_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מתוך מועקה נפשית

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

זה כשנה וחצי, ועוד יותר, מעת שנשמע ראשונה במחנה העובדים הכרוז על דבר האיחוד – שהקרע בין העובדים הולך וגדל, האוויר במחנה נעשה יותר ויותר מורעל והמועקה הנפשית – יותר ויותר קשה.

איזו אי-הבנה הדדית ירדה לעולמנו, אי-הבנה המגיעה עד לטמטום.  פשוט מדברים אנחנו בלשונות שונות.  קרובים נתרחקו וידידים נהפכו כמעט (או גם בלי 'כמעט') לשונאים זה לזה.

אי-ההבנה באה, כמובן, מתוך שהדרכים נתרחקו.  ושוב מובן, כי כל צד חושב את דרכו לנכונה.  אולם תהי דרכם של המאחדים איך שתהיה, –  דבר אחד ברור, כי לאי-ההבנה גרמו הם, בסורם מהדרך, שהיתה מובנה לכולנו, בטענה, כי היא לא נכונה.

אבל לא באתי בזה לדון עם המאחדים.  בינינו אין שום דין ודברים אפשריים, כי, כאמור, אנחנו מדברים בלשונות שונות.  אני מכוון כלפי המחנה הנשאר לפליטה, ההולך עוד בדרך הקשה והרחוקה שבחרנו אנחנו, ולא בדרכים הרחבות והקרובות שסללו אחרים;  יותר נכון, ההולך עוד בנטייה של בקשת דרך לעצמו – כלפי 'הפועל הצעיר'.

רואה אני ורואים רבים מחברי בדעה וברוח, כי גם 'הפועל הצעיר' מתחיל לנטות מהדרך או מהנטייה שבחרנו לנו.  רואה אני את זה מימי הוועידה בפראג עד היום. – – –

'הפועל הצעיר' היה היחידי בין כל המפלגות וההסתדרויות שלנו, שלא נישא בזרם, לא קיבל תורה, לא פנה לאחוריו או לצדדים ולא עסק בפוליטיקה, אם עליונה או לא עליונה.  הוא ידע לבקש דרך לעצמו ועיניו לנוכח הביטו, אל אשר לפניו, אל החיים בלי אמצעי.  הוא לא ירא ללמוד מפי החיים, המורה היותר קשה, אבל גם היותר נאמן, כמו שלא ירא להאמין ולבטוח בעצמו, בכוח עצמו, בכוח העם.  הוא לא ביקש סוציאליות, לא סוציאליות פוליטית ולא סוציאליות יוצרת (אם ישנם בעבודתו אילו צדדים דומים לסוציאליות יוצרת, הרי כך הם החיים, אבל לא דרכה דרכו ולא רוחה רוחו), – הוא לא ירא לבקש מה שאין לו עוד שם רשמי, מה שעוד לא נולד, אלא שעוּבּרו טמון בתהום נפש אומה, בתהום כל נפש יהודית חיה.  הוא לא הלך לא על גשר של ברזל ולא על גשר של נייר, החזק והבטוח, כמו שאנחנו רואים, עוד יותר מגשר של ברזל.  בטחון רשמי לא היה לו, לא בטחון פוליטי ולא בטחון מדעי, אבל הוא ידע או הרגיש, כי גאולת ישראל, כמו גאולת האנושות בכלל, לא תבוא אף באחת מהדרכים הידועות, כי את הדרך צריך עוד לבקש, לבקש בעמל גוף ורוח, בייסורים, במסירות נפש, לבקש בעצם החיים ועבודת החיים.  והוא ביקש, – ביקש לא בבטחון שימצא, כי אם בבטחון, כי על בקשה כזאת כדאי לתת את הנפש אפילו רק על ספק ואפילו על ספק-ספיקא, בבטחון כי עצם הבקשה היא עצם ההתחדשות, עצם יצירת חיים המבוקשים.  הוא ידע או הרגיש את כוחו של ה'אולי' הגדול, של ה'אולי' שנותנים עליו את הנפש. 

ועתה?  האמנם מעתה ילך גם 'הפועל הצעיר' בדרך הרחבה של הבטחון הרשמי, ילך על גשר הברזל והנייר כאחד? – ילך!  אנחנו – יהיה מספרנו קטן, נהיה יחידים, שיבולים בודדות – אנחנו לא נלך אחריו (גם מקרב החדשים שמעתי קול, כי פקפוק של חלק מהם להיכנס אל 'הפועל הצעיר' בא בעיקר מתוך שגם 'הפועל הצעיר' עוסק בפוליטיקה, רודף אחרי הכּמוּת וכו').  אנחנו נלך בדרך מורנו הראשון, אשר גם בהיות העם שקוע במ"ט שערי טומאה לא הלך לבו אחרי 'ואעשה אותך לגוי גדול'.  אנחנו נלך אל העם.  עמו יחד, ברפשו וברקבונו, נחכה לגאולה, לגאולתו הוא ולגאולת כל האנושות.  ואולי נבקש דרך להצמיח את הגאולה מעצם רפשו ורקבונו.  וגם על 'אולי' זה נדע לתת את נפשנו, כי גם 'אולי' זה מדבר על לבנו יותר מכל ודאויותיה של הסוציאליות בכל צורותיה.  וגם השמות idée fixe, 'מאניה' וכדומה לא יטילו עלינו אימה יתרה.  'משוגע איש הרוח', המבקש דרכים חדשות, בכל הזמנים והמקומות.  בני אדם נורמליים אוהבים דרכים בטוחות, שאין אמנם למצוא בהם כלום, אבל הן מבטיחות הרבה או מבטיחות הכל.

אם 'הפועל הצעיר' רוצה להישאר נאמן לדגל הישן, לדגל שהוא הרים ראשונה, לדגל 'העבודה-והתחייה', אל ירדוף אחרי הכמות, אחרי הפוליטיקה, ואל יקבל דירקטיבים ממי שהוא, חוץ מהחיים ועבודת החיים.  יאמין בכוח החיים ובכוח האמת, כי הם סוף סוף ינצחו, כמו שהאמין עד הנה, ובזה היה כוחו.  ואל יירא פן יהיה על ידי כך ל'כיתה', כמו שלא ירא עד הנה, ודווקא בכוח זה נעשה מכיתה להסתדרות גדלה, הולכת וגדלה גם בכוח השפעתה וגם במספר חבריה.  ואם הקיצוניים ב'צעירי ציון' רוצים דווקא בסוציאליות, בפוליטיקה, ילכו אל 'אחדות העבודה'.  הן בכל משך הוועידה לא חדלתי לבאר לצירי 'צעירי ציון' הקיצוניים, כי עליהם, לפי השקפתם, להתאחד לא עם 'הפועל הצעיר', כי אם עם 'אחדות העבודה'.  ולמה לא הלכו ישר, כי אם בחרו בפוליטיקה ומצאו להתאחדות נוסחה דיפלומטית כזאת, שיש בה הזמנה ברורה על כתובת 'אחדות העבודה'.  יותר נוח כנראה, לעמוד על הפוליטיקה, על הדיפלומטיה, מאשר על האמת הפשוטה והברורה, ובפרט כשיש בידך שטר על הגאולה השלמה חתום בשם הסוציאליות. 

אל יחשבו, כי אני דוחה את 'צעירי ציון' (אני בכלל איני דוחה איש, אני רק דורש, כי איש לא ישפיע רוב טובה על 'הפועל הצעיר') מתוך קנאה או שנאה, – לא מינה ולא מקצתה!  כאשר אמר אחד מ'צעירי ציון' מעל הבמה, כי אם לא נתאחד, אנחנו ניפרד בתור שונאים, מחיתי אני בפניהם נגד זה ואמרתי להם, כי, לפי דעתי, אנחנו אמנם צריכים להיפרד, אבל לא בתור שונאים, אנחנו יכולים להיפרד בתור ידידים גמורים, רק בעלי השקפות שונות.  עד מתי לא נדע לכבד את חירותו של האדם להחזיק בדעה מתאימה לנפשיותו!  הלא זו היא הצרה של 'אחדות העובדה', שהיא כבר מצאה את הצדק ואת הגאולה השלמה, האנושית וגם הלאומית, ומי שאיננו מודה בזה, הרי הוא בעיניה או מטומטם מוח ולב או פשוט אדם גרוע.  לולא מידתה זאת של 'אחדות העבודה', לא היה הקרע בין העובדים כל כך רחב ועמוק, לא היה האוויר כל כך מורעל, ולא היה קשה למצוא דרך לעבודה משותפת.

 

תר"פ (1920)

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה