_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האדם והטבע

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

יג. היופי

בשובנו משלילת החיים אל חיוב החיים, אנחנו נפגשים קודם כל בשאיפה להעמיד את החיים המבוקשים על היופי או לבקש את אור החיים ביופי.  השאיפה הזאת נובעת ישר, בלי אמצעי, מתוך השאיפה להמשיל את ההכרה, יוצרת הצורות, על החיים.  זאת היא בעצם אותה הנטייה, מבחינה עליונה, להשליט בחיים את הצורה על התוכן, לראות אור החיים מצד הצורה ולפנים.  רשמי נטייה כזאת יש למצוא, כמו שראינו, עוד אצל האדם הקדמון בצעדיו הראשונים על דרך התרבות האנושית, ואת הנטייה הזאת אתה מוצא גם בקרב העמים הפראים, במידה שהם מתעוררים לחיים אנושיים.  צרכם העליון הראשון של כל אלה הוא לכסות את חלקי הגוף שאינם יפים ביותר, לקשט את הגוף בכל מיני קישוטים וצעצועים או גם בכל מיני ציורים, העולים להם לעתים לא רחוקות ביסורים גדולים.  הרבה חזיונות בחיי פראים ידועים מעידים על נטייה זו.

השאיפה הזאת להעמיד את החיים העליונים על היופי הולכת ומתמדת, הולכת ומתפתחת.  היוונים היו הראשונים, שגילו והביאו לידי גילוי את כל האור ואת כל העומק שבשאיפה הזאת, והשפעתם קיימת וההתפתחות מתמדת עד היום בכל חוגיה העליונים של התרבות האירופית.  אפילו שופנהאואֶר, למשל, השולל את החיים, השולל מהם כל רעיון וכל אור, מבקש ומוצא את אור החיים ביופי! וכן הם גם מחייבי החיים מתוך שלילת כל רעיון בהוויה.  עד כי כמעט אפשר לאמור, כי הא בהא תליא – כי השאיפה לראות את אור החיים ביופי כרוכה בעקב שלילת אור עצמי מן ההוויה, וממילא גם מן החיים.  יופי מתוך רצון עיוור, מתוך העדר כל הכרה וכל רעיון!  די להזכיר, למשל, את ספרו של ניצשה על תולדות הטרגדיה ואת שיטתו בכללה.  אם כי, מצד אחר, אתה מוצא את השאיפה הזאת במידה לא פחותה גם בקרב המודים בשכל נעלם, אתה מוצא אותה על הרוב גם במקום שמבקשים לכאורה הרבה יותר עמוק.

אולם מה הוא היופי?  מתוך הרעיון היסודי של כל האמור יש, כמדומה, להגדיר;  היופי הוא זיו גלוי מבהיק מאור החיים הנעלם.  על כן, כשם שיש חיים של התפשטות ויש חיים של צמצום, כך יש יופי של התפשטות ויש יופי של צמצום.  אולם צריך להטעים, כי ההבדל אינו בטבע מצד עצמו, כי יופי של צמצום אין פירושו יפים של הצמח והחי.  בטבע מצד עצמו אין צמצום.  יופי הבריות החיות של הטבע הוא עדיין בגדר יופי של התפשטות.  היופי של צמצום הוא יצירת החיים של צמצום, יופי הבא מתוך החיים של צמצום, זיו שהסתנן דרך צינורות ההכרה המצומצמת – ונצטמצם.  לפיכך אולי יותר נכון לאמור: היופי של צמצום הוא אור חוזר גלוי מאור החיים הנעלם (על דרך שאנו רואים, למשל, את אור הירח, בשעה שאיננו רואים את אור השמש), בעוד שהיופי של התפשטות הוא זיו גלוי, המבהיק בלי אמצעי מעצם אור החיים הנעלם.  זהו, אפשר לאמור, מבחינת רגש היופי ממש מעין אור היום מבחינת חוש הראות, בעוד שהיופי של צמצום הוא מעין אור אלקטרי גדול בחשכת הלילה או בחדר אפל.

ההבדל הקונקרטי בין שני מיני יופי אלה יכול להיות מבוטא כך: היופי של התפשטות בא מתוך תוכן יוצר את צורתו, והיופי של צמצום – מתוך צורה היוצרת את תכנה.  ביופי של התפשטות הצורה טפלה לגבי התוכן.  כל בריה חיה וכל יציר חי ולא חי, כמו כל הבריאה העולמית, לא לשם היופי נבראו, – הם יפים מתוך שהם חיים או הווים.  יָפְים הוא אור החיים או אור ההווי שבהם.  האילן, הפרח, החיה, הצפור – יפי צורתם בא מתוך החיים שבהם, ומידת יפים כמידת זרם החיים שבהם לרוחב ולעומק.  בהם חי כל אבר, כל פרק, כל קו, – כל נקודה שבגופם כאילו מלאה איזה קסם נעלם;  דומה, כי אין כאן גוף מוצק, כי אם איזה נוזל אוירי זורם, אשר על ידי פעולת איזה כוח נעלם הוא זורם תמיד בצורה אחת, – ולפיכך הכל יפה.  משום זה, כשבעל החיים או הצמח מת, אם גם צורתו נשארה שלימה, בלי כל שינוי, אין בו אותו היופי שהיה בו בחייו.  והוא הדין בעצמים מהטבע הדומם.  כשאתה נמצא בתוך הטבע – כי בגבול החיים האנושיים הכל מיטשטש ומצטמצם – ומסתכל, למשל, בסלע, שאין לו לכאורה שום צורה או שאין בצורתו שום יופי, נדמה לך, כי אתה רואה בו בכל נקודה שבו איזה כוח הוויה, גלוי ונעלם, איזה סוד הוויתי, סמל השתיקה העליונה, כבשונו של עולם.  וזה סוד יפיו, שאתה מרגישו ואינך תופסו ואין בידך להביעו.  ואתו הזיו – כמובן, במידה לאין ערוך יותר גדולה, אם כי לא באותה הבהירות המוחשית – מבהיק מתוך הבריאה העולמית כולה.  בעוד אשר באמנות הפיסול או הציור הצורה בוראה את התוכן, שאין לו שום שייכות לא אל הגוף הממשי, שנוצר ביד האמן, ולא אל החומר, שהגוף הממשי נוצר ממנו, מצד עצמם: הגוף אין בו חיים, – חיה, כלומר פועלת פעולה אסתטית, רק הצורה.

את שורש היופי של צמצום. החוזר מאור החיים הנעלם ומשתקף מתוך צורות ההכרה, אתה מוצא עוד ביפי הצורות ההנדסיות, ביפי הסימטריה וכו', כלומר ביפי הצורות היסודיות של ההכרה.  תכונתו היסודית היא הצמצום, ההבלטה, הביטוי: צמצום רעיון ידוע, אידיאה ידועה, או צמצום אורה של ספירת חיים ידועה, בצורה רצויה והבלטת הצורה מתוך סביבתה.  כשעוסקים, למשל, באמנות הפיסול, אומרים, כי הפַסָל כאילו כובש ומשחרר את התמונה הרצויה מיד גוש השיש האילם, המחוסר כל רעיון, כאילו בכל חתך וחתך של מפסלתו הוא חוצב קוי אור מתוך החומר העכור.  בעוד אשר תכונתו היסודית של היופי של התפשטות הוא העדר כל הבלטה, העדר כל ביטוי מצומצם, שתיקה מוחלטת, סוד, – איחוד כל הרעיונות וכל הספירות ברעיון אחד אין-סופי, המבהיק מתוך הכל השלם והכבוש בתוך כל חלק מהכל, בתוך כל אטום מהכל (ובכלל זה גם בתוך אותו השיש, ששימש לפסל חומר ממשי לפסלו הממשי).

על כן ספק גדול הוא מצד זה, אם רשאי אדם להגיד, כי הפסל גילה יותר אור ביצירתו ממה שהיה בגוש השיש הפשוט, השותק, הכבוש בכבשונו של עולם.  היופי של התפשטות כל כך משולל הבלטה, עד כי ישנם, כמו שראינו, מעריצי יופי, הנכונים לראות אור עולם, תהום של רעיונות ורגשות בתמונה יפה או בכלל ביצירה אנושית יפה, – ועם זה לא יבָצר מהם לשלול כל רעיון מאותה היצירה, שקוראים לה טבע ושהם מודים לכאורה ביפיה האין-סופי, ולראות בה מקריות עיוורת, ריקניות נוראה.  כל פרט כשהוא לעצמו, אם פרט קטן או גדול, אין לו אלא ערך של קטע, של שבר, של חוליה דקיקה, של תא מיקרוסקופי מחי שאין שיעור לקומתו; כל פרט מהכל כל כך כבוש בכבשונו של עולם, עד כי לתפוס מזיווֹ של עולם תפיסה של טעם יכולה עין האדם רק ממרחק ידוע (כביכול ממרחק ידוע מן ההכרה), שיש בו כדי למזג את הפרטים לתמונה אחת שלימה, רק כשמתגלה לפניה שטח הגון, שיש בו כדי רמיזה על הכל השלם, שיש בו כדי למשוך את הנפש מתוכה למקור חייה.  בפרטים אין בכוח האדם לתפוס הרבה מן הזיו הזה, מן היופי של התפשטות, ולעתים אין בכוחו לתפוס כלום.  מעשי הטבע החלקיים או יצירות הטבע המצומצמות אין בהם כשהם לעצמם שלימות מבחינת היופי של צמצום וההשגה של צמצום.  אפילו היצירות היותר יפות, למשל, הצמחים היפים, בעלי החיים היפים, יש בכל אחת מהן, אם להסתכל בהן מקרוב, איזה פגם, איזו מגרעת או גם ליקוי.  אלון, תמר, שושנה, חבצלת, ארי, סוס, יונה, נשר – אין אתה מוצא מהם בטבע אף אכסמפלר אחד שלם בתכלית, יפה בתכלית, או, כמו שאומרים, מבטא בשלימות את האידיאה, שהוא הנהו הופעתה הגלויה.  היה כבר מי שאמר גם על עין האדם, כי כלי ראות בלתי משוכלל כזה, לוּא הביאו כמותו לאופטיק-אמן לא היה מקבלו.  ומה יש לדבר בפרטים שאינם חיים ואינם יפים? 

ולפיכך אומרים, כי האמן משלים מה שלא השלים הטבע, כי האמן איננו מחקה את הטבע, כי אם יוצר מחדש את יצירותיו של הטבע, כלומר מבטא ביצירתו את האידיאה של היצור, שהוא יוצרו בשלימות, ומבטא מה שלא השלים לבטא הטבע.  כשהוא בא, למשל, לצייר נשר, הוא לוקח את הקוים הטיפוסיים, שהוא מוצא בנשרים שונים, מאחדם ומצרפם בכוח היצירה שלו לתמונה אחת של נשר המבטאה באופן כזה בשלימות את האידיאה על דבר הנשר.  זאת היא, אומרים לנו, האמת האמנותית, וזה – היופי שבאמנות.  וכן הדבר בציורים מחיי האדם.  סיפור או דרמה המציירים טיפוסים מהחיים, מאורעות מן החיים, מותר להם וגם חובה עליהם להבליט את האורות והצללים בהתאם לאידיאה שבטיפוסים המצוירים, שבחיים המצוירים, וחולין הוא להם לצייר את הדברים כמו שהם במציאות ממש או, כמו שאומרים על כגון דא בלשון של גנאי, בדיוק פוטוגרפי.  ואפילו בטיפוסים ובמאורעות היסטוריים מותר לשנות מן האמת המציאותית, במידה שדורשת זאת ההתאמה אל האידיאה או האמת האמנותית.

כאן אתה רואה בבהירות מוחשית מה הוא היופי של צמצום, עד היכן מגיע בו כוחה של ההבלטה, עד כמה העיקר בו הצורה, עד כמה אין הוא תלוי בחיים, בהוויה העולמית.  בהוויה העולמית הרי אין אידיאות, יש רק אידיאה אחת אין-סופית, שכל הפרטים ופרטי הפרטים מתאימים אליה בהחלט, בתכלית.  האידיאות הן חלקה של ההכרה, שאינה תופסת את האידיאה העליונה בכל אין-סופיותה, ולולא ניתן לה הכוח לפרט לפרטים את האידיאה היחידה, השלימה רק באיחודה השלם, לא היתה תופסת כלום.  ואין פלא, כי המבקשים יופי על פי דרכה של ההכרה, כלומר המבקשים יופי מצד הצורה ולפנים, באים לאחרונה לידי כך, שהם כופרים, אם מדעת או שלא מדעת, באידיאה העליונה, באחדותה המוחלטת של האידיאה העליונה.  אבל אם נראה ביופי העולמי אידיאה עליונה, יחידה ושלימה בהחלט, ואם נשיג את היופי מבפנים, מתוך החיים שלפני הצורות, הנושאים בקרבם את האידיאה העליונה, המהוות את הצורות, תוך כדי התהוות הצורות, – כי אז הרי אין אי-שלימות בצורת בריותיו של הטבע.  הצורות מתאימות תמיד בהחלט לתוכן, אבל לתוכן הכללי השלם, לאידיאה העליונה היחידה.

את הדבר הזה – עד כמה הצורות מתאימות כאן בהחלט לתוכן הכללי, לאידיאה העליונה, ועד כמה ההתאמה המוחלטת הזאת היא עצם היופי של התפשטות – יש להסביר על פי מה שאנו רואים בדרך שהולך בו הטבע בשכלול בריותיו (כלומר במה שאנחנו, לפי השגתנו קוראים לו שכלול, אשר בעצם אולי אינו אלא התחדשות תמידית של היופי החי), שאין רישומו ניכר אלא מתקופה קוסמית למשנֶהָ.

רואים אנחנו, כי השכלול הוא כללי לכל החיים העולמיים, כלומר כי שכלולה של כל בריה, גדולה או קטנה, הולך בדרך אחת, בזמן אחד, במידה אחת, בכוח אחד עם שכלולם של חיי הטבע בכלל.  מכאן קרוב לשער, כי צורות הבריות שבתקופות הקדומות של כדור הארץ, שלפי השגתנו אינן משוכללות, התאימו בהחלט, במובן היופי העליון, למצב החיים העולמיים בתקופות ההן, וכי צורות של תקופות יותר מאוחרות היו פוגמות אז ביופי העליון, באידיאה העליונה.  לא פחות ממה שהיו פוגמות בתקופות המאוחרות צורות הבריות של התקופות ההן.  מה שלדידן הווה מומא – לדידהו הווה יופי עליון, ולהיפך.  הרעיון הזה יסתבר עוד יותר, אם לתת מקום למחשבה הקרובה:  אולי בשעה שעל כדור הארץ בא היופי העליון לידי גילוי בצורות אלה וכאלה, בה בשעה הוא בא לידי גילוי על גֶרֶם שמימי אחר באותן הצורות, ששלטו כאן בתקופות הקדומות וכן הלאה והלאה.

אין פלא לפי זה, כי ביצירותיו המצומצמות של האדם יש בחלקים יותר שלימות ויותר יופי – יותר שכלול, – באשר כל היצירה מצומצמת בעצמה, באין לה קשר ממשי, חי, עם החיים שהיא באה לבטא, באין לה כל חשבון עם החיים העולמיים, וכל חלק מכוּון בצמצום לשלם המצומצם.  בעוד אשר כל יצירה, אם גדולה או קטנה, של הטבע, ובכלל כל מה שאנחנו תופסים מהטבע בכל מראה עינינו, אין כל עצמם אלא חלק, חוליה, שכל חלקיה וחלקי חלקיה מכוונים לכל השלם, שמקום פגימתה הוא אולי מקום דבקותה ביתר החוליות, ואולי בית ניצוץ ליופי העליון, שאין אתה תופסו אלא מתוכו, כמובן, אם אתה תופסו.

ובאים ואומרים: יופי, – צריך להעמיד את החיים על היופי, צריך לשאוף לחיים יפים.  מוסר עליון, חיים עליונים, – הרי זה אומר חיים יפים.  מה טיבו של יופי זה?  היופי של התפשטות הרי אינו לא דבר שבתוכן ולא דבר שבצורה, כי אם זיו מתוכן נעלם, שאינו מושג להכרה אלא במידת בואו לידי גילוי ומתוך בואו לידי גילוי מתוכן נעלם, אבל הוא מושג במידה כזאת, שלא הכל מודים במציאותו.  בחיים של התפשטות כשהם לעצמם, בהוויה האין-סופית הרי אין יופי ואי-יופי, שם הכל למעלה מזה, וזה סוד יפים האין סופי.  ואיך תתפוס יופי שכזה על מנת להניחו ליסוד החיים, איך תקח ממנו אבן-בוחן להעריך על פיה את החיים, להתנהג על פיה?  את היופי הזה יכול האדם רק לחיות ולחַיות, אם נכון לאמור כן, לחיות על ידי חיי עצמו, על ידי העלאת חייו למדרגת ביטוי שלם של האידיאה העליונה.  ואם לבקש יופי זה, הרי שצריך להתחיל מבקשת חיים, יותר נכון, יופי זה אין כלל לבקש, – יש לבקש רק חיים.  היופי יבוא מתוך החיים על כרחו, מתוך שהחיים יהיו חיים, חיים שלימים, חיים ממקור החיים בלי אמצעי.  ואם באים ומבקשים יופי בחיים המצומצמים, במקום שאין חיים שלימים, במקום שאין כוח לחיות בשלימות, במקום שההכרה הולכת לפני החיים ואין בכוח החיים להשיגה, אם באים ואומרים, כי בכדי לחדש את החיים, בכדי שהחיים יהיו שלימים, צריך להעמיד את החיים, את החיים המצומצמים האלה, על היופי, הרי זה אומר, שבאים להפוך את החיים מתוכם לבָרָם, הרי זה אומר, שמכוונים, או מדעת או שלא מדעת, ליופי של צמצום, ליופי שבצורה, שמכוונים לתת לחיים צורה יפה.

והדבר מובן.  החיים של צמצום באים לידי גילוי בצורה, שמבחינת היופי של צמצום אינה סמל היופי כלל.  בגוף האדם ישנם חלקים שאינם יפים ביותר, אבל הרבה יותר אי-יופי יש בפעולותיו החיוניות של הגוף.  דוקא הפעולות החיוניות היסודיות, שאין הגוף יכול להתקייים בלעדיהן, כמו האכילה, השתייה, הוצאת המזון, ההזדווגות, הלידה, רחוקות מיופי או גם מכוערות.  ואפילו המיתה, ביחוד המיתה הקשה, אינה יפה ביותר, אלא שמתוך שהיא מטילה אימה על האדם, בתוך שהיא מראה לו במראה ולא בחידות את כל האפסות של צמצומו בתוך עצמו, הרי היא כאילו פותחת לו שער לפנימיותו של הדבר ומסיחה את דעתו לגמרי מן הצורה.  וכן לא יפות, או גם מכוערות, הפעולות הפסיכופיזיולוגיות וגם הפסיכולוגיות, המשמשות לצורך קיום הפרט והמין, כמו תאוות האכילה, התאווה המינית ובכלל כל התאוות, שאינן משמשות אלא לטובת הצמצום ושתפקידן זה בולט ביחוד, כמו אהבת הבצע וכדומה.  את כל אלה אין לעקור משרשם, כלומר אין לעקור מה שיש בו צורך לקיום הפרט והמין.

אבל מה יעשה מי שמבקש יופי בחיים?  איך בכלל להנצל מן המבוכה?  שתי דרכים לכך: או על ידי הגברת האור הפנימי במידה כזאת, שכל מה שמשמש לצורך החיים ואין צורתו יפה יקבל צביון של סדק בבנין נהדר ונשגב, שהאור הגדול מבפנים מסתנן בו אל החוץ וממלא את פגימת הצורה (על דרך שראינו בפעולת המיתה); או על ידי העלמת מה שאינו יפה ויפויו בכל מיני אמצעים חיצוניים והבלטת מה שיפה, עד כדי להסיח את הדעת ממה שאינו יפה.

התרבות, כמו שראינו למעלה, הלכה בדרך השניה.  היופי בא בעיקר להסיח את הדעת ממה שאינו יפה בחיים בכל האמצעים האפשריים, אבל ביחוד על ידי הבלטת מה שיפה, ואפילו על ידי הבלטה מוגזמת, ואפילו על ידי יופי דמיוני.

את זה יש לראות על פי הדרכים שמבקשים בחיים בשם היופי, בשם החיים היפים.  גם פה ישנן אידיאות, אבל אין אידיאה.  ולא עוד אלא שכל אידיאה חלקית מוצאת לה מעריצים, המבקשים להמליכה על כל יתר האידיאות, לראות בה כביכול את האידיאה העליונה, איש איש ואלהיו.  אם אלה אומרים: חסד שבתפארת, באים אחרים ואומרים: לא כי – גבורה שבתפארת, ואלה אומרים: תפארת שבתפארת, וכן הלאה.  הצד השווה שבהם, שהעיקר הוא בעיני כולם ההתאמה המוחלטת אל האידיאה הנבחרת ולא אל האידיאה העליונה, העולמית, לא ההתאמה אל החיים ממש, אל החיים השלימים, אל ההוויה העולמית, אל האמת שבחיים ושבהוויה העולמית.  אם, למשל, חסד שבתפארת – הרי שהגבורה ומידת הדין פוגמות בה, וכן להיפך: אם גבורה שבתפארת – הרי שמידת החסד ומידת הרחמים פוגמות בה, וכן הלאה.  כללו של דבר: כל אידיאה, בשביל לפעול בכל כוחה המחיה, צריכה להיות מזוקקה בהחלט, בדומה לחמצן נקי, וחולין הוא לה להיות דומה לאויר טבעי, זך ומבריא.

אולם חמצן נקי יפה רק לחולים ידועים, – החיים הטבעיים אינם סובלים חמצן נקי.  החיים הטבעיים, מלבד מה שאין בהם ביטוי מזוקק בהחלט לכל אידיאה יפה, יש בהם עוד אכילה, שתייה ועוד דברים, שאינם כלל מספירת התפארת ושאין אדם, אפילו מי שנשמתו כולה תפארת או כולה גבורה או כולה חסד, יכול לחיות בלעדיהם.  מה איפוא לעשות ליופי? מה לעשות במקום שהיופי לא יכול לבוא מתוך התוכן, לפי שבתוכן אין רואים יופי, לפי שהתוכן, המתפשט לאין סוף, אינו מתאים ואינו יכול על פי עצם מהותו להתאים לאידיאה המצומצמת של היופי המצומצם?  כאן יש רק דרך אחת: בהכרח מבקשים את היופי בצורה, נותנים לתוכן צורה יפה, כלומר עד כמה שאפשר מצרפים מתוך התוכן את האידיאה היפה, מזקקים אותה מכל תערובת ונותנים לה ביטוי מתאים.

השאר אינו בא בחשבון, ועל מקומו באים חיים לתוך בריאת יש מאין, "אילוזיה – אומרים במלים שונות, בנוסחאות שונות ועם פירושים שונים, – היא הנה החיים, החיים העליונים, האמת שבחיים.  זה כוחו של האדם, שהוא בורא לו עולם אידיאלי יפה בתכלית, שהוא חי בו, שהוא מוצא בו מפלט ומנוחה מן החולין והכיעור שבחיים הממשיים ויוצר בדמותו כצלמו מה שאי-אפשר ליצור בחיים הממשיים".  זאת אומרת, אם לדבר בפשיטות, זה כוחו של האדם, שהוא יכול להשלים עם חיים של הונאת עצמו לדעת.  וזהו ביחוד תפקידה של האמנות.  רגילים אנו לאמור, כי היא אינה אלא ראי החיים, אבל לפי שעה משתקפים החיים בראי בעיקר מצד הצורה, לכל היותר מצד הצורה ולפנים.

ומכיון שכך, מכיון שהעולם האידיאלי הזה, היצירה החפשית הזאת של רוח האדם, אינה קשורה בשום חיים ממשיים, בשום אמת מוחלטת, בשום שכל נעלם, מכיון שאין לה שום צורך בתוכן ממשי, חי, – הרי שאין לה שום צורך באחדות התוכן – באחדות חיה, – לא באחדות התוכן עם הצורה ולא באחדות חלקי התוכן בינם לבין עצמם.  ועוד להיפך: ניגודים, סתירות, מלחמות, – אלה מולידים את התנועה והחיים, את השינויים, החליפות והתמורות, ריבוי הצורות והגוונים, אלה הם היסודות הראשיים של היופי, שאורו שופע מן הצורה לכל הצדדים – לחוץ, לפנים, לרום, לעומק.  ולפנינו מתגלה משחק האורות והצללים של הצורות היפות, שכל אחת לעצמה מתאימה בהחלט לאידיאה, שהיא באה לבטא, ונלחמת על שלימותה עם הצורות בנות יתר האידיאות.  לפנינו עולם יפה של אלים יפים, חיים, נלחמים, נופלים, קמים, – ומפיצים אור וחיים בכל תנועותיהם, בכל מעשי שובבותם, בכל תעלוליהם.

ומכיון שכך, הרי שאין בעולם היפה, האידיאלי הזה מקום לאותם הספקות, השאלות, התהיות והתעיות הקולעים את נפש האדם כבכף הקלע ותובעים ממנה בכל כוח אכזריותם לבקש, לחפש, לחטט, לנקר בכל אשר הצער והיאוש עלולים להדחק שמה, להתפרץ שמה, להתנפל, – אולי יש אפשרות ליישב מאיזו בחינה שהיא את הסתירות, להאיר באור עליון איתני עולם אלה, הקורעים את הנפש לקרעים, אולי יש אור עולם בעצם החיים, בעצם ההוויה העולמית, אולי יש מקום בעצם החיים, בעצם ההויה העולמית לאמת מוחלטת, לשכל נעלם מכל רעיון.  בעולם היפה האידיאלי שאנו עומדים בו, יכולים האלילים למלוך בבטחה גמורה עד סוף כל הדורות,  ולא עוד אלא שמגובה אולימפי נצחי זה יותר יפה להחזיק בחיים הממשיים באמונה בצורות הרבות, מאשר באמונה בשכל נעלם מכל רעיון ומכל צורה.  והאמת?

מה ליופי ולאמת כשהיא לעצמה, לאמת שבהוויה העולמית, לאמת המוחלטת?  ומי יודע את האמת?  מי יוכל להגיד, כי יש אמת מוחלטת?  ומה ליופי ולבקשת אמת מוחלטת, מה ליופי ולהוויה העולמית?  איזה יופי יש באמת מוחלטת, איזה יופי יש בהוויה שלא מצד צורתה?  זה עניין אולי בשביל המחשבה העיונית, שאין בינה ובין היופי שום יחס, אם לא יחס של ניגוד.  וגם בספירת המחשבה העיונית עדיין מוטל בספק גדול, אם יש מקום לבקש אמת מוחלטת.  היופי יש לו אמיתו שלו, ואין לו צורך לבקש הסכמה מצד האמת שבהוויה, שגם היא רק דמיונית, רק אבסטרקציה.

והחיים?  יופי ואמת הם, לדעתם, שתי רשויות, והחיים?  "החיים – אומרים לנו, – נעשים על ידי כך יותר יפים, יותר נעלים.  החיים יש להם על ידי כך סמל, שהם שואפים להתחדש בצלמו"...  אשרי עינים שכך רואות! 

אוי לעינים שרואות אחרת, שמבקשות לראות את האמת כמות שהיא, לא את האמת שביופי, כי אם את האמת הערומה ואת היופי שבאמת הערומה!  אם יש מידה, שתערובת זרה מאיזו בחינה שהיא פוסלת בה במשהו, הרי היא האמת.  האמת היא הנקודה ההנדסית של כל מחשבה חיה ושל כל יחס חי.  וביחוד של המחשבה על החיים ושל היחס אל החיים.  אין מקום למחשבה עליונה, לשירה עליונה, אבל ביחוד אין מקום למוסר עליון, לחיים עליונים, במקום שאין שם אמת עליונה.  ועתה נצייר לנו לרגע, כי בא אדם ללמוד הנדסה והגדיר את הנקודה ההנדסית שלא כהלכה, הניח, למשל, שהנקודה ההנדסית היא נקודה ממשית מאיזו בחינה שהיא, – איזו צורה היתה מקבלת ההנדסה שלו?  ואיזו צורה קבלה אותה הנדסה, שקוראים לה חיים?...

לא אבוא לברר ולהוכיח, במקום שרשות הדיבור – לחיים.  מה שצריך לחיות אותו בשביל להשיגו חי, אין להכריעו בנשק הגיוני או לקבעו במסמרים הגיוניים.  אבל לא קשה לראות, כי במקום שהיופי והאמת הם שתי רשויות, שם גם היופי והחיים שתי רשויות: חיים של דמיון יפים להפליא – וחיים ממשיים הנוהגים כמנהגם.  לא קשה לראות, כי החיים של דמיון יפים על חשבון החיים הממשיים, לפחות באותה המידה שהם מסיחים את דעתו של האדם מן החיים הממשיים ומשכיחים או מבטלים את האמת הפשוטה, כי יופי אנושי – אם בכלל יש בעולם יופי אנושי ראוי לשם זה – יכול האדם למצוא רק בחיים הממשיים, בגילוייהם הממשיים של כל כוחות גופו ונפשו לכל היקפם ועמקם, כי יופי אנושי יכול אדם להשיג רק על ידי העלאת עצמותו למדרגתה העליונה, זאת אומרת על ידי העלאת חייו למדרגת ביטוי האידיאה העליונה מצד עצמותו המיוחדת, וכי פגימות בחיים הממשיים אין למלאות לא ביופי שבצורה ולא ביופי דמיוני, כי אם באור הבא מבפנים. 

ואם אין אור כזה, אם לא יוכל להיות בחיים הממשיים, הרי כל המליצה על דבר יופי אנושי אינה אלא שקר והונאה עצמית.  בכל אופן, במידה שמוסרים את הספירות העליונות של החיים לרשותו של הדמיון, בה במידה ממעטים את דמותם של החיים.  החיים הם יצירה גדולה, יצירה שאינה פוסקת, שאסור לאדם להסיח דעת ממנה אף לרגע, אם לא לצרכה; החיים הם יצירה חיה, שכל היצירות שבצורה צריכות לקבל ממנה את חייהן, את שפע אורן, שכל היצירות שבצורה אינן משמשות לה אלא מעין נקודות לאותיות שבכתב, מעין דגש חזק בלב אותיותיה של האידיאה העליונה.  ובמידה שמהפכים את הסדר, במידה שעושים את היצירות שבצורה לעיקר החיים העליונים, למשפיעי האורה, למקור האורה, בה במידה עושים את החיים פלסתר.  לפיכך אין כל פלא, כי בפועל אנחנו רואים, כמה לא קשה לברוא צורה יפה לכל כיעור, לכל זיוף, לכל קטנות, לכל פרזיטיות ולתתם לחן בעיני רוב רואיהם, – והכל בשם היופי.

ומה שקרה ליופי קרה גם לאהבה.  גם פה יש התפשטות ויש צמצום, יש אהבה עליונה ויש אותו חסד שבתפארת, שנזכר למעלה.  האהבה העליונה אינה לא מצוה ולא חובה, כי אם זכות עליונה, שכר עליון בעד סבל החיים, בעד סבל כל הצער העולמי וכל האחריות העולמית שבחיים העליונים, עצם אור החיים העליונים.   וכי יש לנו בעולם אושר גדול מן האהבה, מן האהבה הטהורה, העליונה?  נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה.  אפילו בקשתה להֵאָהב אינה באה בעצם אלא מתוך הכמיהה העמוקה לאהוב, אלא שלא כל נפש זוכה לאהוב מבלי היות אהובה, לחיות לתוך נפש אחרת מבלי למצוא בה פתח פתוח או לפחות מבלי להיות בטוחה, כי לא תפגוש בה כוח דוחה, אם בצורת שנאה, בוז, ביטול או בצורת מה שנקרא בלשון בני אדם "שויון נפש" או אדישות.  הרי האדם מרגיש בעיקר את אהבתו לאחרים ולא את אהבת אחרים אליו.  את זה יש לראות ביחוד באותה האהבה, שאדם אוהב את הטבע, זו האהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה חוזרת, אהבה טהורה כעצם השמים.  אין כאן לא בקשת תשלום ולא חשש משום כוח דוחה, אבל יש קשר עליון, קשר כל כך זך, עד שכמעט אין להרגשה תפיסה בו. 

אולם במידה שהאהבה מתרחקת ממקור עליון זה, בה במידה היא נעשית יותר מצומצמת, – אמנם יותר ממשית ויותר אינטנסיבית, אבל גם פחות טהורה, יותר תלויה בדבר, ועל כן פחות בטוחה.  בעל חיים, למשל, בשביל שיהיה אהוב עליך, די לך שיהיה יפה ולא מזיק.  אולם באדם לא די גם בזה: אם אין הוא הוגה לך חבה, אהדה או מה שקרוב לזה, כי אז צריך שיהיה לפחות קרוב אליך באיזו מידה ומאיזו בחינה שהיא (קרבת משפחה, קרבת רוח, קרבת דעות וכו').  באדם יש כוח מושך יותר גדול, אבל הכוח הדוחה עוד גדול ממנו.  האדם הגיע בהתפתחותו לאותה המדרגה, שכל פרט – ולא רק המין האנושי בכללו – הוא ביטוי מיוחד, אם כי לא שלם, של האידיאה העליונה.  הוא איפוא זקוק למרחב כרוחב חללו של עולם, למסלול בחיים כרוחב מסלולם של גרמי השמים.  אבל בחיים, שהתרבות בראה אותם לא בצלם העצמות העליונה של המין האנושי ולא לפי מידתה, אין מרחב כזה ולא יוכל להיות, – ובהכרח גדול בהם הכוח הדוחה מן הכוח המושך.  ובאמת איזה מרחב, איזה מקום לאהבה עליונה יכול להיות בחיים שהכל בהם מצומצם, שיחס האדם אל עצמו מצומצם, וכל כמיהת נפשו להתפשטות מתבטאת לא בשאיפה להרחיב ולהעמיק את החיים לתוך חיי העולם, כי אם במין רעבתנות לא תדע שבעה לחטוף מן החיים המצומצמים עד כמה שאפשר?

בחיים האלה יש יותר מקום לכלל הגדול "האדם לאדם – זאב טורף" מאשר ל"ואהבת לרעך כמוך".  ולא לחינם אמר האומר: לאהוב תמיד אי אפשר ולאהוב זמנית לא כדאי (המשפט הזה צודק ביחס לכל אהבה).  ובאמת אי אפשר לאהוב תמיד או האם כדאי לאהוב זמנית, במקום שהחיים מצומצמים מצד תכנם או מטומטמים מצד תכנם, ובהכרח הכל עומד בהם על החיצוניות, על הצורה.  נימוס מצד הצורה, יופי מצד הצורה, אמת מצד הצורה, אחוה מצד הצורה, – ויש בכתם חיצוני קל ומכל שכן במכה טרייה בכדי לקלקל את הרושם החיצוני? 

האם בחיים מצומצמים ומטומטמים כאלה יש מקום לבני האדם להרגיש את עצמם אחים לחיים, אחים לאין תנאים ולאין קשרים יחסיים, אחים-גלים, בני ים אחד של חיי עולם, אשר כל רעידה באחד, אם גדולה או קטנה, אם עליונה או תחתונה, מולידה אור בשני, אם אור מתוך שירה או אור מתוך צער?  האם מתוך צמצום כזה יראה האדם את נגעי אחרים כאילו הם נגעי עצמו?  דומה האדם בחייו אלה, כמו שאומרים, לתולעת בחזרת, – שם הוא רואה את עצמו ומשם הוא רואה את עולמותיהם של אחרים.  אם חורו קטן, הרי אינו רואה בשל אחרים כלום, ואם קצת יותר גדול, הרי הוא רואה בו, בעצם חורו המיוחד, עולם מלא ורואה מתוכו את האחרים, והנה הם קטנים ועלובים וטעונים חסד ורחמים לבלתי גזור עליהם כליה.  ואין פלא, כי לאחרונה הוא בא לידי ספק, אם כדאים הם קטני-ארץ אלה, שהוא, הגדול, יצטמצם בשבילם, בשביל לברוא להם יותר מרחב, את עולמו הוא.  אין הוא רואה, שהאהבה העליונה אינה צמצום ה"אני" של האוהב בשביל לפנות מקום ל"אני" של האהוב, כי אם להיפך, התפשטות חייו של האוהב לתוך נפשו של האהוב, כמו שהאֵם האוהבת חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה.  הנה הרגש היותר יפה, היותר עמוק והיותר קדוש בכל רחבי הבריאה, בכל מעמקי החיים.  אולם הרגש הזה הוא סודו של הטבע, שאינו מוסרו – אם הוא מוסרו – אלא למי שנעשה שותף לו במעשה בראשית, בחיי עולם.  חיים עליונים – הנה הדרך לאהבה עליונה.

במידה שאדם משתחרר מצמצומו הצַבי, במידה שנפשו נעשית יותר מפולשת לחיי העולם, במידה שהוא מתקדש בקדושה עולמית, קוסמית, בקדושתה של האידיאה העליונה, – בה במידה הוא זוכה לאהבה עליונה.  דומה היא האהבה העליונה לאור גנוז בפנסים הרבה, זה לפנים מזה, אשר הרוצה להשיג את עצם האור הגנוז מוכרח לגלות בעצמו את סודו של כל פנס ופנס, כיצד לפתחו ולהסירו מעל יתר הפנסים, מוכרח לפתחו בעצמו ולהסירו בעצמו בעמל רב וביסורים גדולים, עד הגיעו לעצם האור העליון.  כי מתוך כך עיניו מתרגלות לאט לאט, אל האור ההולך הלוך וגדול, ונפשו – אל האש ההולכת הלוך וקדוש.  "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" קודם ל"ואהבת לרעך כמוך".

אולם הבא להטיף לאהבה בתוך החיים המצומצמים, שהאדם חי עד היום, הרי הוא דומה לאותו הרופא, האומר לחולים עניים, מחוסרי לחם וחיים באורוה: "אתם צריכים לכלכלה מן המובחר ולחדרים מרוּוחים ומוארים יפה".  מי שמטיף לאהבה בתוך החיים המצומצמים האלה, הרי הוא מטיף בהכרח או לצמצום עצמותו של האוהב עד לאפס, אם לא לשלילת עצמותו, לביטול עצמותו, או לצמצום החיים עד לאפס, אם לא לשלילת החיים בעולם הזה ולהבטחת חיים עליונים במלכות שמים, או לשניהם כאחד.  בכל האופנים אין זו אלא אהבה של צמצום, אשר אם להטיל אותה לחובה תמידית על נפש האדם, הרי זה אומר בהכרח להביאו לאחרונה לידי שקר, זיוף, צביעות, אבל ביחוד לידי שנאה כבושה, המתעלמת אפילו מעיני בעליה ומבקשת לה תמיד מקום להתפרץ בהיתר, ואשר בהתפרצה בהיתר אין כמוה למורא ולאכזריות בכל מיני שנאה גלויה ופראות שבעולם.  מי שמתחיל את תורת החיים העליונים מן האהבה, הרי הוא דומה למי שמוציא את האור הגנוז מתוך כל הפנסים ומוסרו למי שאינו יודע להזהר בו ולהשתמש בו, שסופו – נעשה סומא ושורף את אהוביו בשם האהבה וכו' וכו', כידוע למדי, ביחוד לנו היהודים.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה