_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים לגולה: מכתב רביעי[1]

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

ידידַי!

עתה אני שב אל ענייננו אנו, זה הצריך לעמוד במרכז חיינו, – אל אומתנו, עצמנו ובשרנו, אל עמנו התלוש והשסוע.

אדם בן אומה חיה אפשר לו להרשות לעצמו מוֹתרות אלו או שגיונות אלו:   להיות קוסמופוליט, אנטי-לאומי או לאומי על תנאי, לאומי מתוך חסד, מתוך חובה וכדומה.  לאדם בן אומה חיה לא יזיק הדבר כל עיקר.  בעצם יסודו, בנשמתו ובמהלך-חייו הוא מוסיף להיות מסור לעמו, – מסור בנפשו ובגופו, בכל פעלו ואונו (עדים היינו, כמדומה, בראשית המלחמה לחזיון זה אצל כל אנטי-הלאומיים הוותיקים ביותר).  בחיי יום-יום שלו הוא שואף די צרכו אוויר לאומי.  וזה אינו נותן לו למות במובן הלאומי ומקשר אותו קשר חי את נשמת עמו, את חיי עמו.  הוא שואף את האוויר הלאומי מתוך מרחבי-ארצו, מתוך צלילי-לשונו, מתוך כל יחסי החיים ונימוסיהם.  אף חלקו בעבודה הלאומית של עמו, מסירותו לעבודה זו, לא יקוּפּחוּ בגלל דעותיו הקוסמופוליטיות, משום שכל עבודה שהוא עובד לטובת האנושיות אינה בעצם אלא עבודה לעמו, בתחומי החיים של עמו.

ואנחנו?  מה הדבר המקיים אותנו מלמות במובן הלאומי?  איפה מרחף אווירנו הלאומי?  למי אנו עובדים בעשותנו-מה לטובת האנושיות?  מה הדבר המקשר אותנו אחד אל אחד?

לפנים, בדורות-עבר, שאפנו עוד אוויר לאומי, פחות או יותר, בספירות הדת, בתחומי החיים הדתיים שבהם הצטמצמו אז כמעט כל חיינו הרוחניים.  ואולם האידנא?  מה הדבר המחיה אותנו כיום?  מה הדבר המקיים אותנו כיום בעולם בתור גוף לאומי מיוחד ומובדל?

כי הנה כלה היא ונחרצה לפנינו:  עלינו לדעת מה מקומנו בעולם.  נימלא לפחות אומץ לב להגיד לעצמנו את האמת הטהורה:  אם לא לאומיות מלאה וגמורה עד כמה שהנפש מגעת, מוטב שתבוא התבוללות גמורה מן הקצה עד הקצה;  אם האידיאל הלאומי איננו הנעלה באידיאלים, אשר מלפניו ייסוגו כל שאר האידיאלים המפלגתיים והבלתי-מפלגתיים ואשר יחייב אותנו להתמכר לו בגוף ונפש, – כי אז מוטב שייעשה קץ לדבר פעם אחת ונוח לנו שנתערב בין העמים אשר בתוכם אנו מפוזרים ומפורדים.  כי יהא הדבר ברור לנו, שאם לא נבטיח עצמנו מראש, תבוא ההתבוללות מאליה, לרגל ירידת הדת בימינו, בייחוד בשעה שמצב היהוּדים בארצות הגולה יוטב באמת.  אך אם אין אנו יכולים להסתלק מלאומיות, תהי אפוא זאת לאומיות שלמה ומלאה מן הקצה עד הקצה.  יען כי היא היחידה-השרידה המקיימת אותנו בחיים בתור עם.  יהא חשבוננו ברור לפנינו.  לנו אסור לחיות חיים רוחניים ללא חשבון.  לנו אסור לחיות חיים סתם, בלי תכלית וידיעה, להינשא כשאר עמים בזרמים שונים וברוּחות שונים.  יען כי רוחות וזרמים אלה לא משלנו הם, לא מתוך חיינו הם באים, ועלולים הם רק לסחוף אותנו – כמו שהם סחפו, אמנם, רבים מתוכנו – למקום אשר באיו לא ישובו.  אף בחיים הרוחניים כמו בחיים החמריים אין אנו יכולים לחיות ללא טרדות ודאגות  אם רוצים אנו להתקיים בעולם בתור עם, אם איש ואיש מאתנו רוצה לחיות בתור פרט חיים אנושיים במילואם, – עלינו לחיות את חיינו מתוך הכרה, מתוך חשבון ברור.  ומכיוון שחיינו עומדים עדיין לפני היווצרם הרי הם דורשים את האדם כולו.  בלי זה, בלי התמכרות נשמה וגוף יחד, אין כל יצירה אפשרית.

יתר על כן.  תכונתה הראשית של יצירתנו כלולה בזה, שכל אחד מאתנו צריך קודם כל ליצור עצמו מחדש.  וזה העיקר.  איש ואיש מאתנו חייב להציץ לתוך עומק ה'אני' שלו ולברר לעצמו, שכל דאגתו לקיום נשמתו הלאומית אינה בעצם אלא דאגה לשלמות נשמתו הוא, להעמקת חייה, – דאגה ל'אני' הפרטי שלו, לחייו וליצירתו הוא.

וליותר מזה אין אנו מתפללים בשעה זו.  ידאג כל איש אשר בנו, כל יהודי, לעצמו, לצורתו הרוחנית העצמית ולעולמו הרוחני הוא, ואז תימצא לנו באיזה אופן שהוא דרך פשרה לאיחוד.  דאגת הפרט לעצמו היא דאגה אחרת. היא יותר חדורה שקט, יותר עמוקה, יותר אמיצה וברורה.  כאן אין מקום לחילוקי דעות, כאן רואה איש ואיש לפניו את הבניין מכל צדדיו ועד לעמקי-יסודותיו;  כאן יראה מיד שנשמתו היא הקרועה, ומטעם זה כל קרועים אנו כולנו ומנותקים זה מזה.  יתחוור לו שהקרע הלאומי ראשיתו בקרעי הנשמה של כל פרט ופרט בתוכנו.  ובכן יבוא כל אחד וירפא את קרעי-רוחו הוא ויכניס שלום בנשמתו הוא, ואז תימצא מאליה איזו דרך שהיא להשכנת שלום הדדי אף בינינו כולנו.  ילך כל איש ואיש מאתנו לאשר תישאהו נשמתו השלמה והחפשית, לאשר יוליכהו ה'אני' הפרטי שלו, הטבעי, הבלתי-משועבר לתורות זרות, לרוחות וזרמים נכריים.  ואז נגיע, סוף-סוף, בדרכים שונות, למצוא את נשמתנו הלאומית האמיתית, למצוא את ה'אני' הלאומי הטהור שלנו.  כל הקווים היוצאים מכל נקודה שהיא על גבי שטח כדור וההולכים לעמקו של הכדור, מוכרחים להיפגש בנקודה המרכזית.  'הנקודה' – היה מורגל בפי יהודי הדור הקודם לאמור – 'הנקודה היא העיקר'.  ואין אִמרה זאת נואלת כל כך כמו שרבים בימינו רואים לחובה לחשוב.  אם נחדור קצת לעומק אמרה זאת, נמצא בה גם תוכן עמוק.

את כל זה ויותר מזה משמיעים לנו החיים בשעה זו.  קול דמנו השפוך הוא הוא המדבר אלינו.  ואנו, כפי שראינו, מתחילים להקשיב לפחות לקול הזה.  לעת עתה אנו שומעים רק את קול הדברים ולא יותר.  ומשום זה אין אנו מסוגלים עדיין ליישר את הדורינו, אם גם נכונן קונגרס עברי וכדומה.  וגם מי יודע מה יהיה פרצופו של קונגרס זה.  לעת עתה אין ניכר הדבר כי תתעורר מחשבה, כי תקום פעולה, לרפא את נשמתנו הדווּיה, המתה למחצה, על ידי מה שנשיב אותה לחיים טבעיים, ליצירת חיים עצמיים בידינו גופא.  החזיון מתברר בפשטות.  החיים מדברים אל כל אדם ואדם בשפת נשמתו – אולם אצלנו לא שפה אחת לכל נשמה ונשמה ובגלל בלבול הלשונות המרובות אין לה אף לשון אחת, אין לה כל לשון משלה.

תעודתנו הראשונה היא ללמוד להכיר את החיים הכרה נכונה.  לראות אותם לא מבעד למסווה, אלא פנים אל פנים;  לשמוע את אשר ידברו החיים אלינו בלי איש-ביניים ומליץ.  ולא עוד אלא שעלינו עוד ללמוד להקשיב בלי עזרת מתווך את הדברים העולים אלינו מתוך מעמקי נשמתנו.  ואז נדע ידיעה ברורה כי כל מה שחסר לנו נכלל במלה האחת:  חיים.

אם ניגש אל שאלתנו מאיזה צד שהוא – מן הצד המדיני, הכלכלי או הרוחני – תמיד נראנה עוסקת בשאיפה אל חיים, תמיד היא דנה על חידוש יסודי של המציאות העלובה, שמילאה עד עתה בהכרח את מקום החיים.  כי קיום של אנשים הניזונים מחיים זרים, מעמל כפיים זרות, ממחשבת מוח זר ומהרגשת נשמה זרה – אינם חיים.  עלינו לחתור בכל ההתאמצויות והאפשרויות אל חיינו העצמאיים, אך מכיוון שאנו באים לידי הכרה כזאת, מכיוון שאנו לומדים להשיג את החיים השגה עצמה דרך ה'אני' שלנו התועה גלמוד וערטילאי ומחפש את חייו ואת עולמו, – מיד אנו רואים ראייה ברורה שזקוקים אנו לנקודה אחת בעולם, לכברת-ארץ אחת על פני כל האדמה, אשר תוכל להיקרא ביום מימים על שמנו, מקום שנוכל ליצור חיים חדשים ברוחנו ובידי עצמנו.  והחיים האלה אשר ייווצרו על ידינו ומתוכנו, ישפיעו כהזרקת סם חיים על כל אברי האורגניזמוס שלנו בכל המקומות אשר הם מפוזרים ומפורדים שם;  כוח חדש ייכנס באורגניזמוס לברוא מחדש את חייו בצלם ובדמות נשמתו החיה.  עד שתבוא השעה המקווה ונזכה לגאולה שלמה.

ושוב אנו נפגשים כאן בנקודה שנייה, שמבחינה ידועה היא גם נקודה מרכזית, אשר בה נוכל להתאַחד למעשה.

אין בעולם כוח אשר יקשר אנשים זה אל זה כיצירה המשותפת.  משום שאין כוח אשר יחַיה את האדם, אשר יחדש אותו, ככוח היצירה.  אדם היוצר חיים יוצר גם עצמו מחדש, יוצר את ה'אני' שלו.  אדם היוצר עצמו מחדש – יוצר גם חיים חדשים.

לא באמצעות ויכוחים ולא על ידי משא-ומתן נוכל לבוא לידי הבנה הדדית, בכדי שאפשר יהיה לנו לעבוד בעבודה לאומית אחת.  ההבנה תבוא רק מתוך העבודה עצמה, מתוך יצירת חיים חדשים.  יעשו היהודים בכל אתר ואתר את עבודתם המקומית.  זה לחוד.  אך לפנינו, לפני כולנו, עומדת עבודה לאומית אחת כבירה:  ליצור לנו פינה מיוחדת עצמית לחיים לאומיים עצמיים.  ולעבודה זו נוכל לגשת מיד כהיפסק המלחמה.  התחלה כל-שהיא הלא קיימת כבר בארץ-ישראל (עתה חנוקה התחלה זו, רוחות רעות דיכאוה.  אבל בלבנו תקווה כי בינתיים תשוכנה רוחות-הזעם והנטע הרך ישוב לחיות ולפרוח, יען כי חי הנהו).

ובכן – ארץ ישראל?

אם ישאלני יהודי שאלה כזו – אני מניח את השאלה למשפטו הוא.  בלב בטוח אני מניח אותה, בלי חשש כל-שהוא.  רק תנאי אחד אַתנה את בעל השאלה:  שאף הוא יקשיב קשב נבון ומאומץ לתשובה אשר תעלה אליו מתוך נבכי נשמתו.  כי בפני נשמה יהודית אין ארץ-ישראל נרתעת.  רק תשמור הנשמה בתוכה זיק עברי כל שהוא, רצון כל שהוא לקיום העם העברי עלי ארץ.  הן לא לחינם תופסת ארץ-ישראל בזמן האחרון לבבות רבים כל כך מבין אחינו היהודים.

________

ובכן – ארץ-ישראל.

מה יש ביד היהודים שבארצות הגולה לעשות בשביל ארץ-ישראל?  מה תוכל ארץ-ישראל להעניק לארצות הגולה?

כאן אנו שבים למה שנאמר בסוף מכתבי הראשון, כי רק אז מוכשרים יהודי הגולה לעשות מעשה רב-ערך לטובת ארץ-ישראל, אם גם ארץ-ישראל נותנת להם דבר-מה בעל ערך חשוב.  מתוך כך נאלצים אנו להאיר בבת-אחת את שתי השאלות, או את שני צדדיה של השאלה האחת, יחד.  רק בראשית דברינו נפנה אל מה שארץ-ישראל מסוגלת לתת ליהודים בארצות הגולה.

המתת הראשונה, ואולי גם הכי חשובה, היא נתינת ההכרה בנפש שחיים אנו, שיוצרים אנו את חיינו, שמהווים אנו מציאות-מה, שמסוגלים אנו למעשה שהוא.  כבר נשינו טעם החיים האמיתיים, חיים של עם חי.  וכאן שב אלינו חוש זה מחדש.  אמנם פעוטים הם חיים אלה, זעירים זעירוּת מיקרוסקופית, טיפה בים, – אך בכל זאת טיפת-חיים היא!  הלא תבינו את ערך הדבר!  כל חיים ראשיתם מיקרוסקופית ומתחילים להתרקם מן התא, ממיקרואורגניזמוס.  חשוב רק שהטיפה תכיל חיים ותהיה מסוגלת לגדול.  טיפת-חיים אחת יוצרת יצירה חיה יותר מאשר עלול לעשות זאת ים גדול מלא מים.  וכדומה.

ואת זה, אמנם, אנו רואים בארץ-ישראל בכל המתהווה כאן.

ראשית כל – העבודה.  רק כאן אנו מתחילים לחוש מה זאת עבודה כלכלית לאומית.  כאן מתחילה העבודה להתקשר בלא-רואים קשר אורגני את האדמה, את הלשון (לא לחינם הם הפועלים שבכאן בין מחיי הלשון הדבקים ביותר), את כל מסכת החיים הלאומיים, את כל הפסיכולוגיה הלאומית.  כל זה, כאמור, מיקרוסקופי הנהו, בלתי נראה לעין, ואף על פי כן נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, שאין ארץ בעולם אשר תקשר את היהודי לעבודה כארץ-ישראל.  אם יהודי בעל נפש חיה הנהו, אם יש לו איזה שהוא רכוש רוחני משלו ויחד עם זה גם יכולת לעבוד – ודאי שיעבוד כאן.  לעתים עולה על הדעת רעיון, שצריך אדם להיות עני בנפש מהיוולדו או יורד, אם יש לאל ידו לעבוד והוא גר בארץ-ישראל ואינו עובד.  אולי טעות היא עמדי, – אין אני מעמיד עצמי כמבין גדול בענייני עשירות רוחנית.  אני מעריך רק לפי מבינוּתי אני.

מזה אנו למדים שהעבודה נהיית כאן לאומית אף מבחינה אחרת, יותר נעלה, וכמובן – שוב במידה מיקרוסקופית.  העבודה אינה עומדת כאן על קרקע כלכלי בלבד.  המלחמה בעד העבודה אף היא אינה נושאת כאן אופי של מלחמת מעמדות.  תכנה הוא לאומי טהור.  זו היא מלחמה בעד העבודה וכנגד הפרזיטיות.  מובן מאליו כי עוד מוקדם הדבר לקבוע מסמרות בעניין זה.  כי לעת-עתה אין כאן אלא התחלה, טיפה בים.  ואף על פי כן – מי יודע?  אולי תלוי הדבר בעצמנו, אשר ייווצר כאן דבר-מה חשוב וחדש.

במובן זה יוכלו יהודי הגולה לפעול הרבה בכוח השפעתם שהוא גדול כאן, או, יותר נכון, שערכו עלול להיות גדול, אם יפעלו פעולה מדעת.  אני מתכוון בעיקר להשפעה המוסרית, לדעת הציבור של היהודים בארצות הגולה שהיא ראויה להיגרס כדעת העם העברי.  עליהם לדרוש בכל תוקף שהעבודה בארץ-ישראל תיעשה רק בידינו.  כי בארץ-ישראל אסור שאדם יתפרנס מן האדמה אם אין הוא עובד עליה בעצמו יחד עם בני משפחתו (ולוּ אף מטעם זה, שאין לעם העברי בארץ-ישראל די אדמה – כי ירשה לעצמו רחבות מיוּתרת זו לגדל בעלי אחוזות מפונקים).  אם יש אדמה ברשות מי שהוא, הרי הוא ובני ביתו מחויבים לעבוד אותה.  ורק במקרים ידועים כשהידיים העצמיות אינן מספיקות רשאי הוא לקחת לו עוזרים, ומובן מאליו שאלה צריכים להיות יהודים.  אם לאמת, צריכה האדמה בארץ-ישראל להיות קניין-הלאום.  זהו עיקר הרעיון של הקרן הקיימת.  ואולם לא פחות מזה חשוב הוא עיקר-העבודה.  קרקע לאומי ועבודה לאומית – אלא הם שני פנים של עניין אחד.  אך בשעה זו אנו עומדים קודם כל על תביעת העבודה הלאומית, והיא אשר תביאנו בהכרח לקרקע לאומי.  כי זה הדבר הראשון שהעם העברי מבקש, או צריך לבקש, כאן בארץ-ישראל:  ליצור חיים בידיים עצמיות ולא מעשה פרזיטים.  הפרזיטיות הרי פירושה שוב – גלות.  העם העברי רשאי לדרוש עבודה עברית בכל מקום בארץ-ישראל.  דרישה זו, השפעה זו, היא אחד הדברים שהיהודים בארצות-הגולה מסוגלים לעשות בשביל ארץ-ישראל, אחד הדברים העושה אותם שותפים לחיינו וליצירתנו בארץ-ישראל.  ההשפעה תהיה טובה כפליים:  קודם כל תהיינה יותר ידיים עבריות עסוקות בעבודה.  ושנית:  העובדים יחושו עצמם מאוששים יותר, יקבלו חיזוק רוחני מוסרי.  הדעת כי העם העברי בא לידי הכרה שחיינו צריכים להיווצר בידי עצמנו – זו היא תמיכה מוסרית רבה ונאה לעבודה בארץ-ישראל.

אולם המתנה החשובה ביותר שיהודי הגולה צריכים ויכולים לתת, היא משלוח כוחות צעירים לכאן, אשר יבואו לעבוד וליצור את חייהם.  וכל מה שהכוחות יהיו מרובים יותר ועשירים יותר בנפש, כן יגדל ערך המתנה.  לא רק לידיים אנו זקוקים כאן, – אנו מתפללים שיחד את הידיים, אשר תעבודנה מתוך מאמץ, תהיה גם נשמה אשר תחיה חיים מאומצים, עשירים, נעלים;  תעבוד גם מחשבה אשר תאיר הארה מאומצת את כל צורת-העבודה, את כל פני החיים, את כל הסבל והמצוקות.  אנו מניחים כיום את הבסיס לבניין חיינו החדשים, ונחוץ הדבר שהבסיס הזה ייבנה אבנים גדולות, מוצקות.  כוחות דורשת ארץ-ישראל מאת העם העברי, כוחות כבירים, עשירים, רכוש רוחני;  רכוש חמרי בלבד לא יעשה כאן כלום בארץ-ישראל, בכל אופן לא ייצור כלום.

בכלל יהא הדבר לקו לפנינו, בשעה שאנו ניגשים לאיזו פעולה שהיא בארץ-ישראל, לשאוף יותר ליצירה מאשר לעשייה סתם;  לחשוב בעיקר על רקמת חיים חדשים, נעלים, מקוּוים ולא על הפיכת פני הארג הישן המשומש והדהה לצדו השני.  ארץ-ישראל היא יותר משמלת-חג ישנה, יותר ממקור-מחיה טוב, מדבר-קבלנות טכני.  אליה צריך לגשת בקנה-מידה גדול אנושי-מקיף, קוסמי;  באותו קנה-מידה שנשתמר בחלומותינו הישנים על הגאולה ועל ארץ-ישראל.  כי בזה שמורה כל זכותנו על ארץ-ישראל, בזה אצור כל כוחנו למען ארץ-ישראל.  כוח אחר חוץ מזה אין עמנו.  אך כוח זה הוא עצום למדי, אם רק נדע להכיר אותו ולדלות אותו.  בקנה-מידה קטן לא נפעל כאן מאומה.  אפילו מקור-מחיה הגון – בשביל האומה, כמובן – לא ניצור בו.  בצדקת הנחה זו אפשר להיווכח על נקלה ובבהירות כשנתבונן אל מה שהוקם כאן בקפיטלים עצומים ובקני-מידה קטנטנים.  בַכל אך חורבן תחת בניין;  אך גלות תחת התחדשות.  מה שיש לו ערך אמיתי בכל מפעלי הבניין הקודם נוצר על ידי אנשים כבני ביל"ו, אשר לעיניהם היה עוד קנה-המידה הגדול.

לא ארבה לדבר בזה, כי אף עניין זה הוא מן הדברים שאינם ניתנים להוכחה.  רק האיש אשר ניגש להעריך את חייו בקנה-מידה גדול, ישיג את העניין בלא כל הוכחות שהן.

ורק אחת אני רואה לחובה לי להגיד כאן:  אל ייראה הדבר כי אני מעלה כאן  דיבורים על פריחה באוויר-השמים, על קנה-מידה שכולו רוחניות.  אני מדבר כאן בראש וראשונה על עבודת-כפיים פשוטה, על עבודה עצמית.  זה היסוד שרק הוא עלול לתת קיום ממשי בעל ערך לכל מעשינו ויצירותינו בעולם הגשמי והרוחני כאחד.  דעה שגורה מהלכת, שליצור יכול האדם רק במוחו, ברוחו, באינטואיציה רקומת-אוויר.  ואף בעלי-הטובות שלנו 'יוצרים', 'יוצרים' יישוב – בעמל ידיים זרות.  אולם כבר הגיעה השעה שנבין, כי את החיים אפשר ליצור בעיקר בידיים, באינטואיציה זו התופסת את האדם כולו, המניעה את כל הגוף ואת כל הנפש, – זו האינטואיציה ששמה:  'חיים', 'רוח-חיים'.  אם, בשעה שאתם באים ליצור חיים, אין אינטואיציה בידיכם, כי אז איננה אתכם כל עיקר.  אך דא עקא שהפרזיטיות כה העמיקה בתוכנו, כה מקיפה ולופתת אותנו, כה חודרת לתוך כל ישותנו, – עד כי חדלנו מהרגיש בה.  פרזיטים אנו המתקיימים על גבי ידיים זרות ואין אנו מרגישים, כי על ידי כך היינו לפרזיטים המנצלים גם את המוח הזר, את הנשמה הזרה, את החיים הזרים.  לעבוד בעצמנו, לחשוב מחשבה עצמית, ליצור ולחיות בכוח עצמנו, – כל אלה דברי-תורה הם בשבילנו, שאנו צריכים עדיין ללמוד אותם.  ואף אמנם ארץ-ישראל מלמדת אותנו תורה זו.  אבל תלמידים קשי-הבנה אנחנו.  איך-שהוא ומעט מזער אנו לומדים בכל זאת.

_________

אנו לומדים לעבוד עבודה חיה;  אנו לומדים אף לדבר דיבור חי בשפת נשמתנו החיה.  ושוב אותו חזיון לפנינו.  קשה עלינו לימוד העבודה ואף לימוד הדיבור עולה לנו לא בנקל.  ובכל זאת אנו לומדים וגם מצליחים במקצת בלימודנו.  אף זה מראה לנו על הכוח האצור בחיים, ולוּ אף בטיפת-חיים, אתם רואים, ידידי, שאין אני נוטה כלל להפליג לפניכם בסיפורי-נסים.  אין אני בא לאמור שבארץ-ישראל הלשון שלנו חיה, שכאן מדברים עברית בכל מקום.  באופן יחסי לא רב הוא מספר המדברים עברית, והלשון עצמה אינה חיה עדיין ואינה מדוקדקת בפי המדברים, ואף על פי כן עובדה היא שהלשון צומחת ומשגשגת.  לא רק הלימודים בבתי-ספר, האספות, ההצגות וההרצאות מתנהלים בעברית, אלא שגם בחיי יום-יום מתפשטת הלשון יותר ויותר.  חוג המדברים מתרבה והדיבור עצמו הולך ומשתבח.  ובשמעכם ילד מדבר אל אמו עברית, ורק עברית, משום ששפה אחרת אין בפיו – ומספר הילדים האלה הולך ורב מיום ליום – או בראותכם ילדים מצחקים, מתקנטרים בדברים, נִצִים בעברית, הרי – בין שתרצו ובין שלא תרצו – חייבים אתם להודות כי טעם חיים מורגש בזה, אין זאת שיחת אנשים, חברים ל'חובבי שפת-עבר'.  מלבד זה הלא היתה לנו כאן גם מלחמה בעד העברית את חברת 'עזרה'.  אמנם פעוט הוא מקרה-מלחמה זה לעומת אותה המלחמה הממשית, שעם חי – כצ'כים או כפולנים, למשל – מנהל בעד קיום לשונו.  אבל, אם קטנה או גדולה היתה מלחמה זו, אך העיקר – כוח החיים – הורגש בה.  וראיה לדבר שהעניין תפס כל כך את לבות ידידינו בארצות-הגולה.  ולא לשווא.

אם נכונה האמרה ש'הסגנון הוא האדם', כי אז ראוי הדבר לגרוס בוודאות ש'הלשון היא האומה'.  העברית שלנו בארץ-ישראל משמשת לנו ראי נכון המשקף בבהירות את חיינו בארץ, את גלותנו שאיננה נוחה כלל, אף כאן בארץ-ישראל, לשחרר את נשמתנו מתוך ידיה.  מתוך ראי זה אנו רואים בבהירות מדויקת מה רב הקושי בפעלנו ויצירתנו, קושי הבא מתוכנו גופא, מתוך גלותנו הפנימית, הרוחנית.

לעיל אמרנו כי כאן מתחילה העבודה להתקשר קשר אורגני את השפה.  אבל התחלה זו קשה, קשה מאוד וקטנה כל כך, עד כי אפשר יותר לשער את מציאותה מאשר לחוש בה.  די לנו אם נגיד שלא הכל, שמעטים מאוד, חשים כי כאן צרי להיות קשר אורגני כזה.  ומאין תימצא הרגשה כזאת, אם גם הנחיצות בעבודה עצמית מורגשת אך מעט מאוד, ולא אחטא לאמת אם גם אומר, שאינה מורגשת כל עיקר.  לא רק על יישוב ארץ-ישראל פשוטו כמשמעו, כי אם אפילו על אודות מרכז רוחני נקל ונוח כל כך לחשוב ולדבר ולכתוב מבלי להעלות את הצורך בעבודה עברית, אף להביא את זו בחשבון, רק במידה שהיא צריכה להאציל חן של יום-טוב על עסק-החולין הזה.  ובלבד שתימצא ליהודים פרנסה קלה ו'כשרה', למען יוכלו לעסוק בתורה ובחכמה ובמעשים טובים.  ומכיוון שכך אין לתמוה כלל שנמצא סופר אחד ב'הצפירה', אשר גילה בחזון-הנבואה שלו אחרית-אושר גם נעלה מזו והיא:  שארץ-ישראל תהיה בעתיד ארץ תיירים ומזה תשאב בכבוד את מחייתה.  ביתר פשטות:  ארץ ישראל תהיה למין בית-אכסניה גדול.  האם אין בזה משום פרנסה נאה, האין זה חזון-ייעוד נעלה בשביל עם ישראל?  וכל עוד קיימות השגות כאלה על תכלית-חיפושינו בארץ-ישראל – אֵי-מקום לקשר חי שהוא, אשר יקשר את חיינו, את פעלינו, אל לשוננו?  מה הם המושגים החדשים, מה הם הרעיונות המקוריים, זעזועי הנשמה הדורשים ביטוי מיוחד, אשר יוכלו לעלות ולצמוח על קרקע שכזה?

נחוץ שנדע ברור במה הוא כוחה של שפה לאומית:  נחוץ כי נדע שהלשון מהווה כוח-חיים לאומי כביר רק במקום שקיימים חיי-עם מיוחדים, הזורמים ויוצרים בדרכם הלאומית המיוחדת ודורשים על כן אמצעי-ביטוי מיוחדים להם, – שפה לאומית מיוחדת.

ואנחנו מה?  היש לנו חיים משלנו, חיי-עם מיוחדים לנו, מלאי חיוּת ויצירה, אשר ידרשו אמצעי-ביטוי מיוחדים?  חיינו בארצות הגולה – אם רק אלה קרויים חיים – ניתנים להתבטא יפה וביתר כוח – בכל מקום בלשון עם המקום.  יען כי חיינו אינם אלא בבואת חיי העם ההוא ותוּ לא.  הלשון המיוחדת לנו באותם המקומות אינה אלא ז'רגון, בליל יסודות שונים מתוך שפות שונות, יען כי גם חיינו אינם אלא ז'רגון, בליל יסודות של חיים שונים.  וכל עוד לא באנו לידי הכרה ברורה, לשאיפת-חיים מוצקת, שהיינו בארץ-ישראל צריכים להיווצר מהחל ועד כלה בידינו גופא, בעמל כפינו ורוחנו;  כל עוד שרוח החיים הלאומית המפַכה בנו וכוח-היצירה הלאומי אשר בנו אינם די חיים וערים, עד כי נרגיש שאחרת אי-אפשר לנו, – סימן הוא שהלשון הלאומית האמיתית שלנו אף בארץ-ישראל אינה יונקת עדיין מן החיים, ואף כאן אין לעברית אותו הכוח אשר יעורר וידחף אותה לחיים ולשגשוג.

אדרבה, התבוננו-נא אל חיי המושבות הגדולות שלנו, ונוכחתם אם נוצר שם בחייהן דבר-מה אשר ידרוש בהכרח ביטוי עברי חדש מיוחד.  לאמיתו של דבר מדברים שם האיכרים ז'רגונית (חלק מהדור הצעיר אשר לא עזב את ביתו מדבר עברית במקצת), משום שגם כל אורח חייהם אינו אלא מעין ז'רגון.  את אופיים של החיים במושבות האלו נגדיר הגדרה הולמת, אם נגיד שחיים אלה אינם מוכשרים לקשור אליהם אף את בני האיכרים עצמם.  הדור הצעיר ספג כל כך לתוכו את תוכן החיים האלה, עד שברובו הלך לחפש את היסודות העיקריים המהווים את החיים מסוג זה, – פרנקים, נפוליאונים, דולרים ופונטים, – הלך לחפש אותם במקום שהם מצויים ביותר:  באמריקה, באפריקה, באוסטרליה וכו'.

מרבים יותר לדבר עברית בחוגי הפועלים, ויותר מזה, אולי, בין הפועלות.  יש לציין שנערות אשר מעולם לא למדו בחדר רוכשות להן את השפה ביתר קלות, ובכלל הן נוטות לדבר עברית יותר מן הבחורים.

ורק כאן, בחיי הפועלים, מתחיל להתרקם הקשר בין החיים המבוקשים ובין השפה העברית.  כאן, בחוג זה, מחפשים דבר-מה וקול-החיים עולה ומגיע לכאן מאיזה מעמקים שהם.  אך הקשר הממשי הוא לעת עתה אך בחינת חלום רחוק, – כרחוק החיים המבוקשים.

בעבודה, בלשון, מתבטא העם, האדם.  העבודה והלשון עולים לנו בקושי, משום שקשה, קשה מאוד, ליצור אדם חדש ובעיקר קשה לאדם ליצור עצמו מחדש.  שאיפה זו להתחדשות עצמית היא אולי הנעלה ביותר, ואולם היא גם הכי קשה בשאיפות.

ואולם, כפי שאמרנו, צומחת בכל זאת הלשון במידה ידועה וגם העבודה צומחת וגדלה.  יש, אפוא, להעלות על הדעת שגם האדם צומח ועולה.  קשה להבחין בגידולו של עשב ולא כל שכן בגידולה של רוח האדם.

והנה, אף בעניין הלשון יש ביד יהודי הגולה לפעול הרבה בכוח השפעתם המוסרית.  אך לשם כך נחוץ כי יושפעו ראשונה כהוגן מאת ארץ-ישראל.  אם העם כולו ירצה בחיים מדעת, ישפיע רצונו זה עלינו כי נחיה חיים עמוקים ונבונים יותר, כי חיינו יוסיפו מיום ליום לקנות שלמות אורגנית, כי שלמים נהיה החל משרשינו אשר יחדרו לתוך מעמקי הטבע, החל מנשמתנו, ממוחנו, מפועל-ידינו, ועד לביטוי שיבטא את חיינו בלשוננו.  רצון העם, אם רק פועל הוא פעולה חיה, בתור רצונו של עם, – הרי הוא מהווה את זרם החיים הלאומיים.  אף כאן ישנה השפעת-גומלים.  בין שהיהודים בארצות הגולה ידברו עברית (השאיפה לכך והכיבוש הזה הם עניינם המקומי של היהודים בארצות מגוריהם) ובין שידברו בשפות אחרות (ודאי שהיוּדית של עכשיו לא תעצור כוח לעמוד בפני השפות ההן.  רק העיוור לא יבחין בזה), – השפעת השפה העברית החיה על העם כולו, על נשמתו, תהיה גדולה במידה שהלשון תהיה חיה בארץ-ישראל.  אפשר לאמור, כי באותה שעה שלשון-הקודש שלנו תקום לתחייה גמורה בארצנו הנושנה, יהיה הדבר לאות, כי עמנו, עם-ישראל הזקן, שב אף הוא לתחייה, היתה לו עדנה מחדש.

העבודה, הלשון, האדם, החיים, – כל אלה מביאים אותך מיד לחשוב על אודות בתי-הספר.  אף בתי-הספר, כעבודה וכלשון, מקיף את החיים כולם, אם גם מצד אחר.  בית-הספר מהווה את הדור החדש וודאי שכאן היו יכולים להיווצר חיים חדשים, אדם חדש, – לוּ רק היה בית-הספר את אשר הוא צריך להיות.  לא על שאלת בית-הספר שלנו בכלל אני מתכוון לדבר בזה:  השאלה היא רחבה יותר מדי.  ואולם נראה לי, שמאותו צד שאנו מדברים בו כאן, אפשר לפי דעתי להכיר בבתי-הספר שלנו שאיפה ללכת בדרך הנכונה.  רואים אנו, למשל, כי כמה וכמה תלמידים ותלמידות, חניכי הגימנסיה ושאר בתי-הספר, הולכים לעבוד.  בכלל אנו רואים כמעט מצד כל בתי-הספר והמורים התקרבות ידועה לספירות העבודה והעובדים.  הופעה זו, אמנם, איננה כללית ואינה במידה המספקת, אבל ממשות כל שהיא יש בזה והיא נותנת בנו תקווה.

מזה יש להסיק מסקנה לא רחוקה כל כך שרעיון האוניברסיטה בארץ-ישראל אינו מסוכן, כפי שהדבר מתואר בדמיונם של כל אלה החוששים ל'רוחות' ולרוחניות.  אם מכתלי האוניברסיטה יבואו אנשים לעבודה – והתקווה תעודדנו כי חלק ידוע ודאי שיבוא – כי אז גם אלה אשר יבואו מן העבודה אל האוניברסיטה ילכו אליה בדרך הנכונה, בדרך המסתעפת מתוך חיים ועבודה ומוליכה שוב אל חיים ועבודה.  מזה תצא תועלת גם לשתיהן:  לעבודה ולאוניברסיטה יחד.  כאן, מתוך השפעת-גומלין זו, עלולה להיווצר מחשבה חדשה, אשר תצמח באופן ישר מתוך הטבע שלנו, מתוך יצירתנו, מתוך חיינו.

ואולם ניגש אני אל העניין גם מצד שני.  בשעה שאני מדבר על בתי-הספר והאוניברסיטה אין אני הוגה רק בארץ-ישראל בלבד, כי אם גם בארצות-הגולה.  יירתע כל הרוצה בכך בפני רעיון 'בעל-ביתי' זה, – בעיני חשוב מאוד הדבר, שהנוער שלנו מארצות הגולה יקבל במידה ידועה את האפשרות להתחנך בארץ-ישראל.  דבר זה יהיה לו בלי ספק ערך משפיע עצום על היהודים שבאותן הארצות ועל חייהם הרוחניים, וגם יהווה מגע-ומשא חי בין ארץ-ישראל ובין עם ישראל בשאר ארצות.  ינהרו, אפוא, כוחות צעירים לעבוד ולחיות בארץ-ישראל, יבואו ילדים ומבוגרים ללמוד בארץ-ישראל (אף מאלה ייבּדל ודאי חלק אשר יישאר לעבוד ולחיות כאן) – זה יאציל חיים ואורה לשני הצדדים:  לארץ-ישראל וגם לגולה.  אף כאן תתגלה השפעת-גומלים.  אם חי תחיה ארץ-ישראל, אם תיצור חיים, יגרום הדבר שגם חיי היהודים בשאר ארצות יתעמקו, יתעשרו וישובו להעמיק ולהעשיר את החיים בארץ-ישראל.

ומכל חלקי העם יינהו ניצוצות וגרעינים לארץ-ישראל.  ואיש-איש ממקום מושבו, מכל קצווי-תבל, מאפסי-ארצות ואפקים, יבוא, ועליו אבק-האדמה שהיה מעוּרה בה, שינק ושאב ממנה את חיותו וספג מתוכה ייסורים וצער.  ובנשמתו יביא מאור השמים ההם, אשר הם לבדם ריפאו את הנשמה הקרועה הזאת באורם ובשירתם.  האם כל זה ימעט בכדי לברוא שמים חדשים וארץ חדשה?

_________

מובן הדבר, כי בכל מעשינו ויצירתנו בארץ-ישראל אין אנו לגמרי ברשותנו.  אך על צד זה, על הצד הפוליטי, לא דיברתי כאן, לא איש הפוליטיקה הנני, ואין זה מענייני.  יהגו בדבר אותם האנשים המוכשרים לעשות-מה במקצוע זה.  עניין שיחתי נסב אך על הדברים התלויים בנו.  וזה אצלי העיקר.  אני מוצא שרצונו הכביר של עם יוכל לכל.  אם יהיה בנו רצון מוצק, אפשר שגם נסבול ייסורים, שנעבור דרך מתלאות ומכשולים, שנביא קרבנות רבים, אך בחיים נישאר וסוף כל סוף גם נגיע לנצחון שהוא.  עבודתנו אין לה כל מגע את הפוליטיקה.  לוּ רק תירגענה קצת רוחות-הזעם ושוב נוכל לעבוד.

ועוד בשאלה חשובה אחת לא נגעתי כאן – זו היא השאלה על דבר יחסינו אל הערבים.  השאלה הנשאלת בזה אינה בעיקר מצדה הפוליטי, אלא מצדה המוסרי.  באים ומראים לנו על הסתירה המוסרית העמוקה העצורה בכל חזוננו על ארץ-ישראל.  אף הפעם לא אדבר בעניין זה.  מכתבי ארכו גם בלאו-הכי יותר מכפי ששיערתי.  אפשר שנעלה שאלה זו בהזדמנות שיחה אחרת.  רק רמז כל שהוא אוכל לתת בזה:  זכותנו על ארץ-ישראל קיימת כל עוד אנו קיימים, כל עוד קיימת בתוכנו השאיפה ליצור ארץ-ישראל נעלה אשר לא נוצרה וגם לא תיווצר בידי אחרים.  ויחסינו אל הערבים – עד כמה שהם תלויים בנו, כמובן – צריכים להתבסס על יסודות חדשים, על אותם היסודות, אשר כּוּנוּ במכתבים אלה בשם אינטרסים לאומיים נעלים, אנושיים-כלליים, קוסמיים...

הייתי מוצא אולי עוד דבר-מה – ואולי גם רבות – לאמור לכם;  אותו דבר-מה המביע את המרובה אשר יהמה האדם לאמור בשעת פתיחת-הלב.  ואולם המיה זו אינה ניתנת להימסר בדברים, ואם כוח אצור בה לפתוח סגורי-לבבות – תוּבּע גם בלי מלים, כרחש-לוואי ממעמקים אל העניינים המוכרחים למצוא להם ביטוי בדברים.

רעיון אחד הביאני לכתוב אליכם, ועתה, בשעה שאני מסיים את דברי, מרחף לפני עיני רעיון יחיד זה ונפרד מעלי כנשמה זו המסתלקת ועולה לעמוד לפני כס-הדין – איך ייחתך גורלה:  הלעולם-האמת או, חס וחלילה, לעולם התוהו?

מי יודע?.. מי יודע, אם גם בשעה זו – כמדומה שהמלים 'בשעה זו' מספיקות גם בלי פירושים יתרים – נגיע סוף-סוף להתבונן על סביבנו ולראות עד תכלית את מצבנו האיום, בכדי לגשת ולרפא ריפוי נאמן את נשמתנו הקרועה;  מי יודע, אם גם עתה נמצא דרך לבוא לידי הבנה הדדית, להתאחד למפעל לאומי אחד כביר, – מי יודע?..

אמרו, אפוא, אתם, ידידי, אם באמת מצאתי, בפנוי אליכם את הכתובת הנכונה?,,

ושאו שלום וברכה...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] המכתבים [הללו] נכתבו יוּדית בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה ונדפסו בעיתון היהודי-גרמני 'דער יודע'. [הערת המו"ל]