_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים לגולה: מכתב שלישי[1]

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

ידידַי!

אני ניגש בזה אל העניין החמור ביותר של שיחתנו – אל שאלת המלחמה.  נתעכב, אפוא, קצת לראות מה עולה אלינו מתוך הפיכה יסודית זו שכמותה לא ראה עוד העולם מימיו, מה נותנת הפיכה זו למחשבה החיה ולרגש החי.

עמים, עמי-תרבות, עושים שַמות בעצמם ובזולתם, מַגירים לטבח אנשים צעירים למיליונים, מכלים את מיטב כוחותיהם, משמידים ערים, כפרים, מחוזות וארצות, פרי עמל-דורות...  מה פירוש כל זה?  מה הוֹוה כאן?  האם יעלה שכר הנצחון על הפסד ההרס שהם עושים בעצמם ובאחרים?  אנא נעלמו התבונה, ההתקדמות, אור הדעת, כל אותם הדברים הנאים שדורנו זה החכם נהג להתיימר בהם?

אין להעלות על הדעת שכל זה בא לרגל מקרה שהוא, לרגל משגה שנפל וכדומה.  בעינינו ראינו אנשים, שכל ימיהם היו מתנגדים למלחמות והם נכנסו עתה בעובי המלחמה, בהתלהבות אשר לא תשוער כמעט.  אם אנשים בעלי רגש ומחשבה, יוצרים ומשוררים, מטיפים בפומבי, כי צדקה היא לכתת כלי-עבודה ויצירה לכלי משחית ומוות – הרי אי אפשר לבאר זאת בדברי מליצה ריקים סתם.  כי בני אדם מוסיפים תמיד ובַכל להיות בני-אדם.  כמו כן אי אפשר לבאר על ידי מעשה מקרה וכיוצא בזה אותו חזיון המצוי בכל הארצות הנלחמות, שמפלגות הפועלים, אלא אויבי-המלחמה הגדולים והחריפים ביותר, אף הן, לאחר כל מחאותיהן, נכנסו למלחמה באחדות מופלאה כל כך.  אין זאת כי דבר מה יצוק כאן, כי איזה רגש אנושי עמוק, איזה כוח אנושי נשגב מבינתנו, שהיה כבוש ימים רבים, או שפרפר שנים רבות מבלי אשר נתנו לו למות מיתה שלמה – בא כאן לידי גילוי התפרצות.

מה שבאים ומוצאים את החייבים בדבר, מה שעם מאשים עם, מעמד את מעמד, מפלגת פועלים בארץ אחת את מפלגת הפועלים בארץ שכנגדה, הרי אין בזה, כמובן, אלא תואנות סתם.  או שכולם אשמו או שאין אשם כל עיקר.  המלחמה, כידוע לנו, התחילה שלא לאחרי שיקול דעת גמור אצל כל המשתתפים בה, היא פרצה באופן בלתי-צפוי לכולם.  אין זאת, כי את מקור האשמה יש לחפש בכל מסכת החיים הקודמים, כלומר בכל ארחות חייהם של כל המשתתפים במלחמה;  אין זאת כי דבר מה נצבר שם בארחות אלה, נערם ונעצר עד שבא לידי התפרצות.  ויודע אני שהאומר יאמר על נקלה, בבטחת אנשים מלומדת כל כך:  הקפיטליזמוס, הממשלות – הם-הם האשמים.  אולם מי הוא הקפיטליזמוס, מי הן הממשלות, אם לא העמים עצמם?  התוכל להיות ממשלה בלי עם?  היתקיים קפיטל בלי פועלים?  העם, כוח העם, הוא המושל תמיד בכל שלטון שהוא, אף בשלטון העריצות.  ואם השלטון הוא רע, הרי זה אומר כי אין העם מכיל די הכרה או די רצון בכדי להגיע לשלטון טוב מזה.  הקפיטל נוצר בכל הזמנים על ידי הפועלים, הוא תלוי בידי הפועלים, בעדת הפועלים, יותר מאשר הם תלויים בו.  ואם אנו רואים, בכל זאת, שהוא השַליט עליהם, הרי זה מעיד שאין די הכרה או די רצון אצל הפועלים בכדי להשתלט על הקפיטל.  להשתלט – כלומר להשתחרר השתחררות גמורה מסבל הקפיטל, מהשאיפה אליו;  השתחררות זו שסוף סוף היא עתידה לבוא פעם.  יען כי עוד בשאיפה לקפיטל, ביסודה העמוק של שאיפה זו, טמונה כבר בעצם גם השאיפה להשתרר על השני, לנצל את כוחותיו של השני, את רצונו ואת חייו, בכדי להגיע למעלת פרזיט כלכלי או רוחני או משתי הבחינות יחד.  לא משום כך תקיף הוא הקפיטליזמוס שהוא מכיל באמת כוח-שלטון ממשי – העבודה היא כוח חזק יותר, ממשי יותר.  לא מתוך כוחות עצמו שואב הקפיטליזמוס את שלטונו, אלא מתוך חולשותיהם של בני-אדם נעדרי-קפיטלים, המחוסרים יכולת עצמית לספק את חולשותיהם, ורק הוא הקפיטליזמוס מוכשר למלא אחריהן.  אולם התאווה לשלטון אינה ניתנת להיעקר משרשה על נקלה, כפי שרבים משערים זאת.  כי לא די עוד לתפוס בהכרה, לא די גם לרצות בכך, שאדם לא ישלוט בחברו.  התאווה לא הומתה על ידי כך בשום אופן, אם גם חבויה היא עמוק-עמוק, מסותרת על הרוב גם מעין בעליה.

בחיי יום-יום אפשר להיפגש בהופעה זו, אם כי קשה להכיר אותה הכרה פסיכולוגית בלתי-אמצעית.  אין היא גלויה וברורה כל כך, משום שעדיין לא גלוי, לא ברור הדבר לרבים, שכל חיים המתבססים על יסוד כלכלי נרחב יותר מכפי שמאפשרים הכוחות העצמיים, – נושאים כבר בתוכם את שלטון האדם באדם.  שרשי יצר זה העמיקו מאוד בתוך שאיפת האדם לחיות חיים קלים ונוחים ככל האפשר.  יצר זה הכה שרשים עמוקים בכל התרבות שעד ימינו אלה.  אושר, כבוד, גדוּלה ועצמה, – כל אלה כשהם מתבטאים בעשירות אינם אלא שמות נרדפים לשלטון.

בתרבות החדשה מוצא לו יצר השלטון קרקע חדש לגמרי.  התרבות החדשה מכירה בטבע שעיוור הנהו ואחת שאיפתה – למשול בו בטבע העיוור.  איך בעצם הרעיון של השתלטות על הטבע מסותרים כבר שרשי ממשלת האדם באדם.  אם כל עניין החיים, כל טעמם, יופיים וגבורתם, כלולים בזה שהאדם חש עצמו שליט היוצר בשלטונו, כי אז מן הנמנע הוא שלא תיוולד בתוכו מחשבה, שלא יקום בו רצון, לחוש עצמו שליט על בני אדם, להיות שליט על גבי שליט, יוצר עליון, אדון ליוצרים, ולוּ תהי זאת רק שאיפה להתעלות על בן האדם הפשוט, ולוּ תהיה זאת רק השתררות רוחנית בלבד, השתררות האדם העליון בכל צורה שהיא.  השלטון מוסיף תמיד להיות שלטון, תמיד רחוק הנהו מיחס אנושי אמיתי ולבבי אל האדם, אל החיים ואל העולם.  זה מצד אחד.  ומצד שני הוא מוסיף תמיד להיות מזיק, תמיד בלתי-נסבל בשביל רוח האדם החפשית באמת.  ואולם עיקר הרעה הוא בזה, שבסוף הסופות הוא יורד דרגה, ומגיע להיות שלטון רגיל מאוד עם כל הפגעים הכרוכים בשלטון זה בשביל אחרים:  שעבוד, עבדות, עניות וכיוצא באלה.  מי אשר יסתכל בחיים ישר בלי מחיצת מסווה, יוכל להיווכח בצדקת הנחה זו.

וכאן מתגלה בבהירות כי להיטיב את המצב הרי זה אומר:  לחדש את כל חיי בן-האדם, לחדש, ליצור כמעט מחדש, את נשמת האדם.  מובן שאין זה מן הדברים הקלים ביותר.  ובייחוד אין לעשות את הדבר עשייה מלאכותית.  נחוץ לבקש דרך אחרת, דרך חדשה.  אכן, זה משמש מיפגע לנו, מה שבימינו אנו רגילים לחיות חיים קלים ככל האפשר ואף ליצור עד כמה שאפשר בלי עמל מרובה.  שואפים לשפר את הכל בדרך מלאכותית, שואפים לכונן סדר סוציאלי או לברוא אורח-חיים ללא סדר, אשר תישלל בו כל אפשרות לשלטון איש על רעהו, לניצול האחד את השני.  ואולם להאמין כי הדבר אפשרי הנהו, הרי זה אומר להאמין, כי אפשר לכונן סדר כזה, או אורח חיים כזה בעולם, אשר לא יהיו בו בני-אדם חזקים וחלשים, אר לא תהיינה בו נשמות שפלות בעלות כשרונות מעשיים כבירים ונשמות נאצלות שכשרונותיהן המעשיים לקויים.  לרצות בסדר עולם כזה הרי זה אומר:  לרצות כי יהיו החיים מין מלאכת חרושת שקולה ומדודה, כי יהיה האדם למין מכונה.

וצריך להודות כי לזה, אמנם, שואפת כל התרבות דהאידנא – התרבות הטכנית.  תרבות זו המתיימרת בשלטונה על גבי הטבע העיוור, המריעה בקול ענות שמחה על עיוורון זה המשחרר אותה מחובת יחס אנושי יותר, נאה יותר, אל הטבע;  תרבות זו הכובלת בפסי ברזל את כל מהלך החיים – היא הגורמת לכך שהאדם הולך ומקבל יותר את תכונות המכונה, שהמחשבה נעשית טכנית והרגש הופך להיות מיכני.  הכל שואף לקרב את החיים יותר ויותר לצורה מיכנית.  ואולם למרות כל זה אנו רואים שהחיים חזקים הם משאיפות אלו של בני-אדם.  החיים מתפרצים במחאה גדולה, עמוקה, התפרצות-איתנים קוסמית.  כי סוף-סוף אין האדם מכונה והחיים אינם מלאכת חרושת סתם.  החיים מביאים למלחמת דמים שאיש אינו צריך לה, שאיש אינו רוצה בה, שאין טעם לבן-אדם שהוא לרצות בה, באשר כל תועלת לא יפיק ממנה.  פורצת מלחמה המשמיעה לבני אדם בעל כרחם, בלשון המוות והחורבן, אותם הדברים שאין שומע להם, כשהם נאמרים בשפת החיים והיצירה.  המלחמה תובעת תביעות הרבה יותר נעלות מאלו הנתבעות מתוך פיות תותחים ועל ידי שאר אמצעי הביטוי של תרבות ימינו הטכנית.  העניין הוא עמוק לאין שיעור מזה העולה אלינו מתוך הדרשות הנישאות בפרלמנטים, במיטינגים או אפילו באולמי אקדמיות.

_______ 

כשאנו באים לברר לעצמנו אפס קצהו של העניין הזה, אנו מרגישים, ראשית כל, את הנחיצות להעמיק מחשבה על האדם בכלל, על שיא-רוחו וגודל ערך חייו.  הלא בתפיסה ראשונה כל איש מאתנו – כל איש המכיר כי לב לו ומוח לו משלו – אויב המלחמה הנהו.  בראייה ראשונה הרי אנו כולנו רואים במלחמה רק פראות, אכזריות, מעשה-ברברים.  ועם זה – למה נרמה עצמנו?  בתוך תוכנו, באיזו פינה בנשמתנו, אצורה מין התפלאות שביראת-הכבוד למראה הכוח הענקי אשר למלחמה זו, הפועל על חושינו כמראה של התפרצות ווּלקנים או כהיגלות איזה כוח-איתנים אחר דומה לזה...

אנו עומדים ורואים מה גדול, מה רחב – רחב כפתחו של עולם – הוא רצון האדם, רצון ההקרבה העצמית המתלקח בו ברגעים ידועים (היורד לעומק הדברים לא יאמין בשום אופן כי כאן פועל רק האונס, מעשה-הכפייה).  אנו רואים כאן יחס לחיים שגודל קוסמי לו ושעז הוא ממוות.  מה שגיאים יכלו היות חיי בני-האדם, מה נעלים היו יחסי האדם אל רעהו, אל הטבע, אל עצמו, – לוּ רק הבין האדם לחיות!

חיים שגיאים, יחסים נעלים – הא כיצד?  היוכל האדם לחיות חיים שגיאים אם הוא מתנכר לטבע.  איך יוכל לחיות כעבד לטבע או כשליט על גבו – והלא שתיים אלה שתי צורות הן למטבע אחת?  איך יאירו חיי האדם, אם הטבע, מקור החיים, עיוור הנהו?  האפשרית היא מציאות של חיים במקום שהכל מיוסד על המכונאות, על הטכניקה?  אֵי מקום לחפש שם פשר לשאיפותיה הנעלות ביותר של הנשמה האנושית?  אי מקום למצוא שם את החיים המלאים יותר, את חיי העממיות, זו המהווה יסוד ראשון לעליית הנשמה האנושית, היסוד המפרה ביותר בין שאר היסודות?

כי סוף-סוף יהיה נא הדבר ברור לנו, שכל השאיפה העליונה אשר לנשמת האדם, כל תביעותיה העליונות המוצאות להן ביטוי במה שאנו מכנים בשם אסתטיקה, מוסר ודת, – כי כל אלה אינן אלא תוצאות השאיפה הקיימת בנפש לחיות בשלמות את כל החיים בכל כיווניהם;  לחיות בכל מה שהשכל תופס וגם למעלה מזה.  ואולם כל זה פירושו אחד והוא:  לחיות חיים ממוזגים את הטבע, לחיות לא רק במובן האנושי אלא גם במובן הקוסמי.  האַלטרוּאיזמוס וכיוצא בו אינם אלא ביטויים דלים ורפים למושג נשגב לאין שיעור, אם כי ברור למאוד:  שנשמת האדם – ה'אני' של כל אדם ואדם – שואפת בפשטות לחיות חיים נעלים מאלה שהיא חיה, כי אין היא מסכימה לחיות חיים סגורים בתוך קליפתה הצרה, זו אשר אגואיזמוס ייקרא לה, כי רוצה היא לחיות חיים משותפים את עולם ומלואו, לחיות בתוך כל מה שחי וקיים;  להתמזג את הטבע, את כל מעמקיו ומרחביו, לחיות את חייו הקוסמיים הכבירים, – לחיות באין-סוף.  מובן מאליו, כי במידה שהנשמה היא גדולה יותר, עמוקה ועשירה יותר, בה במידה גדולה יותר, עמוקה ועשירה יותר השאיפה המקננת בה לחיים נעלים ומלאים יותר.  וכמו כן, כל מה ששכל האדם מעפיל יותר, כל מה שהוא הולך ומוסיף להכיר יותר את הטבע, כל מה שהוא מעמיק יותר לחדור לתוך נבכי החיים וללמוד אותם, – כן ירבה, יגדל, יעמק תוכן חיי האיש, כן תעצם שאיפתו לחיים מלאים, מאומצים יותר.

וכאן הדעת נותנת שהאידנא, כששכל האדם ובינת האדם חובקים עולמות, צריכים היו חיי האדם להיות שגיאים, גדולים, כגודל עולם.  והנה לא כן הוא.  להפך.  חיי האדם הולכים ודלים, מתקטנים, באשר הם ניתקים מעל הטבע, באשר הם עירוניים, מיכניים, וזו היא הסיבה לאָבדן טעם החיים אצל בני האדם שבימינו.  על כן אין אור בחייהם, אין תכלית בהם והם נעשים כבדים, חשכים ונמאסים על האדם.  הסיבה היא לא בקניית-הדעת המרובה, אלא בחוסר-חדירה לתוך נבכי החיים.

כך הוא הדבר בחיי הפרט וביתר שאת גם בחיי הכלל, בחיי העם.  הפרט, האיש הבודד, תלוי בחייו, בכל מהלכם, בחיי הכלל.  הוא, הפרט, אינו מסוגל לשנות אף חלק קטן שבקטנים בבניין הזה המשותף לכלל, שיתוף כלכלי, תרבותי ורוחני.  כל חלקי הבניין הקטנים והגדולים קשורים ומהודקים זה בזה.  כל פרט בתוך החיים המשותפים האלה אינו אלא כעין בורג דק מן הדקים בתוך מכונה גדולה ענקית.  האומה היא החוליה התיכונה אשר בין חיי הפרט ובין חיי הטבע וחיי היקום העצום אשר במלוא עולם.  האומה היא אשר חוללה את ראשית החיים המשותפים לבני האדם, את האפשרות הראשונה לאדם לחיות חיים אנושיים.  היא אשר יצרה, כביכול, את האדם.  היא הלא יצרה את לשונו, את נימוסיו, את הדת ואת האמנות שלו, לאמור:  היא נתנה בינה באדם, נפחה בו נפש, בראה את עולמו.  היא, האומה, עשתה כל אלה ולא איזו חברה סוציאלית.  קיבוץ האומה עולה על כל קיבוץ סוציאלי שהוא.  כי האומה היא ה'אני' האנושי של חלק ידוע בטבע (באיזו ארץ שהיא) בכל דמויותיו וגיווּני חייו השונים והאפשריים.  רק ל'אני' המשותף, לנשמת האומה, ניתן לחבוק את נשמת הטבע.  נשמת הפרט אינה מוכשרת לכך.  רק בשׂכל המשותף של כל האומה משתקף שֵכֶל הטבע הכביר, שבתוך רסיס בודד לא יוכל להשתקף בשלמותו.  רק מתוך חיי האומה כולה נהיים חיי הפרט אנושיים-נפשיים, אנושיים-קוסמיים.

האומה, אפוא, היא כוח חיוני, אשר ניתן לו ליצור בקנה-מידה אדיר, קוסמי, ליצור חיים (על כן, אמנם, רבים חטאיה של האומה, כמו שמדרך האדם החי לחטוא);  ואולם בכדי שתהיה האומה מוכשרת ליצירת חיים, צריכה היא עצמה להיות חיה, ללכת יד ביד את החיים.  ואף כאן, כמו אצל הפרט, נחוץ שיהיה ברור לנו בהחלט, כי החיים המשוּפּרים שנשמת האומה שואפת אליהם, האושר, הגדוּלה, שה'אני' הלאומי מבקש, כל אלה אינם טמונים, כמו שרבים משערים, באושר הלאומי האגואיסטי, בחיים המובדלים ומופרשים מעל כל העולם, הסגורים בתוך הקליפה הצרה והעבה של השוביניזמוס הלאומי.  אף נשמת האומה, אף ה'אני' הלאומי כ'אני' הפרטי, רוצה לחיות חיים נרחבים יותר, לחיות מחוץ לגבולות החיים הלאומיים, מחוץ לחיים הניתנים לו מאת טבע-ארצו בלבד.  ה'אני' הלאומי שואף להתמזג את חיי שאר האומות, לחיות בתוך החיים הניתנים לאדם מאת הטבע כולו אשר אין סוף לו.

האומה, כיחיד, אינה חיה, אפוא, את חייה רק לעצמה.  עליה לדאוג ולעמול לא רק לצרכיה כי אם גם לצרכי שאר אומות.  מה שאנו מכנים בשם אינטרסים לאומיים, בשם אידיאלים לאומיים, אינו מצטמצם בתוך תחומי החיים האגואיסטיים הלאומיים.  אינטרסים ואידיאלים לאומיים מקיפים את כל חיי האדם, את כל האנושיות, את העולם כולו.  כי אין עוד כאינטרסים, כאידיאלים הלאומיים, לרוחב, לגובה ולזוהר.  אין אידיאלים ואינטרסים לאומיים לחוד ואנושיים-כלליים לחוד.  אלא אף כאן, כמו אצל הפרט, ישנן שאיפות ומגמות אגואיסטיות קטנות מצומצמות, צרות-היקף, וישנם חזיונות ושאיפות לאומיים שהם גדולים, רחבים, אנושיים-כלליים ואפילו קוסמיים.  ולא עוד, אלא ששאיפותיו ומגמותיו האנושיות-הכלליות של הפרט, אם רק ערך חיוני להן וכוח חיוני, אם רק אלו הן שאיפות ומגמות אשר תוכלנה להגיע לפעולת-מה ולא להישאר בחינת דמיונות נאים בלבד, – אף הן נוצרות רק מתוך חיי האומה, מתוך חיי העם המקיפים את כל ההרגשות ואת כל היחסים האפשריים, את כל משאות-הנפש והמגמות אשר חיי העם מסוגלים להכיל אותן.  כי הלא כל העניין האנושי אשר יש לאדם בחיים, כל הטעם האנושי – לא רק הפיסיולוגי אלא גם הפסיכולוגי – אשר בחיי האדם, נוצר על ידי האומה (כל אומה יש לה בדברים ידועים טעמה המיוחד.  עד כמה שהטעם הפסיכולוגי הוא חזק לפעמים מן הטעם הפיסיולוגי אפשר להיווכח, למשל, בזה שמחמת בושה – זה הרגש הפסיכולוגי האנושי-טהור – נסוגה על הרוב התאווה הפיסיולוגית החזקה ביותר).  'אנושיות', 'אידיאלים אנושיים כלליים' ושאר ביטויים מסוג זה, – אינם אלא הפשטות, מושגים כוללים.  למעשה קיימים רק עמים, עם ועם וחייו המיוחדים לו.  בחיים קיימים רק אידיאלים לאומיים, מגמות לאומיות.  אין האדם חי סתם בחלל האוויר, בתוך האנושיות:  כל אדם חי בתוך עמו את חיי עמו (או את חיי עם זר) אף אם יחיה לבדו יחיד במדבר (הלשון, למשל, שבה הוא חושב את מחשבותיו וכו', משל העם באה לו).

_________ 

אך דא עקא שבחיים, בחיי האדם בר-הדעת דווקא, שולטות לעת עתה רק הפשָטות.  דווקא אותם האנשים המבקשים להם אידיאלים נשגבים וחיים רבי-תוכן נוהגים לדלג מעל לאומה, קופצים מתחומי היחיד ישר אל המושג המופשט 'אנושיות':  את האומה, – את הכוח הלאומי ליצור חיים, את הנשמה הלאומית, את צורת החיים הלאומיים, – נוהגים לבטל, נוהגים לראות כצורת מעבר של חיי האדם;  או שמתנהגים אתה כאת אם זקנה שתומכים בה מתוך חיבה נושנה, מתוך מצווה, מתוך חובה;  או שמתחשבים אתה כאת הכרחיות שאין להימנע ממנה, שיש לה אי-אלה זכויות שהן.  אבל להכיר באומה בתור כוח המאחד, הנותן חיים לכל האורגניזמוס, בתור כוח הפועל ויוצר בלי הפסק, לראות אותה בדמות קרקע אשר בו יעלו ויצמחו כל יחסי-החברה השונים והמגוּונים, – לזה חסרה האמונה משום-מה.  רק כשהכוח מתפרץ התפרצות איתנים – בצורה אפלה, כמובן – רק אז מתחילים להכיר בו.  יחס כזה הוא היחס אל הלאומיות, אל האומה, בין במקום שניגשים אל החיים מן הצד האידיאלי, במקום שמחפשים אידיאל אשר לפיהו יכוּונו חיי האדם הנבונים, בין במקום שניגשים אל החיים מן הצד הסוציאלי, במקום ששואפים להיטיב את החיים הסוציאליים של הכלל.

היחס המנוכר אל האומה אצל אלה הניגשים אל החיים מן הצד האידיאלי יובן לנו בעצם כך:  מושגם של האנשים האלה על חיי האדם, אף לאחרי כל החקירות והשאיפות הנשגבות, מוסיף להיות מושג על חיים אגואיסטיים, צרים ביסודם, ומי אשר שאיפה לו להוויה נעלה יותר צריך לצאת מתוכם.  את ה'אני' האנושי, את ה'אני' הנבון של האדם, הם מוסיפים לראות סגור בקליפתו, מובדל ומופרש מעל הטבע העיוור, מעל מקור-החיים, – כלומר מעל כל היקום.  ומכיוון שכך, הרי טעם חייו של האדם וכל העניין שבחיים מוסיפים להצטמצם רק בתוך הרגשותיו ומאורעותיו הפעוטים, המבודדים, האגואיסטיים.  ובשעה שהנשמה החטאה מרגישה עצמה כאן, בתחומים אלה, כלוּאה, לחוצה ונחנקת והיא מבקשת לה איזו מציאות נרחבה יותר, נעלה כל שהיא, מוארת יותר, הרי היא רואה עצמה אנוסה לקפוץ מתוך ה'אני' שלה ולהיקלע אי-בזה לתוך האלטרואיזמוס;  או להתגלגל לתוך מין ישות של אדם עליון;  או להתנחם בהפשטה הכבירה ש'אנושיות' ייקרא לה.  עליה לדלג מעל לאומה, מעל ל'אני' הלאומי, כמו שהיא מוכרחת לקפוץ מתוך ה'אני' הפרטי, בשעה שהיא שואפת לספירות חיים נעלים יותר.  ממילא נראים חיי האומה, כחיי היחיד, אגואיסטיים במובן הלאומי, שקועים בספירות הנמוכות של החיים, במגמות ובאידיאלים הלאומיים הפעוטים וצרי-ההיקף.  משום שספירות החיים הגבוהות יותר הלא קיימות רק בתור חזון מופשט ואין להן, אפוא, כל מקום אחר מאשר בהפשטה הכוללת 'אנושיות'.

דבר זה בולט עוד יותר מצד הזרמים הסוציאליים.  דווקא באותה תנועה השואפת ליצור מחדש את כל חיי החברה מחשיבים מעט מאוד את הרוח הלאומי בתור כוח יותר, אם אין מבטלים אותו לגמרי.  לכל היותר מאַשרים לו את זכותו לפעול וליצור בתוך הספירות הרוחניות, יותר נכון בספירות הדמיון.  יען כי אותה ההוויה אשר בשם 'רוחניות' ייקרא לה, השפעתה על החיים איננה חיה ביותר.  אך בשביל החיים הממשיים, בשביל יצירת החיים התמידיים, חיי יום-יום, יובאו בחשבון כוחות כבירים יותר, מניעים יותר.  מצד אחד פועל כאן רצון החיים של הפרט, מלחמת-הקיום שלו, ומצד שני – מלחמת המעמדות השונים בעד חלקם בנכסים הכלליים.  ומכיון שכך, הרי כשבאים להיטיב את חיי הכלל, את חיי האנושיות כולה, רואים לצורך ראשון לתקן או ליצור מחדש את הצד הסוציאלי של החיים, את הסדר הסוציאלי, ואחרי כן דואגים גם לצד האינדיבידואלי של החיים, לחינוך הפרט.  אחרים הופכים את הסדר.  במחשבה ראשונה אצלם חינוך הפרט וכו'.  ורק הצד הלאומי, זה המאגד את כל הפרטים בקשר אחד חי וממזג אותם להיותם לאורגניזמוס, אחד חי ויוצר, לאומה אחת;  רק זה הצד שדרכו באה האומה במגע-ומשא את שאר האומות; הצד הלאומי, שבו האומה קשורה ביסודה את הטבע החי האין-סופי ואת כל האנושיות – צד זה אינו מוצא לו ביסוס מדעי (יען כי איננו מיכני) ונראה, אפוא, כתלוי באוויר, אם אינו נחשב בכלל לדמיון-שווא.

יחס זה מביא לידי כך, שהצד הלאומי בתור כוח חיים מניע נשאר כולו עומד ברשות אתם חלקי האומה שברובם הם נבערים יותר, עניים בדעת ואדוקים, וכמו כן ברשות אותם החוגים השואבים את כל עָצמתם מתוך הלאומיות ועל כן גם מעוניינים הם שהרגש הלאומי יהיה מגושם ככל האפשר, אגואיסטי, פראי.  מובן שאלה דואגים לנשמה הלאומית לפי רוחם הם ומחנכים אותה חינוך המתאים להם, כפי שאנו רואים אותו במציאות.  ואז באים שוללי הלאומיות ומראים באצבע עליה, על צורתה החשוכה והגסה, ופוסלים אותה לגמרי.

ככה נוהגים האידיאליזמוס המרקיע עוף מצד אחד והסוציאליזמוס המדעי מצד שני, להחניק את האומה.  ככה נחנק האדם.  בה בשעה שלחינוך רגש היופי נותנים תשומת-לב מרובה ומבקשים דרכים לקיים אותו בצורה חדשה, להעלות אותו למרומי המחשבה החדשה, – הנה הרגש הלאומי נשאר קניין-הפקר.  או שמניחים אותו לגדול בתוך חממה, ואילו באפלת-מרתף, הרחק מעולם-המציאות החי, הרחק מאותם האפקים המתגלים לפני ההכרה האנושית.  אפשר לאמור, ללא הפרזה כמעט, שהחיים בדורנו איבדו כל לחלוחיתם, נקשו, או, כביטוי השגור, נעשו גסים, חמריים, לאל משום שבני-אדם החלו להאמין בתורה מטריאליסטית זו או אחרת;  לא משום ששׂכלם אסף חכמה יותר מדי, עד כי חכם גם מנשמתם – זה מקור מוצאו של השכל – עד כי חכם גם מן החיים; – אלא משום שהאומה חרבה-יבשה, חדלה להלוך עם החיים וליצור חיים.  כביכול שהאדם דהאידנא אין לו כל נשמה משום שאין נשמה גם לאומה.  יתר על כן, האדם בימינו מתהלך ללא אל משום שאין אלהים בקרב האומה.

עובדה זו בלבד, שכל בניין חייהם של בני אדם מוצב על יסוד הסוציאליזמוס ולא על יסוד הלאומיות – ובעצם גם בניגוד ללאומיות – יש בה ללמדנו, כי על בניין החיים ההדדיים של בני-אדם אין מביטים כאן כעל אורגניזמוס חי, שכל תא ותא שבו מקבל את מהותו האמיתית והחיה רק באמצעות החיים המשותפים של כל התאים יחד, אלא כעל מין מכונה שלשֵם מהלכה הנכון היא דורשת כי ישגיחו בכל חלקיה שיהיו שלמים ומכוּונים היטב אחד אל אחד.  מעתה אין עוד חיים הדדיים ממוזגים, אורגניים – יש רק חיי שכנות הקבועים במהלך מיכני, או, יותר נכון, יש קיום של המוני יחידים אחד אצל אחד.  אין עוד קשר חי ומחיה, אין אחדות-חיים קיימת לכל האנשים-הפרטים בתוך איזה עם שהוא.  הקשר היחיד המקשר אנשים למשאת-נפש אחת כלול באינטרסים השווים.  בעיקר – באינטרסים הכלכליים.  איך, אפוא, יתקיים קשר חי שהוא, איך תתקיים אחדות-חיים שהיא, בין עם למשנהו, בין כל העמים יחד?

על כן אנו רואים, שלמרות מה שאנשים בודדים או אפילו קבוצות סוציאליסטיות שלמות פיתחו בתוכם את הרעיון ואת הרגש שכל בני-האדם שווים המה, שכולם אחים הם במשפחת האנושיות, שאפילו האומות כולן זכויות שוות להן, בכל זאת מוסיפים העמים, בתור יחידות כוללות, להיות זרים זה לזה, מרוחקים, מוּכּי עיוורון ושרוּיים תמיד בכל הזמנים ביחסים שהם קרובים יותר לאיבה מאשר לידידות.  משום זה די לפעמים בזיק אחד בכדי שהשוביניזמוס או גם האיבה יתלקחו בלהבת-תופת.

וזה הוא הלקח שאנו שומעים מפי המלחמה.  היא מוכיחה לנו ברור שרגש אנושי, אנושי-עמוק, כוח אנושי נעלה שהיה חנוק זמן רב, שלא נתנו לו לחיות את חייו בשלמוּת באופן נעלה יותר, התפרץ כאן חוצה.  זה היא הרגש הלאומי, הרוח הלאומית.  מתוך כל הנעשה כאן מסביבנו, מתוך ההפכה שנעשתה במלוא עולם ובאדם כולו, מלמדת אותנו המלחמה תורה חדשה, נשגבה – את תורת הלאומיות הגדולה, האנושית-קוסמית.  תורה זו לא ליום אחד ניתנה, אף לא לשנה אחת.  עוד לא מהרה יגיעו להבין אותה כהלכה.  לא במהרה יקבלוה.  לא על נקלה תימצא הדרך לקיים את מצוותיה של תורה זו.  יש כאן צורך לשנות את כל החיים ההדדיים של בני האדם ואף את חיי היחיד, לשנות את כל הטעם ואת כל העניין שבחיים, את כל יחס האדם אל האדם, אל הטבע, אל עצמו.  בעיקר – אל הטבע ואל החיים.  כל חיי האדם חייבים להיות בתוך הטבע, ממוזגים את הטבע, את חיי כל היקום הגדול.  אך לעת-עתה אנו לומדים דבר אחד ברור למאוד:  שאם יקויים באחד הימים החזון אשר מלחמות בארץ לא תהיינה עוד, הרי עלול הדבר לבוא רק בדרך הלאומיות הכבירה, האנושית-קוסמית.  בכדי שעם אל עם לא יישא חרב לא די להטיל חובה על כל בני אדם להיות ישרים, לא די בזה שהאדם הבודד יטפח רצון להגיע למרומים נעלים ולחיים נעלים.  צריך שגם כל עם ישאף להיות נעלה, לחיות חיים נשגבים, אנושיים, קוסמיים;  צריך שעם אחד ירגיש בנשמת העם השני כמו שהוא מסוגל להרגיש בנשמתו הוא, לאמור:  נחוץ שהעם ירבה לחיות ולהרגיש ככל אשר תכיל נשמתו חיים והרגשה.  אם העם ישאף לחיים נעלים, ודאי שגם ייצור חיים נעלים ולא יהיה זקוק למלחמות למען הגיע לחיים מלאים.  ואולם העם מסוגל ליצור רק בשעה שיש לו די מרחב ליצירה. אם אין לאומה מרחב בכדי להקים מקדש, בית-תפילה לכל העמים – כי אז היא באה להקים בתי-סוהר לאחרים ואף לבניה גופא.  אם אין היא יוצרת הרי היא מחריבה.  זאת אנו רואים בימי מלחמה זו העוברת עלינו.

________  

החזיון הזה בולט בליטה יתרה מתוך השיטה המכוּנה בשם קפיטליזמוס.  הקפיטל, אומרים, הוא בין-לאומי.  מה זה בא ללמדנו?  – שהקפיטל אין בו נשמה, אין בו עניין אנושי והוא משמש את בעליו רק כמכשיר-מכונה בלבד.  עליו רק ליצור ערכים כלכליים ולהחיות בשדה המשקי-האגואיסטי.  בעצם הרי הוא יוצר יצירה פרזיטית והופך גם את האנשים הנהנים ממנו להיות פרזיטים.  בכוחם של אחרים הוא בא אליהם ונותן להם עושר ואדנות, נותן להם לשגשג בזכות מוחם ודמם של אחרים, ולהרגיש עצמם בגובה וגדוּלה כשהם רכובים על גבי מי שהוא אחר.  הקפיטל עלול להיות, מוכרח להיות, בין-לאומי, משום שאין הוא דואג לחיי העם ואיננו מחשיב את חיי האנושיות כולה.  רק עניין אחד לפניו – קופת-בעליו.  אין זה נוגע לו אם יחיה העם חיים בריאים, טבעיים, אנושיים.  אין הוא שואף שכל אברי העם יהיו שבעים, חסונים, רעננים ומסוגלים ליצור חיים משופרים ונאים יותר.  מטעם זה אין הקפיטל שואף ליצור את הדברים ההכרחיים לעם, לכל חלקי-העם, ומתוך כך גם לאנושיות כולה.  הוא יוצר רק את הדברים העוברים יותר לסוחר, הנחוצים בעיקר בשביל שדרות האמידים.  ומכיוון שמספר העשירים בעולם כולו עולה על מספרם בתוך עם אחד, שואף הקפיטל ליצור אף בשביל שאר ארצות לא מה שמועיל בשביל כל האוכלוסים, כי אם מה שמועיל יותר, מאיזו בחינה שהיא, לקפיטל עצמו.  על כן הוא מוצא לטוב ליצור כלי-נשק ענקיים, כל אותם כלי-הפלא המביאים על האדם רק אבדון ומוות בין במובן הגשמי, בין במובן הרוחני, בין בשני המובנים יחד.

והעבודה?  אומרים שהיא, העבודה, נלחמת בקפיטל.  ואולם מה טיבה של מלחמה זו?  הלא זו דוגמת אותה המלחמה שהקפיטל נלחם בעבודה.  מה הקפיטל נלחם למעמדו אף העבודה נלחמת למעמדה.  מה הקפיטל הוא בין-לאומי אף העבודה כך.  הקפיטל מחפש אחרי שווקים זרים ובלבד שימצא די מרחב לסחורתו.  ואף העבודה זקוקה לשווקים אלה כל זמן שהיא הולכת בדרך אחת את הקפיטל.  הקפיטל בורח מן הכפר, מחיק הטבע, אל הכרך, במקום שיש כר נרחב יותר לעסקיו – העבודה נגררת אחריו.  הקפיטל בונה בתי-חרושת לתעשיית נשק וליצירת כל אותם הדברים המחריבים או משחיתים את האדם, או ליצירת אותם הדברים המתאימים רק בשביל העשירים ובה בשעה חסרים דברים רבים הדרושים כאוויר לנשימה בשביל הכלל.  ואולם בידי מי נעשים כל המותרות האלה?  הלא אך בידי העבודה.

ואין לבאר זאת רק בזה בלבד שהעבודה אנוסה לכך על פי מצב העוני שבו שרוי הפועל, המוכרח לעבוד באשר תימצא לו עבודה בכדי להרוויח ללחמו.  ביאור זה יכול להצדיק רק את פלוני ואלמוני הפועל, רק מקרה זה או אחר.  אבל ציבור הפועלים כולו לא יצדק.  כי כלום קיים בין הפועלים איזה איסור שהוא לעבוד בעבודות המזיקות האמורות, כל זמן שאפשר להתקיים גם בלי זה, ולוּ גם קיום לא בהרווחה יתרה?  האם קרה פעם שתיערכנה שביתות מעבודות שכאלו?  האם ניצלו הפועלים ביום מימים את קשריהם הבין-לאומיים לאסור על חבריהם הכנת תותחים וכלים אחרים מסוג זה המשמשים רק להרס וחורבן?  ושאלה זו על מהוּת הדברים הנוצרים, הצריכים להיווצר על ידי העבודה, האם תפסה בכלל את מקומה הנכון אצל הפועלים?  האם מתכוונים הפועלים במלחמתם הבלתי-אמצעית לעניינים אחרים ולדרישות אחרות מחוץ לדרישות הכלכליות, מחוץ לעניינים הנוגעים נגיעה קרובה למטרות המשקיות או לעניינים השייכים לעצם המלחמה בחוגים המתנגדים?  האם יש מגמה להימנע ככל האפשר מייצוּר דברים המביאים נזק, הפוגעים במוסר, המשמשים את הפרזיטיות? ולהפך, היש שאיפה ליצור את הדברים הנחוצים לעם כולו?  היש כאן כוונה ליחסים אחרים אל החיים בכלל, ליחסים חדשים, עמוקים, אנושיים יותר?

כל זה אין.  משום שהעבודה איננה כיום מה שהיתה צריכה להיות לפי תעודתה, לפי מהותה.  משום שהיא איננה לאומית והיא נגררת אחרי הקפיטל ומיוסדת על אינטרסים מעמדיים ולא לאומיים, לא על האינטרסים של כל העם והארץ.

והלא העבודה היא כוחו של העם (עבודה רוחנית המשמשת לעם ולא לעשירים בלבד, הנוטלת לא יותר ממה שמגיע לה, איננה גרועה כמובן בנידון זה מן העבודה הגופנית).  תעודתה היא ליצור את חיי העם, את החיים המשותפים של העם כולו.  אם בדרך זו תתנהל – אין שליטה לקפיטל עליה, משום שאז הוא נעדר כוח ונעדר קרקע.  יותר נכון, בדרך זו אין עוד קפיטל פרטי, כאן עלול להיות רק קפיטל לאומי.  את הקרקע בשביל שגשוג הקפיטל הפרטי מכשירה העבודה עצמה, מתוך מה שהיא יוצרת ערכים המתאימים רק למספר מועט של אנשים, ובעיקר משום שאיננה יוצרת דברים רבים ההכרחיים לעם כולו (מובן שאין אנו מדברים כאן על הסיבות שגרמו לכך, כגון הבעלות הפרטית על האדמה וכו').  אנו רואים, אפוא, שהמלחמה האמיתית אשר לעבודה בקפיטל איננה מלחמת מעמדות, אלא מלחמה לאומית, מלחמת העם כנגד הפרזיטים שבתוכו.  אמוֹר מעתה, שהמערכה צריכה להתנהל לא על פני השדה הבין-לאומי, אשר שם השתלט הקפיטל, אלא בתחומי השדה הלאומי, בשדה העבודה.  ומטרת המלחמה צריכה להיות לא בעד חלק הפועלים בקניינים הנוצרים.  אין זאת צריכה להיות מלחמה בשדה הכלכלה בלבד, אלא מלחמה בעד המגמה אשר לפיה ייקבע:  מה צריך להיווצר ואיך צריך ליצור, לאמור:  מלחמה בשם האינטרסים של העם כולו (וממילא גם בשם האינטרסים של כל הפועלים).  שדה-מלחמה זה אחר הנהו, שדה הארץ כולה.  העם כולו על כל שאיפותיו וצרכיו מתרכז כאן.  זה שדה האנושיות כולה לא במובן המופשט, אלא במובן מוחשי מאוד. כי כאן מקופלים גם האינטרסים של שאר אומות, כאן מסתמנים השבילים שבהם עם אחד צריך ויכול לפעול לשם האינטרסים של עמים אחרים.

אם שאיפת העבודה היא ליצור באמת מחדש את החיים ההדדיים של בני-אדם, את חיי החברה, כפי שמקובל לקרוא לזה,– כי אז עליה ליצור מחדש את חייו של האדם. עליה לשנות מחדש את האדם כולו ולשם כך היא צריכה קודם כל לתת פנים חדשות לעם, לאומה.  והעבודה מסוגלת לעשות כל זה בדרך טבעית משום שהיא יוצרת ומחדשת באופן טבעי.  יצירתה נשגבה מיצירת הקפיטל, והיא מעלה גידולים נשגבים יותר.  אין העבודה מעשירה;  היצירה, החידוש, הבאים על ידיה אינם עושים את העובד לשליט, ואולם בזה אולי כל כוחה.  יש רק צורך להכיר בכוחה ולדעת להשתמש בו.  נחוץ שיהיה ברור הדבר, כי ישנם חיים מלאים יותר מן החיים בעושר וגדוּלה, כי אפשר לחיות מעל לספירה הנוצרת על ידי העושר והשלטון, לחיות את החיים הנעלים אשר יחיה הטבע האין-סופי.  העבודה אינה באה רק לשפר את החיים שיפור טכני בלבד.  היא באה גם ליצור או לגלות עניין חדש, טעם חדש בחיים.  הדעת האנושית יצרה, גילתה לאדם, עניינים וטעמים חדשים בחיים, תענוגות בלתי-מושגים כלל לשאר בריות היקום;  הנאות שביופי, שבמוסר, שבדת;  תענוג היצירה במקצוע האמנוּת, המדע, ואפילו במקצוע הטכניקה עצמה.  תעודת העבודה היא להתקדם במגמה זו.  הדעת הלא נתנה לאדם את האפשרות להכיר את הטבע ועל ידי כך לשפר את החיים ולעשותם נוחים יותר.  ואולם להכיר את הטבע אין זאת אומרת עדיין להשיג אותו השגה חיה,  אין זאת אומרת עדיין לחיות את חיי הטבע.  העבודה חייבת לאפשר לאדם להכיר את הטבע הכרה קוסמית – אם ניתן לאמור כך – לאפשר לו חיים קוסמיים, יצירה קוסמית.  מתעודת העבודה לשחרר את חיים האדם משלטון האדם, להפיל את החומות העבות, הצרות, של תרבות הכרך, במקום שחיי האדם לחוצים ומסוגרים, ולתת להם כי יתמזגו התמזגות חפשית את חיי הטבע.

על ידי כך ייחשפו לפני האדם אוצרות-אוצרות של עניינים חדשים, של מאורעות חדשים והרגשות חדשות.  חיים חדשים יתגלו לפניו.  לא חידוש ערכים ישנים יהיה כאן, כי אם ערכים חדשים, עושר חדש, מלכות חדשה ללא אדנוּת ועבדוּת, – עולם חדש.

אולם חיי העם, כפי שכבר אמרנו, משמשים חוליה ראשית בין חיי הפרט ובין חיי הטבע, יען כי חיי האדם ויצירתו בכל היקפם מתחילים רק מחיי האומה.  אמור מכאן, שבראש וראשונה צריכה העבודה להיות לאומית.

מובן, שכל הרעיונות הללו צוּינו כאן בקיצור.  לא בארתי כאן להקים תורות חדשות או להילחם בישנות.  להפך, אני השתדלתי ככל האפשר לאמור רק מה שנחוץ מאד לענייני.  תשומת לבי מוּסבּה כאן בעיקר אל כל מה שנוגע לאומתנו, לעמנו הקרוע והמפורד.

אבל על זה עוד ידוּבּר במכתב הבא.

ולעת עתה, ידידי, היו ברוכים בכל טוב!

שלכם...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] המכתבים [הללו] נכתבו יוּדית בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה ונדפסו בעיתון היהודי-גרמני 'דער יודע'. [הערת המו"ל]