_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הבּחינה

ש. בן-ציון

לתוכן הענינים

 

     יום אשר עמדתי ב"ישיבה" לבחינת-הכניסה זכור אזכור.

נער בן-עשר הייתי אז ויחיד לאמי העלובה, אלמנה עניה שלא היתה לה כל נחמה בעולם אלא אני.  ואני יודע הייתי בה, כי כל חפצה בחיים אינו אלא שתזכה לגדלני לתורה. בלילות-החורף, כשהייתי בא מן ה"תלמוד-תורה" קרוּש ורועד מקרה, היתה אמי מיַשבת אותי אצלה על-גבי התנור, מקום שישבה בו היא על מלאכתה, סריגת גרבים; ואז, בשבתנו יחד בזוית החמה, לאורה של המנורה הדלה, היתה מספרת עמי אך על ה"ישיבה", שאני עתיד ללמוד בה, אם ירצה השם בבוא "הקיץ החביב".

והנה "הקיץ החביב", – יום א' דחול-המועד פסח, יום אביב נחמד וחמים, ואמי העטופה במיטב בגדיה, במטפחת התורכית שלה, מוליכה אותי לישיבה, להעמידני למבחן.  בלכתנו נדמה לי ששפתיה לוחשות פעם בפעם מחמת תפילה שבלב, ואני – לבי הקטן נוקפני, שמא שכחתי כבר את תלמודי מחמת בטלה, שכן זה כחודש ימים של "בין-הזמנים" שלא עסקתי כלל בתורה... גדולה היא השעה, ואימת הדין תְבַעֲתֵני.

והנה הישיבה – בית של שתי קומות מוּקף חצר.  נכנסנו לפרוזדור – ושם אבות ובניהם, נערים מבני-עשר ומעלה, וביניהם גם בחורים גדולים, וכולם מלוּבשים בגדי-יום-טוב שלהם.  מבלי להמתין הרבה, עלתה אמי, ואני אחריה, במעלות המובילות לקומה השניה.  פתאום קפץ ועמד כנגדנו, כגמד רע שבאגדה, איזה בן-אדם גוּץ ודק, נתן עלינו צעקת-כעס בקול משונה: "להיכן את נדחקת, יהודיה?! והרי רואה את שהכל ממתינים שם למטה.  הישיבה מלאה היא, ברוך השם, גם בלי קדיש זה שלך~"

אמרתי: נגזרתי.  הישיבה נתמלאה כבר תלמידים עד אפס מקום – ואני אנה אני בא? והנה, עוד לא הספיקה אמי להשיב דבר ליהודי כעסן זה, נפתחה הדלת במקצת ונתגלה עלינו ראשו של שכננו ר' מיכל, שמש-בית-המדרש, וכשראה אותנו, אמר: "מה לך, פיבוּש, שכך נזעקת? אל תעַכב".  ומיד פתח את הדלת לרוָחה ואמר: "הכּנסי, חוה עם בנך".

כמלאך הגואל היה ר' מיכל הפעם בעיני וכסימן טוב לבחינה, ובכל זאת חרד בי לבי מפני הכניסה לדין.  נכנסנו לתוך חדר רחב-ידים שמסבּת תלמידי-חכמים בו.  שולחן ארוך מכוּסה מפה לבנה עומד באמצע, ונברשת של נחושת מרובת הקנים, כנברשות של בתי-כנסיות, משתלשלת עליו מן התקרה ומבהיקה בחמה.  כעשרה מחשובי העיר יושבים שם לכסאות בזיו החמה מסביב לשולחן, ובראשם – מָארי דְאַתרא, הרב ר' הירש, וראש-הישיבה, ר' דוד-אהרון לימינו.  כולם היו מלובשים בגדי-יום-טוב, אך ר' דוד-אהרון, שדירתו כאן היא, עטוף לו שמלת-בית, חַלַט שחום שכבר נתישן על בעליו, אך קוי המשי הזהובים שלו נוצצים עדיין כחדשים.  והוא, ר' דוד-אהרון, הריהו זקן שקומתו נמוכה, פניו צחים וחיורים, זקנו קלוש וקצר ונוצץ בקו-החמה כתערובת של חוטי זהב וכסף, ועל שׂיבת ראשו – כפּה לבנה סרוגת חוטים, שציצית דקה מבצבצת מחודה; ושתי עיני תכלת לו, לזקן זה, המסתכלות בתומת ילדים מתחת למצח הרחב של חושב מחשבות.  לא כן הרב ר' הירש; זה קפּדנוּת של נגיד ומצוה שרויה על פניו, ועיניו השחורות נשקפות כבוחנות מעל משקפיו השמוטים לו על קצה חטמו; זקנו הלבן שופע ויורד על הקַפוטא של משי שחור, קמטים עמוקים במצחו – וכולו כאילו אומר: "כבוד לתורה!"

בין שני הזקנים הנכבדים הללו עומד נער אחד עני, שפאותיו מסולסלות ומעילו צר עליו שלא כמידתו, והוא קורא לפניהם מן הגמרא.  הרב ר' הירש פניו מוסבים אל הכותל, עינו אחת מצוּמצמה, והריהו שומע כלאחר-אוזן במשנתו של הנער, מטיל לפעמים קושיא קצרה כלפי הכותל, והנער פונה בתשובה לר' דוד-אהרון, וזה מסתכל ישר אל פני הנער בעינים טובות ומעודדות, מזרזו בנענוּע-ראש לתשובה ומסכים לדבריו.  נראה, ששמחת-הנפש לו, לזקן, בבן-עניים זה, – נער מישראל המבין בדברי-תורה.

הנער יצא בכי-טוב, ונתן ר' דוד-אהרון עינים שואלות בשמש ובי (ואני עמדתי אצל אמי, שישבה לה מן הצד על הספסל הסמוך לכותל).  חפז השמש ואמר בתשובה: "בנו של ר' שבתי שוּ"ב זה".

"כך?" – אמר ר' דוד-אהרון והאיר לי את פניו הטובים.

"של ר' שבתי, ז"ל?" – שאל גם הרב ר' הירש, בחָנני בעיניו השחורות ורמז לי לגשת.

הרגשתי שזכות-אבא עומדת לי כאן...

נגשתי אל בין שני הזקנים ועמדתי אצל הגמרא; נגשתי בהחלטה לדבר בשפה ברורה ולענות בלי מורא על כל מה שישאלוּני!

פתח ר' דוד-אהרון ושאלני: "אצל מי למדת, בני?"

"אצל ר' חָנָא שבת-הגדול!" – עניתי בקול רם, רם יותר מדאי, ומיד חלשה דעתי מפני השַחֲקָה שעברה על פני המסובים... וכששאלני ר' דוד-אהרון שוב: "ומה למדת?" עניתי בקול נמוך יותר מדאי: "בָּבָא קַמָא..."

"מה?" – שאל הרב ר' הירש וצמצם פניו כלפי הכותל והטה אוזן לשמוע מוצא-פי.

"בבא קמא", פרק "ארבעה אבות" – עניתי בקול שהיה כבר דומה כמעט לדבּוּר הרגיל שלי.

מיד הטיל ר' הירש שאלה בחללו של האולם – ואני עמדתי נבוך, לא ידעתי מה הוא שוֹאלני, ולבי הולם בי כבן-פטיש.  נדמה לי, עכשיו אין לי אלא לשמוע פסק-דיני: "אינו כדאי..."

אבל הנה פתח ר' דוד-אהרון ואמר בנחת: "כלומר, בני, שואלים אותך כך וכך" – ובפיו נעשו הדברים מחוורים, ואורו עיני.  מפיו הבנתי וגם הכרתי ששאלה זו נשאלת בגמרא גופה, ומיד השבתי בתירוצה של הגמרא – והסכים לי הרב ר' הירש ואמר: "כך, כך".  חזר ר' דוד-אהרון ושאלני שאלה שניה, ועיניו התמימות מסתכלות בי בתקוה למענה-פי; חשבתי קצת והשבתי גם הפעם תשובה מספקת.

"עכשיו" – אמר ר' דוד-אהרון: "הואיל וכך, הרי תקרא לפנינו משנה אחת בגמרא גופה". – ובעוד שהוא מדפדף, לבי בי חושש, כי מי יודע איזו משנה תהיה זו?... נעשה לי נס ועמד ר' דוד-אהרון דוקא על משנה ששניתי עוד לפני שנתים, ומתוך שהיתה זו מן הראשונות שלמדתי בגמרא, זכרתיה עדיין וידעתיה כולה על פה.  מיד התחלתי קורא בקול ובלשון שגורה:

"המניח את הכד ברשות-הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושבָרָה – פטור".  ואני מפרש: "ראובן שהניח כד ברשות-הרבים, ובא שמעון ובשוגג נכשל בה, בכד, וזו נשברה, פטור שמעון מלשלם דמיה לראובן".

"סָבוּרני" – אומר הרב ר' הירש באמצע קריאתי ופונה לר' דוד-אהרון: "סבוּרני, שאפשר להכניסו".

"פְשִיטָא! פשיטא!" – עונה ר' דוד-אהרון ומחליק לי על לֶחיי, ואני – נסתם גרוני לשֵמַע הבשׂורה... שתי פעמים שאֵלני האברך שישב מנגד: "מה שמך?" עד שהתאמצתי ועניתי: "שמואליק".

"שמואל" – מתקן אותו האברך את דבּוּרי בשחוק קל, ועד שהוא טובל את העט לכתוב על הגליון שלפניו הוא שואלני: "ולמדת שמואל?"

"כן, אשתקד" – משיב אני, ומתוך כדי תשובה חזרה דעתי וזָחָה עלי, ואני מוסיף ואומר: "ועדיין אני זוכר הכל".

"למשל, תפילת חנה?"

"כך, בעל-פה!" – וּללא שאֵלוּני אני מתחיל קורא בניגון ובפירוש, כשם שלימדני רבי:

"'ותתפלל חנה ותאמר' – אז פתחה חנה בתפילה ובשבחה לה' על שמואל בנה ואמרה כ-ך: 'עלץ לבי ביי' – ש-מח לבי בתשועתו של הקדוש-ברוך-הוא, 'רמה קרני ביי' – גבהה קרני, כלומר הצל-ח-תי גדולה, כי עזר-ני ה'... – ואף על פי שרואה אני בשחוק המשתעשע בפני כל המסובים, אני הולך ומנעים בתפילת-חנה ואיני מתביש.  רואה אני באמי, שהדמעות נושרות מעיניה המסתכלות בי, ויודע אני, שלא חלילה מחמת צער היא בוכה, – אדרבא... ואני הולך ומושך בנעימה: 'אין קדוש כיי' – בשמ-ים ובארץ אין עוד קדוש כאלוהי-נו, 'כי אין בלת-ך'..."

"טוב! טוב!" – אומר ר' דוד-אהרון ומפסיקני מתוך הנאה מרובה: "נער טוב אתה, ובראש-חודש, אם ירצה השם, תבוא לישיבה".

איני זוכר הֵיאַך נמצאתי הולך בחוץ עם אמי? זכוּרני רק שהרגשתי בפני שהן משולהבות, והעולם כולו היה נראה כחדש בעיני... אמא הוגה עלי דברים, ואני איני שומעם.  אני רק מדלג כגדי וקורא פעם בפעם: "אבל על הכל, על הכל השיבותי כהלכה! לא כך, אמא?"

ואמי שוחקת מתוך דמעות, לוחצת כַפי ברעדה, מתאפקת ונושכת שפתה – למה?...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה