ומתהווה האומה, והכל על יסוד דת או בהשתתפותה של הדת.  המקום, שתופסת הדת בהתהוות האומה, הוא כל כך רחב וכל כך עמוק, עד כי אין לצייר התהוות אומה חיה, עצמית בלי התהוות דת לאוּמית; וכן להיפך.  אין לצייר התהוות דת – התהוות פרימיטיבית, כמובן, ולא מתוך דת אחרת – מבלי התהוות אומה.  בכל אופן רואים אנחנו, כי במידה שהקיבוץ האנושי הלך הלוך והתרחב והתבדל והתאחד והתארגן – מן המשפחה אל העדה, השבט, האומה, בה במידה הלךכה הדת הלוך ולבוש צורה יותר יפה, יותר מושכלת, יותר נאורה – מן הפרט, המצומצם, הממשי אל הכללי יותר, המקיף יותר, הרוחני יותר, וכן להיפך, לפי התפתחותה של הדת התפתח גם הקיבוץ האנושי,– הפעולה חוזרת.

בהתחלה עולמו המתהווה של האדם כאילו קשור במקום.  טבע הדבר מחייב, כי קודם כל העיר את האדם המקום, שקבוצת בני האדם, שהוא אחד מחבריה, משפחה אחת או משפחות אחדות בצורת עדה וכדומה נמצאת שם וחיה שם, עם כל מה שיש במקום ההוא מהיותר חשוּב.  האדם עובד את השמים ואת הארץ, את השמש ואת הירח, את החיה ואת העוף, העץ והאבן המקומיים.  עובד ביחוד את רוחות האבות ויתר הקרובים שמתו, וכן הלאה. העיקר – כי האלילים, הנעבדים בקבוצה אחת, במקום אחד, נחשבים בעיני כולם לאלהים, הקרובים לכל אחד מבני הקבוצה, והמשפיעים על הקבוצה או מורגשים שלא מדעת בנפש הקבוצה כעין שלמות אחת, המאחדת את כל אישי הקבוצה בינם לבין עצמם ועם טבע מקומם לשלמות אחת חיה.  הדבר הזה – כי בעיקר פועל פה רגש האיחוד – מתגלה ביחוד ביום חג לבני הקבוצה – או בעת הקרבת קרבנות, שנחשבים גם הם למשתה של חג – שמשתתפים בו כל בני הקבוצה ביחד עם האלילים – או עם האליל, שמקריבים לו, שהשמחה וההתלהבות גדולים לאין קץ.

ומן הקבוצה – אל השבט, ומן השבט – אל האומה.  במצב כזה, כשהקבוצות מתאחדות לשבט, מתאחדים כל האלילים או היותר חשובים מהם שבכל הקבוצות לאגודה אחת, הנעבדת בכל השבט והמאחדת את כל השבט.  וכן הדבר ועוד יותר מזה, כשהשבטים מתאחדים לאומה (התאחדות יכולה לבוא במקצת גם על ידי מלחמות וכיבושים, רק בתנאי אחד, שהכובשים והנכבשים אינם על פי תכונותיהם כל כך רחוקים זה מזה, עד שאינם יכולים להתמזג למשפחה אחת).  במצב הזה האחרון, בהווצר האומה, מתרומם על הרוב אליל אחד או זוג אלילים, איש ואשה (על הרוב השמים והארץ או השמש והירח) על כל יתר האלילים, אשר לו, לאליל הנבחר או לזוג הנבחר – נמסרת הממשלה על כל יתר האלילים, וממילא על כל בני האומה.  פה בולטת השאיפה לזיכוך האלהות ולהגברת האיחוד של בני האומה ביחד עם טבע מקומה לשלמות אחת חיה.  במידה שבני אדם הולכים ומתאחדים לגוף אחד ונפש אחד חיה, לאוּמה אחת,– בה במידה הולכים האלים הראשיים ומתמעטים ומתאחדים לאגודה אחת, שמהותה הולכת ומתקרבת למהותו של עצם בעל תארים שונים; בה במידה הולך המושג על דבר האלהות – לפחות בנפשות היותר מרגישות וחושבות – ופושט את צורתו הגסה והגשמית ולובש צורה יותר ויותר זכה, אחדותית, כללית, רוחנית.  ובמידה שהאלהות מתקרבת לאחדות מוחלטת, בה במידה הולך כוחה וגדל לאחד את עובדיה לשלמות אחת, וקודם כל – לאחד את האדם בתוך עצמו, כאילו על ידי הידבקו באלהות יחידה, המהווה את הכל, הנצחית והאחראית בעד הכל, ניתנה לו האפשרות להשיב לעצמו את האיחוד עם הכל העולמי ואת הנצחיות, שאבדה לו בצאתו ממצב הבהמיות ולמצוא יסוד להרגשת האחריות בעד עצמו, בעד חייו ועולמו.

כך, יש לחשוב, מתהווה האומה החיה, המשפחה הגדולה, כלומר  כך מתהווה נפש האומה, אבל לא כל, כנראה, מתהווה הממלכה, הכובשת ומשעבדת ובולעת אומות שונות, בעלות תכונות לאומיות, שאינן מתמזגות יפה.  האלים אמנם מתאחדים גם פה, אבל, אם יש לאמור כן, מתאחדים איחוד מדיני ולא איחוד קוסמי. הראיה – דת רומא העתיקה ובכלל הדתות של כל העמים הכובדים הקדמונים.

אולם את האיחוד העליון בין אדם לבין עצמו, בין אדם לחברו בן אומתו, בין אומה לחברתה, ומתוך כך – בין בני האומות השונות, וכך בין האדם והטבע עם כל מה שחי והווה בו ומתוך כל זה – את האחריות העליונה משיגה הדת רק כשהיא מגיעה להשגת אֵל יחיד ומיוחד בהחלט, נעלם בהחלט, רק דת, שהגיעה או עשויה להגיע למדרגת השגה עליונה כשאת, יכולה להגיע לרעיונות מעין: 'ואהבת לרעך כמוך', 'לא ישא גוי אל גוי חרב', 'וגר זאב עם כבש', 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', ומבחינה אחרת, מבחינת האחריות: ' קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם'.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה