רקע
אהרן דוד גורדון
מעניין לעניין באותו עניין

מעניין לעניין באותו עניין / א"ד גורדון


 

[א]    🔗

אחרי כתבי מה שכתבתי בין יתר הדברים במאמרי ‘מתוך קריאה’ על חיינו הצמאים לשירה, נזדמנה לידי מודעה על דבר הוצאת ‘ספרייה חקלאית’, אשר בין יתר מחלקותיה נמצאת גם מחלקה: סיפורי כפר. הדבר עוררני במקצת. זה היה בעיני מעין מעניין לעניין באותו עניין. חשוב היה בעיני לראות,כיצד מתייחסים סופרינו, מתוך השקפתם הם, לצורך החיוני הזה. מיהרתי לעיין בפרטים. והנה לפני רשימה של שלושה-עשר סיפורים – ולא אחד מחיי הכפר שלנו, מחיי מושבותינו וחוותינו אנו! ואני עומד ותוהה ואיני יודע, אם לשאול: מה זאת? או אולי גם שאלה זו שלא מן הענין?

כשאתה מתבונן בספרותנו החדשה בארץ-ישראל מן הצד, מצד החיים ותביעתם האילמת, הרי היא עושה עליך רושם, כאילו היא לא ספרות ארץ-ישראל, כי אם ספרות בשביל ארץ-ישראל. קודם כל, אל כל אשר אתה פונה – תרגומים. על זה יש, כמובן, התנצלות מן המוכן: כך הדבר נוהג בקרב כל העמים האירופיים (למשל, ברוסיה, בגרמניה וכו') בראשית צמיחת ספרותם. זה, כמובן, בשבילנו די. יותר ממה שיש ליישב, ממה שיש עליו התנצלות, אין אנחנו מבקשים. הלאה מזה אין אנחנו נוהגים ללכת. אבל הרי גם הדברים המקוריים רובם ככולם לא מחיי ארץ-ישראל הם, – וזה הרי, יאמרו מה שיאמרו, קצת למעלה מהתנצלות! יותר מזה: אפילו הדברים מחיי הארץ – מרגיש אתה איזו מקריות: הסופר כותב מחיי ארץ-ישראל, משום שהוא בא לארץ-ישראל, ולו הביאוֹ המקרה לאמריקה, היה כותב מחיי היהודים באמריקה, ולא היה ערך יצירתו האמריקאית נופל מערך יצירתו הארץ-ישראלית אף במשהו. אין כאן אותו הקשר החי שבין ארץ לאומית ובין סופריה, למשל, שבין רוסיה ובין סופריה הרוסים, ואפילו אותו הקשר שבין רוסיה ובין הסופרים העברים ברוסיה אינך מוצא דוגמתו כאן. ולא עוד אלא שאינך רואה בסופרינו – בתור סופרים – שאיפה להיקלט, להכות שורש בארץ, אינך רואה אותם מבקשים להתחדש בתוך החיים המתהווים, להתחדש – כמעט הייתי אומר: להתהוות – עד כדי להתחיל הכל מחדש, מן האלף-בית, אינך רואה אותם מבקשים פה את עצמם, את חייהם, את עולמם. ושוב אותה התהייה: היש מקום לשאול על כך או לא?

אולם, אם בהיתר או באיסור – החזיון הזה אומר: דרשוני! לפנינו לא שאלה ספרותית ולא שאלת סופרים, – לפנינו שאלת חיים. כוחותינו בארץ כל כך מועטים כל כך בטלים במיעוטם, והיצירה העומדת לפנינו כל כך גדולה, כל כך נוראה בגדלה, עד כי אין כאן מקום להסתלק מן ההכרח לפחות לברר לעצמנו מה כוחותינו, מה יש לדרוש מהם ומה הם מחויבים לתת. השאלה היא: מי שבא לארץ-ישראל ונפש לו ומחשבה, המבקשת כאן דבר-מה, וכוח לו, אם כוח מעשי או כוח ספרותי וכדומה, – המחוייב הוא להשקיע את כל כוחו ואת כל עצמו בארץ, בחיים המתווים בארץ, בלי שיור כל שהוא, או לא? הסופרים הלא הם סוף סוף החלק היותר חי והיותר אחראי שבעם, ואם אין החובה על הסופר (בתור סופר, שזה הצד העיקרי שבאישיותו, ולא רק בתור מורה, למשל, וכדומה) להשקיע את כל עצמו להתחיל הכל מחדש, – העובדים והעושים מה כי נבוא עליהם בתביעות כאלה?

הנה, למשל, השאלה, ששימשה לי נקודת-מוצא, השאלה על דבר סיפורי כפר. אומרים: חיים מתהווים אינם בתוך כדי התהווּתם חומר מתאים ליצירה אֶפּית. אני אינני אמן ולא אבוא לדון בזה אפילו כתלמיד הדן לפני רבותיו.אבל אני הרי לא מצד האמנות בא אל השאלה, כי אם מצד החיים. החיים מתהווים, מלאים סתירות, ערבוביה, תוהו-ובוהו שבתוך כדי יצירה. ניצוצות קטנים בתוך חשכה גדולה ואיומה, טיפות חיים בתוך ים של תִּפלוּת עם רקבון לא מעט. ועל הכל – גלגל הנשימה כולו – קטנות וחולשה. אין מעוף, אין מבט מקיף עולם ומלואו, אין מידה עליונה, אין גבורה עליונה, עד כי לעתים אינך יודע, אם כאן מתרקם דבר-מה או מרקיב. אבל אם תדע או לא תדע – ואתה בתוך תוהו-ובוהו זה וכעין חלק ממנו! אינך יכול לראות את עצמך מן הצד, שופט רמים ומוציא משפט, אם לחסד או לשבט. הנך מרגיש,כי בכל רגע אתה נשפט, כי בכל מעשה ובכל תנועה אשר אתה עושה בידיך, במחשבתך, בנפשך, בכל גל של חיים שאתה חי, אתה מוציא את משפטך, אם לתקומה או לכליון. מרגיש אתה, כאילו גם הכוחות המזומנים מוכרחים פה לסבול מהפכה שלמה ולהתהפך לכוחות ממין אחר לגמרי, בדומה לגרעין התבואה, למשל, ההולך ומרקיב מידה שהוא צומח. דומה, כאילו החיים המתהווים מהווים על פי דרכם הם את הכוחות המהווים אותם. והדרך זקופה, חשכה וחלקלקה, וכל צעד מצעדיך מסוכן. דרושה זהירות, דרושה התבוננות, הבנה, התעמקות, – לא הבנה והתעמקות שכלית, כי אם הבנה והתעמקות נפשית, שירית, הייתי אומר: דתית או אולי: קוֹסמית. החיים מתהווים – ודורשים ביטוי, לא ביטוי לירי של השתפכות הנפש – או לא רק ביטוי לירי, – כי אם בעיקר ביטוי של התרכזות הנפש, של התרכזות היצירה המתייצרת, שהיה משמש למהווים נקודת-שרפה מאירה בדרכם הקשה והמסוכנה בתוך תוהו-ובוהו זה, שהם חיים בו ויוצרים בו.

ועתה השאלה: המחויבים הסופרים היוצרים להשתתף ביצירה עם העובדים היוצרים, להשלים את יצירת החיים, במצאם ביטוי בחזון, ברוח, למה שמצאו אלה ביטוי במעשה, למען תהיה יצירת החיים יצירה אחת שלמה, או לא? והביטוי הזה, אין לנו שום הוכחה, כי הוא מחויב לקבל דווקא צורה של סיפור. מי יודע? אולי תהיה זו צורה חדשה לגמרי? אולי צורה שלא היתה עוד לעולמים?

נצייר לנו לרגע סופר בעל כשרון יצירה מקורי גדול (וסופרים כאלה הלא ישנם בארץ, יהי מספרם שניים, שלושה, יהי פחות, יהי יותר), שהשקיע את כל עצמו בארץ, ממש כמו שמשקיעים את כל עצמם העובדים הנאמנים, המחזיקים מעמד. אין לפניו ארץ אחרת, חיים אחרים, עולם אחר, או שכל

אלה ישנם בשבילו רק במידה שהם קשורים בארץ-ישראל. פה מרכז ה’אני' שלו, פה מקור חייו, מפה מתחילים חייו. פה הוא כתינוק שנולד, המתחיל לחיות הכל מחדש, מתוך החיים המתהווים, מתוך עצמותו המתחדשת, מתוך תוהו-ובוהו זה, שהוא עם כל עצמותו חלק ממנו. האדם, האומה, היחיד, החיים, העולם – הכל פה חומר היולי אחד, הכל הולך ומתהווה מחדש, הולך ונברא בריאה חדשה. ובתוך הכל – רוח היוצר, כוח היצירה של הסופר. הייתכן, האפשר, שלא ימצא זה ביטוי למה שהוא כל עצמו, כל חייו, כל יצירת חייו? יותר קרוב לראות, כי הוא היה מוצא, כי היה יוצר ביטוי חדש, צורה חדשה של ביטוי, צורה מתאימה לחיים המתהווים, ואולי – מי יודע? – אולי מתאימה יותר לרוח ישראל בכלל, לרוח העם, אשר מתחילת בריאתו, אשר בעצם התייצרותו לעם לא ראה כל תמונה, – כי מראות אלהים חיים ראו עיניו!


 

[ב]    🔗

אולם כל זה הוא רק צד אחד של הדבר. תפקידם של סופרינו בהתעוררותנו הלאומית, ביצירתנו הלאומית הוא לאין ערוך יותר רחב ויותר עמוק, והתביעות, שחיינו תובעים מהם, יכולות להיות נמדדות רק במידת האחריות המוטלת עליהם, על סופרינו, ובמידה, כמובן, שהם מקבלים עליהם את האחריות הזאת. בקרב אומה חיה, המושרשה בארצה, הגדלה בקרקעה הטבעי, החיה את חייה העצמיים, אין הסופר אלא מליץ יָשר, כלי-מבטא נאמן לרוח האומה. רוח האומה יש לה שרשים די חזקים בכל רחבי החיים ובכל מעמקיהם, ודי כוח לה לעמוד מעצמה, לחיות ולהתקיים כל ימי החיים על הארץ. אולם בקרבנו, שהכל, כל הקשרים, שהאומה נקשרת בהם קשר אורגני לגוף אחד לאומי, עומד על היחידים, – הרי שהסופרים, היחידים היותר חיים, היותר עמוקים והיותר עשירים, הם לא רק המליצים לרוח האומה, לא רק כלי מבטאה, כי אם גם הנושאים העיקריים של רוח האומה, האחראים העיקריים לרוח האומה, אשר עמהם או אחריהם ילכו יתר היחידים האחראים, ואולי נכון לאמור: היוצרים העיקריים של רוח האומה.

הנה אומרים לנו, כי במידה שהרוח הלאומית התעוררה בקרבנו, בה במידה התעורר היחיד עם עולמו המיוחד, עם תביעותיו המיוחדות. רבים רואים בזה הופעה מפליאה במקצת, רואים בזה כעין סתירה. אולם הוא הדבר – כי בקרבנו עצם חשבונו הפרטי של היחיד, תכונה מיוחדת לו ועומק מיוחד. בקרב עם חי אין הרשויות של היחיד מעורבות ברשות הרבים, לפחות אינו מעורבות למראית עין. רשות היחיד יש לה חשבונה הפרטי, שיכול להתחשב בפני עצמו, מבלי אשר החשבון הכללי יתערב בו התערבות גלויה. החשבון הכללי מתחשב שלא מדעת בעלים, מתחשב מתחת למפתן ההכרה; לחשבון הכללי אחראים החיים, החיים הכלליים. בחיים ישנם די קשרים חיים, די כוחות מושכים מכל הצדדים, עד כי היחיד, יהי מסלול חייו רחב, יהי רחוק, כמה שירצה, יהי מסלולו מסלול כוכב שביט, – מן השיטה הכללית לא ייפרד, מתוך החיים הכלליים לא יצא. לא כן הדבר בקרבנו. שיטתנו הכללית אנו כמעט שנתפרדה, ועדיין היא קשורה רק בקשרים פנימיים, כמעט אידיאליים. לנו אין חיים מושכים וקושרים מבחוץ, אין חיים לאומיים אחראים לעצמם. כל האחריות לחיינו הלאומיים מוטלת על היחיד, על עצמותו, על כל רכושו העצמי. בקרבנו אין היחיד בחשבונו הפרטי יכול להתעלם מן החשבון הכללי, מחשבונה של האומה (וגם מחשבונו של עולם), אם אין חפצו, כי מסלולו יהיה רק למראית עין רחב, בעוד שעצמותו תהיה לקויה, בייחוד אינו יכול להתעלם, אם מסלולו העצמי הוא באמת מסלול כוכב שביט. בלי זה, בלי צירוף מה שיש כאן לצרף מן החשבון הכללי, אם מסלולו מתרחק, אין זה אומר כלל, כי הוא מתרחב, – הרי זה אומר, להפך, כי הוא נצטמצם, אלא שנקרע, אם במידה ידועה או לגמרי, משיטתו הטבעית, ונמשך בכוח המושך של שיטות אחרות. הדבר הזה אינו גלוי כל כך, ויש בו סכנה של טעות, שקשה ליחיד עצמו לעמוד עליה: בראותו את עצמו רחוק משיטתו הטבעית, הוא על הרוב זוקף את זה על חשבון רוחב מסלולו, ולא חלי ולא מרגיש, עד כמה הוא נמשך בכוח שיטות אחרות, ועד כמה על ידי כך נצטמצם מסלולו העצמי. פה דרושה התבוננות יתרה והתעמקות יתרה.

בעצם אין החשבון עמוק כל כך, כמו שהוא מסובך, מסובך בחשבונותיהם של אחרים. בעצם, אם לראות את היחיד לא כראות צב שריון, שאין לו בעולמו אלא רוחב חללו של שריונו, אם לראות ביחיד נפש חיה ובת-חורין, מרגישה את אחדותה עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה ושואפת לחיות בתוך כל הבריאה העולמית ולתוך כל אשר בה, – הרי אין כאן סתירה ואין פלא. האינדיבידואליות,הלאומיות (או האינדיבידואליות הלאומית) והאוניברסליות אחוזות ודבקות זו בזו בנפש חיה ובת-חורין כשלהבת בגחלת. אלה הם שלושת היסודות, שנפש האדם עומדת עליהם או, יותר נכון, מורכבת מהם, ושאין חיים לאחד מבלעדי השניים הנותרים. אינני יודע אינדיבידואליסטים יותר גדולים מהנביאים – ואינני יודע לאומיים ואוניברסליסטים גדולים מהם. אפשר לאמור כי עם ישראל בכלל מצטיין באינדיבידואליותו, בין בכללו, בתור אומה, בין בפרטיו. לא קשה לראות, כי עוד מתחילת עמידתו ברשות עצמו היו הפרטים שבו מצוינים באינדיבידואליות נפרזה, כמובן, בצורה מתאימה למצבם התרבותי של הימים ההם.כשאתה מקשיב לדברי הנביאים, המוכיחים אותם על קשי ערפם ומנבאים להם חורבן, פיזור, התפרדות, אם לא יחזיקו במעוז אל אחד עם כל האידיאלים התלויים בעיקר הזה, דומה אתה לשמוע, כי בת הקול המלווה את דבריהם מתוך העומק הנעלם לוחשת ואומרת, כי רק אידיאלים גדולים הם הקשר היותר בטוח, הקשר היחידי, שיש לקשור בו אישים נפרדים כאלה לגוף אחד חי, כלומר כי הקשר צריך שיהיו לו שרשים בעצם עצמותו העליונה של כל יחיד מאלה. עולמות נפרדים אינם נקשרים אלא בכוח מושך, שאין בו תפיסה ממשית.


 

[ג]    🔗

אמנם יש עוד צד אחד למטבע, שאין לעבור עליו בשתיקה, אם לבקש אמת לאמיתה. היחיד בגבול החיים הפיזיולוגיים הוא באמת דבר נפרד לעצמו, נבדל מן העולם, מיתר החי, מן האדם, מכל מה שאינו הוא. הצרכים הפיזיולוגיים, התאוות הפיזיולוגיות, הכאב הפיזיולוגי, האינסטינקטים הפיזיולוגיים, ובכללם האינסטינקט של חפץ הקיום ושל הפחד מפני המוות, – כל אלה הם פעולות סטיכיות של כוח גדול לעצמו, שאין לפניו אלא הוא עצמו. אחד מגיבוריו של דוסטייבסקי קורא בעידן ריתחא: ‘יחרב העולם או שאני לא אשתה תה? אני אומר: יחרב העולם – ואני תה שתה אשתה!’ כך מדברת הפיזיולוגיה, אם דוסטוייבסקי כיוון להגיד את זה או לא. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לכאורה הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הם שני צדדים של דבר אחד, שתי ספירות מקבילות, מהוות זו את זו, אחוזות ודקות זו בזו, כשלהבת בגחלת, אבל אין הדבר פשוט כל כך. בכל היותן יונקות זו מזו – הן שני עולמות שונים זה מזה בהחלט. הדבר יתברר במקצת עיון. האדם, מבחינת השגתו את החיים והעולם, הרי הוא כאילו עומד בין שני זרמים, השופעים לתוך נשמתו משני צדדים, משני עולמות שונים זה מזה בהחלט ומאירים אותה בשני מיני אור שונים זה מזה בהחלט: מעבר מזה – האור הגלוי של ההכרה, ומעבר מזה – האור הנעלם שלפני ההכרה; או: מעבר מזה – הצד השקוף של הראי, שהכל, כל ההוויה, כל היש ומתהווה, משתקף בו בבהירות לאין סוף, ומעבר מזה – הצד האטום של הראי, שהכל מתעלם בו לאין סוף, ושבכוחו זה הוא מהווה את השקיפות של הצד השני.

והנה, כדרך פעולתם השונה של שני הזרמים השונים האלה, כך שונה דרך פעולתן של שתי הספירות האלה. החיים הפיזיולוגיים עומדים בשרשיהם בגבול הבלתי-מוכר ומושפעים בהחלט מההוויה שלפני ההכרה, מהצד האטום של הראי. הם כאילו מונהגים בידי איזה נעלם, אשר, כאילו מחוסר אמון בהכרתו של האדם, אינו מסכים למסור לה את ההנהגה או לשתפה במעשהו או אפילו רק להרשות לה לראות את חשבונותיו עמה. ודרך הנהגה זו היא מן הכלל אל הפרטים, מן ההוויה המוחלטת, השלמות המוחלטת, האחדות המוחלטת, אל ההתהוות, אל ההשתנות, אל ההתפרטות, אל ההוויה של כליון, אל חִיוּת, שאין לפניה אלא רגע קיומה ונקודת מציאותה. דומה, כאילו התהוותם, הווייתם וכליונם של הפרטים, כל חייהם ומיתתם, ששונם ועצבונם, שירתם ותפלוּתם, ערוכים מעיקרם לפי חשבון השלמות המוחלטת והאחדות המוחלטת של ההוויה המוחלטת (מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא דרך ביטוי לשבּר את האוזן, שהרי בעצם אין ביכולתנו לעמוד על סוד ההוויה וההתהווּת, הסותרות זו את זו והמהוות זו את זו ואינן בעצם אלא דבר אחד, כמו שאין ביכולתנו לעמוד על סוד החיים, על סוד אותה הפעולה, הפועלת לקיומם של הפרטים ולכליונם בבת אחת). ההפך מכל זה – החיים הפסיכולוגיים. החיים הפסיכולוגיים מושפעים בהחלט מההכרה, כלומר ההכרה היא רוח החיים בכל הפעולות הפסיכולוגיות, היא, אפשר לאמור, היוצרת את הפסיכולוגיה (או שיש כאן יצירה חוזרת, הדדית). באין הכרה – אין פסיכולוגיה, אין אף אותה – כמו שנהוג לקרוא לזה – הפסיכולוגיה שמתחת למפתן ההכרה. ודרך ההנהגה היא פה מן הפרטים אל הכלל, אל השלמות המוחלטת, אל האחדות המוחלטת, אל האין-סוף. לא שהפרטים שואפים להיבלע בתוך הכלל, אלא שכל פרט כאילו שואף להשיג מתוך עצמו את הכלל עם כל פרטיו, את כל הבריאה העולמית עם כל אשר בה לאין סוף ולהיות כעין עין מיוחדת של ההוויה העולמית, כעין קו אור מיוחד באור של עולם. כאילו בדרך זו תשוב ההוויה העולמית אל שלמותה המוחלטת, אל אחדותה המוחלטת, מכל הצדדים, גם מצד האור הנעלם של ההוויה שלפני ההכרה גם מצד האור הגלוי של ההכרה. לזאת כמהה נפש האדם, וזאת שאיפתה העליונה של מחשבתו העליונה.

והשאיפה הזאת אינה דמיון כוזב. רואים אנחנו, כי הפסיכולוגיה גדֵלה לרוחב ולעומק, ועד כמה שהדבר נוגע לקיומה ולגידולה, היא גם מושלת בפיזיולוגיה. הנה, למשל, רגש הבושה, שכולו יציר פסיכולוגי – אין כל תאווה פיזיולוגית, אף היותר תקיפה, יכולה לעמוד בפניו. הוא לא רק כובש את התאווה, אלא שבשעת פעולתו הוא ממית אותה בהחלט (מה שאינו מפריע לה, כמובן, אחרי עבור הגורם של הבושה, לשוב ולהתעורר מחדש). ואם רואים אנחנו, מצד שני, כי יש בעלי תאווה הפורצים את גדר הבושה, – הנה, אם להתבונן בדבר, לא קשה לראות, כי כאן פועל שוב כוח פסיכולוגי, אם בצורת חוצפה או בדומה לכך. זאת אומרת, לנצח את רגש הבושה, הבא לכבוש את התאווה הפיזיולוגית, יכול רק כוח פסיכולוגי פועל כנגדו, אבל הפיזיולוגיה כשהיא לעצמה מוכרחה להיכנע ולקבל את מרותו של הכוח הפסיכולוגי. וככה לא ייבצר מכוח פסיכולוגי להתגבר גם על כאב פיזיולוגי, ואפילו על חבלי המוות. בכלל פיזיולוגיה בריאה, טבעית, כפי שיש לראות עד מקום שכוח ראייתנו מגיע, עשויה ללכת אחרי הפסיכולוגיה בשאיפותיה העליונות.

אבל יש צרה אחרת – פיזיולוגיה לא בריאה, לא נורמלית, נשחתה, הקשה מכל משחית טבעי, מושם שהעוזר להשחתתה הוא כוח פסיכולוגי. האדם, נזר הבריאה, אינו מסתפק בפעולתן הטבעית, הפיזיולוגית של תאוותיו הפיזיולוגיות, ככל החי על פני האדמה, שתאוותיו טבעיות ורק טבעיות, – הוא, האדם, משתף להן כוח פסיכולוגי נאור ואדיר, מעוררן, מעמיקן, בורא להן כנפיים בכוח דמיונו, למען היות לו העונג למלאותן בכל עת ובכל שעה וביתר שאת. וככה הוא מגרה אותן יותר ויותר, עד כי, תחת היותן מתעוררות התעוררות טבעית במקומן ובזמנן, הן באות להיות פועלות בתמידות, בלי הרף ותובעות בלי גבול ובלי שיעור. הפיזיולוגיה, למשל, של השיכור כבר נשחתה במידה כזאת, שהיא מוכרחה לתבוע שכרות, לתבוע בכל תוקף ובלי הרף, ובזה עיקר כוחה – שהיא פועלת בתמידות, בלי הפסק, עד שאם בעליה יתגבר עליה רגע, שעה, יום וכו', – היא אינה פוסקת ואינה חדלה מתביעתה המחריבה אף לשעה קלה, וצריך איפוא, בשביל לעצור בעדה, כוח מתמיד ואיתן כזה, שהוא כמעט למעלה מכוח אנוש. והוא הדין בתאוות אחרות. פה לא תועיל כל מוסריוּת, פה צריך קודם כל להבריא את הגוף, את הפיזיולוגיה, שתשוב להיות פיזיולוגיה מוסרית, כלומר טבעית. פה – עבודה גדולה לחינוך עצמי יסודי, המקיף בייחוד את הבראת הגוף לכל עמקו. עוד יותר קשה, כמובן, כשפיזיולוגיה נשחתה עוברת בירושה. פה – הלכה גדולה בתורת חינוך ילדים או בתורת הבראת ילדים. אבל העיקר מה שצריך להביא בחשבון הוא, כי החזיון הזה של פיזיולוגיה לקויה או פגומה בצורות שונות, משחיתותה הגמורה עד צורותיה היותר קלות, שכוחן רב בכל זאת לעבור את הנפש, לקצץ את כנפיה ולהתיש את כוחה, תופס בחיי האדם התרבותי מקום הרבה יותר רחב ויותר עמוק ממה שנהוג לחשוב. אחת מצורותיה היא, למשל, העצבנות, אבל יש הרבה והרבה צורות, שאין רישומן ניכר כל כך או שאין רישומן ניכר כלל ושפעולתן לא פחות מחריבה, עד שאפשר לאמור, כי הליקוי הזה רובץ על כל החיים התרבותיים כענן כבד או פשוט כאבן מעמסה.

מכאן, מתוך התבוננות במה שיש כאן להתבונן מכל הצדדים ולכל המעמקים, אין להימלט מבוא לכלל הכרה, כי תיקון מוסריותה של הפיזיולוגיה או פשוט הבראתה צריך להיות היסוד בכל תורת מוסר כמו בכל תורת בריאות. או במלים אחרות: המוסר העליון מחייב לא לעקור משורש את התביעות הפיזיולוגיות או ‘להמית את הבשר’, כמו שגוזרת האסקטיוּת בצורותיה השונות, ולא להגביר את כוחן של התביעות הפיזיולוגיות, כמו שרוצות שיטות ידועות בזמננו, כי אם להשיב לפיזיולוגיה את טבעיותה, את בריאותה, את מוסריותה, לטהר את החיים, את הכוח החיוני שלפני ההכרה, ולנקות את האוויר החיוני, החיים, חיי הגוף הטבעיים שלפני ההכרה, הם די ‘מוסריים’, אם לא יסוד כל מוסר, הם, כמו שרמוז למעלה, עשויים למלא אחרי הנפש בשאיפותיה העליונות, להגביר אורה של ההכרה, בהוסיפם לה ‘שמן למאור’ במידה שהיא מאירה ומשפיעה מאורה עליהם; אלא שכל הפעולות האלה אינן ברשות ההכרה, אינן נשמעות לחוקיה בלי אמצעי ואינן ניאותות לאורה, – חוקים אחרים להן – או דבר מה אחר למעלה מחוקים – ואור אחר: אור החיים שלפני ההכרה, ובזה כל הקושי. האדם ראה אור ההכרה ואור החיים לא ראה, אכל מפרי עץ-הדעת ומפרי עץ-החיים לא אכל, ובכוח פרי הדעת, ובאור ההכרה, בא לבקש חיים של תענוג בתאוות לבטלה, בפיזיולוגיה מפוטמת על חשבון הפסיכולוגיה – מפוטמת, כמובן, על מנת להיות מצוצה אל חינם עד נטף לשַדה האחרון. עד כי מתוך כך הוא בא לראות את כל טעם החיים בצדם הפיזיולוגי, ולאחרונה – גם את עצם יסוד החיים. הוא הגביר ומגביר את אור ההכרה על חשבון החיים, עד שהאור הולך ונשחת לבטלה, הולך ומשחית את החיים.

עתה, בבוא האדם במצב גופו ונפשו של היום לבקש חיים חדשים, – עתה אין לפניו דרך אחרת אלא לשוב ולהתחיל הכל מחדש, להתחיל, כמובן, לא מן המקום, שעמדו עליו הדורות הקדמונים, כי אם מן המקום, שהוא עומד בו היום. עתה עליו להעמיק ולהרחיב את החיים אל תוך מקור החיים, אל תוך חיי הטבע, להגביר ולהאדיר בדרך זו את אור החיים שלפני ההכרה, למען יהיו החיים שלמים, למען יהי האור הגלוי של ההכרה והאור הנעלם שלפני ההכרה – אחד, מהווים ומחיים זה את זה, מובלעים וממוזגים זה בזה לאור חדש מאיר לאין-סוף, אל הטבע! אל הטבע, כפי שאנחנו מכירים אותו ויכולים להכירו היום! – הנה בת הקול הרחוקה של הגאולה האנושית, אם יש גאולה לאדם. הטבע, העבודה בבחינת השתתפות ביצירה עם הטבע, האומה בבחינת יוצרת האדם, בבחינת כוח יוצר ערכין אנושיים-קוסמיים ויצירה חיה כאחת, האנושיות בבחינת שלמות עליונה ועוד ועוד למעלה מזה – הנה היסודות של החיים החדשים, הנה הניצוצות והקווים של האור החדש. אבל הניצוץ הראשון, הנקודה הראשונה, היוצרת מקום לכולם, הוא היחיד, – מן הפרט אל הכלל, כאמור.


 

[ד]    🔗

אולם הסתירה שבין היסוד האישי ובין היסוד הלאומי בנפש מרבית היחידים מבני עמנו בזמן הזה באה ממקור אחר לגמרי – ממשיכותם בכוח עולמות אחרים, כרמוז למעלה. היחיד שלנו בזמננו ניזון כולו מבחוץ, ולא ניזון ומעכל על פי דרכו, כדרך כל חושב מחשבות. כי אם ניזון כדרך היזונו של הנטע, שהורכב ברוכב ממין אחר, שאינו מעכל עוד את מזונו על פי טבעו הוא, כי אם על פי טבע העץ שהורכב ממנו, עד שאפשר לאמור, כי הוא, היחיד שלנו בזמננו, כולו יצירת חוץ, בייחוד מצד צורתו, והיסוד הלאומי, עד כמה שיש בו כוח לעמוד בפני היסוד הזר התקיף ממנו, בפני ההרכבה התקיפה, הרי הוא על כרחו פנימי שבפנימי, מכאן הסתירה ומכאן ‘הקרע שבלב’ הידוע (ומכאן ביטול היש שלנו והשאיפה להמית את העבר). ‘הקרע’ הזה אינו כלל ממין הקרעים, המצויים בנפש כל אדם חושב ומרגיש, הקרעים הבאים מתוך הסתירות, כמו שהיו אומרים לפנים, שבין השכל והלב, או כמו שנוהגים היום לאמור, שבין מה שבגבול הרציונלי ובין מה שבגבול האירציונאלי, או שבין מה שנכנס לגבול ההכרה ובין מה שאינו נכנס ונשאר מתחת למפתן ההכרה ועוד עמוק עמוק כזה. לא! זהו קרע אחר לגמרי, זהו קרע יהודי מיוחד, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון. זהו קרע, העובר לכל אורך קומתה של הנפש, מעומק תהומה עד סוף גובה הכרתה, והקורע קריעה שאינה מתאחה גם את ההכרה והמוכּר וגם את חיים שלפני ההכרה, את הבלתי-מוכּר והבלתי-מוּשג. הקרעים המצויים בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה בם מעמיקים הקרעים המצויים בנפש האדם בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה הם מעמיקים ומעשירים את נפש האדם, ולפי שעה אין לנו מקום להסתלק מן המחשבה, כי הם נצחיים. אולם ‘הקרע’ היהודי הזה הוא הופעה לא נורמלית, הוא ליקוי בנפש, ואין כוחו אלא להמית כל רטט של חיים. ובעיקר הוא פועל לרע על הסופרים. קודם כל הוא ממית כל מקוריות תהומית משרשה, וצריך באמת שיהיה הכשרון גדול במידה לא רגילה בשביל שתישאר בו מידה ידועה של מקוריות, ומתוך כך הוא מתיש ממילא את כוח החיים והיצירה בכלל, מכאן עניותה של ספרותנו ותשישותה.

קורא אני, למשל, דברים מן הספרות הרוסית של השנים האחרונות ומשוה אותם בדמיוני למה שכתבו בספרותנו בשנים האחרונות האלה. איזה הבדל! וצריך להזכיר, כי התקופה הזאת האחרונה אינה כלל לא מן העשירות ביותר ולא מן העמוקות ביותר בחיי הספרות הרוסית. אבל יש עומק, יש חיים, יש מחשבה, יש יצירה. ואל יקדמוני בתירוץ המספיק, כי החיים הרוסיים עשירים יותר ועמוקים יותר וכו'. כי לא באלה אני רואה את העומק ואת החיים, כי אם דווקא בדברים אנושיים כלליים בעיקר, שגם בחיינו יש להם מקום לא פחות מאשר בחיי הרוּסים, אם כי, כמובן, מבחינה אחרת ובצורה אחרת,. ומצד שני, כשאני משווה את הסופרים הרוּסים האלה לטובי סופרינו אנו, איני רואה ואין בשום פנים לראות, כי הסופרים האלה הרוּסים עולים בכשרונם על סופרינו המעולים אנו. אלא מאי? הסופרים הרוּסים הם אנשים שלמים, שלמים במובן המבואר למעלה, נאמנים לעצמם בכל ישותם, מדם לבבם עד מחשבתם העליונה, וממילא הם אנשים חיים ויצירתם (בין בספרות היפה, בין בביקורת, בין אפילו בפובליציסטיקה) חיה, – כמובן, במעולים שבהם הכתוב מדבר. מרגיש אתה, כי הם ניגשים אל החיים מתוך החיים, מעומק החיים בלי אמצעי ומעומק עצמותם כמות שהיא בלי אמצעי, מבלי לשאול הרבה לאסתיטיקה ולכל כיוצא בזה, – כל זה בא מאליו, מתוך שיצירתם חיה ובמידה שהיא חיה. בעוד אשר שלנו ניגשים אל החיים בעיקר מצד האסתיטיקה ומתוך ההכרה העליונה, העליונה על הרוב על כל החיים, אבל בייחוד על כל עצמוּת בלתי-אמצעית. השאר מובן. מובן גם זה, כי הרוסים עולים עליהם גם באסתיטיקה, מתוך שהם עולים עליהם בחיים. מבחינה זו לא רחוק לאמור, כי סופרינו אינם עושים גדולות מתוך שאינם מבקשים גדולות, מתוך שאינם מבקשים לעצמם דרכים חדשות, מרחבים חדשים, מעמקים חדשים, מתוך שאינם רואים את עצמותם ראויה לגדולות, מתוך שאינם חיים את עצמותם בכל שלמותה.

מצבנו אינו דורש ביאור. אין כלום, אין עזר, אין תרופה, אין הצלה, ואין לנו לקוות לכלום. כל מה שאנחנו יכולים לעשות להבראתנו, להצלתנו מכליון, הוא להגביר ולהאדיר את כוחותינו החיוניים הפנימיים. גדולות גדולות עולמיות, אנחנו מוכרחים לבקש מעצמנו, מסופרינו, ממורינו, מעסקנינו, מעובדינו, מכל מי שיש לבקש, אם חיים אנחנו מבקשים. אולי גם זו אחת מצורותיה של הטרגיות המשונה שבחיינו, – אבל דרך אחרת אין לפנינו, מוצא אחר אין. לפחות אני אינני רואה אחרת ואינני יכול לראות, ואינני יכול לכבוש את הדברים המושפעים מעומק המצב הזה, אם יראו בהם את קול החיים המקַשים להתהוות והעומדים בסכנה בתוך כדי התהווּתם, או אם יראו בהם מה שיראו.


תרע"ח (1918)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!