_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים לגולה: מכתב חמישי

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

ידידַי!

כותב אני לכם מעתה בעברית, כי אני רואה מעתה אפשרות, והאפשרות מחייבת אותי לכתוב לכם מעתה בשפתנו.

הרבה עבר עלינו ועליכם מן העת, שכתבתי לכם את מכתבי הראשונים, מתחילת המלחמה העולמית עד היום.  הרבה נשתנה, נשתנה קודם כל, כמובן, לרעה.  הרבה נעדרו מקרבנו, הרבה נהרס ונחרב.  וירידת הרוח האנושית הגדולה, הנוראה, שבאה לעולם עם המלחמה ועם ה'שלום', חיבלה גם את רוחנו עד להשחית.  ירדנו פלאים בארצות הגולה, אבל גם בארץ-ישראל ירדנו.

אולם אין רע בלי טוב. יש לציין גם ניצוצות מאירים.  והניצוץ היותר גדול, הניצוץ הקיים והמתגבר מתוכו, המבטיח להיות לאור מאיר את כל דרכנו, לרוח מחיה ויוצרת את כל עבודתנו לתקומתנו, היא תנועת 'החלוץ', תנועת הדור הצעיר לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית.  הנני מדגיש: לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית.  במקום הזה, לעניין שפת מכתבי מעתה, חשובה לי בייחוד ההדגשה על העברית.  זכינו לראות אלפים צעירים וצעירות באים לארץ-ישראל לעבוד, כשהרוב הגדול מהם מדבר עברית, וביניהם לא מעט מדברים יפה מאוד.  זכינו לשמוע מפי חלק מהם תוכחה, האשמה, על אשר אנחנו, בארץ-ישראל, יותר מדי סבלנים ביחס לדיבור הז'רגוני, פחות מדי קנאים לעברית.  בעוד אשר עד היום – ומצד ידוע גם היום – הורגלנו לשמוע תוכחות והאשמות ממש הפוכות:  על אשר אנחנו יותר מדי קנאים לעברית, על אשר אנחנו מכריזים חרם (כך מכריזה המליצה האידישיסטית) על דוברי אידיש, על אשר אנחנו 'קובעים צנז' לבאים להיבחר לאיזה מוסד ציבורי בארץ-ישראל, בדרשנו מהם ידיעת השפה העברית, לפחות בדיבור.

העבודה החיה הזאת, התנועה החיה לעברית בקשר עם התנועה לארץ-ישראל ולעבודה, מחייבת אותי חיוב חיוני, חיוב מתוך עצם החיים בלי אמצעי, לכתוב לכם מעתה בשפתנו החיה.  פה אין מקום לשאלות, לפקפוקים או לוויכוחים.  פה לא תביעה מתוך קנאות יתרה, מתוך הסברה או מתוך הרעיון, – פה תביעת חיים, החיים בעצמם, במידה שמתעוררים בנו חיים עצמיים, תובעים ממנו תחיית שפתנו.  יותר נכון, החיים בעצמם, במידה שהם מתעוררים בנו בכל תקפם ובכל עמקם, מעוררים בנו את שפתנו לתחייה, או מעוררים בנו את הצורך החיוני להרגיש את שפתנו חיה בפינו.

אני הלא כותב אליכם, ידידי, אליכם החברים החיים שבעמנו, בין היודעים ובין לא-היודעים עברית, באשר אתם שם.  ולבי אומר לי, והחיים אומרים לי, כי במקום שיש לב יהודי חי, בין אם בעליו יודע ובין אם אינו יודע עברית, שם ימצאו דברי מסילות, ישפיעו חיים, יעוררו – במקום שאין ידיעה מספקת בשפה – את הצורך החיוני לדעת ברור, לתפוס לכל עומק חיוניותו מה שמדברים החיים המתייצרים בארץ-ישראל בשפתם הטבעית, בלתי-האמצעית, בשפתנו החיה.  חיים מעוררים חיים.

בא אני לכתוב לכם על החיים המתייצרים בארץ-ישראל, אבל ביתר הרחבה.  לא ארץ-ישראל היא הפעם עיקר ענייני, כי אם עם ישראל בכללו, בכל היקפו, בארץ-ישראל ובכל ארצות פיזוריו.  עצם החיים המתייצרים בארץ-ישראל דורשים הרחבה כזאת.  אנחנו באים להניח יסוד לבניין בית ישראל החדש, לבניין עמנו וארצנו לפי כוחנו ולפי רוחנו בזמן הזה.  היסוד צריך, כמובן, להיות די רחב, בכדי שיחזיק את כל הבניין.  אולם במידה שאנחנו נכנסים לתוך עצם העבודה, אנחנו רואים, כי אין מידת היקפו של היסוד ברורה או ידועה לנו, ואנחנו מוכרחים אחרי כל שיעור היקף, שתפסנו בעבודתנו, לשוב להרחיב את ההיקף יותר ויותר.  יותר מדי רחוקים אנחנו מחיים לאומיים עצמיים, יותר מדי תובעים ממנו החיים המתייצרים, בשביל שנתפוס את מידת היקפם בפעם אחת.

בתחילה, בעליית המתיישבים הראשונים, הביל"וים וחבריהם, היה היסוד רכישת קרקעות בארץ-ישראל.  אמנם גם הם, מתוך הרגשה בלתי-אמצעית, התחילו בעבודה.  אולם ההרגשה לא היתה די עמוקה, די מוּארה באור הרעיון הכללי, ולא היה בה די כוח לעשות את המהפכה הדרושה ברוחם ובחייהם.  אחרי עבור זמן ידוע הם הזניחו את העבודה העצמית ואת העבודה העברית בכלל והשלימו עם העבודה הזרה.  נשאר רק הרעיון של רכישת קרקעות, כלומר של קניית קרקעות בכסף או, כמו שקראה לזה המליצה, של גאולת הארץ.

העולים החדשים, משנת תרס"ד ואילך, עמדו עמידה נכונה על הדבר, כי אין גאולה לארץ בלי עבודה עצמית.  קנייה בכסף אינה גאולה.  הם העמידו במרכז כל העלייה והיצירה היישובית את העבודה.  באופן כזה התרחב והתעמק היסוד עד כדי להקיף את רעיון העבודה.  הרחבה והעמקה גדולה, מקיפה וחודרת לכל תאי הרוח ולכל יחסי החיים במידה כזאת, שעד היום לא תפסוה כהלכה רוב הציונים, אף לא רוב עסקני הציונות והעומדים בראשה.  הרעיון מחייב יסוד חדש לא רק לגאולת הארץ, כי אם לכל בניין החיים ולכל תחיית הרוח.  וגם הרעיון לא נולד במלוא היקפו בפעם אחת, כי אם הלך והתרחב והתעמק:  מכיבוש העבודה עד הקבוצה ומושב-העובדים וכן הלאה.

מאחרי המלחמה מתחילה תקופה חדשה, עם אפשרויות חדשות ועם עלייה חדשה, ואנחנו עומדים שוב לפני הרחבה חדשה.  על ההרחבה הזאת לא עמדנו עדיין.  רואים אנחנו, כי הקשר בין ארץ-ישראל ובין העם אשר בגולה הולך ונעשה יותר אמיץ, המשא-והמתן ההדדי יותר חי, מאשר לפני המלחמה.  אולם מה מחייב הקשר הזה, עד היכן מגיעה ההתחדשות, שהוא מחייב – זה לא הוברר לנו כל צרכו.

לפני המלחמה היה הקשר הזה רפה ומצומצם.  היישוב ארץ-הישראלי, עד כמה שהיה זקוק לעזרה כספית, היה לו עסק עם המוסדות הציוניים אשר בארץ-ישראל.  לעזרת הגולה בלי אמצעי לא היה זקוק.  וגם היקף העבודה היה מצומצם ולא עבר את גבול הארץ.  ומתוך כך גם הגולה לא התעניינה הרבה בארץ-ישראל.

המלחמה עם פורענויותיה הזקיקה את ארץ-ישראל לעזרה תכופה מצד הגולה בלי אמצעי, בייחוד מצד אמריקה.  הדבר הזה הכיל גם טובה ידועה וגם רעה, אולי לא פחות ואולי גם יותר גדולה מהטובה.  מצד אחד, באה הקלה, אפשרות לחיות ולעבוד, עד כמה שהתנאים הקשים הניחו מקום לזה.  באה התקרבות ידועה והתעניינות ידועה בין שני הצדדים.  למשל, באה קבוצה של רופאים וסידרה יפה את העזרה המדיצינית בארץ-ישראל וכדומה.  ומצד שני, מאחר שהעזרה באה בתור מעשה צדקה, היא גררה אחריה מה שגורר אחריו תמיד מעשה צדקה:  ירידה מוסרית לעזוּר וגם לעוֹזר.  הנעזרים הרגישו את עצמם, אם בהכרה ברורה או לא ברורה, בתור נעזרים, נתמכים, והעוזרים הרגישו את עצמם בתור עוזרים, תומכים.  נברא אותו היחס שבין דוֹד עשיר וקרוב עני.  אפילו המוסד 'הדסה', שהנו בכלל מוסד חשוב מאוד, מוסד עובד בארץ, עובד באמונה, במרץ ובהבנה, אינו נקי מהמידה הזאת של בעל המאה.  ראָיה לדבר, הראיה היותר קרובה – יחסו אל הרופאים והרפואה המקומיים – יחס בכל אופן לא משובח.  אם כי, מצד שני, אין לאמור, כי הרופאים המקומיים עומדים במובן זה על הגובה הראוי.  מכאן – עמדתם של הציונים האמריקאיים בכלל ביחס אל ארץ-ישראל ואל העבודה והעובדים בה, עמדה של דוֹד עשיר, בעל המאה.

קשר יותר פנימי בין ארץ-ישראל ובין העם אשר בגולה, קשר חי, קשר ברוח של התעוררות לאומית, הולך ונברא מאחרי המלחמה ומאחרי שנפתחו לפנינו אפשרויות פוליטיות חדשות.  באה התקשרות הצעירים העובדים בארץ-ישראל עם הצעירים אשר בגולה, השואפים לעבוד בארץ-ישראל, התאחדות 'הפועל הצעיר' עם 'צעירי ציון', נברא בגולה 'החלוץ', באה עלייה חדשה, אשר התחילה במידה רחבה.  התחילה תנועה, אשר לולא המאורעות ביפו בראשון למאי, יותר נכון, לולא הפירוש, שנתנה להם, והמסקנות, שהסיקה מהם ממשלת הנציב היהודי, היתה יכולה להיות במשך הזמן לתנועה לאומית חיה רחבה.

מה שהוליד פה קושי ומבוכה מצד עצם הדבר הוא, שכל זה בא לא בדרך התפתחות טבעית מתוך עצם עבודתנו היישובית, כמו שהתפתחה, למשל, הקבוצה מתוך כיבוש העבודה, כי אם בכוח גורמים חיצוניים ובאופן פתאומי.

בראשונה, עם בוא הכובשים החדשים, באה אנדרלמוסיה גמורה.  התמורה היתה פתאומית ומדהימה.  המצב החדש היה נבדל מהמצב הקודם הבדל כל כך חותך, עד כי הרוב הגדול ראה בו ממש יציאה משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול.  נבראה אווירה של התלהבות.  במקום המחשבה ורגש החיים הטבעי, בלתי-האמצעי, במקום התבוננות במצב ושאיפה להכירו כמו שהוא, להכשירו לשאיפותינו ולהתכשר אל התביעות החדשות שהוא מעמיד לפנינו, התחילו לעבוד הדמיון הנלהב והרגשנות הנפרזה.  הפרי הראשון היה הגדוד העברי.  'היציאה מן הפסים' של עבודת החיים, הנושאת את עצמה,היתה גמורה.  מכל הצדדים עפו המליצות:  'הרחבה', 'הרחבת הגבולין', 'מעוף'.  צצו ככמהין תכניות יישוביות, פיננסיות, סוציאליות, תרבותיות, אחת נפלאה מהשנייה.  באוויר צלצלו תביעות של תיקון העולם, של גאולת האנושות, וקודם כל התביעה להתאחד עם 'פועלי ציון' (שהם בעצם ברובם הגדול לא רצו להתאחד עמנו) ועם פועלי כל העולם, להיכנס אל האינטרנציונל (איזה?), וכן הלאה.

התוצאות ידועות.  אינני רוצה לנגוע בהן, אם כי מבחינה ידועה היה אולי הבירור האוֹבּייקטיבי, ככל בירור אובייקטיבי, מועיל, בייחוד לאלה, המבקשים לברר לעצמם את מהלך החיים ואת היחסים בקרב העובדים באובייקטיביות גמורה.  אולם, ראשית קשה מאוד ואולי גם אי-אפשר לבאר בדברים מה שצריך לא רק להכירו, כי אם גם לחיותו, לחיותו בכל כוח החיים, בכל כוח הרוח, המחשבה והרגש בלתי-האמצעי.  שנית – וזה עיקר – אינני בטוח בעצמי, כי יעלה בידי, לפחות בשעה זו, לדבר על כך באובייקטיביות גמורה, מבלי להתרגז, כל כך קשה פעלו עלי כל המהומה הזאת עם תוצאותיה.  בכל אופן איש לא יכחיש, כמדומה, כי הרבה מרץ, כוח מחשבה ונפש, כוח חיים ויצירה, שהיה בהם במידה ידועה בכדי להכשיר את הקרקע לעבודה רחבה, אבדו לבטלה ולבהלה בחיכוכים, בהתנגשויות, בהתמרמרות הדדית, באוויר המורעל.

לאט לאט שקעה ההתלהבות ובאה ההתפכחות.  אז, כשהתחילה העלייה ועמה שוב עבודת חיים ממש, וביתר הרחבה, נמצא הכל בלתי-מוכן.  הסידור הפנימי והכוחות הפנימיים לא היו מוכנים, לא היה בהם בכדי למלא את הדרישות החדשות ולספק את הצרכים החדשים, שנולדו עם התרחבות התנועה.  גם התפיסה הרעיונית והשאיפה הנפשית, שלא היו מכוּונות לצד זה, לא היו מוכנות, לא הגיעו עד לאותו ההיקף ואותו העומק, הדרושים בכדי להקיף ולפרנס תנועה לאומית חיה רחבה.  התהווה תוהו-ובוהו, היה דוחק לא רק בכסף ובעבודה, כי אם גם באנשים.  ולא רק באנשים, כי אם גם ברעיון, בנפשיות, במעוף-רוח היה דוחק.  לא היה במה לרומם את הנפשות או להחזיקן למעלה מעל השטח של החיים הירודים.  נולדה בקרב העולים-העובדים החדשים תהייה על האחרונות וגם על הראשונות, תעיית הרוח לצדדים של דעות ושיטות שונות, תסיסה קשה, לא תסיסה של יצירה, תסיסה של תירוש בהזדככו ליין, כי אם תסיסה של יין שנתחמץ, שלא עמד בו כוחו הייני.  נמצא מקום להתאוננויות ולהאשמות עם כל היוצא מהן, וכן הלאה.

ואם לפנות מזה אל ההסתדרות הציונית הכללית, – שם אין בוודאי לראות הרבה כוח חיים או הרבה אש קודש.  ולעומת זה יש לראות שם הרבה ציונות של שקל ושל אספה;  חשבון המסחר והפרוטה במקום חשבון האומה והאדם, במקום מסירות נפש ומאוד על הצלת חיי האומה והאדם שבה;  מלחמות על פוליטיקה או על שיטות טכניות במקום מעוף של יצירה, וכן הלאה.

פה לפנינו תביעה להרחבת היסוד במידה שלא פיללנו, ומצד, שקשה לנו לראותה.  פה נכנס לחוג עבודתנו לא רק ארץ-ישראל, כי אם כל עם ישראל, יותר נכון, אותו הקונגלוֹמֶרַט של יהודים, שאינו עם, ושאם לא יעלה בידנו לבראו עם, לא יעלה בידנו כלום.  ארץ-ישראל, כפי שאנחנו רואים, פעלה אמנם הרבה במובן זה, פעלה בייחוד על הנפשות החיות, העֵרות, על הדור הצעיר, אבל פעולתה אינה מספיקה.  יותר מזה – וזה עיקר, לא קשה למתבונן לראות, כי הגלות, רוח הגלות בכל הודה ותפארתה, מתחילה לאט לא, שלא מדעת בעלים, לפעול ולהשפיע על ארץ-ישראל ועל העבודה בארץ-ישראל.  והדבר הזה הוא אולי הסכנה היותר גדולה לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו.

לפנינו כעין מלחמה פיזיולוגית בגופנו הלאומי.  מצד אחד, הכוחות החיוניים מתאמצים בכל עוז להביא מרפא, לבנות את הנהרסות, להשיב לתחייה, אבל הם מועטים, וכוחם קטן.  וכנגדם באים בהמון הכוחות המהרסים.  היש תקווה לגוף החולה?

או אולי לא כך הוא המצב האמיתי?  אולי יש פה הגזמה, ותהי הגזמה כל שהיא?  האם לא כך הוא יחסנו הלאומי אל עבודתנו ואל שאיפתנו הלאומיות או פשוט אל הצלת נשמתנו וחיינו הלאומיים?  רצוננו הלאומי – אפס או פחות מאפס, כי משוללים אנחנו אותה ההכנה הנפשית, שמתוכה היינו לפחות רואים את אפסותנו.  הכרתנו הלאומית, הרגשת עצמנו הלאומית – פראזות, כלומר לא רק פראזות בבואן לידי ביטוי, כי אם על פי עצם מהותן.  ואנחנו אוהבים כל כך לדבר ולהרעיש עולמות על מצבנו האובייקטיבי הקשה.  אבל השאלה היא קודם כל:  במה אנחנו באים לפעול על המצב האובייקטיבי, להכשירו לחפצנו או לפרוץ בו דרך לחפצנו, אם כך הוא מצבנו הסוּבּייקטיבי, מצב הכוח הפועל?  בחוסר חיים כזה, באפיסות כל כוח רצון כזה – במה אנחנו באים לפעול, לעשות, ליצור, להתגבר על קשיים, מעצורים, מכשולים וכו' וכו'?

לפנינו עבודה, שאין על עפר מָשִלה, יצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה, קשיים, מעצורים וכו' גדולים מעל לכל כוח אנוש.  עלינו לברוא עם שאיננו או שהולך ומת, לגאול ארץ, להיקלט בארץ, שנתלשנו מתוכה, נתרחקנו ממנה, ונפזרנו לכל רוח.  בעבודתנו ובשאיפתנו אנחנו נפגעים בכותל, או כל העולם נעשה לנו, כמו ליעקב אבינו, כמין כותל לפנינו.  ומה יש בידינו לעומת כל זה?  במה אנחנו באים לפעול, לעשות וכו' וכו'?

כל מעשה – ואפילו מעולם העשייה, ואין צריך לומר מעולם היצירה – דורש מהבא לעשותו קודם כל כוח רצון וכשרון המעשה לא פחות גדול מהמעשה שהוא בא לעשות.  אם קפיטליסט קטן, שאין רצונו וכשרון המעשה שלו עולים על יכולתו לבנות בית-חרושת קטן, – אם אדם מצומצם כזה יבוא לקבל על עצמו בניין תעלת סואץ או פנמה, אז יחסר לו לא הקפיטל הענקי, כי אם הרצון הענקי, המרחב הענקי של חשבון המעשה, המעוף של העשייה הענקית, כל אותן התכונות הנפשיות והמחשבתיות, שאין עשייה ענקית כזאת אפשרית בלעדיהן.  הקפיטל הענקי יחסר לו, מפני שאלה חסרים לו.

ואנחנו?  הרי בושה לדבר במה שמתגלה אצלנו בתור רצון 'להיגאל', 'לשוב לתחייה', לעומת מה שדרוש פה.  פרוטות נפשיות ומחשבתיות, במקום שדרושים מליארדים או ביליונים!  לנו הרי דרוש יותר, לאין ערוך יותר, ממה שדרוש לקבלן של סואץ או פנמה.  לנו נחוצה מסירות נפש ומאוד.  ואם זו אינה לנו, הרי זה אומר על פי האמת כי אין לנו רצון חי להיגאל ולשוב לתחייה.

אין כסף, אין קפיטלים באים לארץ-ישראל – כך היא הבכייה באהלינו בכל המחנות בצורות שונות, בטעמים שונים, בטונים שונים.  אבל לא זה נורא, שאין קפיטלים באים לארץ, – נורא באמת, לעמקו של דבר, מה שעד היום לא נמצא עוד אפילו מיעוט קטן של עשירים ואמידים, ואפילו לא יחידים בודדים, שינדבו את כל הונם לעם.  ולא עוד אלא שאין בנו ההכשרה הנפשית, וה'העזה' לבקש דבר כזה.  מעשה כזה הוא בעיני עצמנו כמעט דבר שאין הדעת סובלתו, שגעון גמור.  אם אדם צעיר נותן את כל נפשו ואת כל חייו הצעירים על הצלת העם, הרי הוא נותן רק את נפשו ואת חייו ואת כיסיו הריקים.  אבל כסף,

קפיטל!  כי יקום אדם, שיש לו מיליונים או מיליארדים או אפילו פחות מזה, וינדב את כל הונו לעם והוא בעצמו יבוא לארץ-ישראל לחיות חיים רגילים ככל בני-תמותה פשוטים, – הייתכן, היישמע כזאת!  איזו חוצפה ואיזה שגעון לדרוש דבר כזה!  אולם העובדה היא עובדה, כי כל זמן שאין בנו הכשרה של מסירות נפש ומאוד על הצלת נשמת האומה וחייה, אין בנו על פי האמת רצון חי להיגאל ולקום לתחייה, או יש מעין אותו הרצון העלוב, שיש באותו הקפיטליסט המצומצם ביחס לבניין תעלת סואץ או פנמה, ועוד הרבה והרבה פחות מזה.

אין פלא, כי באספותינו, בוועידותינו, בקונגרסינו הציוניים הכל ריק, הכל חולין.  אין ניצוץ של קדושה, אין התעוררות פנימית עמוקה, אין השראה עליונה ואין הארה עליונה, אבל יש חשבונות קטנים, יש פוליטיקה, יש ויש מה שכל כך ידוע לכולנו ומה שכל כך מעליב.

כך היא מבפנים.  עוד יותר קשה הרושם לצד חוץ.  הדבר הראשון, שעם ישראל היה צריך לעשות כלפי חוץ, הוא להכריז גלוי ומפורש על זכותו האנושית לשוב, אחרי אלפיים שנה של גלות, להיות עם חי ובן-חורין בארצו, ועל זכותו הלאומית על ארצו, על ארץ-ישראל, ולתבוע את זכותו זו בכל תוקף.  התביעה הזאת צריכה להיות נשמעת באותו העוז העליון, באותו הבטחון העצמי והבטחון בצדקת התביעה, באותה הרוח הכבירה, הנושאת, המושכת בכוח, שאינם יכולים לבוא אלא מתוך רצון תקיף, שאינו שב מפני כל, מתוך רצון חי ופועל שאין מעצור לפניו, מתוך התעוררות רוח עליונה.  התביעה הזאת אינה פוליטיקה, אין לה עסק בפוליטיקה של עם זה או אחר, אין לה עסק בפוליטיקה בכלל.  זוהי, מותר לאמור, כעין גילוי שכינה של עם, כעין התעוררות דתית בכלל. התביעה הזאת היתה פועלת יותר מכל פוליטיקה ומכל כוח אגרוף.  אז לא היו הערבים כל כך תקיפים בטענתם נגדנו.  עכשיו הם פשוט מבטלים אותנו.  עם ישראל, אומרים הם, אינו תובע כלל את זכותו על ארץ ישראל, ובסתר נשמתו הוא מודה כי אין לו מה לתבוע.  יש איזה קומץ, איזה מיעוט קטן של ציונים בעלי הזיה, המקלקלים את הכל.  ואם תראה להם שמונה מאות אלף או מיליון שוקלים, – אבל האם, לאמיתו של דבר, בכוח שקלים תובעים זכות על ארץ, אם מאחריהם אין להרגיש שום כוח ריאלי, כוח חי, של עם חי תובע כמו שעם חי יודע לתבוע?  אולם אז, לוּ היתה התביעה נשמעת כמו שהיא צריכה להיות נשמעת, – אז היו הערבים מרגישים בנו כוח והיו מוכרחים, עם כל התחכמותם, להתחשב עמנו. וגם האחרים היו מוכרחים להתחשב עמנו.  על ארץ-ישראל יש לנו שטר כזה, שכוחו לא פסק עד היום ולא ייפסק לעולם – הלא הוא התנ"ך, ולא רק התנ"ך.  ולא באותו המובן, שבתנ"ך הובטחה זכותנו על ארצנו, כי אם באותו המובן, שאנחנו בארץ-ישראל יצרנו את התנ"ך, ולא רק את התנ"ך.  גם האבנגליון, כמה שיש לנו עמו חשבונות דתיים ומוסריים, כמה שיש בו דברים זרים לרוחנו, – בתור יצירה דתית ומוסרית אין לשללו מאתנו.  כולו יצא מתוכנו ונברא בתוכנו, כמו שאין לשלול מאתנו גם את המחוקק, כשם שאין שוללים את סוקרטס מהיוונים, אף על פי שהם דנוהו למיתה והמיתוהו.  ומה יצרו הערבים בכל משך ימי שבתם בארץ?  יצירות כאלה, ואפילו רק יצירת התנ"ך בלבד, נותנת זכות שאינה-פוסקת לעולם על ארץ יצירתו, ובפרט כשהעם שבא אחריו לא יצר בארץ זו יצירה כזאת או לא יצר כלום.  אולם זכות הבאה מכוח התנ"ך יש לתבוע בכוח של תנ"ך, זאת אומרת, בהתעוררות רוח עליונה, במסירות נפש ומאוד, בכל אותם הכוחות העליונים שהיו מעידים בנו, כי כשרוננו ליצירות ממין זה לא פסק מקרבנו עד היום, ולא בכוח של שקלים, של פוליטיקה, של חשבונות מסחריים.

(המכתב הזה נמצא בין כתבי-היד וחסר בו הסוף – המו"ל של ההוצאה הראשונה)

[תרפ"א (1921)]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה