_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לחברי ברוח המנוצחים[1]

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

א

על פי הכתובת תוכלו לראות, כי דברי אינם באים לעורר למלחמה או להגנה.  אין לנו צורך בזה.  מה שאנחנו עומדים עליו הוא די איתן, ושום פוליטיקה של המרובים לא תכבוש אותו ממנו ולא תזיז אותו זיז כל שהוא.  צריך רק לדעת לעמוד עליו עמידה נכונה.  רק חוסר דעתנו או מיעוט דעתנו את זה הביא אותנו להפסיד מה שהפסדנו.  הדעת הזאת היא איפוא הדבר שאנחנו זקוקים לו עכשיו, או הדבר, שאנחנו זקוקים לו עכשיו, הוא – חשבוננו עם עצמנו.

קודם כל נברר לעצמנו, מה קרה פה.  מאין כל המהומה והמבוכה?  אומרים:  התאחדות.  נעיין בדבר, אם יש פה באמת שאיפה להתאחדות

התאחדות בין אנשים או בין קבוצות אנשים שונים בדעות תוכל לבוא רק על בסיס משותף לכל המתאחדים.  בנידון דידן יש לנו מצד אחד 'פועלי ציון' והנגררים אחריהם, העומדים על בסיס הסוציאליות עם הלאומיות, ומצד שני – אנשים העומדים רק על בסיס הלאומיות בלבד.  הבסיס המשותף היא איפוא הלאומיות.  הן גם 'פועלי ציון' מודים או אינם כופרים בלאומיות.  ברור כי להתאחד התאחדות אמיתית, התאחדות, שאינה עומדת על פוליטיקה, אפשר רק על בסיס הלאומיות, זוהי הדרך הישרה, הדרך של שאיפתנו היסודית ושל עבודתנו המשותפת לכולנו.  הרי לשם תחיית האומה ותחיית עצמנו באנו הנה כולנו.  לשם הסוציאליות בא הנה ותורתו בידו מיעוט קטן.  והנה באים אנשים ומציעים לנו תכנית, אשר סעיפה הראשון, המלים הראשונות, היסוד לכל הבניין, הוא:  'תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם'.  מה זאת?  האם אין זה אומר, כי פה מעמידים את כל עבודתנו בארץ-ישראל בעיקר על הסוציאליות, והלאומיות אינה אלא סעיף שני לה?   וגם על האמת אין רחמים בדין זה, שהרי האמת היא, כי תנועת העבודה בארץ-ישראל אינה כלל וכלל ענף תנועת העבודה הסוציאלית.  הרוב הגדול של העובדים בא הנה, כאמור, לא לשם סוציאליות כלל.  ומה עונה על זה התכנית?  היא תוך כדי דיבור, אחרי בארה באריכות את הגאולה והישועה שבסוציאליות, מוסיפה בלשונה הרשמית בתור סעיף שני:  'תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף התנועה הציונית בעם העברי השואפת לגאולת עם ישראל מן הגלות', – כאילו אין כאן ניגוד או סתירה כלל!  פשוטו כפשוטו:  התנ"ך והברית החדשה בכריכה אחת, – האם אין זה דבר אחד?  ומעתה יכולה התכנית להוסיף אחרי איזה עמודים, כי 'אחדות העבודה' משתתפת בתור גוף ארצי אבטונומי:  בהסתדרות הציונית העולמית, באינטרנציונל הסוציאלי וגם, כמובן, בברית הפדרטיבית העולמית של הסתדרות 'פועלי ציון'.  ואם תאמר:  הרי זה פשוט תכנית מחודשת להסתדרות  'פועלי ציון', ומה שנקרא פה בשם איחוד אינו על פי האמת אלא כניסה להסתדרות 'פועלי ציון'.  ואם תוסיף עוד, כי לקרוא 'איחוד', 'אחדות העבודה', הוא תכסיס לא יפה, אם לדבר בלשון נקייה, – העיזה לאמור כך, העיזה להגיד את האמת הפשוטה והברורה הזאת לאשר יש להגידה, וראית כיצד מקבלים את האמת עושי ההיסטוריה שלנו, כמו שראיתי אני.

מתפלא אני ומשתומם על ה'מאחדים', שיש ביניהם אנשים חושבים ומרגישים, אנשים, שכוונתם היתה בוודאי רצויה, איך לא הרגישו, כי בתכניתם זו הם הסיעו את הנקודה המרכזית של כל עבודתנו ושל כל שאיפתנו היסודית, הלאומית והאנושית כאחת, מתוכנו.  מתוך עצמותנו הלאומית ומתוך תוכו של כל אחד מאתנו, עד כמה שהוא עצמי, אל החוץ, ומתוך כך לקחו ממילא מכל עבודתנו את נשמתה, את רוח חייה, והפכו אותה מעבודה חיה לעבודה מיכנית.  איך לא הבינו, כי דווקא אנשים, ששאיפתם לעבודה בארץ-ישראל באה להם לא מן החוץ, לא מתוך תעמולה בפה או בכתב, כי אם מתוך עומק נשמתם, מתוך עצם עצמותם, – כי דווקא אנשים כאלה  אינם יכולים לעקור מנשמתם את נקודתה המרכזית ולהמיר אותה בנקודה אחרת, חיצונית, מיכנית;  ואפילו לשם התאחדות, הנחוצה לנו באמת כאוויר לנשימה, אינם יכולים;  ואפילו אם ירצו, אינם יכולים:  כי אינם יכולים להתכחש לעצמם, לעצמותם הלאומית והאישית כאחת.  איך לא הרגישו מרחיבי עבודתנו החדשים, כי לא הרחבה, כי אם חורבן הם מכניסים לתוך נפשם של אנשים כאלה, שגם להם, מותר, כמדומה, לאמור, יש אותו הדבר שקוראים לו נפש.  התפלא, השתומם, – אבל לברר את זה, להביא לידי כך שיבינו אותך, לא תוכל.

על זכרוני עולה מה שמספר טולסטוי, בדברו על האמנות, בשם פרופיסור אחד לציור.  פעם אחת ניגש הפרופיסור לראות את התמונה שצייר אחד מתלמידיו.  התמונה היתה מצוירת על פי כל חוקי האמנות, רק חסר דבר-מה.  לקח הפרופיסור את המכחול ונגע בו נגיעה קלה באיזו מקומות, – והתמונה כאילו חיתה.  השתומם התלמיד ואמר:  הן אתה רק נגעת בתמונה נגיעה כל שהיא, – וכאילו נפחת בה רוח חיים!  – ידוע תדע, ענה הפרופיסור, כי ב'כל-שהוא' זה סוד כל האמנות.  ועל זה מוסיף טולסטוי:  ב'כל-שהוא' זה סוד כל יצירה וכל חיים. 

אבל זוהי הצרה, כי את האמת הפשוטה הזאת מבינים, והעיקר מרגישים לכל עמקה, כנראה, לא כל בני האדם, ואפילו לא רובם, ואפילו, כנראה, לא כל פרופיסור לציור מבין ומרגיש אותה לכל עמקה.  והפגימה הקלה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום.

פה אתה רואה את כל הטרגיות האנושית, את כל הרעה, הבאה לבני האדם מידי עצמם, הגדולה והקשה לאין ערוך מכל רעה מידי הטבע, כאילו היא מרוכזת בנקודה אחת.  בני-האדם אינם אולי כל-כך רעים, כל-כך מטומטמים, ואולי גם לא חלשים כל-כך, קטנים כל-כך, כמו שאינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים את עצמם, את חיי עצמם, כי אינם תופסים את החיים, את עומק החיים, את הנקודה ההנדסית שבחיים.  אין נקודת איחוד, נקודה משותפת להבנה הדדית, להשגה הדדית, בין בני-האדם;  כלומר אין מבקשים נקודה כזאת, כי גם בחסרונה אינם מרגישים, כי גם את זה אינם מבינים ואינם רוצים להבין.  רואה אתה בני אדם טורפים זה את זה, אם בחומר או ברוח, יורדים איש לחיי רעהו, אם לחיי הגוף או לחיי הנפש, לא מתוך כוונה להרע או מתוך חולשה, לא שיש להם צורך בזה או שיש להם הנאה מזה, כי אם מתוך חוסר הבנה הדדית.  ולא עוד אלא שלעתים לא רחוקות הם טורפים בזה, בתוך כדי טירוף אחרים, את נפש עצמם, יורדים בזה לחיי עצמם.  את הדבר הזה אתה רואה בבהירות כמעט מוחשית במקום שבני-אדם באים לבקש דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם.  פה, בקרב בני אדם כאלה (אני מדבר דווקא בבני אדם מהוגנים, שתוכם כברם), ובעניין כזה שאין פה מקום לפניות אגואיסטיות, לקטנוּת, לטמטום, אין לכאורה מקום גם לפירוד לבבות, לשנאה, לקנאה, לתחרות, לקטטות, לקיפוח הדדי.  הן כולם שואפים למטרה אחת, לנקודה מרכזית אחת, ובהכרח יגיע שמה – עד כמה, כמובן, שאפשר לו להגיע – כל אחד מנקודתו.  ובפועל אין לך כמעט דבר, שכל כך ירחיק בני אדם זה מזה, כל כך יזרע שנאה בלב איש לרעהו, כל כך יביאם לרדת איש לחיי רעהו – לחיי הנפש, ולעתים לא רחוקות גם לחיי הגוף – כמו השאיפה הזאת המשותפת לכולם.  והכל בשם מה? בשם דין הקדימה לאחד משני הצדדים של השאיפה!

הכל, כל מוח חושב, לא יכחש, כמדומה, כי אין תיקון שלם לאדם בלי חידוש החיים, ואין חידוש שלם לחיים בלי תיקון האדם, כי יש פה פעולה חוזרת.  אלא מה? באים ושואלים:  מה קודם, חידוש החיים או תיקון האדם?  לכאורה אין כאן שאלה כלל, שהרי שני אלה, הקשורים בקשר של פעולה חוזרת, צריכים בהכרח לפעול ביחד, בכל רגע של עבודה להשגת המטרה, אם להשיג מה שמבוקש, אולם בפועל זה מוליד שתי שאיפות, שתי דרכים הולכות ומתרחקות זו מזו מן הקצה אל הקצה.

מצד אחד: שאיפה להשיג את המבוקש על פי מה שמחייב היש הקרוב, המציאות הממשית, הרקובה, של ההוֹוה ושל העבר, להשיג ברצון ובכוח לא מתוחים ביותר ובדרך קרובה לדרך הכבושה;  יותר נכון, באותה הדרך עצמה רק על ידי כבישה חדשה, מה שבעצם אינו ולא יכול להיות לא רחוק הרבה ולא גדול הרבה, או לא רחוק ולא גדול כלל מאותם החיים, ששואפים להתרחק מהם ולברוא אחרים תחתם.   ומצד שני:  שאיפה להשיג את המבוקש על פי מה שמחויב מתוך השקפה מקיפה את כל החיים לכל היקפם ועמקם, את חיי הגוף ואת חיי הנפש, את החיים החברתיים ואת חיי היחיד עד לעומק החיים הקוסמיים;  להשיג על ידי הגברת הרצון, אימוץ כל הכוחות והליכה בדרך קשה, רחוקה מהדרך הכבושה, את המבוקש הגדול בכל שלמותו האפשרית.  על פי ההשקפה הזאת האחרונה עיקר גדול הוא עצם הדרך, שהרי ההולך בה לא ישיג את המטרה האחרונה בחייו, חייו יעברו בהליכה אל המטרה;  נמצא, כי הדרך כשהיא לעצמה צריכה לתת לו חיים רצויים לו לפי המצב, שהוא עומד בו.  כדאי לו לפי זה ללכת בדרך קשה, שתיתן לו חיים רצויים וסיפוק נפשי בשלמות היותר אפשרית מאשר ללכת בדרך קלה, שתיתן לו חיים מסופקים וסיפוק נפשי מסופק.  זאת ועוד אחרת.  כל החיים הם הליכה, אם עלייה או ירידה או הליכה בדרך שטוחה, וגם החיים המבוקשים בתור מטרה אחרונה אינם בעצם אלא הליכה לבקש מטרה עליונה, – ובדרך ירודה או אפילו שטוחה לא תבוא לעולם לידי עלייה.  מביצה, אפילו אם תיתן לה מהלך לצד החיים המבוקשים, לא יצאו לעולם חיים טהורים, מרקבון, אפילו אם תתן לו את הצורה היותר מזהירה, לא יצא לעולם אור עליון, או מ'חול' לא יצא לעולם 'קודש'.

ברור, כי הבחירה באחת משתי הדרכים תלויה לא במידת כוח השכל ולא במידת הידיעה וההבנה את הכוחות הפועלים בחיי החברה בכללם ובכל פרטיהם, כמו שמכריזה המחשבה המיכנית, כי אם במידת עומק הנפש.  מי שנפשו די חלקה או די מלוטשה, עד שהיא יכולה למצוא מרגוע, טעם, סיפוק וגם יופי ב'חול' או ב'חומר', שניתנה לו צורה מלוטשה ומזהירה;  מי שנפשו כל כך כרותה מהטבע, כל כל סמויה וסתומה מעומק החיים הקוסמיים, עד כי בעיניו טבעי הוא האדם גם – 'כשבא לקבוע את תורת מלטוס בגלגל חייו...', –  הוא לא יבוא לפקפק הרבה וילך ישר בלב שלם וחלק, בקומה זקופה ובבטחון גמור בדרך שתורה 'השיטה הטכסיסית' או 'הסטראטגיקה' וכן הלאה.  אולם אותו 'הרוּדימנט', שנפשו יותר עמוקה ומחשבתו חיה, לא יוכל ללכת בדרך הזאת, אף אם יבינה, אף אם יבין את כל החכמה של 'ההכרחיות הטבעית', של 'חוקי הברזל', של 'הברייה המקובצת' העיוורת והאכזרייה לא פחות ממה שמבינים גיבורי 'הסטראטגיקה';  כי הוא מבקש יותר, מעמיק יותר ומבין יותר, כי הדרך הזאת אינה מובילה לאשר הוא מבקש, לאשר יש לבקש, ואינה נותנת כשהיא לעצמה מה שהדרך צריכה לתת.  זה אולי אסונו, אבל להרגיש פחות ולהבין פחות הוא אינו יכול, ותמיד יבקש דרכים חדשות, תהיינה קשות ורחוקות, אבל מובילות ישר לאשר הוא שואף אליו, ובכל אופן נותנות כשהן לעצמן חיים לא מיכניים, לא מטומטמים ולא תפלים. 

אבל הנה שומעים אנחנו, כי גם גיבורי 'הסטראטגיקה' יודעים כי נפש האדם נוהמת 'לא רק מתוך קוּפה של תבן, כי אם גם מתוך קוּפּה של בשר'.  משמע, כי גם בסתרי נשמתם יש דבר-מה מעין בת-קול מנהמת בחשאי-חשאין, כאילו בבחינת 'מנפשא ללבא לא גליא', כי ה'חולין', אפילו כשהם מלוטשים ומזהירים, אינם עוד היופי העליון וכי ה'טבעיות' של אדם, 'הקובע את תורת מלטוס בגלגל חייו...'  אינה 'שמן זית זך כתית למאור'.  אלא מה מעכב, מה חסר?  חסרה אותה הנקודה הקלילה, חסר אותו 'כל-שהוא'.

וזהו מה שפוגם גם בעבודתנו הלאומית אנו.  לא כוונה רעה ולא חולשה מכניסה לתוך מחננו מהומה ומבוכה בכל שעה קשה, אבל גם גדולה, בשעה שיש צורך לאמץ את כל הכוחות בכדי להתגבר על המעצורים ולעבוד עבודה גדולה, כי אם חסר אותו 'כל-שהוא'.

מה היתה, למשל, הצעת אוגנדה?  מצד אחד – אוגנדה דבר ממשי, בטוח, מתאים לכל מה שצריך לאומה חצי-מתה בשביל שתשוב להיות אומה חיה ככל האומות.  היה גם מומנט נפשי, הדוחף לקבל את ההצעה גם למרות כל הוכחות הגיוניות (הדבר הלא היה אחרי הפוגרום הקישינובי. – בכלל על כל צרה שלא תבוא מזמין לנו הקב"ה מומנט נפשי, העומד למעלה מכל הוכחות הגיוניות ואפילו מכל תביעות נפשיות עליונות).  ולעומת כל החיובים הממשיים ביחד עם החיוב הנפשי – איזו 'רומנטיקה' תלויה על בלימה, ארץ-ישראל העלובה!  אבל מה המריץ את המרובים, שהיו ביניהם הרבה אנשים חשובים וגם נעלים, לקבל את אוגנדה?  האומנם חוסר רצון וכח לעבוד עבודה קשה ורחוקה, אבל גדולה וחיה?  בשום פנים לא!  רק חוסר קצת 'רומנטיקה', חוסר אותו 'כל-שהוא'.

וכן הוא בכל.  צא והסתכל בעין פקוחה בכל ההתעוררות, שנבראה בשם המפורש 'בית לאומי', בכל החוגים והספירות, בחיים, בעיתונות, במחברות, בתכניות להסתדרויות שונות, וראית, כי הרגע ההיסטורי לא הרים אותנו, לא העמיק את נפשנו ולא נתן דחיפה למחשבתנו החיה, היוצרת.  יש רצון, יש הבנת המצב, יש גם כוחות, ועוד יותר מזה יש, כמובן, רעש ושאון, קולות וברקים, – אבל זרם של חיים, שפע עליון, רוח של יצירה לאומית גדולה, רוח מחדשת, מטהרת, מרוממת את כל מי שהיא נוגעת בו, אין, ועוד להפך.  שוב חסר אותו 'כל-שהוא'.

וגם אנחנו, העובדים, לא טובים מאחרים.  גם אותנו לא הרים הרגע ההיסטורי, כי אם להפך.  את הרעה היותר קשה מכל הרעות, שידענו עד הנה, הביאו עלינו לא אנשים זרים ולא מרוע לב, כי אם אנשים קרובים לנו, אנשים, שגם כוונתם, יש לחשוב, היתה רצויה.  פה לא יועילו כל טענות ומענות, כל בירורים והוכחות, את הנעשה אין להשיב.  השאלה היא:  מה לעשות?

ידוע לכם, כמה אני מתנגד להתגודדות, ל'קלייזלעך',  כמה קרוב אל לבי הרעיון של אחדות העבודה והעובדים, של אחדות כל העם.  ומטעם זה לא הגדתי בזה דבר לפני הוועידה.  חיכיתי, חפצתי לראות, איך ייפול דבר, מי ומי הם חברי ברוח, ואיך תתנהגו.  אני, כמובן, לא הייתי נכנס להסתדרות 'פועלי ציון' גם בצורתה החדשה, אפילו הייתי נשאר יחידי, אבל להשפיע על אחרים אפילו השפעה כל-שהיא רחוק ממני.  אולם מאחר שלא נכנסתם ונשארתם נאמנים לעצמכם, אוכל רק להגיד לכם:  יישר כוחכם!  דווקא עכשיו יש טעם ויש רעיון לקיומו של 'הפועל-הצעיר', אבל, כמובן, של 'הפועל-הצעיר' בצורתו הראשונה, בלי כל תערובת של סוציאליות, יותר נכון, של סוציאליסטיות.  בשעה שישנם 'אוגנדיסטים', צריך בהכרח שיהיו גם 'ציוני ציון'.  ואם הם המרובים, ואם הם מתגדרים ב'שיטתם התכסיסית', אין דבר: ה'אוגנדיסטים' הם תמיד המרובים,  לא רק בקרבנו, ותמיד הם מתגדרים ב'שיטתם התכסיסית'.  אבל את החיים, את הגרעין המפרה חיים, זורים תמיד 'ציוני ציון'.

 

ב

אבל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את יחסנו להסתדרות זו החדשה, יותר נכון, להסתדרות 'פועלי ציון' בצורתה החדשה.  אשר רבים מחבריה עמדו עמנו במחיצה אחת.  הדבר הראשון, שאנחנו צריכים לעמוד עליו הוא, כי העיקר הוא, שאנחנו נהיה שקטים, בטוחים בעצמנו, לא נלחמים ולא מזכירים עוון.  אם המאחדים והמתאחדים אינם מרגישים את חטאם הגדול, הלאומי והאנושי, את חטאם ליהודי ולאדם שבכל אחד מאתנו, שחטאו בלי דעת בהרסם את היסוד הנפשי לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו הלאומית והאנושית, אם לבם לא יכם על זה, – לא נכה על לבם 'על חטא שחטאו'.  בזה לא נועיל כלום, – בזה רק נזיק, וקודם כל נזיק לעצמנו.  אנחנו רק נעורר בקרבנו רגשות לא טובים לאותם האנשים, שהיו כל כך קרובים לנו, ואנחנו, להפך, צריכים להשתדל, עד כמה שאפשר, לעקור מלבנו אותם רגשות שאינם רצויים, שנתעוררו מאליהם, על כרחנו.  הדבר הזה – צריך להגיד את האמת – לא כל כך קל לעשותו, אבל נחוץ לעשותו, אם חפצנו להיות מוכשרים לעבודתנו הגדולה.  רגשות לא טובים הם תמיד פרי החולשה והטמטום, ואנחנו זקוקים לגבורה ולחיים.  ואם לבנו כואב על החורבן בעבודתנו ועל התהום, שרבצה בינינו וביניהם, – יכאב, אבל אל יחלש ואל ייטמטם.

צריך, שיהיה ברור לנו, כי ההתפלגות הגמורה, שבאה עכשיו, מוכרחה היתה לבוא בזמן מן הזמנים, ומוטב שבאה עכשיו, בעוד מועד, מאשר לאחר זמן, מוטב, שהתבהרו הצורות, שהתברר, מי עומד על אותה הנקודה, שאנחנו עומדים עליה, ומי לא.  הנה, למשל, עומדים אנחנו, כפי שיש לשער, לפני עלייה, אולי לא כל כך גדולה, אבל בכל אופן בהולה.  יבואו כל מיני בני אדם מכל שדרות הגלות, יביאו עמהם כל מיני תורות, פרינציפים, 'פסיכולוגיות' על פי כל מיני שבלונים ידועים ולא-ידועים לנו עדיין.  אל כל זה צריכים אנחנו להיות מוכנים בעוד מועד, צריכים לדעת בבירור את כוחותינו ולברר לעצמנו את הדרך, כיצד להתנהג.  הלכה גדולה לפנינו.  הדבר דורש זהירות יתרה.  הקנאות היתרה, למשל, מזיקה, אבל גם הפשרנות מזיקה, ואולי עוד יותר.  הדבר יתברר במשך הזמן בחיים ובספרות.  אבל דבר אחד ברור לנו מעתה:  עם 'פועלי ציון' לא נוכל ללכת בזה בדרך אחת.  הדבר, כמדומה, אינו צריך ביאור או ראיה.  וגם זו לטובה:  לפחות בקרב מחננו הנשאר פחות מבוכה.

לעומת זה יכולים אנחנו ללכת עמהם יד ביד בהרבה דברים או ברוב הדברים, כמו שהלכנו עד עכשיו.  למשל, בדרישות העבודה, הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה וכן הלאה. 

העיקר מה שעלינו לדאוג עכשיו הוא, כי עבודתנו לא תופרע.  יש איזו הרגשה, כי דווקא מעתה כאילו התרחבה והתעמקה ספירת עבודתנו, כי נעשה איזה בירור נחוץ, כי מה שהרעיש אותנו כל כך כאילו נתן דחיפה עצומה למחשבה, לרגש, לרצון או יצר מקום קיים לדחיפות עצומות למחשבה, לרגש ולרצון, אשר תעוררנה אותם לפעולה יותר נמרצה ויותר עמוקה.  ואם הצד השני, המנצח, יהיה לפחות עתה יותר רציני, אם לפחות מעתה לא יסתפק בגבורת הפוליטיקה העליונה וב'דם ואש' הרוחני שלו, אם יש לאמור כן, כי אם יבוא אלינו במחשבות וברגשות ממש, – כי עתה תוכל לצאת מזה מלחמת דעות יפה, פורייה, מועילה במידה מרובה גם לכוח עבודתנו ולצורתה.  אם כי, האמת אגיד, מסופקני, אם יש לקווֹת הרבה מהצד ההוא.  אמנם נוספו שם עתה כוחות חדשים, אבל קרוב יותר להאמין, כי הכוחות החדשים יימשכו בזרם, כמו שנמשכו לתוך הזרם, מאשר להאמין, כי הם יטו את הזרם בנטייה יותר רצויה.  אבל – נחיה ונראה. 

בין כך ובין כך דרכנו אנו לא תשתנה מזה.  העיקר מה שנתבהר לנו מתוך המהומה וששינן לנו המשבר הוא, כי כל עבודתנו וכל שאיפתנו הלאומית והאנושית עומדת על נקודה אחת מרכזית, כמו שכל ההנדסה עומדת על הנקודה ההנדסית, וכי כל הנוגע בנקודה הזאת כנוגע בבבת עינו.  הנקודה המרכזית הזאת היא בנו בעצמנו, בעצמותו הלאומית והאישית של כל אחד מאתנו.  מרכז עבודתנו להביא לידי גילוי את הנקודה הזאת, לבנות על פיה את בנייננו הלאומי והאנושי הוא בעמנו ובארצו.  תחית העם וגאולת הארץ – במרכז עבודה אחד, בארץ-ישראל, ובעבודה אחת.

לא לשם הסוציאליות באנו לארץ-ישראל ולא לשמה באנו לעבוד ולחיות בעבודה.  לא על פי תורות ולא על פי 'שיטות תכסיסיות' אנחנו חיים, ולא על פי תורות או 'שיטות תכסיסיות' אנחנו שואפים למה ששואפים ועובדים מה שעובדים.  חיים אנחנו מתוך עצמנו ושואפים מתוך חיי עצמותנו.  נחיה, – וגם תכסיסים נלמד מפי החיים, אבל תכסיסים מתאימים למה שאנחנו מבקשים.  כמה שנוכל לקבל מפי המדע – נקבל, אבל רק במקום שזה מוסיף חיים, מרחיב, מעמיק, מאיר את החיים, ולא במקום שזה מלטש את החיים, הופך את החיים לדבר מיכני מגוהץ ומזהיר.  לא נבוא ללמוד במקום שצריך לחיות, ולא לחיות במקום שצריך ללמוד.  ידרשו לנו דרשות על דבר 'כתות ומפלגות', יחדשו לנו חידושים כי יש הבדל בין האידיאל בעודו אידיאל ערטילאי ובין העבודה להגשמתו, בין עבודת ה'קודש'  ובין עבודת ה'חול'. אנחנו יודעים אחרת, יודעים, כי פה אין מקום להבדלים בין 'קודש' ובין 'חול', בין רוח ובין חומר, – פה יש מקום להבדל בין חיים ובין לא-חיים.  בחיים אין 'קודש' לחוד ו'חול' לחוד.  אין רוח לחוד וחומר לחוד.  בחיים חומר ורוח תמיד ביחד. 

חיים אנחנו מבקשים, שאיפה עליונה חיה ועבודה חיה כאחת, רוח וחומר, 'קודש' ו'חול' כאחד.  עובדים אנחנו את עבודתנו לעם ולעתידו, – וחיים בעבודתנו את חיי עצמנו בהוֹוה, חיים בה חיי רוח וחיי חומר כאחד, חיים לאומיים ואנושיים וחיי יחיד כאחד (אין זה אומר, כמובן, כי אנחנו שלמים וחיינו שלמים, אבל מה שאיננו שלמים, מה שיש בנו ליקויים, כמו בכל בשר-ודם, הוא לא מפני שגובר החומר על הרוח, ה'חול' על ה'קודש', כי אם מפני שאיננו שלמים לא ברוח ולא בחומר, מפני שלקוי בנו גם ה'קודש' גם ה'חול'.  ובזה כל חובת חינוך עצמנו – לשאוף, עד כמה שאפשר, להשיג שלמות אפשרית גם בזה וגם בזה).  פה חידוש החיים ותיקון האדם, תיקון הכלל ותיקון היחיד – דבר אחד, עבודה אחת.  אנחנו, כל אחד מאתנו וחיי כל אחד מאתנו, איננו אמצעי למטרה רחוקה, אשר בתור אמצעי, בכדי להשיג את ה'קודש', יכולים אנחנו להיות 'חול' וחיינו 'חול', על פי הכלל:  המטרה מקדשת את אמצעים, – אנחנו עצם המטרה, החוליה הראשונה בשלשלת המטרה או המטרות.  המטרה או שלשלת המטרות מתחילה בנו ובחיינו, מיום בואנו לארץ-ישראל וגשתנו לעבודה, ולא תיגמר גם לאחר שתושג המטרה האחרונה שלנו, כי ביום שתיגמר, ייגמרו גם החיים. 

וזו כל החשיבות של ארץ-ישראל בשבילנו, החיים היום.  בגלות אין חיינו חיים בעצם לא מפני שאין לנו שם  מקום להשיג את מטרתנו האחרונה, כי אם מפני שאין לנו שם מקום להשיג מטרות עצמיות לנו בכלל.  אמור מעתה:  אם אנחנו לא נהיה מה שאנחנו צריכים ויכולים להיות, ולא נחיה כמו שאנחנו צריכים ויכולים לחיות על פי תביעות נפשנו העליונות;  אם אנחנו נמצא לנו התנצלות, כי ה'הכרח ההיסטורי', 'חוקי הברזל' או איזה רגעים היסטוריים וכדומה, מחייבים  אותנו לבקש פשרות ולעשות מה שמתנגד לתביעות נפשנו העליונות, מה שפסול על פי הדין שבלבנו לשם המטרה האחרונה שלנו – הרי שגם הדורות הבאים אחרי שתושג מטרתנו האחרונה אנו, מחויבים יהיו לעשות כל מיני פַּסְלוּת לשם המטרה האחרונה שלהם.  אם אנחנו וחיינו לא נהיה, במידה שאפשר לנו, כולנו 'קודש' אמיתי, במובן המבואר לעיל, נוכל להיות בטוחים, כי גם העתיד, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו ונותנים את נפשנו עליו, יהיה כולו 'חול' במובן היותר פשוט.  כי החיים הם שלשלת אחת של מטרות וכל האידיאלים העליונים אינם באים על פי האמת, על פי תפקידם לרומם את האדם ואת חייו, אלא לתת לעצם הדרך צורה של מעלות או של סולם מזדקף יותר ויותר, – לעצם הדרך, כי אין אחרי הדרך ומחוץ לדרך כלום.  זה הכלל:  חידוש החיים או יצירת חיים חדשים, זאת אומרת – תיקון האדם או יצירת אדם חדש וכן להפך.  כל חידוש שאדם מחדש בחיים מתקן באותה מידה את החיים.  חיים, שאינם מתקנים את האדם, ועוד להפך, מביאים אותו לידי פשרות ולידי פסלות, הם חיים ירודים ולא יולידו לעולם חיים חדשים.

אינני רואה צורך לברר את זה יותר, אבל אני רואה בזה מקום לעורר את המחשבה.  אדרבה, יבואו אחרים ויבררו מה שיש פה לברר באופן אחר, ואפילו שונה  מבירורי אני מן הקצה אל הקצה.  הן לא לגמור את חשבוננו עם עצמנו באתי בזה, כי אם להתחיל את החשבון, או לציין את המקום לחשבון שאינו פוסק עם עצמנו;  לא להציע  מחשבות, כי אם לתת חומר תוסס ביסוד המחשבה החיה.  חשובה לנו יותר עבודת המחשבה מפרי המחשבה, חשוב לנו יותר להביא לידי תסיסה אותו משהו, החי בעומק נשמתנו, במסתרי עצמותנו, שיחתור לבוא לידי גילוי במחשבה כמו במעשה בצורתו העצמית, מאשר מחשבה, שכבר באה לידי גילוי.  ואני רואה פה, בנקודה זו שבין הלאומיות והסוציאליות, די חומר תסיסה.  יותר שתחשוב בזה, יותר שתמצא לך מחשבה לבירור העניין, יותר יתגלה לך חומר תוסס למחשבות חדשות.  בייחוד לנו, הנרעשים ברגע זה, חשוב יותר מה שמעורר לחשוב מחשבות, מה שמוסיף כוח ושפע חיים לנפש ללכת בדרכנו הלאה, מה שמרכז את המחשבה ואת הרוח בעבודתנו ובשאיפתנו, מאשר מה ששופך אור מן המוכן על דרכנו, עבודתנו ושאיפתנו. 

מרכז עבודתנו ושאיפתנו הוא, כאמור, פה, בארץ-ישראל, ובעם ישראל.  פה, במרכז הזה, עלינו לרכז את כל עבודתנו, הגשמית והרוחנית כאחת, עבודת התחייה והגאולה בתור עבודה אחת.  אין לנו לפנות לאחורינו או לצדדים, אין לנו עסק עם האינטרנציונל ועם הברית העולמית של 'פועלי ציון' שמרכזה הוא בהכרח, אחרי כל האבטונומיה, בחוץ-לארץ, ובכלל אין לנו עסק עם מפלגות, יש לנו עסק עם ארץ-ישראל ועם עם ישראל, עם ארצנו ועמנו, שמרכזם הוא פה.  כי גם מרכז העם אשר בגולה הוא פה.  וגם עם עמים אחרים יש לנו עסק רק בכלליותנו, בתור עם, בתור אדם קיבוצי, אח לאחים, ולא עסק מפלגתי.  ואין לנו עם בני הגולה, בין פועלים ובין לא פועלים, קשרים אחרים מלבד הקשר הלאומי, המאחד את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, במידה שכולנו שואפים לתחיית האומה ולגאולתה.  אנחנו, כמו שאמרתי במקום אחר, איננו מפלגה פוליטית או  סוציאליסטית, – אנחנו החלוץ, העובר לפני העם בעבודתו התרבותית או, יותר נכון, הלאומית האנושית.  אולם הדבר הזה גופו מחייב אותנו להשתדל בכל כוחנו להיות יותר קרובים ויותר מאוחדים עם העם, עם כל העם בכל שדרותיו, בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדל כל שהוא.  אין לפנינו מיוחסים, לא מיוחסים אריסטוקרטים, אף לא מיוחסים דימוקרטים או פרוליטרים.  שוויון גמור. יש לפנינו אנשים חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם) ואנחנו עמהם, ויש פרזיטים, החיים על עמל אחרים, שאנחנו כנגדם ונלחמים בהם בתוך העם, ועד כמה שיעלה בידנו, ביחד עם העם, – נלחמים, כמובן, לא מלחמת אגרוף, כי אם באמצעינו ההגונים והנמרצים כאחד, כמו, למשל, בכוח דעת הקהל, בשביתות וכדומה.  עוזרים ותומכים יכולים וצריכים אנחנו לבקש בקרב כל העם.  כל טובי העם מקרב כל השדרות והמעמדות, המפלגות והכתות, יכולים לעמוד עמנו במערכה אחת בהרבה עניינים, שיש נקודות-שיתוף בינינו וביניהם, אם כי בעניינים אחרים הם יכולים להיות רחוקים מאתנו לפי מצבם, עד המרחק מן הקצה אל הקצה.  דרישותינו העיקריות, למשל:  העבודה והלאמת הקרקע עם מכשירי העבודה, יכולות להתקבל אפילו על ידי הדתיים הקיצוניים: 'והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ'   גוזרת גם התורה.  וזה גם רעיון הקופה הלאומית, שתמכו בו גם הדתיים.  וכן העבודה.  מובן, כי לא כל מי שיכול או אפילו מחויב לעמוד על העיקרים האלה – יעמוד.  יש גורמים פחות נעלים ויותר תקיפים מכל תביעות מוסריות או דתיות ומכל תביעות נפשיות עליונות, ואינני חושב כלל, כי קל כל כך להוציא את הדבר אל הפועל.  אני רק מציין נקודות אחדות למגמות, שעלינו לכוון על פיהן את פנינו.  השאר – יעשו הרצון והחיים.

דרכנו היא, לפי כל האמור, דרך חדשה:  לא דרך הרוח ולא דרך החומר, כי אם דרך החיים, – בכל אופן חדשה באותו המובן, שאנחנו לא לקחנו אותה מאחרים;  באותו המובן, שאנחנו מרגישים שפע חיים בדרך עבודה זו;  באותו המובן שהחיים הם תמיד חדשים, במידה שהם חיים, במידה שהאדם חי אותם בכל שלמותם ועמקם.  הנצליח?  הנגשים לפחות לפי כוחותינו, היש לגשם בדרך זו מה שאנחנו שואפים אליו?  מי יוכל להגיד?  בכל אופן אנחנו, עד כמה שיעלה בידנו ללכת בדרך זו, אנחנו נחיה, נחיה גם בחומר גם ברוח במידה היותר אפשרית לנו לפי השגתנו, לפי כוחותינו ולפי כל מה שהננו, נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות ונהיה מה שכל אחד יוכל להיות.  ואם נחיה כך, לא נחיה לבטלה, וגם להשגת מטרתנו ובכלל להגשמת שאיפותינו העליונות, הלאומיות והאנושיות יחד, ניתן בכל אופן לא פחות ממה שתיתן העבודה הסוציאלית, העבודה על פי 'שיטה תכסיסית' וכו'.  בשר ודם אנחנו, ומוכרחים להסתפק במה שאפשר.  די יהיה לנו אם כל אחד מאתנו ייתן לעם ישראל נפש אחת מישראל.

 

תרע"ט (1919)

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]     המאמרים שבמדור זה נכתבו בימי פולמוס ה'איחוד'.  בסוף מלחמת העולם הראשונה קמה תנועה בתוך 'פועלי ציון' והבלתי-מפלגתיים בארץ, בסיסמה של ביטול המפלגות הקיימות 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון' ואיחוד כל הפועלים במפלגה אחת ציונית-סוציאלית בשם 'אחדות עבודה', אשר תהיה חברה בהסתדרות הציונית העולמית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ובברית העולמית של 'פועלי ציון'.   'הפועל הצעיר' התנגד לאיחוד האידיאולוגי והארגוני הזה שלא התאים להשקפותיו הלאומיות ולדרכו בציונות, והציע להמשיך את האיחוד בעבודה המעשית, שהיה קיים אז על ידי ההסתדרות הכללית הבלתי-מפלגתית – הסתדרות הפועלים החקלאים.  חילוקי הדעות בענין זה עוררו פולמוס חריף וקשה, ובוועידה של הסתדרות הפועלים החקלאים, אשר התקיימה באביב תרע"ט (1919) בפתח-תקוה, החליט הרוב, שהיה מורכב בעיקר מ'פועלי ציון' ובלתי-מפלגתיים, לייסד את ההתאחדות הציונית-הסוציאלית 'אחדות העבודה' לפי התכנית שהותוותה, וכתוצאה מזה בוטלה הסתדרות הפועלים החקלאים הכללית, וציבור הפועלים בארץ התפלג לשני מחנות נפרדים – ל'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר'.