_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הנצח והרגע

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

ניצשה מביע את הרעיון על דבר החזרה הנצחית בקירוב באופן כזה: החומר הוא בעל תכלית, כלומר כוחות החומר, אם כי רבים הם וגדולים, יש להם שיעור.

כל כוחות החומר, הפועלים בטבע, מצטרפים בצירופים שונים ובאים לידי גילוי בצורות שונות, שאנחנו קוראים להם חזיונות הטבע ובכללן-- חיי הטבע בזמן ידוע. כמות הצירופים האלה היא, כמובן, גדולה במידה שאין אנחנו יכולים אפילו לשערה או אפילו לציירה במוחנו, אבל סוף-סוף יש לה שיעור, כשם שיש שיעור לכוחות החומר. ובזמן מן הזמנים, נניח, אחרי עבור ביליוני ביליונים שנים, יבוא הקץ לשיעור הזה, הצירופים יכלו, וצירופים חדשים לא יהיו עוד. אז ישובו הכוחות להצטרף בצירופיהם הראשונים. וחוזר חלילה. באופן כי אותם הצירופים, שמורכבים מהם חיי הטבע של זמן ידוע, ישובו עוד פעם אחרי עבור ביליוני ביליונים שנים והייתה לטבע של אז שוב אותה הצורה, שהייתה לו לפני בליוני בליונים שנים. וחוזר חלילה. באופן כזה, למשל, אנחנו, החיים היום, שוב נחיה אחרי עבור ביליוני ביליונים שנים באותה הצורה ובאותם החיים, שאנחנו חיים היום. וכן אלה, שיהיו לאחרינו, וכן אלה, שהיו לפנינו,-- כל הדורות וכל הזמנים, מעולם ועד עולם.

ניצשה מוצא ברעיון הזה ביחס לאישיותו של אדם מעין רעיון של הישארות הנפש. אם אני אחיה עוד פעם ועוד פעם בלי סוף, הרי אני נצחי, שהרי אותם ביליוני ביליונים השנים שבינתיים, שאני אינני חי, הם בשבילי כאילו אינם, בשבילי יש רק הזמן שאני חי. והזמן הזה הלא הוא נצחי. יש איפוא עניין לחיות. ויש עלי מעין אחריות, שהרי אם אני חי היום חיים מגונים, אני אחיה אותם החיים המגונים שוב פעם ושוב פעם לעולמי עולמים. וכן להפך, אם אני חי עתה חיים יפים, הרי אחיה שוב אותם החיים היפים לעולמי עולמים.

עד כמה הרעיון הזה נכון בתור רעיון של הישארות הנפש ישפוט מי שירצה. יש סוברים, כי הוא נכון. לי, למשל, לא מובן, איזה יחס יש ביני, החי היום, ובין אותו הסובייקט, שיחיה בצורתי אחרי עבור ביליוני ביליונים שנים, או בין אני של היום ובין אני של אז, אחרי אשר אני לא אזכור אז דבר מאשר אני היום ומאשר אני חי היום. הלא כל מהותו של 'אני'  היא אחדות ההכרה במקום ובזמן, כלומר ה'אני' מכיר את עצמו תמיד בתור אחד בכל אברי גופו וכוחות נפשו ובכל הזמנים שהוא חי, בכל הפעולות, שהוא פועל ושהוא נפעל מהן. ואם אחדות זו של ההכרה איננה, איזה 'אני' יש כאן? הן, לפי רעיון החזרה הנצחית, כשם שאחיה עוד פעמים אין מספר, כך כבר חייתי פעמים אין מספר--ומה אני יודע מן החיים ההם שחייתי? מה אני זוכר, מה אני מכיר בי מן ה'אני' של אז? ואיזה הבדל לי, החי היום, בין ה'אני' ההוא, שחי אז בצורה כזו, שאני חי היום, ובין איזה 'אני' אחר, 'אני' של כל איש מאלה, החיים עמדי היום, או מאלה, שחיו או שיחיו? והוא הדין בעתיד. מה יתן ומה יוסיף לי 'אני' של העתיד, שאין אני, החי היום, יודע בו כלום ואיני מרגיש כלום, ולא הוא ידע וירגיש בי כלום? ומה יתנו ומה יוסיפו לי החיים של העתיד, שאין לי, החי היום, ולא יהיה לי כל חלק בהם?

מלבד זאת איזו אחריות, איזה רמז דרמיזא של אחריות יש כאן, אם 'אני' שלי צורתו קבועה מעולם ועד עולם בתוך ארג הצירופים של כוחות החומר? כל זה מראה רק, עד כמה האמונה בהישארות הנפש קבועה בנפש האדם, עד שאפילו הכופר לכאורה בכל רוחניות מוכרח, מתוך עצם מהות נפשו, לשוב אל האמונה הזאת, מוכרח לחדש את האמונה הזאת, אם בצורה זו או אחרת. יותר נכון, כל זה מראה, עד כמה הנצחיות קבועה בנפש האדם, עד כמה נפש האדם עשויה לחיות חיים של התפשטות לתוך כל הגופים והצורות, לתוך כל הספירות והעולמות.

אולם אני הבאתי את רעיונו זה של ניצשה בשביל להסביר על ידו רעיון אחר.

הרעיון על דבר החזרה הנצחית נותן מושג שלם, מקיף ובהיר על דבר אין סופו של הזמן.

אבל הלא גם המקום הוא אין סופי.

האין להתאים את רעיון החזרה הנצחית ביחס למקום?

אולם כאן אולי לא למותר להקדים ולהעיר על דבר אחד. העלול להביא לידי טעות. צריך, שתבוא בחשבון הכמות הגדולה לאין שיעור של החומר, הממלא את המקום, שיהיה ברור היחס שבין הכמות הגדולה הזאת של החומר ובין סכום הצירופים האפשריים של כוחות החומר. צריך, שיהיה ברור, שאין לחשוב, כי כרבות כמות החומר לאין שיעור, כן ירבו צירופי כוחות החומר לאין שיעור. סכום צירופי כוחות החומר מוגבל בסכום כוחות החומר, , וכן מוגבלת כמות החומר, המשתתפת בהבאת הצירופים האלה לידי גילוי, בסכום הכוחות האלה. כי הנה, לפי עדות חוקרי הטבע, אין מספר כוחות הטבע מתרבה על ידי ריבוי כמות החומר, כלומר אין רואים כוחות חדשים בכל המאורות והגלגלים החדשים, ההולכים ומתגלים ברחבי  שמים, ואין רואים בהם צירופי כוחות, שאינם אפשריים בשיטת השמש ובכל גרמי השמים, שהיו נראים מתוכה עד היגלותם של אלה. כוחות החומר, בהיותם פועלים על פי חוקים קבועים, צירופיהם באים לידי גילוי בשיטות קבועות. כל מערכת של צירופים מקבלת צורה ידועה ונותנת מקום לשורה ערוכה על פי שיטה קבועה של צירופים חדשים, המשמשים לקיום הצורה ולהשתכללותה או להרכבות חדשות מתוך שיטות שונות. כך הם, למשל, היסודות הכימיים, הצמח, החי על הארץ, ועצם כדור הארץ, וכך הם הכוכבים ושיטות הכוכבים ברחבי שמים. כך הוא הפרט היותר קטן, היצור המיקרוסקופי, האטום, וכך הם הכללים היותר גדולים, הסוגים, המינים, המערכות של הדומם, הצומח, החי, וכך הוא הכלל הכולל הכל,--כולם ערוכים על פי שיטה קבועה, פרט פרט וצורתו ושיטת צירופיו, וכולם מצטרפים לצורה כללית יסודית אחת, הקובעת שיטה לכל הצירופים המתחדשים ובאים. אמנם אין אנחנו יודעים את כל הצורות האפשריות ואת כל הצירופים האפשריים של הצורות הידועות לנו. הנה משל אחד, אשר כשהוא לעצמו כדאי הוא להביא לידי מחשבה. הנה על הארץ אנחנו רואים, כי הצורה היותר עליונה במערכת החי, ולפי זה, אפשר לאמור, היותר עליונה בכל הצורות שבטבע כדור הארץ. הוא האדם או צורת הקוף בהתפתחותה העליונה. אבל מי זה יערוב לנו, מי זה יגיד לנו בהחלט, כי הסדר הזה הוא חוק כללי לכל הפלנטות, כלומר, לכל גרמי השמים החשוכים, הנותנים מקום לבעלי חיים (הלא יש לשער, כי לכל כוכב מאיר ישנן פלנטות כאלה ), ואם לא להפך, אם לא על כל פלנטה התפתח סדר אחר? מי יודע? אולי על איזו פלנטה של כוכב אחר השתלשלו הצירופים באופן כזה, שהחיים העליונים באו שם לידי גילוי בצורת מין אחר מבעלי החיים, ועל איזה פלנטה של עוד כוכב אחר–בצורת עוד מין אחר, וכן הלאה והלאה, באופן כי כל צורה מצורות בעלי החיים השיגה מקום את התפתחותה העליונה, כלומר התפתחות כזאת, שהחיים העליונים של כל החי באו על ידה לידי גילוי בצורה זו. ומי יודע, אם אינן במציאות עוד צורות של בעלי חיים, שאינן ידועות לנו. איך שהוא, אבל בכלל--הצורות מוגבלות, אם כי רבות הן מאד, וכן מוגבלת הצורה הכללית, הצורה היסודית של הטבע בכלל, אם כי גדולה היא מאד ומקיפה, למשל, את כל שיטת השמש והכוכבים הנראים מתוכה ושעוד לא נראו עד גבול ידוע. יוצא מזה, כי כמות החומר, הדרושה בשביל להביא לידי גילוי את כל הצורה הכללית היסודית הזאת במומנט ידוע של הזמן ובחלק ידוע של המקום, מספיקה בשביל להביא לידי גילוי את כל שורות הצירופים האפשריים מתוך הצורה היסודית הזאת, בכל המומנטים של הזמן, וכן מספיקה כמות חומר כזאת בכל חלק מתאים של המקום. כמות יותר גדולה מזו אינה מוסיפה כלום על סכום צירופי כוחות החומר ובהכרח היא מתלבשת שוב בצורה דומה בהחלט לצורה היסודית הראשונה  רק במצב אחר של השתלשלות צירופיה.

ובזה  נשוב לעניננו--לרעיון החזרה הנצחית ביחס למקום.

ניקח לנקודת המוצא את כדור הארץ עם שיטת השמש שלנו, עם הכוכבים הנראים מתוכה ועם כל אשר בהם.

אנחנו, יושבי כדור הארץ, רואים חזיונות שונים לעין ערוך על הארץ, רואים גרמי שמים, עולמות שונים לאין מספר. כל אלה הם צירופים שונים של כוחות החומר, שבאו לידי גילוי באותה הצורה, שאנחנו רואים אותה. אולם לפי ההנחה, כי הצירופים האלה יש להם שיעור, ולפי המבואר למעלה, הרי יש מקום (המרחק מאתנו יכול להיות כל כך גדול, עד שאין לבטאו אלא במספר, למשל, בן מאה ספרות ויותר ),--ששיטת הצירופים הזאת או הצורה הכללית היסודית הזאת נגמרת שם, ושוב מתחלת שם מחדש אותה שיטת הצירופים או אותה הצורה הכללית היסודית רק במצב אחר, במצב כזה, שהצורה היסודית הראשונה מוכרחת להימצא בו במומנט אחר של הזמן, כלומר שם נמצאים שוב שיטת השמש, כדור הארץ, כל הכוכבים הנראים ממנו עם כל אשר בהם באותה הצורה, שהיתה להם או שתהיה להם במומנט אחר של הזמן. וחוזר חלילה עד סוף כל הצירופים האפשריים או עד המקום, שכל הצירופים האפשריים כולם נגמרים שם. צירופים חדשים אינם עוד, וכוחות החומר שבים להצטרף בצירופיהם הראשונים. כלומר שם נמצאים שוב שיטת השמש עם כל המתייחס אליה--ובכלל זה גם אנחנו, יושבי כדור הארץ--ממש באותה הצורה, שיש לכל אלה פה במומנט ההווה של הזמן (מרחקים גדולים ונוראים כאלה הרי ישנם לאין מספר, שהרי אנחנו אומרים: אין סוף--אין סוף  למקום, כשם שאין סוף לזמן). ולא עוד אלא שמתוך הנחה זו של חזרת הצירופים כולם במקום יוצא, כי כל הצירופים כולם חוזרים ונשנים בכל רגע, באופן כי, למשל, שיטת השמש עם כל אשר בה ועם כל המתייחס אליה חוזרת ונשנית בכל רגע רק במרחקים שונים מתחילת בריאתה עד סוף חורבנה. כלומר במקום אחד היא נמצאת במצב הרגע הראשון לבריאתה, במקום שני--במצב הרגע השני וכן הלאה והלאה, עד כי במקום אחד היא נמצאת במצב הרגע האחרון של חורבנה וחוזר חלילה.

ממילא נמצא, כי חיינו אנו, יושבי כדור הארץ, חוזרים ונשנים בכל רגע ורגע מתחילתם ועד סופם, כלומר כולנו ביחד וכל אחד מאיתנו ביחוד חיים ברגע אחד. רק במרחקים שונים, מן הרגע הראשון להולדנו עד הרגע האחרון של מותנו, וכך חיינו ונחיה תמיד.

מכלל הרעיון הזה רק צעד אחד לבוא לכלל רעיון אחר: אולי הזמן והמקום אינם אלא שני צדדים של דבר אחד.

לוא היה המקום--כלומר הדברים התופשים מקום--נתפש על ידי ההכרה לא בפעם אחת, כי אם נקודות נקודות, שהיו מצטרפות לקווים, לשטחים ולגוף, או לולא חוש הראות, המיוחד לתפישת המקום ( ועמו גם חוש המישוש ), כי עתה היה אולי גם המקום מצטייר במוחנו בצורת הזמן ; כלומר בתור מקום קבוע ועומד הייתה מצטיירת במוחנו רק אותה הנקודה, שאנחנו נמצאים בה, ויתר המקום היה מקבל צורה או של עבר--כלומר המקום שחיינו בו-- או של עתיד--המקום, שנחיה בו. וכן להיפך, אילו הייתה ההכרה תופשת את הזמן--כלומר את החזיונות העוברים בזמן--בפעם אחת, על דרך שהיא תופשת את המקום, או לו היה לנו חוש מיוחד לתפוש את הזמן, כי עתה היה אולי גם הזמן מצטייר במוחנו בצורת מקום. אז כאילו היינו רואים את העבר ואת העתיד רק במרחק הדרגי, הנערך ברגעים, בשעות, בימים ושנים על דרך המרחק במקום, הנערך במילימטרים, במטרים, במיילים וכו'.

מובן, שהדברים האלה לא באו אלא בכדי לתת לרעיון שלפנינו בהירות מוחשית. אולם ליתר דיוק צריך להוסיף, כי על ידי הזמן ההכרה תופשת את הדברים מתוכה ומתוכם, זוהי כעין תפישת הנקודה ההנדסית של הדברים. על כן אולי יותר נכון לאמור, כי לא ההכרה תופשת את הדברים בזמן, כי אם ההשגה החיה, בלתי האמצעית, החיים שבבעל ההכרה, "השכל הנעלם': בעל ההכרה אינו מכיר את הרגע--את החזיונות שברגע לכל היקפם ועומקם, את החיים שברגע,--כי אם חי אותו. על כן במידה שיש באדם יותר חיים, כלומר חיים יותר עמוקים, יותר אינטנסיביים--יותר הוא משיג את החיים שברגע מבלי אמצעי, אם כי לא בהכרה ברורה, כי אם כמו בצורת נקודה הנדסית, אשר על ידי תנועתה מתהוות כל הצורות. כלומר הוא משיג את החיים השגה שלימה, אבל אינו מכיר אותם בהכרה ברורה, וזה מקור היצירה, שהיא בת הרגע. בעוד שעל ידי המקום ההכרה תופשת את הדברים מחיצוניותם, על כן היא תופשת אותם תפישה שלימה, אבל אינה משיגה אותם מתוכם. על ידי הזמן והמקום נעשית תפישת הדברים שלמה, כמובן, לפי מידת כוח ההכרה וכוחות הנפש של המכיר.

הזמן נותן את התוכן, את הכלל הכולל את כל הפרטים, הכולל הכל בנקודה אחת, והמקום נותן את הצורה, את הפרטים, את הריבוי, את גילוי התוכן בכל הופעותיו השונות והמרובות לאין סוף, באופן כזה אפשר לאמור: המקום והזמן הם נצחיות אחת בעלת דו-פרצופים, המקום הוא התפשטות לאין סוף, והזמן הוא צמצום האין סוף בנקודה אחת--כל החזרה הנצחית ברגע אחד.

וזה סוד הנצח שברגע.

או המקום הוא סמל ההוויה, והזמן הוא סמל ההתהוות.

וזה סוד החיים.

(הפוה"צ  -  אב תרצ"ג)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה