_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתב מארץ ישראל - מכתב ראשון

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

(מתוך חילוף מכתבים פרטי של מהגר)

ידידי!  מכתבי הראשון מארץ-ישראל היה צריך כרגיל להתחיל מציוּר הרשמים, שעשתה עלי הארץ.  אולם לעת עתה אינני יכול לתת לעצמי חשבון ברור:  יש בזה איזה דבר מסובך ומוזר.  איני יודע מהי סיבתו של מצב-רוח שכזה:  אם הסיבה היא מפני שעזבתי את רוסיה ברגש עצב, שאינו סר ממני עד היום;  או מפני שאיני יכול לשכוח את הטבע של ארץ רוסיה, שנתחבב עלי, וקשה עלי להתרגל מהר לטבע ארץ אחרת.  אפשר שהסיבה היא בשני הדברים גם יחד.  ועוד גורם אחד הוסיף לא מעט להריסת שיווי המשקל במצב רוחי ולקלקול הניגאטיב שבקרבי – אם אפשר לומר כך – בעת שנתרשמו בי הרשמים הראשונים, מה שמניח חותמו גם על הרשמים הבאים אחריהם:  הים הגלוי פעל עלי פעולה פתאומית כבירה ועמוקה.  הים הגלוי עורר בי חדווה, שכמוה לא הרגשתי מעודי במרחבו האין-סופי, – ואי אפשר שלא לומר – בטהרתו השמימית.  הוא כרגע הכריח אותי לשכוח כל מה שיש מן היחסיות, שמחניקה אותנו הרבה יותר ממה שאנו יכולים לשער;  הוא בא עמי בשיחה כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות על אודות עניינים, שבחברת בני אדם אי-אפשר לדבר על אודותם באופן חפשי.  הוא דיבר עמי על דברים המובנים מעצמם, על דבר האין סוף, ע"ד האהבה האין-סופית לכל היצוּרים, ע"ד האדם, ע"ד האלוהים, – ופתאום מטהרה שכזו, ממרחב שכזה – נכנסתי אל העיר המנוּולת האסייתית – אל יפו, שממנה מגיע הד של שיחות אחרות לגמרי.  השינוּי הדוקר הזה עשה עלי רושם קשה.  ואמנם בכל פעם שהספינה שלנו ניגשה אל אחת מערי החוף, למשל לקושטא, איזמיר, אלכסנדריה, הרגשתי רגש לא נעים.  ועוד דבר מוסיף על כל אלה:  כשאנו עולים לא"י הננו באים בדרישה לקבל רשמים מסוג ידוע, ואנוכי כשעליתי אל הארץ הקדושה, תהי הסיבה מה שתהיה, רחוק הייתי ממה שהרגיש ר' יהודה הלוי, וגם אחר-כך, כשביקרתי את המושבות, לא הרגשתי מה שחייב כל ציוני טוב להרגיש, או מה שלבו מעצמו מרגיש.

אכן הטבע כאן (אני מדבר ע"ד המושבות ביהודה) יפה להפליא, אך ביופי זה אני מרגיש איזה חסרון.  אולי מפני שהיופי רב יותר מדי.  איני רגיל לפרספקטיבה שכזו, שמפני השקיפות שבאויר הכול נראה גם מרחוק בבהירוּת עזה, הדוקרת את העין שאינה רגילה, ולפיכך היופי הזה נראה כאילוּ איננו טבעי אלא מלאכוּתי.  אינני רגיל אל חד-גוֹנוּת זו, אל היציבות של היופי הזה, שאיננו מועם לעולם ואל השקט הזה שאינו מזדעזע לנצח.  אינני רגיל לדומיה המיוחדה והרצינית, שהיא הבעה למחשבה העולמית הגדולה והצער העולמי הגדול.  בטבע של א"י אני מרגיש את עצמי בתור אורח, אולי אורח רצוּי, ואם אתה רוצה, אולי גם אורח שחיכוּ לו בכליון עינים, אורח קרוב, יקר, אבל בכל זאת אורח.  לנהוג קלוּת ראש בטבע זה לא מן הנימוּס הוא ולא תרשה לעצמך.  זהו לא הטבע של ארץ רוּסיה, שאליו התרגלת ושעמו חיית בקורבה נפשית.  הטבע של ארץ רוּסיה לא רק שמבין אותך, אלא שגם אתה מבין אותו כולו, בכל פשטותו ותמימוּתו, שלפעמים יוכיחך ולפעמים ילטפך – והכל באופן פשוט, כאֵם פשוטה תמימה ואוהבת.  לא כן הוא הטבע של א"י.  גם היא אֵם אוהבת ורחמניה, ואולי אהבתה עוד יותר עמוּקה, אבל היא רוממה לאין שיעור בגדלוּתה הרוּחנית, חותם של רעיון נישא על מצחה ותוגה חרישית במבטה.  הנך מרגיש את עצמך חבוּק בזרועות עדינות של אֵם חכמה, דגולה מרבבה, של בת-מלכה, שמביטה אליך כמו על בן אהוב שגוּדל בעבדוּת ועכשיו שב אליה מעונה, חסר-חינוך, שפל-תרבוּת, ושהיא מבינה אותך היטב בלבה המלא חכמה, אך אתה אינך מוכשר להבינה.

ונדמה לך, כי בני האדם היושבים פה אינם מבינים את הטבע הארצישראלי, כל כך הם רחוקים ממנו!  כל כך שונים הם ממנו!  הטבע הנהדר להפליא, המלא גדלוּת – והיושב בה, איזה יצוּר מזוהם, מושפל, שחייו אינם חיים.  וכל חוסר התרבות והישימון מעידים, כי האדם המקומי לא התרומם למדרגת הטבע הארצישראלי.  ועוד גם זה, שהאיכרים אינם מצטיינים בפנים בריאים ועליזים, ובייחוּד שגם ילדי האכרים על פי הרוב חלשים ויותר מדי שקטים ביחס לדרישת הגיל הילדוּתי (רק לעתים רחוקות הנך פוגש ילד שפניו רעננים, ועוד פחות מזה שובבים גמוּרים) – כל זה מעורר בך מחשבות מעציבות.  איזה עתיד עומד לקראתם בארץ הזאת, שהיא יותר מדי רבת-האור ורבת-החום?  אך המחשבות אינן נגמרות בזה.  מצד אחד כל שעל אדמה, כל גבעה וכל נקיק, הכל מזכירך, כי פה נולד וגדל עמנו החי, האמיץ והגדול, ופה התפתחה תרבוּתו הנאדרה, שיש לה ערך עולמי.  ומהצד השני בגבול המושבות העבריות בכל שנה מתוספות נטיעות והאדמה נעשית יותר ויותר תרבותית, ועל ידי זה משתבח גם האקלים, החיים נעשים יותר קלים והאדם נעשה יותר בריא, יותר רענן.  ומזה עוברות המחשבות לענין אחר.  נדמה, כי הארץ הזאת לא כל כך חשוּבה מפני שהיתה או שהיא עכשיו זבת חלב ודבש, אך בזה שהיא נותנת תקווה לאיש העתיד לעבודה, עבודה גדולה וחשוּבה, עבודה שמכינה את הקרקע לגידול כוחות חדשים.  העבודה הגדולה והפוריה מולידה גם כוחות גדולים.  עמנו צריך להבין את זאת, לחשוב את עצמו למאושר שבגורלו נפלה עבודה שכזו.

וכך אני לאט לאט מתחיל להרגיל מבט עיני, להתרגל אל הטבע הארצישראלי, ואם אפשר לומר כך – להבין את לשונו ואותו בעצמו.

*

היהודים היושבים פה, ביחוד בני המושבות (כלומר מושבות יהודה), עשו עלי בכלל רושם טוב.  פגשתי בתוכם הרבה אנשים טובים, גלוּיי-לב וישרים.  הרושם הזה בכלל לא רימה אותי.  אך תיכף הרגשתי ביחסים שבין איש לאיש ובסדר החיים בכלל איזו יבושת, חסרון פואסיה.  וגם הרושם הזה לא רימה אותי.  במה מתבטאה יבושת זו, חסרון הפואסיה?  קשה לי עכשיו לתפוס ומכל שכן להביע.  אולי בפעם אחרת אוכל למלא את החסרון הזה.  לעת עתה הנני כותב על פי הרגש הישר.  ואמנם צריך אנוכי להצטדק.  הביטוּי 'חסרון פואֶסיה' איננו מוסר את מחשבתי הפנימית.  פואֶסיה, במובנה האירופי, בכלל מועטת בחיי היהודים.  היינו חוטאים הרבה נגד תורת היופי.  יותר מתאים כאן המושג 'שירה', שמאירה את החיים מצד אחר לגמרי.  אנוכי הבעתי את הצטדקותי רק מפני שאני רוצה לדייק בלשוני.  אגיד לך רק זאת, כי יבושת זו, חסרון אותה המידה הדקה שאין לה ביטוי, אותה המידה שעושה את האדם יותר אנושי, שעל ידה מתבאר התוכן של הכתוב 'כי בצלם אלוהים עשה אֶת האדם' – חסרון זה מורגש כאן.  ואיך אפשר שידורו, בייחוד בתוך הלב, אלה שני המוּשגים יחד:  אידיאליות ויבושת!  תנועה לאומית והעדר פואסיה!

ואולם עבודתנו הלאוּמית כאן נותנת מקום למחשבות שיש להן אופי יותר רציני.  הפסימיים שבנו מתאוננים שבא"י נעשה מעט או כמעט לא כלום לעומת המרץ הגדול והרכוּש שהוציאו בשבילה.  אך לא זהו העיקר.  גם אם רק מעט נעשה וגם אם המעט לא יפה נעשה, בכל זאת כדאי הוא כל מה שהוציאו עליו.  בשביל תנועה גדולה שכזו, כמו תחיית ארץ מתה, העיקר היא ההתחלה, היקיצה הראשונה לחיים.  בכל המאמצים שהוקדשו לתכלית זו יצא ההפסד בשכר, אם רק הנסיון איננו עָקָר.  גם השגגות והזדונות של אילו עסקנים, שמוכרחים להיות בכל נסיון גדול, גם הם באים בחשבון בתור אקטיב.  הרע נמצא לגמרי בענין אחר, שמתגלה תיכף לעיני האיש שבא הנה ברצון מוחלט להתיישב בארץ ולעבוד בה.  כשהוא רק יגש להכיר את ההתיישבות ואת בני המושבות הוא רואה, כי אלה שבאו לפני איזה זמן בתור חלוצים אידיאליסטים ראשונים עומדים נכשלים.  ידי אחדים רפו ואחדים פשוט נתנבלו.  ואלה יחד, כשהם פוגשים את העולה שיש בו די כוח ורצון לעבוד, מנבאים לו, כי סוף סוף גם הוא ייעף, גם ידיו תרפינה, או מה שיותר רע – גם הוא יתנבל.  ואי-אפשר שלא לשים לב לנבואתם.  הלא הם אנשים בעלי נסיון, שעשו וסבלו בשביל האידיאל אולי הרבה יותר מאשר יוכלו העולים החדשים לעשות ולסבול, ואף-על-פי-כן הגיעו לידי כישלון זה!  צריך להיות אידיאליסט 'קצר רואי' כדי שיוכל לנחם את עצמו לאמור:  אנוכי אעמוד בכל הנסיונות.  כנראה יש סיבות שהן חזקות מכל הביטחון שאדם בוטח בעצמו, אם הכוחות ההם (של החלוצים הראשונים) לא עצרו כוח לנצח.  והנה צפה ועולה שאלה מחרידה:  מה יהיה מזה?  מה סופו של זה?  מה יהיה אם אנחנו אחרי הראשונים נלך, ואחרינו עוד אחרים יבואו וגם סופם יהיה כמונו, במה ייגמר הדבר?  ומה צריך לעשות?  והעיקר מה היא הסיבה לחיזיון המעציב הזה?  אולי אם נמצא את הסיבה, נוכל להרחיק אותה, ובאופן שכזה למצוא דרך הפעולה, מה שלא מצאו אלה שבאו לפנינו.

אין צורך להיות ממציא חדשות, כדי למצוא מה שכבר נמצא ומה שנחשב כבר לאמת מוחלטת.  רגילים לחשוב שסיבת כל הסיבות לצרות המתיישבים היא האפוטרופסות, יק"א וּועד התמיכה.  אך כל אלה 'שעירי עזאזל' מתאימים פחות או יותר לתפקידם, וערכם פחות או יותר שווה לתפקיד שכזה.  אדרבה, ישתעשעו בהם העסקנים הקופצים בראש והסופרים המושבעים.  אנו איננו מבקשים את השעירים המשתלחים.  בשבילנו זוהי שאלת חיים, להיות או שלא להיות, לעבוד או לכלוֹת.

נדמה לי, שאם ניגש לשאלה זו מצד אחר, אפשר שנמצא דרך לפתרונה.  אם נשווה את תנועתנו הלאומית לתנועה לאומית אחרת, שתנאיה הם פחות גרועים מתנאינו, אז נראה תיכף שחסרונם הוא בזה שתנועתנו תלושה מהקרקע, מהאדמה שהיא הבסיס והמטרה של תנועתנו כולה.  לא עמי הבלקן ולא האירלנדים נתוקים מארצם.  מרכז תנועתם הוא בתוך הארץ שהיא האידיאל של לאוּמיותם.  ולמרות זאת שתנועתם מושפעת מהחוץ ומקבלת משם חיזוק ותמיכה – מקור חייה הוא קרקע המולדת.  ואצלנו לא כך.  אצלנו ממש להפך.  כל התנועה היא מעבר לגבול המולדת, ובמולדת גופה אין שום תנועה.  כאן הכל הוא אימפורט:  גם האידיאל, גם התנועה, גם האנשים שצריכים להתיישב, גם העסקנים, גם האמצעים וגם סדר-החיים, או במלים אחרות – עצם החיים.  המולדת שלנו – הקרקע – מופיעה בתנועה זו רק בתור תוספת.  דבר שכזה בוודאי שאינו נורמלי ומוכרח להביא לידי תוצאות מעציבות.  אולם אם בראשית התנועה אי-הנורמליות הזאת היא רע מוכרח, שאין להימלט ממנו, בתור תוצאה מזה שעמנו נמצא בגולה, הרי בזמן הזה, אחרי שיש כבר בא"י יהודים תושבים במידה מספקת בשביל הנביטה של חיים לאומיים, אנו בעצמנו כבר אשמים באי-נורמליות זו.  וכבר ראינו לאיזו תוצאות מעציבות ואי-הבנה הגענו.  אם הרימונו את דגלנו הלאומי לשם ציון והסיסמה שלנו היא 'אם אין אני לי מי לי', ומבארים סיסמה זו באלפי פירושים שונים, וכל כך הרבינו לדבר על-אודות זה עד שהגענו לאוּגנדה, שאין אחד מאתנו יודע אותה.  ונעלם מעינינו הדבר הפשוט הזה, שכל זמן שהסיסמה שלנו לא תצא מהמרכז הטבעי שלנו – מציון, כל זמן שלא נגלה את המעיין הטבעי של חיינו הלאומיים מהקרקע הלאומי, אז כל התנועה הלאומית שלנו היא איזה דבר מלאכותי, כמו צמח הנטוע בעציץ וצומח בצל תקרת הבית!  שבעים או שמונים אלף איש איננו מספר כל כך קטן, שאי-אפשר לחשבו בתור ראשית היצירה של חיים לאומיים.  ובייחוד אחרי שכל מחשבתנו היא לחיות חיי עבודה לאומית של שלום.  (אני מדגיש את המילים 'עבודה של שלום', כדי שלא יתנו לזה בכוונה רעה ביאורים בלתי נכונים.  וכן בכל מה שאני עתיד לדבר על-דבר החופש, תחייה וכו' כוונתי היא רק לעבודה שליוה פנימית, לאומית).  לא למותר הוא להוסיף, כי במה שנוגע לחייהם הפנימיים הועמדו היהודים פה בתנאים הטובים ביותר:  אין מי שיפריע אותם בשום דבר, ואין מי שיעשה עמהם חסד.  עכשיו נתאר לעצמנו שיש בא"י שבעים או חמישים או אפילו רק ארבעים אלף נפש יהודים בעלי הכרה, לא 'עצמות יבשות', אך נפשות חיות, הנכונות לכל קרבן לשם תחיית האדמה וחופש האדם!  איזה כוח מושך היה אז לא"י בשביל היהדות כולה!  איזו תעמולות, הטפות בעל-פה ובדפוס, היו דומות למציאות מבוע חי של חיים לאומיים ממשיים!

ובכן שאלת אלה שבאו ושעוד יבואו לא"י היא בזה, לעורר ביחד עם אלה התושבים היהודים הנכונים והרוצים בעבודה ועם אלה שאפשר להטותם להתייצב על דרך העבודה, במושבות ובערים ובייחוּד בירושלים, תנועה לאומית עומדת ברשות עצמה, שאינה תלוּיה במי שהוא או במה שהוא מן החוץ.  צריך לעורר את כל מי שיש בו סימני חיים לחופש, לעבודה.  החיים שלנו בא"י צריכים להיות ביחס ליהודים שבחוץ לארץ בבחינת אם אין אני לי מי לי, כמעט באותה המידה של יחס היהדות אל האנושות הכללית.  אולם אין זאת אומרת שאנו רוצים להתבדל מהעם היהודי ושיינתק הקשר המאחד אותנו.  אך כל זמן שעינינו תהיינה נשואות אל הגולה, כל זמן שלא נגיע לידי החלטה גמורה, כי עזרתנו היא רק בנו בעצמנו, לא נירפא מהריקבון האוכל אותנו.  אנחנו, יהודי א"י, צריכים לקוּם על רגלינו בעצמנו בלי עזרה מן הצד.  אם יש ברצונו של עמנו להעביר את עצמותיו לארץ-ישראל, האוּמנם לא יבקש להעביר יחד עם הגוף גם את נשמתו?  ואיזו מצבה נצחית תהיה זאת לרוחו הכבירה!

אני אינני נוגע כאן במהלך תנועתנו ולא בכיוונה, אך אני מרשה לעצמי לחשוב, כי מעכשיו צריכה תנועתנו לשאוב יותר חיים מהמבוע הטבעי שלה.  אני לא אדבר גם-כן על דבר ה'הסתדרות' של אוסישקין[i] והאידיאה שלו, ואני מבקש שלא יערבבוה עם מה שאני כותב כאן.  אך חושב אני, כי איש לא יתנגד לנו, לאלה שבחרו להתיישב בא"י ישיבת קבע, לחשוב שהעבודה שאנו עובדים פה היא חשוּבה יותר משאר העבודות.  איש לא יתנגד לנו אם אנו חושבים שחשוב ביותר בשביל תנועתנו מי שבעצמו עולה ומתיישב פה בא"י ועובד בה לתועלת עצמו, ובלבד שיעבוד עבודה ממשית במובנה היותר פשוט.

אגיד לך, ידידי, בגילוּי לב, לפרקים אני מרגיש בוּשה בפני מולדתנו, ובייחוּד גדולה הבוּשה מפני שלא רבים מרגישים אותה.  בכל מקום עובדים אצלנו אחרים ולא אנחנו בעצמנו.  כמעט כל מה שנעשה פה ונוצר – ידי אחרים עשוהו.  ועכשיו?  גם עכשיו העבודה היותר קשה הם עושים, ואנחנו, כלומר גם אלה שבאו עם כוחות חדשים ובשאיפה רעננה, כאילו נכונים למלא כל עבודה, ובלבד לעבוד על אדמת המולדת, על פי הרוב לעת עתה גם אנו עובדים...  יותר אין צורך לומר, די מה שאמרנו:  גם אנו עובדים... והלוואי שירבו גם עובדים שכאלה!  והשאלה מבצבצת מאליה:  במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוּסרית לאומית על א"י התרבותית אם לא נעבוד בעצמנו?  האומנם בכסף?  אכן, ידידי, עלבון, בוּשה וכאב!  אפשר שמי שהוא יאמר שאני מתלהב חינם, כי יעבוד לו מי שהוא עובד, ורק שתהיה ארץ ישראל מעובדת כראוּי.  אשרי מי שיכול להסתפק במועט.  מי שיכול שלא להתלהב, אל 'להבין' בלי לנטות לקיצוניות, אלא לראות את הענין במצב ריאַלי, אחרי שחכמת הכלכלה עומדת לימינו והיא מבארת לו את הכול.  אך לפי דעתי מי שאינו מרגיש בוּשה, כשרואה שכל שעל אדמה שבא לידינו בכל כך צער מעובד בידי אחרים, אם אנו אינו יכולים להרגיש בזה, אז ודאי שעוד רחוקים אנו מתחייה לאוּמית אמיתית!  אנו אשמנו ואשמים כלפי מולדתנו, ועלינו למצוא כפרה בעבודה עצמית, אם אנו רוצים לחיות חיים לאומיים.  רק בעבודה הצלחתנו.  ועוד יותר אומר לך – גם להטבת מצב החינוך בא"י צריך להתחיל מהטבת היחס של תושבי א"י לעבודה עצמית על הקרקע.  אולם על-אודות זה ידובר בפעם אחרת.  מאיזה צד שנשקיף על זה דרושים לנו אנשים ודרושה עבודה.  צריכה ציון לשוב לתחייה על ידי אלה שהם בתוכה פנימה.

*

אולם לא נרמה את עצמנו לחשוב, כי קל הוא הדבר לעשותו.  בשביל לתאר כמה גדולה השאלה, כמה גדולים המפריעים, כמה דלים הם כוחותינו, אין לנו צורך לדבר הרבה.  די לנו לסכם במלים מועטות אלה:

א)  ראשית כל המכשולים ששמוּ האוגנדי סטים, בייחוד אלה שהנם פה.  המכשולים האלה לא יוסרו בנקל.  אין צורך להיות חסיד אוּגנדה להבין זאת כמו שהוא מבין.  אך צריך להיות לא-אוּגנדיסט כדי להבין, כי העם השב לתחיה יוכל לנצח גם מכשולים שכאלה.  והיכן קרה שתנועת החופש לא תצטרך להסיר מכשולים מעל דרכה?  אבל העוּבדה קיימת, שמכשולים ישנם.

ב)  התנאים הכלכליים של הארץ.  וגם לזה אין צורך להיות חכם כלכלה מומחה, כדי להבין שבלי לחם לא תרחק ללכת ולפעמים גם לא תזוז ממקומך.

ג)  מהמחלות הפנימיות היותר גרועה היא מחלת 'החלוקה'.  כלומר לא אותה 'החלוקה' שבאה לעזור לזקנים עניים ולחולים ולמוסדות-צדקה שונים, אלא אותו החלק של 'החלוקה' (וכמו שאומרים חלק הארי) שבא לפרנס אנשים בריאים המוכשרים לעבוד, ולעתים קרובות להעשיר את האמידים המיוּחסים.  בחוץ-לארץ אין יודעים כלל איזו מכה נושנה היא 'חלוקה' זו ובייחוד מסוכנת היא מפני שיש לה שרשים בכלכלה של הארץ הזאת.  כאן לא רק שאין בוּשה לקבל 'חלוקה' – להפך, היא משמשת תעודה לבעל-ביתיות הגוּנה וליחס אבות.  די לומר, כי יש כאן איכרים שיש להם כרמים וגם פרדסים ומקבלים 'חלוקה', ולא 'חלוקה' דלה כמו שמקבלים העניים, אלא מאה פרנקים בחודש ויותר.  יש גם אינטליגנטים שאינם מתביישים לקבל 'חלוקה'.  לא פלא הוא שבירושלים עצמה, שתושביה על פי הרוב מתפרנסים מן 'החלוקה', מושלת האלמות, ותקיפים אחדים מחזיקים בידיהם-הצבתות את כל העיר.  אפשר לכל אחד לתאר לעצמו כמה צביעוּת, רמאוּת וכו' נתרבו בתוך משטר שכזה!

ד)  ע"ד ההכרה החיה הלאוּמית וההרגשה העצמית שבמושבות ומכל שכן בערים לא אדבר לעת-עתה.  מספיק אם אגיד, שבמושבות נשארים מעט מהדור הצעיר.  והחיים הרוחניים, אידיאות, ספרות מזמינים ביותר מרוּסיה, וחלק מאירופה ומאמריקה.

ה)  לא צריך להעלים עין עוד מדבר אחד שאינו קל ערך.  כשניגשים למה שהוא חדש, שיוצא מגדר הרגיל, ממצב תרדמה בארץ-ישראל, אי אפשר שלא יביא לידי התעוררות את כל הגולה – הן זהו תל-תלפיות, כל אחד דורש חשבון וכל אחד חושב לעצמו לחובה לחלק ביד רחבה עצות, וראשית כול, כמובן, להראות שמתכוון הוא לטובה.

מה המה כוחותינו ואמצעינו?  לעת עתה צריך להגיד ישר:  אפס.  יש בין התושבים שבא"י אילו יחידים בודדים, יש יחידים אחדים מהצעירים שעלו הנה – וזהו הכול!  ואילו היה הקומץ הזה מתאחד וניגש לעבודה!  וגם האמצעים מועטים מאוד, וגם אלה לא נתבררו עדיין.  צריך לחשוב הרבה, ולבחון את הדבר מכל צד עד שיתברר לנו מה שהוא, שנוכל להכין תכנית כל שהיא בקווים כוללים.  ולפיכך מצדי היה הדבר לענין מבוהל אם הייתי בא לדבר עכשיו על-אודות זה.  לעת עתה דיה לנו ההכרה שאנו צריכים לגשת לעשות מה שהוא בכיווּן שהרציתי כאן, כי רק בזה תלוּיה הצלתנו.  רגש שמירת הקיוּם במובן הרוחני, הזמן והסבלנות המה יאַלפונו מה עלינו לעשות.  אנחנו צריכים עוד לזכור, שהעבודה שלנו תספיק לכל הפחות לדור שלם, ולא אנחנו נגמור אותה, אך עצם העבודה בכיווּן שכזה תנחילנו חיים וכוחות.

כמו שהנך רואה, ידידי, אינני מכין אילוּזיות.  עשיתי חשבון נאמן ויצא מן החשבון פסיב נורא, בעוד שהאקטיב קטן מאוד.  ובמה 'נכסה' את הגרעון?  צחוק הוא לקרוא לזה בשם גרעון!  אבל במה נמלא את החסרון, נקרא לו באיזה שם שהוא?  רק ברצוננו, במסירות נפשנו לעבודה זו, בזה שנהיה מוכנים לכול!  יש אגדה, כי אילו היו היהודים מאחרים לצאת ממצרים רגע אחד, לא היו יוצאים משם לעולם.  אנוכי מסביר זאת לעצמי, שהרגע ההוא היה רגע של התרוממות הכוחות, כמו שיקרה לאדם בבוא עליו צרה פתאומית, שברצותו להציל מה שאפשר, הוא מרים משא כבד, מבלי להרגיש כבידוּתו.  אחר-כך כשהסכנה עוברת, הוא מתפלא בעצמו איך היה אפשר לו להרים משא שכזה.  רגעים שכאלה אינם חוזרים ושבים.  ואנו צריכים להכין לנו רגע שכזה.

יאמרו שזוהי אוּטופיה, שזהו דבר שאי-אפשר.  כן, ידידי, זהו באמת דבר אי-אפשרי.  אך אל נא תשכח, כי הציונות כולה היא דבר בלתי אפשרי.  ולא רק הציונות, אלא כל תנועה של חופש היא בראשיתה אוּטופיה, דבר בלתי אפשרי!  אם אבותינו, בימי החשמונאים, היו עושים להם תכניות על פי החשבון המדוּיק, אם היו הולכים רק בדרך הפוליטיקה הריאלית ובהיגיון ישר, אז בוודאי שהיו ידיהם רפות, והעם העברי היה נידון לאבדון.  בכלל, אמנם מוכשרים אנו להאשים את עצמנו בשאיפות קיצוניות, אבל באמת הצרה היא שהאידיאליסטים שלנו הם יותר מדי ריאליסטים, פיקחים הם יותר מדי.  וכל התנועה שלנו לשם האידיאל כולה חדורה רוח הריאליזם הפיקח.  אין אצלנו אמוּנה נלהבת, אין בנו השאיפה הכבירה שמביאה לידי מסירות נפש, שפורצת כל הגדרים ויכולה למשוך ולשאת בזרמה את הכול ולנצח את הכול.  אנו יותר מדי טבועים בשיקול הדעת, אוהבים אנו לגשת למשחק רק כשהזיכיון ברור לפנינו, פוחדים אנו לצאת נגד כל האפשרויות, יראים אנו יותר מדי מפני המספרים (וזהו במקום שאין מקום למספרים, ולהפך, במקום שבאמת צריך לדעת את המספרים, שם אנו אוהבים לרחף מעל העננים והסתפק 'ברמיה המרוממת אותנו'!).  אך אנו צריכים לדעת תמיד, כי בעניין תנועתנו הלאומית כל האפשרויות וכל המספרים הם נגדנו, וכל 'שכל בריא', כל 'הבנה נכונה' – נגדנו הם!  ואם לא יספיקו לנו הכוחות ללכת הלאה בדרכנו למרות כל המספרים וכל האפשרויות, בניגוד לכל 'שכל בריא' – אז אין מה לרמות את עצמנו, אין לשחק באידיאלים, בציונות, בתנועה לאומית!  המנהיג הגדול שלנו המנוח היה לנו למופת, איך צריך לעשות בניגוד לכול.  הוא עבד נגד כל המספרים, נגד כל האפשרויות.  הוא הלך קוממיות כל זמן שחייו לא כלוּ, והוא גם הצליח לעשות פירצה הגוּנה בחומת הגיטו שלנו.

אם אפשר היה שקולי היה נשמע, הייתי קורא לכל מי שרוח לו, כי יבוא הנה לעבוד על אדמת א"י.  לציון השבה לתחייה אין צורך ביהודים התקועים בחוץ-לארץ.  רק את אלה היא נכונה לקבל בזרועות פתוחות – עובדים בעלי כשרון ומסורים, הנכונים לשאת ולסבול הכול, שהם יעלו ויעבדו פה.  זוהי העבודה הלאומית האמיתית, הראוּיה לשם ציונות.  ורק לה הזכוּת להיקרא בשם זה.

ידידך...

 

תרס"ד (1904)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] הכוונה היא לנסיונו של מ. מ. אוסישקין, בביקורו בארץ בשנת תרס"ג, לארגן את הישוב.