_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבי

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

(ספּוּר יתוֹמה)

א

את אבי אינני  זוכרת, אך את אמי, – אמא שלי – אותה אני זוכרת וזוכרת...

היא חיורת פנים ורזה, אך עור פניה רך הוא, וריחו – ריח אם, ריח חַיָתי...  ועיניה – עינים חביבות, עינים שחורות, הן נשקפות אלי ממשקען ומפיקות לאוּת, תוגה חרישית וחמלה רבה, – אביטה בהן וגם אני אז חמול אחמול, רחם ארחם ולא אדע מה...

אמי – אגש עדיה, אתמוך ראשי בחיקה, והיא העביר תעביר על שערותי את אצבעותיה הארוכות, שהאחת מהן חבושה תמיד בבית אצבע של נחושת, – רגע נביט אשה אל עיני אחותה, אז תכוף ראשה עלי, פה אל פה נשאף, וננשק שפתים, – ומתוקה היא הנשיקה.

ועוד נשיקה שמורה לנו: יש שאחרי אכלי וצחקי מעט את אמי, אתרפק עליה עד געתי בפתי לפלפלת השחורה שבראש לחיה, ובנשיקה דקה, דקה וארוכה אמוץ את הפלפלת הקטנה – וכמיץ פרחים אז בפי!...

ואמי יושבת תמיד ותופרת.   לא אראה בשכבה ולא אראה בקומה; דפיקתה של מכונת התפירה תישנני בלילה ותעירני בבוקר.  

ויש שנדמה לי כי המכונה היא מלאך רע, מלאך נוגש, העומד ודופק וקורא אל אמי כל היום: "עבדי, עבדי,עבדי, עבדי!..." ואמי אינה יכולה להחלץ ממנה, כמו הוגשה בנחושתים אל המכונה, לשבת ולעבוד עליה ביום ובלילה.

היא תעבוד ותדום, כך הוטל עליה...  רק בלילה, כי אשכב לישון במיטתנו והמלאך הרע עודנו עומד עליה ודופק בה: "עבדי, עבדי, עבדי" – אז תתן אמי בשיר קולה; והקול קול דק וצרוד כמעט וקובל בתוגה, – וכמו נשמה אומללה יתומה מרחפת אז בחדרנו הקטון, תהגה נכאים, תתפלל מן המיצר – ונפשי משתוחחת ומתפללת גם היא –

"אוי, האל הטוב!" – אתאנח ואתכנס תחת המכסה, בדעתי כי האל הטוב, טוב מאד, כי הלא יש לי אם טובה המשוררת ככה בנעימה בדמי הלילה, – אבל מה טוב ומה גדול היה חסדו עוד, לוּ פדה את אמי כמעט מן המכונה, ויצאה לשוח אתי מדי ערב בערב, וראיתי גם בשכבה וגם בקומה...

כי על כן אני אוהבת ככה את השבת הנעימה, כי היא בבואה משנה את הכל לטוב:

בבוקר של יום הששי, והנה כמו בשורה טובה באה ממרום ומילאה את חדרנו! בבוקר ההוא לא תעירני דפיקת המכונה כי אם נשיקת אמי, הגוחנת עלי וקוראת לי:

"קומי, שׂרתי שלי, ונלך לשוק!"

האח! – ללכת לשוק ויחד עם אמי! – וכמו שאון השוק, וריחו, ריח דגים וריח פירות וירקות יגיעוּ עד מיטתי, יעירוּני ויאמצוּני, רגע – והנני עומדת לבושה ורחוצה וסורקת את שׂער ראשי לפני הראי הקטון, העומד על סף חלוננו, ואמי בתוך כך מכַוֶנת בחדר:

"השבת, השבת קרבה ובאה" – תלחשנה לי כל פנות ביתנו.

"השבת, השבת קרבה ובאה!" – ירעש השוק ומלואו, בלכתנו בו וסלינו בידינו לצרכי השבת.  – ונשים ונערים ונערות, גם גברים בעלי-בתים עוברים ושבים, יסובו על הדגים, יצורו על גל ירקות, שוקלים ונותנים.

"לכבוד שבת, לכבוד שבת!" – נשמע לי פעם בפעם מפי הנשים הקונות, וגם אמי קונה.  – "לכבוד שבת" תקנה מכל, אף כי רק מעט מעט.   סלי וסלה יכבדו ממשא חלות קלועות, תפוחים, דגים, כרוב ושאר ירקות – ולבי יקל, יקל עד כדי לרחף כיונה מתחת לשמים...

ובכל היום ההוא תעבוד אמי עבודת משנה: אז יש לה גם לבשל ולהכין לכבוד שבת, גם "לגמור ולהחזיר" מלאכתה, – ועל כן היא נחפזה כל היום.

אמנם, גם אני עזור אעזור לך בכל אשר אוכל: אעמוד ואשמור כגדולה בכף-הפרור שבידי על התבשילים שלא יקדחו ושלא יציפו ברתחם; הלוך אלך גם לקנות מה בשליחותה של אמי, ואף יש שתשלחני להחזיר מלאכה לבעליה, – בכלל, ידינו מלאות עבודה!

ויהי ערב...  עיפה אמי ויגעה, אבל שַלוה וחופשה סביבה, ונוגה לה גם לי גם לכל חדרנו המכוּון, מאור שני "נרות הברכה", אשר נוספו על העששית הבוערת.   אף גזרת אריג קטנה או גליל חוטים כל שהוא לא ירָאה בכל הבית.

גם המכונה אף היא הסתירה פניה – כי הלא תבוש הלא תכּלם בגלגליה ויתדותיה וברצועתה המזוהמת מפני שבת המלכה!...

אצלנו אין מקדשים על היין בקול רינה, כי גבר אין בביתנו, לא אב ולא בן, ובכלל אין שמחה בביתנו, רק מנוחה – אבל גם המנוחה נעמה...

ובשכבי – תשכב אז גם אמי אתי לישון במיטה, והמיטה לי אז כנחל עדנים! דבֵקה באמי היקרה, חבוקות נשכב יחד, נדבר בלחש עד האחזי בחבלי שינה, ואז הסתר אסתיר ראשי בין שדיה וכן ארדמה...

ובבוקר – האח, בהקיצי בבוקר! – הן עיני אמי הפקוחות כבר שומרות ומחכות לי.   "אז תחל לגרד בראשי, ופתאום – תחכּכני בבית-השחי ואתנער בצחוק ואתפתל כגור חתול תחת המכסה, וגם אמי צוחקת – ומה טובה היא בצחקה!

ועבר יום השבת במעט שינה, במעט קריאה, – יש שאמי קוראה לה לעצמה ויש שהיא קוראה באזני ואשמע גם אני.

מודָעים אין לנו; אין איש בא לבקר אותנו ואין אנחנו הולכות לבקר איש (כשאני לעצמי יש לי בחצר מושבנו שתי רעיוֹת, אבל לאמי אין כל רעיה) – והיה לפנות ערב, בטרם תצא השבת, ולקחתני אמי ויצאה אתי לשׂוּח.  – ומה ישרה אז קומת אמי; הראש, הכפוף כל ימי החול, בשבתה על עבודתה – ירום, ועיניה תבטנה במנוחה שאננה ונעימה.

ומה יפה הליכת אמי; אין איש ואשה בכל האנשים העוברים, אשר יעברו בקו ישר כמו אמי! היא, כמו על תקות חוט מתוח כן תעבור לה ישר-ישר, אם ברחוב העיר אם בגן הטיול, ובהחזיקה ידי בתוך ידה לא תתן גם לי לנטות מן הקו הישר...

ואמי אז בעיני כגבירה מכובדה, כשבת המלכה בכבודה ובעצמה!

 

ב

אמי החלה להשתעל פעם בפעם.

"אחזתני קרה, כפי הנראה" – אמרה לי.   ומאז, בוקר בבוקר תקח כוס חלב למזוג את הטה.

ואני אהבתי את המשקה הזה אשר תמתיק לי אמי בסוכר, לפת שחרית שלי.

ומתי זה תחדל אמי להשתעל? הן המשקה הזה הלא טוב הוא עד מאד...

והיה בערב, בשכבי לישון, ואמי תחל לשורר – והנה קולה נפסק בשעול טורד...

אז יש אשר תניח אמי את עבודתה וגם היא תלך לישון, – ומה טוב! כי הנה חדל קול המכונה עוד בטרם ארדם, ואמי החלה להתפשט את בגדיה – עוד מעט ואתרפק ואתדבק באמי היקרה ובזרועותיה אנומה כיונק...

אבל מדוע גם אמי איננה שמחה בשכבה כמוני? היא תחבקני – וידיה רפות...  ויש שאחוש כי רטוב גֵוָה מזיעה.

ובחלומי ראיתי כי נפתחה המכונה האכזריה, יד נעלמה הסירה את ראשה ותלחצהו אל חזה אמי, נשפו קרבי הברזל כנחשים ויתהפכו, – ויצא המחט וידקרה בגרונה שלש פעמים: "טיק, טיק, טיק" – ואמי נפלה מתעלפת ארצה...

מה היה לך אמי, אמי היקרה! – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

איש אחד, שחום ויפה עינים, החל לבוא אל ביתנו מדי ערב בערב – ופני אמי מתאדמות מדי בואו...

"מי הוא האדון הזה?" – שאלתי את אמי.

"מיודעי הוא, בן עירי; הוא בא מעיירת מולדתי".

והאיש ההוא, כפי הנראה, איש טוב; מדבר הוא אל אמי ברחמים על עבדה כל היום, על שבתה בודדה וגלמודה וכמו נשכָחה בכרך גדול זה, – ואמי, כפי הנראה, מכבדת אותו גם היא בלבה, אף כי לא תרבה לספר לו ולדבר לפניו.

טוב הוא האיש, אבל ריח הטבק נודף ממנו...  כמעט בכל עת שבתו גלגלי עשן עולים, מתגלגלים ומתפשטים עד אשר יגוֹלוּ כסדין על פני כל החדר.   הוא שואף עשן סיגרתו בצמא, משיב את העשן ברוח פיו ומבעד לנחירי אפו על שׂפמו העב והמעוּשן.   פניו דקים וארוכים ומכוּסים בשערות קשות של הזקן הגדוּעה, אבל מצחו רם ופינותיו עמוקות, והוא גופו קומתו ישרה, ובצחקו מעט וקרצו עיניו באהבה מבין לקמטיהן הדקים.

כפי הנראה מיודעים הם מכבר, אמי והאיש הזה.

"התזכרי" – אמר פעם אחת אל אמי: "כאשר נמלטת אז אל ביתנו, בהדביק הגשם אותך ואת רעיותיך, אז ביום השבת, – ואני מיהרתי ואקח מלוא חפני אגוזים ואגיש לך? כל רעיותיך צחקו אז עלינו ותתלחשנה: "חתן וכלה, חתן וכלה" – ואת בושת לקחת מידי...  ונבואתן הרי לא נתקיימה..."

מדוע בִיֵש ככה את אמי, עד כי אדמו פניה ובעיניה נקווּ דמעות וגם נאנחה חרש?...

מביא הוא לי לפעמים ממתקים, אף ספר אלף-בית חדש ומצוּיר יפה קנה לי, והוא מלמדני גם לקרוא – ואני חפצה מאד להיות מלומדת.

טוב הוא האיש, ובכל זאת יראה אני אותו בלבי ותמהה לו...  גם ריחו זר לי.

אמי קוראת לו: מר ספרדי – אך הוא אומר לה פעם בפעם: "למה תקראי לי ספרדי? קראי לי יוסף, כאשר קראתִני אז!"...

וקולו רך מאד בדברו.

והנה זה ימים אחדים אשר החלה אמי לקרוא אותו בשמו: "יוסף"...

ובלילה לא תמצא אמי מנוח.   בערשׂנו, היא מתהפכת מצד אל צד ומתאנחת כל הלילה, עד כי יש אשר תעירני משנתי בהתנודדה...

טובת לב התעוררתי משנתי בשבת בבוקר, כי בעוד שעיני היו סגורות חשתי כי חבוקה אני בידי אמי הטובה...  הנה מביטות עלי עיני אמי השחורות והטובות...  אבל מדוע הן מפיקות עצבות כבדה, הלא – שבת היום?...

"שׂרתי" – אמרה לי: "האוהבת אַתּ את האדון ספרדי?"

"כן, אמי" – עניתי: "הוא אדון טוב מאד, ואני זה קוראה היטב בספר אשר הביא לי" –

מחרישה אמא; נראה, מתעמקת היא לחשוב.

אז נזכר לי חלומי שראיתי בלילה הזה.   בחלומי והנה נכנס אבי ויבט סביביו בבית כמבקש מה –ויגש ויעמוד למראשותי ויתבונן בי וישקני במצחי.   נשאתי אליו את עיני, בהטותי ראשי לאחור – ואראה ופניו פני האדון ספרדי, רק זקנו מגוּדל יותר: "לא האדון ספרדי אני, שובבה!" – דבּר אלי בצחוק קל: "אני אביך...  והאדון ספרדי הוא רופא ואמך חולה"...  כן אמר וַיֵעלם.

"אמי" – פניתי אל הורתי בשאלה בלחש: "ההיו גם פני אבי כפני האדון ספרדי?"

עיני אמי מלאו דמעות ולא ענתה מאומה...

את חלומי לא ספּרתי לאמי, כי יראתי פן אעציבה עוד יותר.

ובערב יצאתי לשׂוּח עם אמי.   בכל הדרך הֶחֱשֵיתי, בראותי כי אמי חושבת לה כל היום דוממה, וכמעט שאיננה שומעת בדברי אליה...

החולה היא אמי, כאשר אמר לי אבי בחלום?

אמי האומללה! – ומה היא הרפואה אשר יביא לך האדון ספרדי?...

ישבנו על אחת האבנים הגדולות בפינת-הגן, במשעול אפל.

"שׂרה..." – פנתה אלי אמי ותבט בעיני ותדום.

"מה לך, אמי"

"הוא...  יוסף...  הלא הוא האדון ספרדי, חפץ...  חפץ הוא לקחת...  לקחת אותי לאשה ולהיות לך כאב..."

עוד הפעם מלאו עיני אמי דמעות...  ואני השתוממתי בקרבי: למה לי אב, אם אֵם כזאת לי?...  "הו, חולה את ומשתעלת, אמי!" – המה לבי בקרבי: "אבל במה ירפאך ספרדי?..."

"התעבדי גם אז כל היום במכונה?" – שאלתיה.

"לא, בתי...  לא אתפור..."

"כי אז – הנָשׂאי לו, א-מי! הנשֵׂ-אי!" – קראתי ואליט פני בחיקה.

חשתי כי לבי הולם בחזי כפטיש, עד כי נבהלתי – וקול בכייתי פרץ מגרוני בגניחות חזקות, עד כדי בושה.

ולמה כך?...

 

ג

"הוא..." איך אקראהו? הן לא אבי אף לא דודי הנהו...  אך הוא "לקח" את אמי...

הוא לקחה, – וגם אני הן לא נשארתי בלעדיה; אך בכל זאת...

"מרת ספרדי", קוראים לאמי, והיא עונה על הכינוי הזה כאילו נולדה וגדלה בו, – ושם משפחתנו הלא שלמון ולא ספרדי.

אני ואמי – ופתאום היתה אמי ל"ספרדי" – לאחרת, ורק אני נותרתי שלמון...

אך צחוק הוא: אני "שלמון" ואמי – אמי "ספרדי.   אבל מדוע אני בוכה?...

עזבנו את חדרנו הקטן, כי "הוא" שׂכר דירה אחרת נאה מזו.

בחדר אחד קטן שתי מיטות זו אצל זו...  המיטות – ברזל, ועל רקוּעי פחיהן, בקירות מרגלותיהן, ציור הלוקח לבבי: בית-אכּרים – מימין לבית ישיתו עצים צלם, ולפניהם ארובת יונים על עמוד גבוה, ושתי יונים צחות מתעופפות שבות אל ארובתן...  ושם מתחת, על נהר תכלת שקט, בסירת דוגה, אשר פרשה את פרשה הלבן ככנף גדולה, נוסעים עלם ועלמה; המַלח נוהג בסירה, ושני משוטיו יך ויבקע את ראי המים...

ומדוע עזבו אלו את ביתם היפה השאנן אשר בראש הסלע? אנה פניהם מועדות?...  היונים שבות והם יוצאים, – למה? כל היום וכל הלילה הם נוסעים וממקומם לא ימושו – מתי זה יבואו אל מחוז חפצם וראיתי מה הוא?

אבל הציור כלה, היום כלה – ולדרכם אין סוף...

עודני פתיה וקטנה!

קטנה? והלא כבר ישֵנה אני יחידה כנערה גדולה בחדר-האוכל, – כי באמת, עד מתי יש לישון עם האֵם?...

אך יש אשר בקומי בבוקר ו"הוא" זה אינו בחדר-המשכב ואמי עודנה שוכבת במיטתה, אז ארד ערוּמה ממיטתי, אתגנב חרש ופתאום – קפוץ אל אמי תחת המכסה! ומה תשמח אז אמי עלי, מה תיטיב לדגדגני – הו-הו! עוד מעט ואגוע מצחוק!

אמנם טוב להיות נערה גדולה, "עלמה" נכבדה, אבל יש אשר טוב מזה להיות נערה קטנה ולשכב עוד עם האם.

והחדר השני, חדר-האוכל, מרוּוח הוא וכלים חדשים בו.   גם אלה הכלים הקטנים והספה הגדולה, אשר הביאה אמי מחדרנו ההוא, יפו עתה פה ביותר, – אבל פניהם שוּנו בעיני; יש שאראם ולא אכירם, כמו לא גוּדלתי ביניהם כל ימי...  גם המכונה האכזריה הוטבה, היא עומדת לה חרש בפינה נשכחה וראשה סגור תחת תיבת-עץ יפה.

והאור גדול בחדרנו עד כי יש שאומר: אך חג לנו היום! – ויש שבהשארי לבדי בחדר, והנה נדמה לי, כי המכונה אך ישֵנה היא – ואני יראה פן אעיר אותה משנתה והקיצה ושבה לענות את נפש אמי...

בכלל, נעשיתי פחדנית גדולה; יש שאני תוהה מיראה ומורך לב, אשר יתנו בלבי דברים שאין בהם רוח חיים, ואני מבטת עליהם בעין חשד...

הנה – מכל כלי הבית אהבתי ביותר את הראי הגדול, והיה בהשארי לבדי בחדר אעלה על הכסא אשר ממולו ותמונתי נשקפת לי מכף רגלי עד ראשי; אז עשה אעשה לפניו פנים שונים בהעויות ותנועות שונות, ללמוד לדעת תמונתי בצחקי, באכלי, בנשקי את אמי, או בברכי לשלום וכדומה, – ובלבי אך אצחק לנערה השובבה והפתיה אשר שם בראי, החפצה להיות לגדולה, – אך עודנה קטנה ורזה! לי אומרת אמי כי "עלמה" אני, אבל היא – זאת שבראי, – מי היא? האלה פני? הזאת – אנוכי?...  זרים לי הפנים האלה מכל וכל, עוד לא ראיתי פנים כאלה מעולם!...

ויש שאני מכירה את עצמי בראי כי זאת – אנוכי; ואז ימצאו פני חן בעיני; לי גם עינים שחורות, לי גם קווצות – טבעות שחורות על ראשי וערפי, גם אזנים קטנות, ואפי – מה אוהבת אני את אפי! – הוא ישר, ישר ולא ארוך! – וכשאני מקמצת את שפתי אז הנני ממש כגדולה!...

אך פתאום יפול עלי פחד אשר לא אדע שחרו...  נדמה לי, כי עוד נפש אחת נתעלמה בבית, אחורי הראי, או תחת הספה, אבל היא תמיד עמנו, ביום ובלילה, ועוינת היא אותנו, מתבוננת אל כל מעשינו – ונבהלה אברח מן הבית...

ואמי עודנה אומרת כי הייתי "עלמה", – הן לוּ ידעה פחדי, כי אז צחקה על הילדה הנבערה אשר לה!

ואמנם, אמי נוחה עתה לצחוק: היא כמו חידשה נעוריה, ועיניה ברצון תבטנה.   כל היום היא עוסקת בבית, אורגת ורוקמת, גם אני יודעת לעשות מעשי אֶרג ורֶקם – אמנם פשוטים.   רק שתי פעמים הורתני אמי – ואני זה יודעת, וישוֹב אשב לי גם אנוכי ו"מלאכת-יד" בידי.   ואמי היא גם התפארה במלאכתי לפניו – לפני אישה, כי עבודתי משתמרת בידי בנקיון.

ובהיות הערב ו"הוא" שב מן ה"קַנטוֹר" (הוא עורך חשבונות, כן אמרה לי אמי) – וגדלה השמחה ורמו הקולות בביתנו; אך – למה אכחד? – יש אשר גם יחרה לי בראותי כי אמי שמחה בו לפעמים ביותר, עד אשר אומַר כי אני נשתכחתי מלבה...  ו"הוא" גם יקחה ויושיבנה על ברכיו, יתעלס בה, כאשר תתעלס אמי בי...  ואני – לולא בושתי כי אז ברחתי, אל אלהים יודע אנה! – – – הן "הוא" לא אבי הוא, ועל כן כאשר יקחני ויושיבני בעל כרחי על ברכיו אשתמט מפניו, כי אנוכי הנני בושה מפניו.

ומה היה לוּ ידעה אמי, כי אבי מסתתר פה בחדרנו תמיד ורואה בכל?...

אבל מי הוא אבי? – אינני זוכרת אותו כלל.   פעם בפעם אני רואָה אותו בחלום הלילה ופניו משתנים גם באותו הלום מרגע לרגע...  אין לו צורה קיימת, ובכל זאת אני מכירה בו בהֵרָאותו.

"דודי" – כן אקרא "אותו" מן היום אשר הביאני לבית הספר – מתפלא על התושיה שאני עושה בבית הספר.   ומה יש להתפלא על זה? הן אסתר בת מרדכי מורתנו תיטיב לבאר את דבריה ודברי הספרים, אף גם תַראה על כל ענין דברים ותמונות והיא גם אוהבת מאד את כל תלמידותיה, עד כי יש להתפלא, איכה ישנן עוד תלמידות כאיזמאן השחורה שאינה יודעת מאוּמה? ישנן נערות, שאינן אוהבות ללמוד ועל כן אינן יודעות.   ומה פתיות הן הנערות ההן אם אינן אוהבות את הלימודים.   בשלשת הימים הראשונים לבואי בבית הספר הוּשבתי על יד בילין, ואינני יודעת מדוע היא איננה יכולה לשבת על מקומה, ואך סוב תסתובב על מקומה, כמו בכוָנה למחות את הצבע ממקום מושבה, ובהסתובבה תהדפני בצד ובכתף וברגליה, המבקשות מקום תחת השולחן ואינן מוצאות – מי יתן להן עינים, לרגליה, אולי יוכלו למצוא מקומן איהו! – ואסתר בת מרדכי ראתה את מבוכתי ותצַו לבילין לצאת, ובמקומה הושיבה את רוזנצויג, ואת בילין הושיבה לבדה...  ורוזנצויג, אמנם, נערה מנוּמסה ויפה – אבל מפונקה מאד.

אני אוהבת את אסתר בת מרדכי וגם היא מיטיבה לי פניה תמיד בחן.   מי יתן ותאהב אותי יותר מכל התלמידות! אבל היא אוהבת את כולנו כמעט שוה בשוה.   ואיך לא תאהב את כל הילדות? יש שאעיף פתאום עין בלשכתנו ואני רואה ארבעים ראשים, שכולם עיניהם נשואות אל המורה ואזניהם קשובות, –ואז גם אני אוהבת את כל חברותי יחד, ובקרבי תתעורר תשוקה עזה ללמוד לדעת – ואני אז מאושרת...

טוב מאד לאהוב, ואני אוהבת את אמי, את מורתי וגם את "דודי" הטוב.   את אמי אני יכולה לחבק ולנשק מדי חפצי, את אסתר בת מרדכי רק לפעמים רחוקות – בידה; אך אם אחשק ואתרפק כמעט על דודי – אראהו והוא מאושר...  גם אמי שמחה בראותה זאת.

 

ד

אינני יודעת, אינני מבינה מה האסון אשר קרה בקנטור? אין עוד קנטור! – ודודי כל היום בבית...  הוא מתאמץ להַראות לנו פנים שוחקות, גם אמי מתאמצת לבלי הֵראות עצובה, אך העצבון מלא את כל ביתנו כעשן כבד...  לא טוב עתה בביתנו...  שממון נורא.

דודי שב לצאת בבוקר בבוקר מן הבית, הוא מסתובב בשוקים וברחובות – "עסקים" יש לו: הוא "מסרסר" בית ל"פריץ" אחד, האומר להשתקע בעירנו, וכך הוא "מסרסר" ליווני אחד את בית הטחנה של אותו ה"פריץ" שיש לו בעיר "רפה", ומלבד זאת יש לו "דוגמאות" של גִזי צמר וחיטים והוא מראה אותן ל"סוחרים".   כל אלה "עסקים" הם.   ודודי מקוה ל"רֶוַח" בעסקיו, ובשובו לעת ערב הביתה יספר על דבר ה"עסקים" לאמי – וכמה מלים חדשות אני שומעת מפיו: "קורטז", "פסולת", "פרוצנט", "קניה", "מן המובחר", "היזק..." לעת עתה עוד לא הביא דודי מן ה"עסקים" כל "רֶוַח" – אבל הוא מקוה להשׂתכר הרבה בזמן קרוב...  אינני יודעת מה המה כל אלה, ושכאני שואלת את אמי תען לי בשפה רפה: "מי יתן ומצא דודך 'מקום' להיות עורך חשבונות כמו שהיה, אבל אלה ה'עסקים' – מי ידעם?..."

אדרת אמי החדשה נתעלמה מן הארון...  גם תלבושת דודי השחורה איננה...  ואיה שעון אמי הקטן בכפּוֹרת של שלט-הפנינים שקנה לה דודי?...

אכן, יודעת אני! הדברים האלה באו לבית-העבוט; אבל אינני יודעת מתי ומי הוציאם ויביאם שמה – הדודי או אמי?...

דודי נסע עם היווני ל"רפה" לראות את בית הטחנה, – גם אני ביקשתי לנסוע לראות את העיר הקטנה, עיר מולדת אמי – אבל גם דודי גם אמי ענו אך בצחקת-תוגה לשאלתי זאת.

אמי מחכה מאד לבוא דודי, וזה פעמים אחדות שמעתי בהתפרץ פתאום תפילה מלבה: "אנא ה', הצליחה נא!..." אף אני מקוה ומחכה מאד.

דודי שב – וכמעט שראתהו אמי עוד מרחוק מבעד לחלון – ותקרא: "אוי, עוד לא נושענו!"...  פני דודי כבושים בקרקע: ה"פריץ" מוקיר מחיר בית-טחנתו ועל כן לא יקנהו היווני, ועל כן לא יקנה גם ה"פריץ" – את הבית אשר חשב לקנות פה.   זה בזה תלוי...  ודודי הביא מ"רפה" עוד "דוגמאות" של שעורה, דוחן וחרדל, אבל עוד טרם ימצא להם "קונה".

לא טוב! – – –

איזה "מקום" נשקף לדודי – אפשר שירחמנו האל ושב דודי להיות עורך-חשבונות בקנטור אחר, הן נתנו לו שמה "רֶקוֹמֶנדַציה"...  אך לעת עתה "עניים" אנחנו.

כן, "עניים" אנחנו מאד: בבוקר הננו אוכלים לחם את הטה ובערב אנחנו שותים עוד הפעם טה ואוכלים לחם, ובצהרים איננו אוכלים מאומה...  לי נותנים לבית הספר רק לחם יבש לאכול, ובהציק לי רעבוני מאד אוכל לחמי מן הצד לבל תראינה אותי חברותי, שאין לי כל דבר ללחמי; ואם אבליג על רעבוני עד שובי – ואביאה את לחמי הביתה...  גם נעלי "פתחו פה" – ואין מתקן...

כן, לחץ ה"עוני" קשה מאד.

מקום הראי ריק – ואני יראה; מפני מה?...

גםה"מקום" המקוּוה אבד לדודי, כבר חשב כי בעוד שבוע ימים יבוא על "מקומו" ויתחיל לעבוד שם, והנה בא תחתיו איזה "קרוב"...  (אינני יודעת "קרוב" של מי) – –

...  המכונה הקיצה משנתה הארוכה וקוראה לאמי:

"עבדי, עבדי, עבדי, עבדי!..."

ואמי עובדת ועובדת ביום ובלילה.

ודודי – פניו חיורים, כמת כן יתהלך דומם.

ועוד הפעם שבה המכונה לישנני מדי ערב בערבו, בקראה בקולה האטום האכזרי: "עבדי, עבדי, עבדי..." ואף פעם אחת לא פתחה אמי פה לתת בשיר קולה כמו לפנים...

זה שלש פעמים שלחה בעלת הבית את שומר החצר לדרוש שכר-דירה – ואין.   בפעם האחרונה שמע גם דודי בדרשו, ויקם ויצא דומם מן הבית מבלי ענות דבר...

"מזל רע" לנו – ואולי זאת היתה הנפש הנעלמה, אשר חשתי בביתנו ויראתי מפניה כל הימים? עתה נגלתה בכוחה ותַכבד עלינו אַכפה מאד...

ובלילה ראיתי מין נפש נפוחה משונה, בעלת צילינדר, יוצאת מבין מכונות-התפירה (בבית היו כמה וכמה מכונות) ומרקדת כנגדי, כמתגרה בי – הזהו "המזל" שלנו שנתעלם עד כאן?...

אינני יראה עוד את הנפש הנעלמה כמו אז, – הן כבר עשתה את שלה...  אך לאמי האסורה אל המכונה המה לבי מאד!

ודודי – אוי, דודי האומלל, מי ינחמך!?...

מדי יום ביומו יבוא שומר החצר לדרוש מאמי שכר דירתנו.   בעלת הבית דוחקת אותנו מאד.   כמפני נבחת כלב רע כן יחרד לבי בשמעי בבוקר בבוקר את המאמר הקבוע מפי שומר החצר.

"הגבירה שלחה לשאול, מתי תשלמו שכר הדירה?..."

לבי אומר: עוד מעט ויגָמר הדבר ברעה...  גם פני אמי מתאדמים או מתלבנים אז כמו מפחד – והיא מגמגמת איזו תשובה.

גם "הגבירה" בעצמה כבּדתנו לבוא אל ביתנו ותדרוש שכרה ברוגז גדול.

היום יצאה בעלת הבית ותעמוד בחצר לפני חלוננו ותצעק, כמו בכוָנה להכלימנו לפני כל השכנים, ותקרא בקול כי תדרוש את "החוב" בבית דין...  אמי התחזקה, ותען בעוז גם היא ובקול כמתכוָנת להשמיע באזני השכנים: "ולמה נזעקת ככה...  שלם אשלם בעזרת השם...  ואת דרשי לך בבית-דין אם תאַוה נפשך!"

"מה תאמרו לקבצנית גאה כזאת?" – קראה בעלת הבית: "עוד שני חדרים לקחה לשִכנה, במרתף אינה יכולה לגור?"

איש לא ראה דמעות אמי, כאשר בכתה מבלי כל קול וגניחה ותשוך את שפתיה – רק אני לבדי ראיתי זאת...

הגם אתה אלהים ראית? – ראית ועוד לא חמלת?

                                                                             

 

ה

בטרם שהספיק עוד דודי למצוא דירה חדשה למעוננו, נפלה אמי למשכב.

היא חולה – ודודי הלום דאגה ועוני.

הוא יושב למראשותיה ביום ובלילה, רק לשעה אחת ביום הוא יוצא אל הרחוב, ובשובו ירוץ בהול ונפחד.   ואמי שוכבת, שלפוחית של קרח על ראשה, עיניה עצומות כמו שכחה כל אשר מסביבה.   החדלה לאהוב אותנו? – לא! הן בבוקר היא מדברת עמנו והיא עוד מבקשת אז לשמחני במלה מבדחת ובצחוק קל.   היום בבוקר שאלתני אם כיליתי לקרוא את הספר "רוֹבינזון-קרוּזא" – רחם ארחמך, אמי הטובה והחכמה!

שכנתנו, דינה הזקנה, אשה שפלת קומה, באה כפעם בפעם לבקר את אמי ולהפוך את משכבה.   ביאתה מביאה גם מעט נחמה לביתנו השמם; אך למורת רוח הוא לי לשמוע בעודדה את אמי בדברים לאמור:

"התחזקי נא, חנה! וכי כך עושים? עורי נא, התעוררי נא! למה תתרפי ככה – וחולשתך אינה כלום, חי ראשי!..."

דודי הִסה אותה בפעם הראשונה כאשר דבּרה ככה, באמרו: "התאמיני כי אך מתחַלה היא ולא חולה?" אך היא עודנה שונה בדבריה שלא בפניו, כאילו "מצוה" היא לאמור ככה.

אבל נעים הוא לי לחש ברכתה בהשקותה לאמי שקוי המרפא:

"אב-הרחמן" – תקרא אז: "רפואה מגן עדן שלח לה!..."

הו, לוּ יכולתי להביא לאמי רפואה מגן עדן!...  ורפואות ההַפְּתֵק – אינני יודעת מדוע לא תאמין דינה הזקנה בכוחן?...  לה יש "סגולות" עם "תחבולות" אחרות לגמרי – והיא רק מרמזת עליהן בדבריה, אבל לנסות בהן דבר לא תָעֵז מפני דודי...  אפס כצאתו אל הרחוב ומיהרה ולקחה שכין ובצעדים קלים תגש עד למראשותי אמי, והפכה והעיפה על פניה את להבת השׂכּין ושפתיה הכחולות תלחשנה מה, ופיהקה ואמרה בהחלטה: "כן! רק עין רעה שלטה בה!..." והראיה – הפיהוק מוכיח! – הן הוא קורע ככה את פי הזקנה בלחשה על אמי: שלש פעמים לחשה ובכל פעם פיהקה נוראות...

דינה שונה בכל יום בבטחה רבה כי ה"רפואה" קרובה לבוא (סוד זה מי גילה לה?) – ובדברה אחושה גם אני, כי ה"רפואה" מציצה ברחמים אל אמי מבעד לחלון...  עוד מעט וחדרה אל ביתנו, תחופף על אמי ככרוב הסוכך בכנפיו – איש לא יראנה, אך אני ודאי אחושנה...  ואזלו אז מפני אמי כתמי האודם, עיניה תפּקחנה בנחת וברצון, תתרומם ותשב על המיטה, תַפנה אלי ראשה ותקרא לי בצחקה נעימה וקול חלש אך שמח, לאמור: "שׂרתי-נא, תני לי את שלמותי, אלבשן וארד מן המיטה"...

לאלהים הישועה ולו אני מקוה – הלא יחוס הלא יחמול על אמי, על אמי הטובה והנעימה!

היום בצהרים כצאת דודי החוצה לעניניו, ואני ישבתי למרגלותי אמי במיטה, החלה פתאום לשיר בקול רם ורועד – הה! מה נבהלתי לשירתה זאת! חשבתי לברוח החוצה מפחד, אך יראתי גם לעזוב את אמי לבדה – וארוץ כמשוגעת מסביב למיטתה ואזעק מרה: "אוי אמי! אמי היקרה, אמי, אמי..." ותתעורר אמי ותבט עלי – ועיניה הבוערות – מה זר מבטן...

"החרישי, שרה..." אמרה אלי: "אל תיראי, אלהים עמך..." ועיניה נעצמו עוד הפעם – וכרגע שבה לשיר בקול חרד ונגינת שברים:

"אוי-אוי-אי! אוי-אוי אויה!..."

"מה לך, אמי? אמי החולה!" – קראתי ואפול על פניה – ופניה בוערים כאש.

"שדי, אֵל, אלהים, אדוני! הושע נא, רפא נא לאמי!"

לקול צעקתי באה דינה הזקנה נבהלה:

"ראו נא, הביטו נא!" – קראה: "מה קול הצעקה והבכי? חדלי, פתיה!" – נתנה עלי בקולה.  – היא השתיקה אותי כמעט וַתְיַסרני לאמור: "אין להפחיד את החולה בבכי ובקול צעקה!" ונתנה לאמי מי קרח לשתות, וגם הפעם עודדתה בדבריה:

"התחזקי נא, חנה! עורי נא, התעוררי נא! למה תתרפי ככה, ולמה תבעיתי את הילדה?..."

ואמי אך משכה גבות עיניה למעלה, ופרשׂה בידיה כמתיאשת...

"כרגע אשובה" – אמרה אלי דינה נחפזה ותמהר לצאת.

אתאפקה, לא אצעק עוד ולא אזעקה, רק אצבעות ידי אפרקה מכאב-לב ואגנח בבכיה נעצָרה...

והנה שבה דינה והיא נושאת דח מלוח וסמרטוטים לבנים...  בידים מהירות קרעה את הסמרטוטים לקרעים ארוכים וגם את הדג קרעה מגבו לארכו ותחבוש את הבתרים על כפות רגלי אמי, – וזו לא ניסתה גם לפתוח עין או להתנגד במעט...  בפחד לב הבטתי על מעשי "התרופה" המוזרה הזאת, אך דינה ניחמה אותי באמרה:

"בשעה זו גדול חומה, ודג מלוח סופג את החום...  היום באה המחלה עד משבר – ותראי, בעזרת השם, כי עוד בלילה הזה יקל לה.

כן, לא אבכה עוד בקול ולא אצעק – רק מקרב לבי אתפלל לך אלהים:

"האל הגדול, הגדול ונורא מאד – מה יהיה?" – –

                                                                             

לראש אשמורת הבוקר העירתני שכנתנו דינה משנתי לאמור:

"שרה, שרה! קומי נלכה לקרוא לשם יתברך בבית התפלה שישלח רפואה לאמך...  עתה היא שעת רצון, בתי, שעת "סליחות" היא השעה הזאת..."

מיהרתי לגשת אל אמי, ותהי בעיני כבכל הלילות.   נדמה לי שהיא ישנה, וקול נחר ודק מרתיח חזֶהָ...  רק דודי היושב עליה – נורא מראהו, הוא חיור ודומם כמת, הוא איש אובד...

כל עצמותי רחפו כמו מקור גדול, גם ידי רעדו וברכי נקשו...  דינה תלבישני, תטול ידי, תשים את המטפחת לראשי ואני יוצאת אחריה אל אשר תובילני...  ודודי גם לא ישאל מה זה ועל מה זה?

עברנו דרך חוצות בדמי הלילה.   הנה נפגש לי יהודי אחד זקן הולך עם זקנתו הנושאת נר בין אצבעות שמאלה; ובימינה תגן עליו מפני הרוח הקל.   גם מעבר השני יהודי אחד רם הקומה יחיד ופנס בידו.   אחד השערים נפתח וממנו יצאו עוד שני יהודים נדברים ביניהם וקול צעדי רגליהם נשמע ברחוב הדומם.

ושם מן השמים קורצים הכוכבים להולכים ועוברים בדממת הליל...

כליל פלאות הוא הלילה הזה.   מה יעשה בו? מדוע קידמו בו לקום?

הנה בית תפילה קטן; כל חלונותיו מאירים באור גדול ומשם ינשׂא קול כהמות מים...

הקרבנו...  וקולות דקים וערֵבים ישָמעו משם, קולות ילדים מרננים ומתפללים בנעימה: אכן, שעת-רצון עתה ליי אלהי הארץ...

כמעט שדרכנו על מפתן הבית ודינה הזקנה נתנה קולה בבכי ובקינה:

"רבונו של עולם! חוס נא על ימי עלומיה!...  חוס נא על היתומה הקטנה הזאת!..."

ואני נפחדה ונרעשה צעקתי, בכיתי כמו מובלה לטבח...  יראה גדולה נפלה עלי.

התפילה נפסקה.   איש זקן קרב ופתח לנו את ארון-הקודש.   דינה עלתה ואני אחריה, והיא מתחננת במיני "תחינות" המרעישות ונוקבות כל עצמותי ובקול ובצעקה נוראה, ואני, אני נפלתי ואליט פני בין ספרי התורה הקדושים, ובנגעי במעילי המשי שלהם נדמה לי כמו נגעתי בשולי המלך העליון – ואֵבך, ואבך מרה, מרה...

בידים הוציאוני מן ארון-הקודש, כי לא יכולתי למוש ממנו, שמעתי כי הקהל מתאנח לי.

"די, די לך, ילדה!" – אמר לי האיש אשר פתח לנו את הארון: "כי שמע ה' תפילתך..."

החזן שב לתפילתו וכמו נכון היה גם הוא לתת קולו בבכי, והילדים המנגנים נהמו בקול דממה דקה.

השמעת, אֵל, לתפילתי, לקול בכיָתי?...

שבתי הביתה – נגשתי אל אמי...  היא פקחה עיניה, שלחה ידה ותחליקני על פני:

"בתי החכמה" – אמרה לי, וקולה הנחר כמו מרתיח רתחים בגרונה.

נשקנו שפתים – ומה יבשות ומבוקעות היו שפתיה...  אך בקרבי שבה נפשי למנוחתה באמרי: עתה זה הלא ירָפא לה...

אמי עצמה עיניה ותעש אות בידה כי אלך מעליה – ודינה לקחתני על זרועותיה ותשאני כילדה קטנה, ואני לא חפצתי לעזוב את אמי, אך דינה אמרה לי:

"הן אמך חפצה לנוח, לישון מעט, בואי אַת אל ביתי ושתית כוס טה".

היא הביאתני אל חדרה ותושיבני על מיטתה ותפשוט נעלי מעל רגלי.   בתה הבכירה שכבה על משכבה ותחל לדבר משם על לבי, ודינה יצאה באמרה אלי:

"עוד מעט ואשובה..."

אינני זוכרת איך נרדמתי...  אך בהקיצי משנתי – ואמי איננה עוד, כי לקח אותה אלוהים.  – – –

...  הלא אמי פה...  שם...  על המיטה – הה, המיטה מוצעת! – אוי, איה אמי, אַיֶהָ?...האיננה?...  לא, לא! ישֵנה היא, ישֵנה – אבל דודי יושב על הארץ...  הגם הוא ימות? – הגם אני אמותה?...  לא, לא נמותה! לא אמותה ואראה עוד את אמי, את אמי היקרה הנעימה!...  אוי, אמי!...  את אמי תנו לי! אנה שמתם אותה?...  אנה באה? הלא תבוא, הלא תפתח את הדלת ותבוא...  הה, איננה...  הלא תדבר, הלא תראני...  היא שם...  היא פה...  הנה, הנה...

הה, איננה עוד! – –

מה אעשה בלתך? – אמרי נא, אמי, מה אעשה?!...  אמי, אמי!! – – – –

 

ו

ברחוב אחר, בחדר צר יושבים אנחנו, אני ודודי.

בחדר השני, אשר בו התנור, מעבר לקיר גרה זקנה אחת חרשה כאבן, היא ושני בניה העובדים כל היום בבית חרושת ברזל.   כל היום הס ודממה בשני החדרים גם יחד...  הזקנה החרשה צֵיטל שמה, מכינה לנו לפעמים תבשיל.

מכל כלי הבית שהיו לנו לא נשאר לנו מאומה.   את הכל מכר דודי, – גם המכונה נמכרה; היא המכונה אשר היתה תמיד בעיני כמלאך-בלהות – אבל כאשר הוציאוה מביתנו בכיתי הרבה בֶכֶה במסתרים...

וכלי ביתנו ישנים הם: שולחן קטן, שני כסאות פשוטים, מיטת ברזל, בקיר נטוע תלי לתלות בו בגד, מדף לספרים האחדים, ובלילה מעמידים גם מיטה של חבלים שעליה אשכב...  אלה הם כל רהיטינו – גם מסך אין לחלוננו היחיד.

ואיה אמי?...

שבתי לבקר בבית-הספר.

ולדלתנו שני מפתחות: האחד ישא דודי, והשני – אני, וכשובי בצהרים אפתח לי את הדלת, אבוא והנה – על השולחן מוכן לי אוכל: נתח דג מלוח וחמאה, לפעמים ביצה ולפעמים תפוח אחד, או שנים קטנים, ואצל ארוחתי פתקא בכתב דודי:

"יערב לך!..."

דודי הטוב!

אשב להכין שעורי.   שעוּרי קלים – ומדוע זה יש שתפול דמעה מעיני על ספרי ואם כי איני חושבת אז רק בשעור בלבד?

הנה זה כיליתי מלאכתי – אך מעטה היא העבודה שאסתר בת מרדכי נותנת לנו הביתה להכין: "אמי..." לא! היא איננה...  ואנה אלכה? –

רוזנצויג, שכנתי בבית-הספר ביקשתני זה פעמיים לבוא אל ביתה, אבל אני משתמטת ממנה – מה לי בבית זרים, מי לי שם?

ובכן, אשב לי גלמודה אצל החלון הנשקף אל רחוב שוקט ורחב ולא מרוצף.

יש שאני קוראה בספר קטון שתתן לי אסתר בת מרדכי למקרא, או יש שאני עושה מעשה אֶרֶג ורֶקֶם.   ואז אשיר לי חרש את המנגינות הנוגות אשר בהן יִשְנַתני אמי העובדת, אז לפני שנתים, בשבתנו עוד לבדנו, אני והיא – שם, בחדר ההוא...

הלעולמים לא אראך עוד, אמי? גם לא מחר גם לא למחרתים? גם לא לשנה הבאה, גם בהיותי לגדולה – ורק בחלום אשורך?...  הגם אם אהיה חולה, אפול למשכב ואשיר כמוך אז: "אוי-אוי-אי" – לא תבואי אל בתך היתומה?...  איך אבדת ממני ככה?...  הלכל הימים?...

לכל הימים, לכל הימים, לכל הימים...

עוד אני שׁרה את נגינתה החיה בלבי, אתפור קרס למעטפה שעשתה לי היא בידיה – והיא אַיֶהָ?

ונגינתה תָּקֵר לה מקרב לבבי מבלי רצון ומבלי מעצור, כזוב דם הפצע בהפתחו...

תזל, תזל – ובת עיני בוכיה...

לפנות ערב ודודי בא.   הוא מגפפני ויש שהוא חפץ גם לשעשע נפשי – הלא רואה אתה, דודי, כי אין לבי פונה לשעשועים? גם בבית הספר לא אוכל להתערב בשעשועי הילדות.   אמא איפה היא?...

יש שאני ודודי יוצאים לשׂוּח בגן העיר.   מה רבו העלים הנובלים הנופלים אשר יוצע בהן כל אדמת הגן וספסליו.   מה עָצֵב נוֹגה השמש השוקע, – הוא יביט על כל היקום, ורחם ירחמנו, – הגם הוא מתגעגע כמוני...  ועננים יסעו על פני השמים – נשמות מתים הם מלַוים, אנה? –

אני מושכת את דודי אל המשעול האפל ושם נשב יחד על האבן.   דודי איננו יודע מה האבן הזאת לי, הלא פה שאלתי את נפשי: "למה לי אב, אם אֵם יקרה לי?..." הה! עתה אין לי אב וגם אתה, דודי, לא אבי הנך, רק "האדון ספרדי" אתה...

אתמוך ראשי על לב איש חסדי, "האדון ספרדי" הטוב, באנחה...

מבלי אמי הלא שנינו, גם אני גם אתה, דודי, אך נפשות בודדות אנחנו.

 

ז

דודי קנה לי ערדליים גם מטפחת חמה לימי החורף.   מעילי, מעיל החורף שעשתה לי אמי עוד לפני שנתים עודנו כמעט חדש אך צר מעט ובתי הידים קצרים.  אבל אין רע! לא קר לי בכפות ידי, כי דודי קנה לי גם נעלי יד.

והוא לנפשו לא יקנה מאומה...  במה אגמול לך, איש חסדי?

ואַת, אמי, האינך רואה אותי ואינך יודעת על אודותי מאומה?...  מתי תשובי תראיני – הלעולמים זנחתיני, לעולמים?...

כמעט מדי ערב בערב אני קוראה לפני דודי בספרים אשר תתן לי מורתי והוא יושב ושומע.  הוא חדל מקרוא בספרים כאשר היה קורא לפעמים.   דודי האומלל! גם אתה חפץ לשעשע את נפשך בספורי ילדים? ומדוע לא תדבר לפני את אשר אתה חושב? מדוע אינך מספר לי הכל? אתה רק שותק ושותק והכל תשא לבדך בדומיה...  האם יחרה לך עלי במאומה? לא! אתה טוב לי ורחום מאד.

רוזה רוזנצויג – אף כי גרה היא עתה בחצר אחת אתנו, כי אבותיה העתיקו משכנם הנה, אך עודני בכל זאת מסתלקת ממנה לבלתי בקר בביתם.   היא מדי בקשה אותי כי אבוא אל ביתם, תהלל תמיד לפני את אמה, שהיא כל כך טובה ורחמניה, כמו להשמיעני כי גם עלי תחוס – ואני – רחמי זרים אך זרים לי...  לא אוכל לשאת גם מבט רוזה בהביטה עלי לפעמים בחמלה.   טוב לי לשבת בודדה ורעיתי היחידה הספר יהיה.   כן אשב לי ואקרא עד בוא דודי.

"שלום לך!..."

אח! מה נבהלתי לקול הקורא פתאום בצהרים בחדרי הדומם והנשכח – והנה רוזה עומדת בפתחו, אומרת לי בצחקת עֲנָוָה, אשר הרגיזה נפשי עד היסוד בה, לאמור: "סלחי, שרה היקרה! אני כיליתי לקרוא את ספרי אשר נתנה לי אסתר בת מרדכי וָאומַר, אולי זה כילית גם אַתּ את ספרך והחלפנו ספרינו זה בזה".

כמעט שחפצתי לענות מענה קצר לאמור: "עוד לא כיליתי", לשוב לקריאתי ולפטרה בזה; אך הלא בכל אופן אין לבעלת הבית לקבל אורח באופן גס כזה, אף כי לא קרוא הוא, ואבקשה לשבת.

רוזה העבירה עין בוחנת על כל חדרנו (מה שהכעיסני עוד יותר) ותשב.

"האם לא שמעת בפתחי את הדלת?" – שאלה בצחוק צהלה (ומה זר היה הקול ההוא בחדרנו...).

"ומה שם ספרך?" – שאלתיה.

"לא ידעתי...  שכחתי..." ענתה רוזה נכלמה והתחילה מבקשת את שער הספר.

כפי הנראה לא החלה עוד גם לקרוא את הספר ורק לראות את חדרנו באה.   היא חפצה לראות מעון "עניים" איך הוא – הלא תבוש! אני אינני חפצה לראות, איך חיים הם "העשירים", אף כי שם כלים נאים ותכשיטים, והסקרנית הזאת לא יכלה לשלוט ברוחה ותבוא ללא שאֵלוּה באמתלה כוזבה כזאת...

והנה עיניה משוטטות בכל – התאמר "לבקר" איך אני מכוֶנת את הבית?

מה לה כי תביט ככה על הציור אשר דבקתי בקיר? האומרת היא כי למשחק עשיתי לי זאת? היא איננה רואה כי "אֵם מישנת את ילדה" מצוּיר בזה...  ושוב היא מביטה עלי בהעויה של חמלה – האם לא תאמר להראות לי נדבת לבה במַתת כסף? – איך נועזה לבוא הנה אחרי רואה כי אינני חפצה בביאתה?!

"אני עוד לא כיליתי את ספרי, וזה הספר אשר לך כבר קראתי" – אמרתי ופניתי לקרוא בספרי.   הן אם היא קראה את הספר ואינה יודעת שמו, יכולה אני לאמור, כי קראתי אותו עוד בטרם ראיתי את השער – ותדע לה, כי אני מכירה בכזבים!...

רוזה נבוכה, התאדמה ובעיניה נתּזוּ דמעות.  – הוי, אלה הבנות המפונקות, בנות ה"עשירים" מיד הן בוכות כמו על מת!

היא נגשה אלי, החזיקה בידי וכמתחננת הביטה בעיני ובקול אטום מדמעות אמרה לי:

"שרה, מדוע את מתרגזת עלי?...  הלא את יושבת בודדה כל היום וגם לי אין רֵעות פה בחצר הזאת...  חי נפשי כי אינני נערה רעה! – הטוב כך לשבת תמיד בודדה וסגורה? הנה אני רוצה לפעמים לשאול אותך דבר בחשבון – הן יודעת את כי רפה אני בדבר הזה – ומדוע לא נוכל להראות רק בבית הספר בלבד?..."

ובאמת אך נערה טובה היא רוזה, האין זאת? – אך אני כנראה, נעשיתי פראית כחית היער...

 

ח

אך טוב לרוזה שם בבית אבותיה.   ואבותיה אמנם אנשים טובים הם, והיא להם בתם היחידה.

אמה הלַבנוּנית – כולה חמלה.   עיניה תכלת תבטנה בחבה כירח בלילה, וגבותיהן הקלושות דקות ורכות הן כמשי; וכולה רכה וענוגה, אף קולה דק ונעים ונלבב מאד.   אם תביט עליה מאחריה ואמרת, כי אך עלמה צעירה היא, כי כן לא גבהה קומתה וכן דק חיטוּבה; ובהתהלכה בבית לא ישָמעו גם צעדיה, כמו אך משוטטת היא – אף אמנם כי הרצפה סביב מרופדה במרבדים.

ומה נחמד למראה בגשת רוזה לבקש ממנה דבר וחבּקה את אמה הנעימה בידיה כמֵזַח על חלציה, והרימה היא פניה מול פני אמה בצחוק שעשועים ותחינה, ואמה תעמוד ושמעה בנחת את שאלת בתה...  ושאלותיה של רוזה זרות לפעמים, "תינוקיות", עד כי לפעמים משעמם מעט לשמוע הרחבת באוריה של הגברת רונצויג לדבר שהוא ידוע גם לילד קטון.

אך אבי רוזה הוא אינו אוהב באורים, אלא – התּוּלים, להתל בבתו התמימה; וכבואו – אך צהלה וצחוק בבית.   הוא שחור כצועני, שערותיו השחורות מתנוצצות ככנף העורב, ובצחקו מתנוצצות בלצון גם שיניו הלבנות הרחבות והמצוקות.   הוא – גם בשבתו על ספרי חשבונותיו הגדולים חומד לו לצון.

הנה חטף את רוזה על זרועותיו ויסתובב אתה במחול הולם-מצעדות על פני כל החדר, ורוזה תשא קולה המצפצף, תצחק, תתפתל, תשתמט מידיו, אך ללא הועיל, כי הוא מחזיק בה ויחולל:

"הוי, אבא, אבא!" – תקרא רוזה, "ראשי עלי כגלגל!"

"הה!" – יקרא הוא, "גבירה עצבנית או כזבנית את, אינני אוהב; הלאה!..."

ואני איני יודעת איך יכולתי ככה להסכין מהר בבית ההוא; אין יום שלא אהיה שם, ויש שאני מאחרת לשבת שם, ובבוא דודי ולא ימצאני בחדרנו – ובא וקראני משם.   אז יש שיעכבו גם אותו ויבלה גם הוא שם שעה.

דודי מדבר עם האדון רוזנצויג בדברי מסחר, או כי בשחמט ישחק עמו.

האדון רוזנצויג הוא מנהל בקנטור של ציטלין ודודי עודני מסרסר ועסקיו עודם לא טובים.

"לא נולדתי להיות סרסור..."

"ובכן היה נא עשיר!" – עונה לו רוזנצויג.

אבל הלצה זו לא מצאה חן בעיני.

דודי נסע מפה בדבר איזו סרסרות, ואני נשארתי לישב בבית רוזנצויג עד שובו.

לרוזה חדר מיוחד ובו אנחנו מבלות רוב היום.   ומהיום – ימי חופשה בבית הספר לקראתנו עד לאחר ראש שנת האזרחים – קוראות אנחנו ביחד ועוסקות גם במלאכת יד.   רוזה יודעת מעט במעשי רֶקֶם, אך במלאכת סֶרֶג איננה יודעת מאומה, ואני החילותי ללמדה זאת, והגברת רוזנצויג שבעת רצון מהלקח אשר אתן לבתה.   ורוזה – רבונו של עולם! כמה פעמים היא נושקת אותי ביום.   עוד לא ראיתי נערה אוהבת לנשק כמו רוזה זו.

בלילה הציעו לי משכב בחדר רוזה.   אך רוזה התיצבה במחאה ודרשה כי רק אתה יחד אישן, במיטתה.  – ולוּ רק שעה אחת!

וכמה שחקנו בשכבנו! – כשאני לעצמי, אצחק רק על צחוק רוזה המתחנקת בו לרגעים, – מדוע היא, הפותה, צוחקת?

אפשוט פוזמק – והיא: "חי-חי-חי!"...  אשכב – ותקבלני בצחוק; אסיר קווּצת שערותי מעל עיני אל תחת אזני – וגם זה מעורר צחקה; אתכנס במכסה – ועוד הפעם: "חי-חי-חי!" אגע בה – וחי-חי-חי! גם ח-ח-חה! – אשלח רגלי – והיא מתבוססת בצחוק!

ובכן איך אעצור ברוחי לבלתי צחוק על צחוקה? וכשאני צוחקת, איכה זה לא תצחק היא בפרפור ידים ורגלים?...  ובתוך כך תשקני ותחבקני...

בבוקר הקיצותי ואני חבוקה בידי רוזה הישנה, לא יכולתי להתחמק מידי רעוּתי הטובה פן אעירנה.

והנה נפתחה הדלת חרש והגבירה רוזנצויג באה, צעדיה קלים מאד, בתנועת רגל סילקה לאט הצדה את הספר הנופל במשעול המרבד, קרבה, התיצבה עלינו ובצחקת חן הביטה על שתינו...  אז נעורה גם רוזה, פקחה עיניה ועֲצָמתַן בהחזיקה את מַחְבַּק ידיה סביבי:

"שׂרתי..." דובבה בשפתי תנומה, תסתיר פנים מתחת לראשי – ומשם פרץ צחקה: חי-חי-חי!

בצחוק נרדמה ובצחוק הקיצה!

אז תחבק הגברת רוזנצויג את שתינו יחד, תשקנו חליפות ואמרה: "קומנה, בנותי, זה חצי השעה השמינית!"

וזה היום השלישי שאני יושבת פה.   אמנם נעים לי שבתי – למה אכחד? גם המאכלים שונים וטובים מאלה שנאכל אני ודודי תמיד.   אך מתי ישוב דודי? – מי יתן והצליח בדרכו!

היום לקחתני חנה בת אלכסנדר (הגברת רוזנצויג) ותושיבני לפני הפסנתר ותורני להוציא ממנו קולות, – קולות יצאו בראשונה מתחת לאצבעותי! – אגע במַפְרֵט – וכמו קול נסתר עונה לי משם...  מן התהום הוא קורא לי, וכמו בנשיקה רכה דקה יגע בלבבי החרד...  רגע אחד דימיתי כי מרחפת אנוכי...

אצבעות רוזה הארוכות תמהרנה לרוץ ולפזז על פני המפרטים וקולות ירדפו אחרי קולות, קולות יפסיקו קולות וכמו במחול יתערבו ויתבוללו – – אך מה המה כל אלה? הכל תדיר ונודע, כבר שמעתי כמו אלה.   ואני בשלחי יד חרדה ואגע – והנה קול-סוד יען, ממרחב נעלם יקרא לי...  משם, משם קול דממה דקה ישָמע לי – וחיל נועם יאחזני...

רוזה צוחקת עלי בראותה אותי כל כך נפעמה לפני הפסנתר השחור ותקרא אלי: "הכי! הכי בחזק! לחצי נא! התיראי פן תשברי את עצמותיו?"

אח! לוּ ידעתי לפרוט על הפסנתר, כי אז מנגינות אחרות וקולות אחרים הייתי מבקשת ממנו ולא אלה הכתובות בכתבי החרטומים של מחברותיהן הן!

"במה תבחרי להיות כשתגדלי?" שאלתני פתאום רוזה.

"מה השאלה הזאת לך פתאום?"

"הנה אני חפצי להיות פורטת פסנתר מהוללה, ואת מה?"

"מורה" – עניתי.

איני יודעת מדוע תשובתי זו, שעניתי מבלי חשבון, מצאה ככה חן בעיני חנה בת אלכסנדר, כי משכתני אליה ותִשָקֵני במצחי.

וכפי הנראה הגידה את חפצי זה גם לאישה, כי בשבתנו יחד היום בערב לשתות תה והנה קם פתאום שמשון בן יעקב (האדון רוזנצויג) ממקומו ויתיצב הכן למולי, הרים ידו וכפה השטוחה נצבה מול פניו, והוא מביט עלי בשאלה. 

אני השתוממתי לו.

"שרה בת משה, שרה בת משה!" – קרא לי בענוה.

"מה?"

"את ספרי שכחתי במסדרון – תרשיני נא מורתי לצאת לקחתו..."

והוא עודנו עומד כתלמיד לפני רבו.

אני אף כי נכלמתי כמעט, אך בכל זאת עניתי כיאות למורה:

"אני מרשה!..."

ה"מחזה" מצא חן בעיני ה"קהל" – חנה בת אלכסנדר ובתה רוזה צחקו מאד ותמחאנה לנו כף, – היטיבו המשחקים בחוק-שחקם.

הספר שהביא "תלמידי" היה "אוהל תם" בכריכה יפה אשר קנה לנו למקרא.   וחנה בת אלכסנדר הראתה לו את מעשי הסרג שעושה בתם רוזה ותתפאר, כי באמת מורה טובה אני, אחרי כי "תלמידתי" עשתה תושיה בזמן קצר כזה.   ושמשון בן יעקב העמיד פנים כמו לוּ הראו לו אחד משבעת פלאי התבל:

"אינני מאמין, אינני מאמין! – האצבעותיך, רוזה, עשו זאת? – פלאי פלאים!...  לא אאמין עד אשר אנסה! הנה אני מזמין בידך, רוזה בת שמשון, מלאכת סרג קטנה ביום מחר, אך בתנאי (אני מטיל עליך, חנה בת אלכסנדר, כי תשגיחי!) שלא תעשי זאת במסירת הצינוֹרה לשרה וזו תאמר: 'יהי רצון וכו'', 'יהי רצון כאילו עבדה רוזה' – תיק תסרגי לי לשעוני, הכן לשעה השמינית ממחרת בערב.   והנה אם יצא לך תיק מעוגל, צורת תיק ממש ולא אוזן כלב בוּלדוֹגי, אז 'אני החתום מטה מתחייב מצדי' לתת...  כל אשר תשאלי ממני!"

"ככל אשר אשאל?" – שאלה רוזה ופניה הצהיבו.

"בהן של סוחר נאמן!" – קרא אביה, "אף אם תשאלי לך את בת המלך לאשה!"

"מבלי מהתלות, אבי! הככל אשר אשאל?"

"ככל אשר תשאלי".

"עשׂה אעשה!"

"אני זה יודעת מה אשאל, אני זה יודעת!" – שונה רוזה פעם בפעם.

ולמען תעש את התיק כנכון תאלצני, כי בסרגה אסרוג גם אני תיק אחד למולה, למען היות לה למופת להתבונן בו ולעשות הכל כמתכונתו.

בבוקר השכם, בלכתנו החנותה לקנות חוטי צמר-גמל, נוכחתי כי טעם יפה לרוזה בצבעים ויודעת היא במה לבחור.   ומעשה התיק, לפי התכנית אשר תִּכּנה לנו אֵם רוזה, מעשי האופן בתוך האופן מצבעים שונים, וכרכובו – צבעים פתוּכים זה בזה של שינים משוּלבות בתוך שינים, ומשיחה של משי תהדקן במחברת.   את יחס הגוָנים הניחה האם כי תחבר רוזה לבדה, לפי טעמה הטוב עליה.

ורוזה כולה כובד ראש כל היום, אף פעם עוד לא נתנה קולה בצחוק, היא כל כך נזהרה בכל עניבה ועניבה, שתעשה בצינורה, ולא תתן גם לי לעבור אותה בסרגי, למען תוכל כפעם בפעם להתבונן איך יש לעשות.   ופעם בפעם היא שונה כמדברת אל לבה:

"אני זה יודעת מה אשאל, אני זה יודעת!"

ואני חושבת לי: מדוע זה עוד טרם ישוב דודי? – מה נואלתי כי לא שאלתי ממנו בנסעו, כי יכתוב לי אם יתמהמה.

לעת ערב נגמרו התיקים.   ממילא מובן כי תיקי משוכלל יותר מתיק רוזה, כי בתיקה העניבות הראשונות מהודקות קצת; אבל בכלל אין לומר כי מעשה התיק לא הצליח בידה, הן תיק הוא ולא "אוזן כלב בולדוגי". 

מתּחילה שמחה רוזה על מעשה ידיה זה, אבל אחרי אשר ערכה אותו מול תיקי לא יכלה להסתיר קנאתה ותשלך תיקה כדבר אין חפץ בו ודמעות נוצצו בעיניה.   גם תהילת אמה לא נִחֲמַתה, באמרה: אבל טוב היה לוּ נִתַּן לאבא תיק אשר כַלָז" – ותלטוש עיניה לתיקי – "אבל זה לא יפיק רצונו..."

חשדתי בה אז, כי תאמר להחליף תיקה בתיקי, והיטב חרה לי פן תחשוב מחשבת הונאה כזאת לאביה, ולמען הסר מעינה את סמל הקנאה – פתחתי סגור תיקי ואמשוך בחוט – אחת, שתים, שלש – וכל עניבותיו הותרו! ואת פתילי החוט גלגלתי לכדור וזרקתיו הצדה בצחוק.

"אויה!" קראה רוזה, אשר נדהמה בראותה, כי משחיתה אני מעשי...  אך – ראה זה פלא! – תיקה שב אל חִנו הראשון – ותרצהו אז...

"עוד זאת אעשה!" – קראה רוזה ותמהר ותוציא מ"אוצרה" שנים כפתורים, כפתורי תכלת בהירה קטנים, ותחבר כפתור בתוֶך מעבר האחד וכפתור בתוֶך מעבר השני.   וגם הפעם לא הטעה אותה טעמה! הכפתורים נשקפים כשתי עיני תכלת יפות! והנה שמחה רוזה ושׂשׂה במלאכתה, אוחזת את התיק בראשי אצבעותיה, תרקד ותטלטלנו מול עיניה ותדבר אליו לאמור:

"אני יודעת, תיק, אני יודעת את אשר תתן לי!"

אנחנו יושבות אל השולחן.   המיחם נוהם את נהימותיו האחרונות – ושמשון בן יעקב עוד טרם יבוא.   רוזה כמו על גחלים תשב.   הנה החל השעון להשמיע צלצוליו לשעה השמינית והוא בא:

"נוּ-א?..."

"הנהו!" – קראה רוזה בנצחון בהרימה את תיקה החבוש על אצבעותיה: "קבלהו נא ברצון, אבי!..." הוסיפה בהשתחויה, בזכרה כי לא נאה להגיש מנחה ביד רמה ובקול ענות נצחון כזה.

הוא התפלא הפעם באמת למעשה בתו, הוציא שעונו וישימהו בתיק ויגישהו אל שפתיו – ויִשַק את התיק אשר עשו אצבעות בתו היחידה, הקטנה והנעימה.

"תודתי לך, שרה בת משה!" הוא אומר אלי.

"ואת, בתי" – קרא וימשוך אליו את רוזה המאירה: "הגידי נא שאלתך – ותֵעָשׂ, עד חצי המלכות וינתן לך!"

רוזה מרימה עיניה בחן ותחנונים לאביה – ועודה מחשה...

מדוע גם לבי חרד לשאלתה?

"אמרי, אמרי, בתי, שאלי!" יאמצנה אביה.

"תנה לי אבי...  הן אין לי לא אח ולא אחות...  אשאל...  כי תתן לי את שרה רעוּתי לאחות..."

הבית מסתובב – אור העששית יכּני בסנוֵרים...  ואני שומעת:

"בתי! בתי הטובה והחכמה!..." הוא נושק אותה – "הלא את, בתי, תוסיפי עוד תתני לי מנחה יקרה...  הלא עוד בת טובה וחכמה תהיה לאביך!..."

אני חבוקה בידו ונשיקות נעתרות יאולצו למצחי, לעיני, ללחיי...  אך אני משתמטת, נבדלת, נצבת בחדר בתוֶך – אנה אפנה?...

הגבירה רוזנצויג עומדת כנדהמה ועיניה בוחנות אותי – ותרחמני...

"לא...  לא..." דובבות שפתי ולבי איננו בטוח אם "לא" שלי – לא!

"הִתְעַשתי, שרה!" – תקרב ותדבר אלי חנה בת אלכסנדר: "זכרי נא, הן ברשותך את, חשבי נא דרכך..."

תאמר ותחליקני על ראשי שאני מסתירה בחובה היא, והיא תטיף עלי דבריה ברחמים; תזכיר עניי, בדידותי, יתמותי – "והאדון ספרדי הן לא יוכל לדאוג לאחריתך בעָניוֹ" (הוי, מי אני? ולמי אני – יתומה עזובה?...); ומדברת היא עוד ואומרת, כי אהיה לה לאחות, למופת לבתם ולהם לבת, תבטיחני כי בחסדם זה אין די גמול על הטובה שאביא אני אל ביתם...  ורוזה הפתיה מנשקת אותי בערפי גם בשכמי, על בגדי היא נושקת וקוראה:

"שרה, שרה, אל נא תסרבי ואני אקרא לך: אחות!..."

עזובה אני, גלמודה ונכריה אני, ואם תקראני היא "אחות" האם לא אהיה עוד יתומה?...

"הלא אֵם אין לך!" – תקרא רוזה בבכי – "גם אב אין לך!"

אשא עיני, אביט אל רוזה רעוּתי כחות...  והוֹ! האח! הנה! הנהו! – הוא עומד בפתח משתאה, נפחד ושפתו בין שיניו...

"לא, לא!" – קראתי בכוח, – "הנה אבי בא! זה אבי! הנהו!" – – –

והוא – מפיו נפלה הברה כשאָגה, יתנפל עלי, ישאני, יליטני באדרתו, את פני יסתיר בין ראשו ושכמו:

"לא-לא-לא-לא!" – יצעק: "כולה, כולה שלי היא!"

ויברח אתי מן הבית –                                                        

                                                                                

אני שוכבת נרעדה במיטה אשר בחדרנו, שיני נוקשות...  והוא קורא בדמעות:

"הרגעי, בתי! הרגעי! בתי, בתי! איך קראת לי? 'אבי'? – 'אבי' את אומרת עלי?...  השמיעיני נא...  אמרי נא: 'אבי'!..."

"אבי, אבי, אבי!" – קראתי ואפול על צוארו – "איה אמי?" –

 

ט

אבי...

כן, אמש נוכחתי, כי רק אותך שלח אלהים לאב לפני, בטרם לקח את אמי מעלי, על כן קרוא אקראך: "אבי", כשאלתך, – אבל למה לך לצחק לפני? היו ימים שהשמחה היתה שרויה גם במעוננו – אבל עתה...  הבגללי, למען שעשע נפשי תאמר להתלוצץ כרוזנצויג? – הטרם תראה כי אין לבי פונה לשעשועים? לא ילדה קטנה אני...  ואתה עני...  ועד מתי, הו, עד מתי אחיה על חשבון עני כמוך?...

נסתרה דרכך, "אבי", ומתי תמצאנה?...

...  החלטתי:

הנה שנת-הלימודים נגמרת – ואז בוא אבוא לעבוד בבית-תופרת לשמלות.   שנה אעבוד חינם, ובשנית – יוקל עוּלך, "אבי" הטוב.

ותדפוק, תדפוק נא עלי המכונה ביום ובלילה: "עבדי, עבדי, עבדי!..."

כן! עבוד אעבוד כמו אמי, זכרונה לברכה! –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה