_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

איש הקהל

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

(ציור)

I

זקוף וארוך, מתון, נקי ומצהיל פנים, פוסע הוא מדודות בתוך אדרתו הארוכה והמרוּוחה, – אדרת-חתולים שחורים שנתישנה בחפּוּיה ונתקרחה ברפידתה.  כפות-ידיו מכוּנסות וחבויות זו בבית-זרועה של זו, נחות כלפי הטבור ועוצרות בהעטיפה שלא תתרשל, ומקל של גומי קרוּס-ראש נתון לו בבית-השחי ומעומד הוא בפני בעליו כמסיים באלכסונו מרחק ידוע של כבוד... קַפֶּליוּש רך, שכבר קלקל עינו ועדיין שמור הוא בתבניתו כחדש – מוצג לו על ראשו מבלי כל קמיטה, ושערות זקנו הקלוש שרוּיות בשׂער צוארונה של האדרת, מסתבכות כרדוּדי נימין של כסף ממורק ומעטרות את הפנים זר של הדרת-שיבה.  הפנים – כמושות, אך מסבירות הן שׂחקה של ידידות ומצניעות בין קמטיהן הדקין לגלוג של פקחות ובקיאות בהויות העולם; ושמו בכל העיירה – ר' ניסי.

ר' ניסי –  בלי כל כינוי ושם לואי – נראה מהלך בערפלו הדק של כפור הבוקר, – עובר, כדרכו בכל יום, לארכו של הרחוב הארוך, חוט-השדרה שבטיטובץ.

נפגש לו אדם, בעל-בית, שאינו טרוד באותה שעה, – ומנעים לו ר' ניסי ברכה של שחרית, מעמידו ושואלו בענין שפלוני משיב עליו ברצון; על הקניה החדשה, שעשה זה, הוא שואלו ומסיח עמו.   ומשמרמז לו להיות נזהר במוכר, הריהו משיאו לעסקי חברו, שאומרים עליהם כי בטוב הם.   הדבר, לכאורה, טעון ביקורת.   אך כאן מפסיק ר' ניסי, ואינו אלא מעמיד עין בוחנת ומשחקת – ושתיקה יפה...  פלוני הרי זה מדבר, ובעצמו הוא מברר את הענין כדי צרכו, נגרר אחרי ר' ניסי ומלַוֵהוּ עד לחנותו של בֶּריל חוה'ס.

חנות מהוגנת זו, קונים אין בה עכשיו, ונכנס לשם ר' ניסי בברכה מתוך פיהוק קל של בטלה...  נותן עינו בחבית, שהמשרת פותחה, ומשבח הוא את הדגים המלוחים שבתוכה.   אגב, קומץ הוא בשתי אצבעות שלוחות קמצוץ טבק מקופסתו של החנוָני, ועד שהוא כורך ציגרה בניירית משלו, הריהו מניד ראש ומתאנח לפרנסה ההולכת ומתמעטת: "תיקנו להם הכפרים ירידים לעצמם ובמקומם, והעיירה נתחלקה בין הסביבה אברים-אברים; רק הקיבה נשארה בה – והיא ריקה...  ואחינו בני-ישראל, שיחיו – אחד חוטף את הפת מפי חברו..." ובשעת שיחה זו, מציצה היא עין שמאל של ר' ניסי כלפי החנוּת החדשה שכנגד; צועקת החנוָנית וקוראת לגוי עובר לתומו, שאינו פונה אליה כלל.   ור' ניסי, כמעט כנרגז על העַולה, זורק את שיורה של הציגרה, מעטף פאת האדרת על גבי חברתה, חובק עליה ידיו כדרכו, ויוצא בלי ברכה כמיצר וזָעף...

עם יציאתו נתקל במאיר-חנא – "משכיל" שזרקה בו שׂיבה, וידוע עליו, שהיה כותב לשעבר קוריספונדנציות ב"המליץ" – ומיד טופח לו ר' ניסי טפיחה קלה של בדיחה על כתפו של זה ושואלו בלשונו של "המליץ" בשעתו: "מה יאמרו הבריות במכ"ע?"...  אבל משתמט הוא זקן אשמאי זה בהלצות, כאילו מסרב הוא לספר.   אך מכיון שנטפל אליהם גם האברך גרינבּלט – חתן מבית חמיו, קוריספונדנט בהווה, ציוני במלאכתו ונלהב בטבעו – הרי הם קובעים להם שלשתם ישיבה על הספסל שלפני החנות, לספר בחדשות ובשאלות היום.

נדברים, והדברים מתלקטים ומסתדרים אצל ר' ניסי בכדי מעשה-רב שבגַזֵטין, בצירוף הלצה נאה על המשכילים והציונים – תבלין ל"שלש סעודות" בפני שיירי החסידים המתכנשים במוצאי-יום-מנוחה על שולחנו של ר' ליבלי.   וכדי לעשות נחת-רוח גם לאלו שעמו בשעה זו, – הריהו מספר להם דבר-חוכא, מעשה בחסיד שוטה...

בינתים, נמשכים ובאים אל הספסל עוד שלשה וארבעה מן השוק, ששעתם פנויה – והרי קבוץ קטן של יהודים מתאנחים על הגזירות.   הציוני, כדרכו, מטה את הענין כלפי "ציון", ובעלי-בתים, כדרכם, דוחים את הדבר כהילכתא למשיחא ושואלים לחדשות מאמריקא וארגנטינא, – ואין הדבר חסר אלא שיטיל ר' ניסי הערה קלה לכאן ורמז מלגלג לכאן, ומתלהב הציוני, ומעקץ המשכיל – וּוכּוּח מאליו עולה...  נזרקים דברי חידודין מצחיקים ומרגיזים, והבריות נאותות ומתבדחות – עד שמתפרדים בנפש רעבה לסעודת הצהרים.

ושוב נראה ר' ניסי בגובה קומתו כשהוא עובר ברחוב הארוך, חוט-השדרה של טיטובץ, ופוסע לו מדוּדות בתוך אדרתו המרוּוחה.   מתון הוא ומצהיל פנים, ועיניו טובלות בשמן של ידידות ומציצות בלגלוג נוח וטוב לכל הבריות – עד שהוא מגיע לביתו.

נגעה כף-ידו בכף-המנעול ופתחה את הדלת – ופנים קפואות, פני בר-מינן, שמת מתוך רוגז ודאגה, נגלים לתוך חללו של החדר...

רק אישון-עינו יחלוף אט מקצה העין ועד קצה – וקדרו פני זוגתו, המסורבלת בשר מימים עברו, ונקשרו עבים על פני שתי בנותיו הבתולות, שכבר – הו, כבר! – הגיעו לפרקן, ונפסק ונאטם בבת-אחת הריב שבין אחיות צרות אלו המקנטרות תדיר זו את זו...

שתיקה וקפאון בבית.   אך הוא לבדו מהלך ועושה בתוך השתיקה.   פושט הוא את האדרת, מקפלה כהלכתה ומניחה בקצה ה"סוֹפה", מפַתּח את הפּידזַ'ק מכפתוריו והולך משם ועובר לו בפסיעות קצובות עד לחדר-הכירים.   שם הוא נוטל ידיו (השולחן כבר ערוך וממתין לו בכל, ואפילו עם גביע קטן של מים אחרונים), חוזר וגומר ניגוּבן ואינו מביט לשום פנים, מניח את המגבת על ידו על הכסא – ומתישב לסעודה.

בוצע הוא את פתו ומתאנח, טובל במלח ומתאנח, מתחיל לועס – ועיניו, עיני יתום, אל חתיכת הבצל שבידו: כמה עלובה היא אותה סעודה, שהוא אוכלה לעת זקנתו בשינים רעועות...

והכל שותקים.   הבנות – כל אחת בזוית שלה, יושבות כפופות-ראש וסורגות סריגיהן, ועוצר-רעה ומשטמה נאלמה בתוך הבית...

לסוף, מתאנח הוא מתוך נשימה, נוטל ידיו במים אחרונים ומנגבן במגבת שהכין על ידו, מרעיד את גופו ברטט עובר מחמת קרה שבבית – ומתחיל מברך על המזון בלחש...

וכשהוא מסיים באנחה, הריהו מקפל את כפותיו זו בתוך זו ומניח שתי זרועותיו על גבי המפה, שלא יסלקוה עוד מלפניו, פותח ואומר בניחותא לחללו של הבית:

– תודה לאל גם על סעודה זו...

שבח זה, הנאמר על המזון בלשון חול, הרבה הוא משמע.   ושומעות הבנות ומבינות את הכוָנה, – פתיחה היא הודאה זו לדברים שלקמן...

אותם הדברים אל עצמו הוא מדבר, מרצה הוא את מחשבותיו לנפשו ואינו מביט, לכאורה, לשום נפש.   מדבר הוא בניחותא ובמימראות שהן קבועות כמעט כנוסח של ברכת המזון: "רחיים תלויות בצואר", "אבנים שאין להן הופכין", "מדברות כל היום בחתונות וחתנים", "אחת רוצה להטביע חברתה בכף של מים", "מוֹדוֹת עֲשֵׂה להן", "בנות פוטוצקי – סריגין של 'נקבים-נקבים חלולים-חלולים' הן חסרות" – והכל רק ממנו יוּקח, והוא – מאין יקח? –

דומה, שאין לדברים סוף.   דלף טורד נוטף ונוטף, נוקב ונוקב כרימה בבשר החי...

הצעירה, בתיה, מורה סקירה חדה אל הבכירה גנסיה, כלומר: בשלך, אבן-נגף, בשלך, קלפּה בלה, כל אותה הצרה! וגנסיה משיבה לה מבט שׂוטם וּמתרה מתחת לגבותיה העבות, לאמור: "דומי, חצופה! דומי עתה – אחר נדבר"...

זו מזהירה כך באחותה, מפני שיודעת היא באותה "קטנה" שלפעמים מעיזה היא להשיב ברטן מן החוטם על דברי אבא, – הוא אומר: קישוטים, והיא מבארת דבריו: נעלים קרועות, הוא – מוֹדוֹת והיא – שמלות מטולאות, טוען הוא על הסריגין למה הן, והיא מעירה: "כדי שיהא לחם ובצל לסעודה"...  ומובן, שדברי חוצפה אלו, אעפ"י שאינם נשמעים לאזני אבא, אינם אלא כעוקצי מחטים, עד שהוא מתמרמר ומתחיל צועק כמתוך מחלוקת:

– מה?! אתן? אתן המשׂתכרות?

והרי אך מבַישות הן את זקנתו "בעבודה זרה", בעשיית "נקבים-חלולים" לאחרים! אדרבא, אם הן המשתכרות, היכן השכר שהוא מביא? הלא את ראשו הן אוכלות מעל גבו.   כל זהוב שהוא משׂתכר, מיד הבית הזה בולעו כתנין, ואין לחשׂוך אף פרוטה אחת לשום "תכלית"...  "כלום דואגות אתן ל'תכלית' כשאר בנות ישראל?"

ומכיון שמגיעים הדברים ל"תכלית", שוב עולה כחלודה אותו משל ידוע, המחלחל כסם על גבי המכה; "והרי בת חייט פשוט, רייז'ל שמעונ'ס – היא, שחשבה לתכלית, לא סמכה על אביה, אלא הלכה בשמונה רובל אלו שקמצה על-יד מילדותה, וקנתה לה מיני גלנטריה.   ערכה וקישטה לה ארון קטן (מתיבה של גַז עשתה אותו!) והעמידה אותו לפני חנותו של אורי-ליב, – ועכשיו, כבר שכרה לה חציה של חנות זו, וסחורה יש לה, בעד ר"ן או גם שי"ן רובל!"

– זוהי תכלית! כך בת-ישראל עושה! – והיא, הרי צעירה היא מכן בשבע, או בשמונה שנים!...

הן, בנותיו – באותן השנים, שהפרוטה והרובל היו מצויין בבית, הרי היו הן באות כגנבים ומריקות את כיסיו בשעת שנתו.   ומה עשו בכל המעות הללו? מודות, – רק במודות היו כל מַעְיְניהן! – עכשיו, תשבנה ותבּוֹלנה בבתוליהן עד שתזרוק בהן שיבה! – מה להן ולו?

לשפחות השתכרנה – והאדמה תבלעכן! כך הוא חותם מוסרו בקללה נמרצת, וקם ומשחרר את המפה מתחת זרועותיו לזלדה זוגתו, הממתנת לכך.   ומתוך פסיעה גסה של כועס הוא פושט מעילו – ומשתתק לגמרי.

והרי זה מקפל הוא את הפידז'ק כהלכתו, הולך ותולהו על המסמר שבכותל, מסלק את הקפליוּש ונותנו על גבי המעיל, וכשהירמולקא בראשו, הריהו פונה ובא אל ה"סופה", מתישב וחולץ נעליו, נוטל את האדרת שלמרגלותיו ופורשה על גופו בתנופה של מתינוּת, נופל על הכר (גם זה מוכן לו עוד מלפני בואו) – וישן אַבא...

 

II

ישן אבא שנת-הצהרים, והבנות סורגות וסורגות מבלי השמעת קול שהוא.   מתישבת אמא בחשאי עם הפוזמק שלה וסורגת גם היא בשתיקה, ואבא – כאילו הוא נוחר כבר מתוך שינה...

מכירות הן הבנות כמה מן העוֶל יש בטענותיו של אבא, אף יודעות הן, שאין כוָנתו חלילה שתלכנה באמת לשרת בבית-זרים, שהרי גם סריגין אלו, שהן סורגות לאחרים בתוך ביתן, בושה הם לו וכצנינים הם בעיניו.  – יודעות הן, והילכך הן מבקשות על עצמן בחשאי, שתבוא עליהן במהרה – או חתונה, או מיתה חטופה, אך הקץ יהיה!...

וה"'קץ" – אין תקוה ואין סבר שיבוא ויוציאן מן "הבית הזה"...

מציצה אמא הצצה קלה וגנובה על בנותיה ואינה נאנחת...  לכאורה, אין דעתה נתונה אלא לפוזמק שבידיה; אבל סוף-סוף תקע חוטמה בחשאי תקיעה חטופה ונגרף, – דמעה נפלה על הפוזמק – ושתיקה...

ו"שנת הצהרים" נמשכת כמעט עד לשעת מנחה.   שוכב אבא בעצימת עינים, – ועצום וסתום הארס ותוסס בלבן של הבנות, ואי-אפשר להן לפלטו אשה בפני אחותה...

בת-ישראל – מוטב לה שלא תוָלד, ומשנולדה, מוטב לה שיקפחוה בילדותה, ולא שתשב כך כל היום "בבית זה" סורגת ומסכסכת חוטין באין תקוה...  הבן אינו כך.   אחיהן חיגר עלוב הוא, ואעפ"כ, צפּור דרור הוא לו.   נער בן שבע-עשרה שנה הוא, דל ורזה, ירקרק כעלה נבל, והכל קורין לו "מנענעה", – שכן תלוי הוא ומתנועע כמנענעה בין שתי משענותיו, שהוא נשען עליהן בבית-השחי, – ואעפ"כ, מעורב הוא עם הבריות, יוצא ונכנס לאשר יחפּץ.   עכשיו, ודאי, יושב הוא לו שם בחברת צעירים ומבדחם בהלצות (שׂכל אבא יש בו).   וכאן, ב"בית זה" – קרה ו"שנת הצהרים", והרוח פתי כפור בחלונות מזרקת...

– "הוי, עד מתי?"...

אשתקד, עדיין היה החיגר מצוי עמהן בבית, ובהוָיתו היה מפזר קצת את הערפל והמשטמה.   הוא, קופסות של נייר בצורת בתי-קומות היה עושה (ידים חרוצות לו מטבעו) והיה קורא ומביא את חבריו ושאינם חבריו, להתפאר במעשי-ידיו, מראה ועושה שיחמדו בקופסותיו לקנותן.   והבית – "צעירים" היו דורשים לו לפעמים.   אך בחורף זה, אין החיגר עוסק עוד במלאכתו המשעשעת, ואין כל אדם נכנס לכאן.   הוא, עסק אחר מצא לו, – משחק הוא בקלפים, ו"ידו צלחה"...

נאנחה האם.   הרבה צרות גורם לה גם בן-זקונים זה.   לשעבר, כשהיה מוכר קופסה, מיד היה נותן את המעות לאמא, – נותן כלאחר-יד, כבעל-בית גאַותן...  ועכשיו, כל יותר ש"הקלפים משחקין לו", נעשה לבו סר וזעף.   בא הוא הביתה – והריהו מחרף ומגדף, או שנוהג הוא כאבא, שותק וידו קפוצה...  מלא כיסו, אך לבו אכזר.   הוא ניחש ומצא, כי מכיון שהוא נותן מטבע לצרכי הבית, – הצלחתו מסתלקת הימנו, ושוב אינו זוכה ביום זה כלום.   בדוּק ומנוסה לו, שבכך "מפסיקין את היד"...

– "וי לאמא!" – סוף סוף בר-בטנהנ הוא, ובשעת הדחק אין הוא יכול גם עכשיו לעמוד בפני הפצרותיה – ונותן.   אך נותן הוא בזעף.   מקלל ונותן.   זורק הוא את המעות ומפזרן על הקרקע ומתקומם וצועד על משענותיו הדופקות במרי-כעסו, יוצא ונעלם לכל היום, או גם לכל הלילה.

להיכן? בימות החורף שבטיטובץ אפשר להִקהל כמעט בכל בית ובית ולשחק בקלפים מבוקר עד בוקר.

יש בתים בטיטובץ, בתים מאושרים שאין בהם "שנת-צהרים" זו...  ו"בית זה" – עד מתי, רבש"ע, עד אימתי?!...

אך הנה קם אבא וישב על הסוֹפה.

צופה הוא בבית ורואה שהחיגר איננו עוד – ואינו מתרעם.   יודע הוא בבנו שהוא משכים ומעריב על הקלפים, אבל כך הדור נוהג.   יושבים ומשחקין בקלפים ואוכלין כעכין וחַלבָה – ואף החיגר עמהם.   החורף ושממונו – מה יעשה בו אדם שבזמן הזה?...

ויושב הוא ר' ניסי על הסופה, ידיו על ברכיו, וחושב הוא בחשבונו של עולם, על מה שהיה ומה שהווה – ואין נחת...

רואה הוא שהערב ממשמש ובא, והריהו קם ומתלבש, מתעטף באדרתו כדרכו, מעביר עינו על הבנות – ויוצא בשתיקה...

הולך הוא ל"מנחה" בלי כל נחת שבלב...

בית-המדרש – גם הוא אין נחת בו.   נתרוקן הבית מכל כבודו והמונו.   אך כמנין של נמושות מתכנשין לתוכו להתפלל, ושנים שלשה יתומים קטנים באים לומר קדיש – ואין כאן אף אחד שאפשר לשוחח עמו שיחה הגונה...

מתפללים בתוך הקרירה, – התנור שמם הוא וקר.   ומיד לאחר התפילה הכל מתפרדים והולכים להם לבתיהם.

הולך לו גם ר' ניסי, פוסע באפלולית הערב – לאן?...

עומד הוא ומחַשב דרכו, עד שהוא בוחר – ופונה והולך.

נכנס הוא לביתו של ר' שמחה פינטשיבר, נגיד מזקני הדור, – נכנס בפנים מאירות ובדוחות ובברכה מרווחה...

שם, על כוס תה ממותק, יושב לו ר' ניסי בהרוָחה, כבן-בית, ומספר עם ר' שמחה שיחיה.

מספר הוא על מנוּי שרים ופקידים חדשים שבפלך, על "פריצים" ובעלי-אחוזות והוצאותיהם המרובות ותענוגיהם המופרזים, שהם עושים להם מבלי כל חשבון ומהרסים את מצבם.   נוגע הוא בעסקי הקהילה ומלגלג על ההדיוטות "בעלי דעות" החדשים שקמו בדור הזה וקפצו בראש.   ובנוגע למעמד הפרנסה שבעיירה – הרי ידוע, שבזמן הזה צריך להזהר בבעלי-חובות ובבני-אדם בכלל...

החורף גם הוא חורף קשה.   ובכלל, אין הימים האלה כימים הראשונים...

– אין נחת – אומר ר' ניסי ושוחק לו בנחת ובמחילה גמורה של אדם מובטח וטוב-לב...

פיהק ר' שמחה – ומובן, שהגיעה השעה לילך בברכה.

 

III

על רוגזו ועל מִריוֹ הולך הוא לביתו – ואין נחת...

אין נחת.   הימים אינם כימים הראשונים, ו"בית זה" אינו חביב גם עליו...  מסתכל ר' ניסי באפילתו של לילה, – טיטובץ כולה גושי חושך בתוך חללו של חושך.

– "הזאת טיטובץ?" – כך שואל הוא את עצמו לשום פתיחה לזכרונות, זכרונות ימים עברו, שהוא בוחר לטפל עמם במחשבה בשעות אפלות, אם בשעה שהוא מהלך יחידי בלילה, או בשעה שהוא שוכב על משכבו ושנתו נטרדה...

אותם הימים – כמה קרובים הם וזכורים אותם הימים, שעדיין מובטח היה בפרנסתו בתוך עירו כעוף זה בימות החמה.   כחסידה כבוּדה זו המטיילת לה על בצעי-המים בתוך האחו, וצידה מאליו הוא מזדמן ובא לפיה, – אף הוא, ניסי (גם קודם שהגיע לשנות "רבי"), כך היה.   נוטל היה מקל של גמי זה בידו ויוצא לו דרך טיול לרחובה הארוך של טיטובץ, בא בין הבריות – והפרנסה מאליה תמָצא לו.   אי אפשר לבצעי-המים שבאחו בלי שרצים ורמשים, ואי אפשר לקהילה בלי צרות-הרבים וצרות-היחיד, – צרות ושאר צרכים התלויים ברָשות ופקידיה הרוֹדים בטיטובץ עיר המחוז.   ה"שׂרים" כולם – גובה להם ויִראָה להם על אנשי טיטובץ, אך הוא – חינו נתון בעיני כל פקיד, שוטר ונוגש (אומרין: הסדיגורי, ז"ל, ברכו בכך).   יודע הוא דרך "פריצים" וכל השערים נפתחים לו, אם מלפנים אם מלאחור, אם לבוא אל השר או – אל המשרת, אך תמיד, הוא "המליץ", זה "העומד בין העם ובין הממשלה" – איש-הקהל שהכל זקוקין לו בשעת הדחק.   אומרין: אַדבוקט מיוחד קבוע לו בעיר הפלך.   אבל מה שר' ניסי גופו עושה בהשתדלותו, אין שום אדבוקט עושה כך.   שתדלנות זו ירושה היא לו מחמיו, שהיה משמש לקהל עוד בימי ניקולאי, ונתחבבה אומנות זו על ניסי, לא רק מצד שכרה, אלא גם מן הצד השכלי שבה.   עסקי הקהל והרשות, מעין תכסיסי מלחמה יש בהם, כבשחוק השח, – ור' ניסי הולך ומשחק תמיד...  רצוי הוא לרוב אחיו גם בשאר עסקים: "בוררוּת" ופשרה בין יהודים סתם, שידוך, גט, או עשיית שלום בביתם של נגידים – כלום יש לך מומחה לבריות כר' ניסי? הבריות נהנות וגם הוא עמהן, – ובביתו, מרק של בשר פעמים ביום, חמאה וחלב בקיץ, שומן אוָזים עם "פַּסטרוֹמא" בחורף, עופות שמנים ודגים מן המובחר לשבת ויום-טוב.   "אין צבּוּר עני" ואין ר' ניסי עשיר,– כסף אין לו, הון ונכסים לא יעשה – אך הרבה מבעלות-בתים שבטיטובץ היו מקנאות בזלדה שלו ובמשק ביתה.

לא עשיר ולא ראש, – הוא מעודו לא נבחר להיות סטרוֹסטא או גבאי ופרנס לעסקי הקהילה – אבל לבה של טיטובץ הוא.   הלב, כידוע, אין תפקידו פוסק בשום שעה.   אם יש שעה ש"הראש" מתבלבל, חושיו עזבוהו, והוא נוטה "לנפול", בשעת בחירה כי תבוא, – אך ה"לב", ר' ניסי, זרמו יוצא עדיין לכל ה"גוף" ותקופתו על כל ה"אברים" שבקהילה; והנה ידי הקהילה – בעלי האגרופין – מאיימין על מי שצריך, רגלי הקהילה – המשמשים – ריצה להן ממקום למקום שצריך, לשון הקהילה – משה'לי המלשין – מדברת ומספרת מה שצריך, וכל אדירי הגרון יאדירו בקול: "זְשֵילַאיֶים! נֶי זשילאיים!"[ש1]  – הכל לפי הצורך...  הוקם ה"ראש" – נעשה הגבאי, או נתמנה הסטרוסטא – וממילא נמצא אתו-עמו בכל מעשה אשר יעשה גם ר' ניסי זה שעמד לו בשעת דחקו, שעת הבחירה.

מלאי ענין ומרובי פעולה היו הימים בכלל, וימי חנא-זליג התם בפרט.   סטרוסטא זה בשעתו למה היה דומה? לדוב טפּש זה שהחח בחוטמו, ור' ניסי מנהיגו היה.   הדוב מרקד – וטיבותא לשושָטו...  ואז באותם הימים, הגיע ר' ניסי גם כדי "נחלה" – אז בנה לו את ביתו זה שהוא יושב בו עד היום.

"חזקה" היתה לר' ניסי על הסטרוסטא, ואף ר' שמאי, ראש הקהילה של עכשיו, שאינו זקוק למנהיג, היה מחלק עם ר' ניסי בכל, – שעל מנת כן, של "עבודה משותפת", השתדל ר' ניסי בשבילו כמה וכמה שידולים עד שנבחר.

היה מחלק: תחילה – בעין יפה, ואחר כך, לאחר שנבחר שוב וראה את מצבו איתן, התחיל נותן בעין זעומה...  וטעמו עמו: לא כימים הראשונים ימינו אלה, שעסקי הקהילה נשתמטו מיד ישראל ונמסרו לידי שונאיהם של ישראל, והפרנסה שוב אינה מספקת לשנים.

עכשיו, פסקה האמונה בראשי-הקהילה; גם תעודות קיום-גברא גם תעודות-מסע שוב אינם נתּנים על ידם, ואפילו להעיד על חתימת-ידו של אדם ב"בפני נחתם" – אינם נאמנים.   גם כהונה זו של "סטארוסטא" ניטלה מעליהם, – "זקן" נשוא-פנים אין עוד לישראל, אלא "סְבּוֹרְשְטְשִיק", מין שַמש הגובה את המס וחובל כרים מתחת לראשיהם של עניים.

– חרבו מעינות הפרנסה, והקהילה אינה אלא כארץ ציה ומלֵחה – כך יתחיל ר' שמאי טוען, והריהו מרמז לו לצד אחר: "אתה, חביבי, הרי ההשתדלות לפניך"...

אבל גם "ההשתדלות" התחילה פוחתת והולכת.   סר צילם של השתדלנים הקדמונים ואינם עוד "קרובים למלכות".   עונת הפקודה לצבא תעבור, וכמעט שאינה מכניסה כלום...  עתים, צריך למחוק מספר-החיים איזה מת הקרוא לצבא, או להתיר מן הסבך את מי ששמו "כפוּל-שמונה", – והנה שמאי עצמו עושה זאת עם המזכירים והכתבנים שבאוּפראווא החדשה, ולניסי, גם לדרוך על סף ביתם לא יתנו אלה...

– מה אעשה לך, – התחיל ר' שמאי אומר – והם כולם נעשו שונאי ישראל?

התחיל נותן לו, לר' ניסי, רובל ושנים כבתורת נדבה ופוטרו.

לבסוף, התחיל מפטרו גם בלא כלום...

הוא אינו מתירא שוב מפני ר' ניסי.  זה, אמנם, יודע הוא הרבה סודות בר' שמאי, ויכול היה להורידו "מן הכסא" אל הבור, בכל שעה שירצה, אבל – "מוֹסר", מכה-בלשון יהיה לעת זקנה? – ולא עוד, אלא ששמאי הרי גם הוא יודע בסודותיו של ניסי, ובקי הוא "היכן דלת נפתחת"...

– "הזאת טיטובץ?" – עכשיו, כל איש רק לבצעו ילך...  נעזבו עסקי הקהילה ואינם מעסיקים לשום אדם – אין "קהל" בטיטובץ.

נשתנו העתים ונשתנו האנשים, ובפרט – הפקידים.   "שקצים" שידע, נעשו עכשיו נושאי משרה, ויהודי שכמותו ללעג וקלס הוא בעיניהם.

עוד מוצָא אחד של פרנסה נמצא לו לר' ניסי בימים הרעים האלה.   יושב היה בבית הנוֹטריוֹן, עֵד מקיים לכל שטר הצריך עדות וחותם קבוע בעד מי שאינו יודע לחתום.   זה כיצד? עם-הארץ שצריך לחתום ואינו יודע, הרי הוא מוסר את הקולמוס לידו של ר' ניסי, וזה כותב בעדו את שמו ושם משפחתו באותיות מרוסקות ומוסיף וכותב עוד: "ובשביל זה שאינו יודע כתב, חתם ניסי רבּין", ומסיים הוא את הנון בזנב-תלתלים ארוך, – ומקבל פשיטי דספרא לא פחות מעשר קופיקות.

והנה נתמנה נוטריון חדש בטיטובץ.   בא ר' ניסי "להתוַדע" אליו ועמד לפניו בהכנעה ובקשה, כמו שצריך לעמוד בפני "פריץ", ואמר לו, כי נכון הוא לשרת את "האדון המרומם", ושכך היה נוהג עמו גם הראשון לטובת הרבים: עֵד – והריהו מוכן, חותם – והריהו נמצא כאן, ולא צריך לחזר אחריו...  ומה השיב לו נוטריון זה? הרים את שתי ידיו והניחן על שתי כתפיו של הזקן, דחפו – ואלמלא נעצר ר' ניסי במזוזה, היה נופל מעל המדרגות בריסוק אברים, ולעיני כל העומדים שם בחוץ – – –

"כלו כל הקצים".   על הבתולות הזקנות, היושבות באין תקוה, נוספה גם שאלת "מה נאכל", כמשמעה ממש...

נכנס הוא לביתו – ו"הן" יושבות וסורגות "נקבים-נקבים חלולים-חלולים"...  מה לעשות עם הבוגרות הללו ששערות ראשן התחילו נושרות ומקלעותיהן דקו ודלו ועיגולי תכלת מסביב לעיניהן הבוערות במשטמה – מה לעשות בהן לעת זקנה? רוצה היה להקשיח לבו כאכזר – ולמכור את הבית, ובלבד שישיא את אלו למי-שהוא ויאסוף את החרפה.   אבל בזמן הזה, כשהכל רצים לאמריקא, הרי בתים רבים שבעיר עומדים למכירה.   וביתו – מי צריך לו, וכמה שוויו? זה הרי אינו גם "בית-פרנסה" שבשוק.

מתהפך הוא על משכבו בחושך...  חושך בלי חָשָׂך.   דאגות בלי תִכלה, והקיבה – "חיי-שעה" היא דורשת גם בלילה...

 

IV

     בוקר – ור' ניסי מתעטף שוב באדרתו, יוצא ועובר בעיר, שומע חדשות ומספר חדשות.   חוזר לביתו – והריהו בולע רוקו מחמת רעבון, הולך ומרגיש את עצמו כקבצן נבזה, אבל מזקיף קומה ועובר כנהדר בכבוד, ברחוב הארוך שבטיטובץ...

"מה נאכל?" – שאלה זו, שאפשר לפתרה בשעה קטנה "כדי אכילת פרס", נדחית היא בחורף המר הזה פעמים ליום, ופעמים גם ליומים, בלי שום תירוץ מספיק...  אבל – ראה פלא! – באה שבת, והרי חלה והרי נרות לברכה והרי יין לקידוש, תבשילין ובשר לסעודה, ופשטידה מצטמקת בתוך התנור הנותן חומו...  הכל בצמצום (גם הנרות קטנו ודקו) אך דבר לא נעדר, – שבת כבכל בית ישראל.

זו מהיכן היא ניטלת? שבת שבת ומזלה, היד ה' תקצר? ובפרט אם זלדה עֵזר כנגדו, כביכול.   בכל שבוע מוצאה היא זלדה תחבולה חדשה, בין על-ידי קימוץ, בין על-ידי הקפה מועטה, – והשבת בזמנה באה.   העריב היום הרביעי – והנה זלדה מביאה קמח וסולת, שׂמה בעריבות ומעמידה אותן על גבי התנור, שיתחממו עד לערב יום החמישי, – והחלה שלה עולה תמיד יפה.   קלה, מכורכמת ושחמחמת ונותנת ריח היא נרדית מפי התנור לפנות בוקר של יום הששי, – והשבת נכנסת ומתחילה מתישבת במעון הזה...  ירד היום – והרי שולחן ערוך ומכוסה מפה צחה; המנורות מתנוצצות כאילו זהב הן; צלוחית שחציה יין, מצהילה פנים, ומתחת להינומה של שבת, החלות נחות בצנעא; ולפעמים, גם דגים שם עמהן, הנותנים ריח כבימים מקדם...  "הבית הזה" – חזר זיוו, "ואנפאה נהירין" ו"נשמתין חדתין" בתוכו.   מסתכל ר' ניסי – וגם בנותיו אינן נראות לו זקנות בשעה זו...  וזלדה, כאילו לא היא עשתה את המופת הזה.   היא מצניעה לכת: "אוי, רב רחום וצדיק!" – מתמלטת לפעמים אנחה חשאית מלבה...  – "שלום עליכם מלאכי השרת" – מתחיל ניסי מרנן, וזלדה מנענעה אחריו ראשה בעניווּת.   יסוֹר יסרה הקב"ה לעת זקנה, אך את מלאכיו הטובים, מלאכי השבת, הרי שולח הוא לביתה.   עדיין נזכר ביתה לפניו, ועוד פקוד יפקוד גם את בנותיה אלה לטובה ולזיווּג כשר, זיווּג של נחת, רבש"ע! – –

כל ימות החול מחכה זלדה לשבּת, ועושה היא ומכוֶנת כל חשבונותיה כלפי יום זה.

והנה היום, יום רביעי בשבת, יום זה שניסי מוציא מכיסו את מטמונו ומוסר אתו לידה – והיום מה?...  תמו דברי המוסר שלאחר ארוחת הצהרים כנהוג, והוא אינו הולך לישון את שנת הצהרים כדרכו...  מתעטף הוא באדרתו – ויוצא בלא כלום...

– רבונו של עולם, לאן?!...

גם ניסי אינו יודע לאן...  הולך הוא ברחוב, פוגש באנשים; הוא מספר עמהם והם מספרים עמו, – וסוף-סוף כלעומת שיצא כן שב...

חזר בערב לביתו וישב מחריש.

הוא – כך דרכו; מטיף הוא דברי מוסר רק בשעה שהוא מוצא לחם לאכול, אך באין לחם – טענותיו מסתתמות, והריהו יושב ושותק...

זה לו השבוע השלישי שלא השתכר אף פרוטה.   שום "עצם ללקיקה" אינו מוצא.   גם השידוך, שנתעסק בו לפני ר' נחמיה הורנשטיין, עלה בתוהו, – נודע "שנתאהבה" הכלה באותו "הסוציאליסטיל" הגר כאן תחת השגחתה של הרָשוּת.   להלוָאה – כבר ננעלו בפניו כל שערי "גמילות-חסד"...  ולפני מי יספר נגעי לבבו? – בני-האדם "חזירים" הם, ואך לחינם ינַבּל כבודו לפניהם...

לא! עד לקבצן, ולא "עד" בכלל!...

ורואה היא זלדה, שניסי שותק...

גם כל יום החמישי שתק ניסי...

והחיגר – הוא צועק.   זה לו שני שבועות שהיא "מפסיקה את ידו" כמעט בכל יום (הקור היה גדול, והיה הוא נותן עצים להסקה).  – אולם עתה, משבוע זה ואילך – קוֹנָם! שלא יתן עוד...  ושלא בפני אבא הריהו צועק בקולו המרוסק: "עלוקות! הרפו ממני שבוע, או שבועיים, ויהיו בידי חמשה-עשר רובל, ואקח לכן מכונת-תפירה לתשלומי שיעוּרין – ותאכלו עד שתתפקעו!" – והפעם גם הבנות על צדו של החיגר הן: "אל תשמע לה! – הן מזהירות לו – אל תתן!"...

קֶשר קשרוּ הבן והבנות יחד על אמם, ומה תעשה היא? תפירת לבנים במכונה, ודאי, פרנסה יותר מספיקה היא מסריגה – אבל השבת, מה תהא עליה?...  וכשהתחילה זלדה מציקה לחיגר בבוקר יום החמישי, שיתן לה "בהלואה" חצי רובל על חלה, לפחות, – התקומם החיגר וקרא בקול המנסר: "זוללים! תפּח רוחכם, רעבתנים! לא אתן!" – ומשענותיו התחילו דופקות ופוסעות.   יצאה "המנענעה" בזעף מן הבית, לבלי שוב עוד עד ערב-שבת עם חשיכה...

לשאת משכּון מן הבית? – רבונו של עולם! ומה יש לַמשכּן עוד? הכפות והמזלגות של כסף – כבר אינם, האגנות ושאר כלי הנחושת, גם הם באו כבר לאוצרה של "גמילות-חסדים", אז – רחמנא יצילנו! – כשהיתה גנסיה רוקקת דם...  ואין שיוּר, אלא מנורות-הנחושת בלבד.   עכשיו, על גושי חמר תברך זלדה לעת זקנה?...

לא! שולחן של שבת בלי מנורות מתנוצצות, עלוב הוא גם משולחן בלי חלות...

אפסה כל עצה וניסי בא מתפילת מעריב – ועדיין הוא שותק...

דולקת מנורת נפט קטנה ומאירה על השולחן שלפני התנור הקר.   טוב שרָפה הקור.   נתלחלח האויר ודלף-הגגות נשמע מבחוץ – אבל כתלי ביתו יבשים הם.   הוא ידע איך להתנהג בבנין והניח את הכתלים שיתיבשו היטב לפני הטיחה – והנה, גם בימים המטוננים, יבשים הם ונוצצים מלובן, ואעפ"י שהתנור לא הוסק בחורף זה כהלכתו...  ויושבות הבנות וסורגות, זלדה גם היא סורגת פוזמקה...  כנראה, שאלה כבר להלואה ממי שיכלה, ולא נענתה...  הן סורגות, וצלליהן מתנודדים על התקרה ועל הכתלים; כענקים שחורים ונאלמים מתנצחים זה בזה...  רק בשבוע זה מסיימות הן סריגה זו, שכבר קבּלו שכרה ונאכל...

אשתקד, קבּל בעונה זו חמשה רובל מיד השכן שבחדר הצדדי, על חשבון החכירה שלשנה הבאה.   עכשיו, – לא יתן.   "בית של פרנסה" חכר לו זה בשוק, ומתמרמר לבו של ר' ניסי על השכן:

– "בהמה בצורת סוס – חנות הוא עושה לו עכשיו! – חסרת חנויות היא טיטובץ!"

הוא, השכן, לא יתן, והיא, זוגתו מרת שינדל השכנה, תלך ותספר לכל בחשאי על סדר שבת זה של זלדה...  מחר – שיינדל תאפה ותבשל, וזלדה תסרג את הפוזמק...

והוא קם, לובש בשתיקה ובלי אנחה את אדרתו, מרים כנפיה ורוכסן בידו, לשמירה מטיט חוצות, נוטל מקלו בימינו – ויוצא.

מביטה זלדה בדלת שנסגרה אחריו – ראֵה, ה', והביטה!

 

V

נשאוהו רגליו בדרך הרגילה להן – לבית ר' שמאי, שעדיין רגיל הוא ר' ניסי לבקרו...

– ערב טוב ויפה לכם! – הוא מברך את הבית עם הכניסה.   וכאילו אינו רואה במבטו הזועף של ר' שמאי, הריהו מעמיד את מקלו בזוית שאצל הפתח ובא ומתישב אצל השולחן בפנים צוחקות.   מפשיל בנחת מקצת מבתי-ידיו, כמכוֵן את עצמו לסעודה, נופח בשולחן, שמא יש עליו אבק דק, ומקפל עליו את זרועותיו ונשען בהרוָחה – ופולט נשימה ארוכה, כנח מיגיעת הדרך...

– ומה נשמע אתך, נשמתי? – כך שואל הוא את ר' שמאי, הפוסע בתוך חדרו אילך ואילך ואינו רואה חובה לעצמו להשיב...

ור' ניסי, כאילו תם הוא ואינו מרגיש, מתחיל מספר ודן על הסכסוך שנעשה בין גבאי בית-החולים; ושואף לו ר' שמאי את עשן הציגרה לרגעים, ואין להכיר בו, אם חושב הוא בענין זה, או בענין אחר.

ובאמת, הרי קמחא טחינא טוחן אותו זקן.   כך דרכו לדבר ולהפוך בכל דבר עד בלי סוף.   מובן שגם ר' ברוך וגם ר' זליג אינם מטפלים במצוה לשם הפסד.   עכשיו, צרה עין איש ברעהו – ונסתבכו.   דרך עולם בכך.

רואה ר' ניסי, שראש-הקהילה כדלת סגורה הוא בפניו, – והריהו מחליט להרתיק עליו בבת אחת, ומיד, הריהו מפסיק את השיחה באמצע, כנזכר בדבר ונעור:

– כן, נשמתי! – ברוך מזכיר נשכחות! – שב ונדבר...

ישב ר' שמאי, ור' ניסי גוחן אליו ומתחיל לדבר אליו בחצי לחישה: "היום, קודם מנחה, פגע בי הירש-ליב, חתנה של חוה-לאה, וספּר לי ענין: אורח בא אליו, בחור בלי שם, חָרש-מסגר הוא וליטאי.   ושאלני הירש-ליב, אם אין אתנו איזה שם להקים את הבחור דנן עליו.   שמעתי וחשבתי, – אפשר נתּן לו את שמו של שלום חותך-הטבק שברח לאמריקה, או של הבחור שמעיה שנשתגע? – מה דעתך?"...

אך שמאי, כבר הסמיקו פניו, קם והתחיל פוסע ומשיב בכעס: "והרי יודע אתה, ששונא שקרים אני! איש לא דבּר אתך בדבר זה! קולט אדם שמועות מפי נשים ובא לנעוץ את החוטם בענין שאינו שלו...  כל עסק קשה עלי כקריעת ים-סוף, ואתה – איזו תועלת יש בך? מי צריך לך?...  אדרבא, לך ודבּר אתה עם מי שצריך, לך והקם שמות בישראל! – דומה הוא שהכל נעשה עכשיו כבשנים קדמוניות"...

ר' ניסי הלבין והרחיב עינים.   מעולם לא דחה אותו ר' שמאי בגלוי ובדברים גסים שכאלו.   רוצה הוא לצעוק בקול מר, להיות צווח: "רוצח! אוכל אדם! איכה לא תחוס עלי ואיכה לא תגור מפני?!" – והריהו אומר:

– והרי גם אני נצרך...

דבריו מתבלבלים ושפתיו דובבות שלא מרצונו: "כל ימות השבוע איני רוצה לדעת כלום...  אבל לשבת...  האמינה, זה שלשה שבועות שלא השתכרתי...  מלאחר גִיטָה של בת הרצען – כלום לא"...  וכאן נפסק לר' ניסי קול תחנוניו.   בקול כזה, המשתמש רק ל"פריץ", לא דבּר עוד מעודו ליהודי מאחיו...

הוא דבּר כך, – וכל מענה אין לדבריו...  אך דבוֹשה – אשתו של שמאי – שעמדה אצל הקוֹמוֹדה הפתוחה וקפּלה לתוכה מגל הלבנים שלפניה, פנתה ונתנה עיניה בבעלה; וזה – כאילו אינו רואה...

נועזה דבושה ועברה לפני בעלה, עמדה ושוב נתנה עין בפניו ממש, – וזה, עיניו הירקרקות התחילו מהלכות בזעם, והפעם קרא בתשובה: "גם אני נצרך! לסלק נדוניא אני צריך! להכין חתונה אני צריך! אין לי!"

– ערכי, דבושה, את השולחן! – סיים בנזיפה מיוחדת לזוגתו ופנה ברוגז, הטפיח ידיו בזכוכיתו של החלון והתחיל מתפלל ערבית; גוזר בקול קשה של קורא פסק-דין שאין להשיב: "והוּא רחוּם, יכפּר עווֹן ולא ישחית!"

ניסי – כעס משונה שלא הרגיש כמותו מעודו, כעס של עכו"ם תקפו.   רוצה הוא לתפוש אביר-לב זה בצוארו ולחנקו עד שיצאו עיניו הירקרקות מחוריהן: היאך? היאך זה שכח "חסד נעורים", "ידידות" של שנים רבות ועבודה משותפת? לא! הוא לא ישתוק לו עוד! – והריהו קם בבת אחת, כשעיניו מבריקות, רטט עובר בפניו הכמושים שהסמיקו, עמד רגע ושתק, ולבסוף – כעכע מן הגרון...

– ובכן, לילה טוב ויפה לכם...  – אמר, וקולו – אלמלי נפסק בסוף המאמר – היה כרגיל...

– למה כבודו אץ? – שאלתהו דבושה בקול נמוך, בעמדה לערוך את השולחן, ושלחה מבט של יראה מסותרת לבעלה – ישב נא כבודו עוד...

– הִמ-הִם! אוֹ-נא-או! – "משנה עתים וּמחליף את הזמנים" – המ-הם! – כך הסכים מתוך תפילה גם ר' שמאי לדברי אשתו והראה ביד על הכסא, שישב עוד ר' ניסי; ומשגמר בברכת "המעריב ערבים", אמר בלשון חול: "שב שב! פשוט אדרתך ונסעוד ביחד.   שלמה גיטל'ס שלח היום בקבוק יין אדום – "אהבת עולם בּית ישׂראל עמך אהבתּ – הם-הם!"

"לא, נשמתי – משיב ר' ניסי בלשון רכה – אני כבר אכלתי...

פנה ונטל את מקלו בשתיקה של עלבון, פתח את הדלת – וחזר לאחוריו, כמתירא מפני הלילה...  אמר: "ציגרה-שָאני...  אפשר ציגרה של טבק יש לך?...

ברצון, שהטעימו בפסוק "ואהבתך אַל תסיר ממנוּ לעולמים" – הושיט לו ר' שמאי את קופסת הטבק שלו, ופנה לו כלפי זוית לכוון את לבו ב"שמע".   ובעוד שר' ניסי כורך בניירית משלו ציגרה עבה, בכדי להשתיק את רעבונו בעשנה – עומדת עליו דבושה ומפַתה אותו לסעודה.

– אי! – עונה ר' ניסי בהברה של סירוב לאחר שיקול הדעת.   מניח את הקופסה על השולחן, מבעיר אש בציגרה, כונס כנפי אדרתו, שלא ללכלכן בטיט חוצות, ואומר שוב בפה רך: "ועוד הפעם לילה טוב ויפה לכם" – ויוצא בעשן.  – – –

...  צועד הוא בזהירות בתוך הרפש ושאלה אחת מתלבטת לפניו: במה הכניס את השבת לפני ארבעה שבועות, לפני גיטה של בת הרצען?

משתונן הוא לזכור ואינו זוכר...

הוא מתחיל רועד – הרוח מתגבר ונושב.   הוא, לא מפני הקרה הוא רועד, אלא מחום, – חום של בושה, או חום של רעבון מפעפע בכל גופו, – גם רפיון של שכרון הוא מרגיש מחמת העשן...  ידו רועדת ואינו יכול להשיבה אל פיו עם הציגרה.   הראש סובב – והרי אפשר ליפול כך ברפש...  עמד והשליך את הציגרה בזעם – ולמה תצילינה אזניו כך? –

צלילים חטופים ומטורפים של מְצילות, – בעל עגלה עובר.   ונזכר ר' ניסי שמשׂכר "הסכמת הקהל" שנתּנה לגונב-הסוסים ליבלי מוגילניק לישב בטיטוביץ, נתן לו ר' שמאי שני רובלים.   זו היתה הנתינה האחרונה – ובודאי היתה זאת לפני חמשה שבועות, – טול רובל וחצי לשבת, ונשאר חצי רובל.   חסר לו עוד רובל אחד לשבת זו שלפני ארבעה שבועות – ומניין לקחו?...  רובל זה, ראש ה"צֵיך" נתנו לו מן השלשה שקבּל בשביל בעלי המלאכה ל"משקה" מאת פריל חוכרת השמרים...  ועכשיו – הנה זה עומד הוא לפני מדרגות ביתו...

מבין סדקי התריסין בוצץ ונראה עדיין האור שבבית.   יושבות "הן" ועובדות, ושכרן כבר נאכל...  והרחוב מסביב דומם באישון לילה ואפילה רובץ ברפש, טחב וחושך.   החלונות – יש מהם שכבר כבה אורם, ויש מהם חתומי תריסין, שחוטי אורה בוקעים מהם ואינם מאירים, – והוא עומד כאן יחידי ומתמזמז בתוך חושך החודר בצינתו ולחוּתו...  הרוח – את הקאפליוּש שלו הוא רוצה לגזול מעל ראשו...  אנה יבוא, אנה יפנה?...

חלון אחד מאיר מבעד לגדר של קנים, – והרי זה חלונה של פריל העגונה חוכרת השמרים...  האור, אותו האור, מושכהו.   צריך הוא לבוא לאיזה בית, אם לא אל ביתו שלו...

והריהו הולך ונמשך אל החלון ההוא, הקוראהו באורו ומציץ לו משם באיזו תקוה לא ברורה...  מה יעשה שם אצל העגונה? הלוָאה יבקש הימנה? – היא לא תתן.   ומה יאמר?

עדיין אין הוא יודע, אך אליה הוא הולך.

 

VI

פריל העגונה – משראתה בעיניה התרוטות, שר' ניסי הוא שבא ועמד בביתה – נבהלה, קפאה, נחפזה, וקודם כל, אחזה בחבית השמרים שלה בשתי ידיה.

ר' ניסי, אמנם, לא פקיד ולא שוטר הוא ולא יכתוב חלילה פרוטוקול על שמריה, – אדרבא, שכן קרוב הוא, ונכנסת היא לפעמים גם לזלדה זוגתו; ולא עוד, אלא שבעצתו הטובה חכרה פריל את השמרים, – אבל ביאה זו של איש זה ובשעה זו, מה היא, אם לא בשורה רעה וחסרון כיס?...

או אפשר נמצא בעלה?...

גם שני בניה הקטנים, אחים תאומים, שישבו כאחד על התיבה הירוקה וצבטו זה את זה ורקקו זה בפני זה, וצוחו וקבלו זה על זה לשם שעשועים – גם הם נתבהלו, נשאו ראש והביטו בפני ר' ניסי בעינים פקוחות לרוָחה ומתוך עצירת נשימה בפיותיהם הפתוחים.

ור' ניסי גופו, אף הוא תוהה עדיין בדעתו...  יודע הוא שצריך לומר עכשיו איזה דבר שיהא חשוב לפריל ונוגע בענין השמרים שלה, אבל, הדבר אינו ברור לו עדיין מהו...  אך מכיון שבטוח הוא בהמצאתו, וכדי לפכּח את התמיהה שבבית – הריהו מתישב במתינות אל השולחן, מניח את מקלו על גבי השולחן כמעשה קצין, מפשיל קצת מבתי-ידיו ונופח לפניו על הטבלא השחורה, נשען באותו מקום על שתי זרועותיו, שקפּל לפניו בנחת ובהרוָחה – ומעלה שחקה על פניו כמוכן לסעודה...  אלמלי בוש, היה גומע בשעה זו גמיעה של שמרים מן החבית, להשיב נפשו, – הריח החמיץ מגרה הפעם את תאבונו כריחו של צלי מתובל...

– האא! – מושך הוא באנחה של נחת – קשה...  קשה לזקן לילך ברפש.

עכשיו, נתעוררה פריל מתמהונה, נתאדמה והתקינה פניה אך היא בשחקת-רצון, נתבלבלה שוב, והתחילה מבקשת כסא וגמגמה: "ישב...  ישב נא ר' ניסי...  היכן כסא?"...

– והרי אני יושב, פריל עטרתי – אמר ר' ניסי בקול מיוגע – אל תטריחי...  ושמעי מעשה...

שוב נתבהלה פריל, משכה מטפחת ראשה, להסתיר את השערות, גרפה מחוטמה ומחתה בסינר, ומשעצרה בנענועי ראשה המזדעזע, מצאה את הדבּור הראוי: "ומה יאמר כבודו?..."

– מה אומר ומה אדבר, עטרתי? – רפש בחוץ...  כל העולם כולו רפש...  כל אחד מבקש להשקיע את חברו ברפש, וזה – עומד ואינו מרגיש...  כלפי השמרים שלך אני מתכוון...

– אוי לי, ואוי לראשי! איזה אסון אירע לי?! – קראה פריל ודמעתה, המצויה בכל שעה, ירדה ועמדה לה בראש חוטמה.

ור' ניסי שותק ומשקיע ראש מתוך מחשבה...  עד שנזדרז ואמר: "הבי! תני נא את שטר-הקנין שלך ונראה – יש לחשוש, או לאו?"...

– רדו מכאן לשאולה! – התנפלה פריל בקריאה על בניה והשליכה מעליהם את המכסה במשיכה אחת.   התאומים קפצו ממשכבם ברגלים דקות, עמדו בכתנותיהם הקצרות, מתכַּוצים ותמהים לאמם שהרסה יצועם והשליכה לארץ, נוקשים בשיניהם ורועדים בארכוּבותיהם החשופות...

– אי, שקצים, חברה לבנה! – קרא עליהם ר' ניסי באיוּם של חבּה – מהרו למיטתה של אמא, אם לאו – אָמוּל אתכם!...

ומשחיטטה פריל בקרקעיתה של התיבה והוציאה משם מתחת לבגדים – בגדיה ובגדי בעלה – גליון מקופל ומכורך וטפּלה בו בידים רועדות, עד שהוציאתהו מתכריכיו ומסרתהו לר' ניסי, – הוציא ר' ניסי את משקפיו, ניקה זכוכיותיהם והרכיבם על חוטמו, פרש לפניו את הגליון והתחיל קורא בקול נוח, כחזן הקורא בכתובה מתחת לחופה:

–"בעזרת השם.   אנחנו החתומים מטה הבעלי בתים דק"ק טיטוביץ השכרנו את השמרים דהעיר להאשה מרת פריל קרופניק" – וכו' וכו' עד גמירא.

– ולכאורה, הכל כשורה – אמר ר' ניסי אל עצמו מתוך הרהור – ואיזו נימה מצא כאן? – הכל, לכאורה, כנוסח הרגיל.

עמד וחשב עוד...  החליט ואמר: "נראה! מי הם החותמים?"

ושוב הוא קורא, קורא בעיון רב את החתימות אחת לאחת ומסכים הוא על כל אחת ואחת:

– "נאום יוסף שפירא.   טוב.   ונאום פינחס זליג שמוליביץ.   טוב.   ונאום משה י-איר קרוי-קריוטמן! – טוב".   וכו' וכו'.

ועומדת פריל כנלכדה ויראה מאגרוף, ראשה הולך בין כתפיה שנצטמצמו, ועיניה התרוטות צפות על "קניָנה".   שומעת היא את ר' ניסי שהוא בודק ומבקש – ואינה מבינה מה.   הכל "טוב" "טוב" –חתימות כשרות של בעלי-בתים כשרים ומכובדים, ואף-על-פי-כן – שואה קרובה לבוא...

את הכל קרא ר' ניסי עד גמירא, אך את חתימתו של ראש הקהילה, שבראש כל החתימות, אותה לא קרא...

ומשגמר, הניח את הגליון מידו, משך בקול ואמר: "והוּא אי-נ-נוּ"...

– מי? – שאלה פריל בקול שנחנק תוך גרונה.

– ר' שמאי, – ראש הקהילה שלנו! – ענה ר' ניסי ברוגז.

– והיכן הוא?...

– גם אני שואל, היכן הוא!...

– ולמה הוא לי?...

– שטיא! קחי את השטר וצורי על פי צלוחית! לאו שטר הוא!

פריל, ידיה על ראשה, גוחנת ושוטלת ביראה שלא תצעק: "ולאן נסע?"...

– אי, בהמה כשרה! – מניד לה ר' ניסי בבת-צחוק – ר' שמאי בביתו הוא, אבל כאן, בקנין זה –איננו.   אין כאן החתימה שלו! מבינה את?...

עומדת העגונה כחנוקה, ור' ניסי לעצמו הוא מדבר: "שומע אני, – רוצה הוא למסור שוב את השמרים לזרח חיה-לאה'ס"...

– היאך?!!

– גם אני שאלתי: היאך? ואומר הוא: "ומה היא אומרת העגונה? – לקנותני בשלש קַרבּוֹבינצות אמרה? והרי זרח וחיה-לאה שלו כורעים ומשתחוים ונותנים לי חמשה עשר רובל כסף! ופלונית העגונה, שלש קרבובינצות נתנה לטובת הקהל ועדיין היא בוכה עליהם.   אשיב לה את השלישיה שלה, והשמרים – לזרח חיה-לאה'ס!"

דומה פריל שהקרקע נשמטת מתחתה, רוצה להתיפח, ואינה אלא נושמת:

– והרי קניתי...  קניתי, ר' ניסי, בשטר קנין...  והרי מאה ושמונים רוביל שילמתי לקהל – והרי הכריז הרב טריפה על שמרי אחרים...  חמס אקרא!

– לאיסור טריפה שכזה אין חוששין, טפשה – משיב ר' ניסי בנחת – כלום מניחים אחרים כתלי דחזירי בתוך שמריהם? אלא מה – הקנין? אף אני שאלתי: "והרי קנין בידה?" ואמר הוא: "קנינה לא קנין".   אמרתי אני לעצמי: אלכה נא ואראה נא מה עשו שם לפריל שכנתי בחשאי...  והנה הכל עשוי לך, עטרתי, על צד היותר טוב...  אלא עוד דבר קטן חסר – חתימתו של ראש הקהילה...  מבינה את? – דבר קטן, שהוא הכל...

– היכן מטפחתי?! – קראה פריל מתנשמת והתחילה רצה ומבקשת כחיה שכּוּלה – אלך אל הרוצח...  אצעק בכל החוצות...  שחָטַני ולא גמר את שחיטתו...  חמס אצעק! את זקנו אמרוט לו!

– כך, כך – אמר ר' ניסי כשהוא מסלק משקפיו ומתבונן אחרי פריל, שעמדה פתאום כנדהמה – על עסק כזה אין עוברין בשתיקה...  אלא...  יש אדם נתפס על צערו...  אני את עיניך פקחתי.   ואַת, בתי, דעי מה שתעשי...  תתחילי עם סטארוסטא – ומי יודע, סוף דבר...  חשבי בדבר...

והוא קם בפנים של דאגה, מעטף כנפי אדרתו ומכניסן בידו, נוטל מקלו – אך עד שלא פסע שתי פסיעות כלפי הדלת, לא נתעוררה פריל מתמהונה...  ומשנתעוררה, תפסה באדרתו והתחילה מתיפחת: "ר' ניסיניוּ! אבי! רחימאי! על מי תעזבני, ר' ניסיניוּ? חוסה על אלמנה חיה ויתומים קטנים חיים! תן לי עצה, איך להתנהג! אל תעזבני – הרי טובעת אני!"

עצה? – אמר ר' ניסי ועמד במחשבה.

מחשבה ארוכה ועמוקה...

–...  וכלום חולה הוא ליטול רק שלשה רובלים בעד החתימה שלו? – ממני יקח! – אני...  בלשון אחרת אדבר עם אותו סטארוסטא רמאי! אלא בחשאי...  בחשאי, עטרתי, הכל נעשה יפה.   מבינה אַת?...

...  רעדו ידי פריל כשמנתה שלש-שלש פעמים כל רובל שמסרה לר' ניסי, אחד במטבעות של נחושת, ושנים במטבעות של כסף; קפּלה שטר הקנין ומסרה גם אותו לידו בברכה, שילך ויצליח לקנות חתימתו של ר' שמאי בכי טוב, ויעיין, למען-השם, שתהא החתימה כדת...

ומשעמד לילך, עמדה פריל כנגדו, ונדר גדול נדרה באותה שעה, נדר של תודה, אמרה: "שמרים, ר' ניסי, הריני נותנת לביתך בחנם...  עד לחג הפסח!"

זה נפגע, נעלב ואמר: "אי, שטיא! את המצוה איני מוכר".

                                                                       

...  הלב – חדרים יש בו.   ומקום יש בסתרי לבו של איש-הקהל זה ששתי נוסחאות כמוסות שם מאז, מימים ראשונים; ולאחר גמר מוצלח של עסק חמוּר ומסובך, אחת משתי אלה צפה ועולה לר' ניסי ומלפפתו כמה שעות.   נוסחא אחת שמחת החג יש בה, וטעמיה כטעמי המימרא הנאמרת לכהנים בירידתן מן מהדוכן: "יישר כוחך, ר' ניסי, יישר כוח!" – והכרה של תענוג היא מביאה לו...  אבל יש עסק המעלה לו, לר' ניסי, נוסחא שניה, וזו מתנגנת במחשבתו בפסוק מקוטע ובטעמה של "נעילה": "כי ישאלוך בבית-דין של מעלה...  אוי ניסי, אוי-אוי-וי!..." – יראתו של אותו בית-דין, לכאורה, רגיל הוא עמה מכמה שנים...  אבל לא המוסר שבדבר, אלא הצער שבדבר – של בעל-כרחך אתה חי ובעל-כרחך אתה עושה עסקים ובעל-כרחך אתה עתיד ליתן דין – זה הוא שמתנגן עליו ותובע אותו בשעה שהוא יחידי ועומד לעצמו ושכרו של אותו מעשה עמו...

ועכשיו, – יחידי הוא מהלך ומגשש במקלו תוך אפילתו הלחה של הלילה, ושכרו עמו – שלשה רובלים כבדי-משא בכיסו; והנוסחאות – אף אחת מהן אינה עולה...  ממהר הוא כמה שאפשר, זיעה קרה נפלטת לו על פניו, נזכרים לו אי-אלו מן "העצות" המחוכמות שלו בשנים קדמוניות, ועכשיו – "עצה" זו...  כל אותו משא-ומתן שלו בבית העגונה מתבלט לפניו בנַוְלוּתו ומכריחו לומר מה, להטיח איזה דבּוּר גם בפני עצמו:

יורד...  יורד! – הוא אומר לעצמו בעלותו על המדרגות שלפני ביתו – – –

 

VII

דומם שרויים כל הבתים, גדול וקטן מזריחים מחלונותיהם נוֹגה צנוע של שבת.   השבת בזיוה מציצה מתוך טהרה, חמימות ושַלות-הַשקֵט ומַשרה שכינתה גם על רחוב ושוק, הדוממים בקרתו של כפור מכסיף.   על הכל היא חופפת בשוה, כתרנגולת זו, שכל אפרוחיה כולם כאחד חבויים לה תחת כנפיה בשעת מנוחה, – כל הבנים שוים, כולם מרוחמים על אמא-שבת...

פּנים ביתו של ר' ניסי –כל-בו ערוך ומצוחצח בנקיונו: סדין וכרים שבמיטה מלבינים, מלבין השולחן במפותיו וערוך הוא בכבודה של שבת, מנורות הנחושת מפיקות נוגה – הכל על מקומו שרי בטהרה; ושמלה של שבת – זיו חדש היא נותנת לכל פנים ונחת לכל גוף.

זלדה – מטפחת של משי מוצהבה מעטפת ראשה ומגלה אזניה, והריהי יושבת אצל המנורות שלה המאירות ומתלחשת היא עם בוראה מתוך ה"קרבן-מנחה"...  החיגר אף הוא יושב בתפילה, וקולו הלקוי מתגלגל בנוסח של שבת:

 

     וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָ-ל צְבָ-אָם –

 

ששת ימים נטרד ונרגז במלאכתו, ועתה – נוח גם לו ביום השביעי, בבית אבא...

הבנות – הבכירה על הסוֹפה יושבת, והצעירה לפניה עומדת ומספרת על שמלה חדשה של סאמיט, שראתה אצל החייט, והריהי מסתובבת ומראה בידיה ובראשה את צורת השמלה על גופה שלה: "כאן שני קישורי משי סגולים, ומכאן גלים יורדים עד כאן, וכאן שורה של כפתוריות, – כך, למטה..." – ושתי האחיות כאחת נאותות משמלה זו בשוה...

והנה נפתחת הדלת – דבושה, אשת ר' שמאי, נכנסה בהבל של כפור ובברכה של שבת, ורעולה היא ברעלה חמה חדשה: האח, כמה חשובה היא אורחה זו! ודאי לא בכדִי באה.   ומה היא נושאת שם מתחת לרעלה?

– נושאת אני – אומרת דבושה ומסתכלת בשולחן ובבית מסביב ומעמיקה להסתיר את הנשוא מתחת לרעלה – לבית-החולים אני נושאת...  רצוני לומר: הפרשתי, שלא בעוונות, שתי חלות וחצי עוף, ולשם אני נושאת...  אמרתי בדרך הילוכי: אסורה נא אליך, זלדה, שכן זה כבר שלא ראיתיך...  מה שלומך? – האח, חמימות בביתך כבגן-עדן! – מה? לישב? – היאך? אני רק כך, לרגע נכנסתי...  אין שהות, זלדיניוּ, – הרי "שלי" ישוב מבית-הכנסת, ואני עוד לבית-החולים צריכה לילך...  באמת, יש לי לדבר עמך בענין אחד...  רצוני לומר, בענין שידוך...  בחור אחד, – לא! שנים יש היוצאים לאמריקה...  מבינה את? – באמת, אך בשביל זה נכנסתי...  כלומר נכנסתי לומר לך, זלדיניו, שתכּנסי מחר אלי – ואז נדבר...

וכשיצאה דבושה, נשארו הבנות עומדות כמתמיהות זו לזו: למה גמגמה דבושה כך? – מי יודע, איזה שידוך משונה זה...

תמהה רגע גם זלדה, אך מיד נצנצה השערה במחשבתה, נצנצה וננעצה תוך לבה כאיזמל: "בית-החולים והשידוכים הרי אך אמתלא היו לשתי החלות וחצי העוף שהביאה...  לכאן הביאה אותם"...  ונתאדמה זלדה, קמטה פניה ושפשפה בשתי ידיה על מצחה; ביקשה להשיא את הבנות מתמיהתן ואמרה: "איני יודעת, מה לראשי...  המגהץ שלך, גנסיה, העלה היום קיטור.   לא הרגשת בכך בשעת גיהוץ?"

ושתיקה בבית.   התזה של נר נשמעת.

– אבא זה הולך – אמר החיגר, שישב משעת כניסתה של דבושה ופניו מוסבים אל החלון...

ונכנס אבא כשהוא מביא עמו מבית-המדרש ברכה מרווחה:

– שבת שלום!

– שבת שלום ומבורך!– עונים לו בשלוה כולם פה אחד.

– אַה, חמימות נעימה בבית – הוא אומר ומשפשף ידיו מתוך תענוג, פוסע לכאן ולכאן כבודק את החמימות שבכל פינה ופינה שבביתו, מעצים עיניו ופותח בנעימה ובניעת הגוף:

 

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, – מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן! –

מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹש, בָּרוּךְ הוּא!

 

זה שיר של שבתון, הפורש שלום ונחת במשכנות יעקב, יודע הוא ר' ניסי להנעימו, – והריהו ממתיק בו את הדינין שבביתו.   ממתיק הוא בשעה זו גם את המרירות המפעפעת בלבה של זלדה, והריהי יושבת ותומכת סנטרה באצבעה, ראשה כפוף, – היא נותנת את עצמה לנחמה שבשיר של שבת...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


 [ש1]"מסכימים! אין מסכימים!"