_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסוללים

ש. בן-ציון

לתוכן הענינים

 

(ציור)

שמש אדום כדם היה עולה מאחורי הרי הגלעד ופוגש אותם בבואם אל הבקעה לעבוד, וכל היום היה מלוה אותם ומשגיח עליהם, מצליף על גביהם הכפוּפים, מכה על ראשיהם, צורב את ידיהם המרימות ומורידות בלי הרף את המכוש הכבד – והמכוש והאדם משמיעים כאחד אנקת-דום על כל מכה ומכה...

הררי ישימון מסביב והם, הפועלים, עמדו שם בבקעה ככלוּאים בתוך בור עמוק המוקף כתלי-אבן – חומות-הרים מצמיחי קוצים ודרדרים, וסלעי-פרא כענקים שחורים וזועפים מתיצבים להם כפעם בפעם לשטן על הדרך שהם סוללים בארץ ציה ושממון...

ברגש של מלחמה היתה העבודה נעשית; נלחמו עם סלעי הענק בקשי-רוּח ומֶרי ויפַנוּ אותם בזה אחר זה –

מלחמה לפועלים עם האבנים, כי...  הרי לאכול הם צריכים!

הזקנים היו מתלוננים.  מוחה זקן את הזיעה מעל פניו ב"ארבע כנפות" שלו המזוהם, משליך ביאוש את כלי העבודה הצדה, ופיו מלא אָלה וקללה, ובעיניו יוקדת אש של צער, עינויים וחרטה...

– התוכחה באה עלינו! – מניד לו חברו באנחה. 

– לעזאזל! – מתמרמר עוד אחד – בשדות מַנדז'וּריה עם היפּוֹנים ולא כאן עם הסלעים הללו!...  טפוּ להם!...

והצעירים, אלה הלבוּשים חולצות מגוּוָנות ומגבעות רחבות-הכנפים – הם היו מתנפלים אז על הסלעים באיזה מין חמת-נקם, באיזה מין קדחת של תאוה וצמאון-הקרב, כעולים ופורצים בחומת האויב – עיניהם בוערות בהחלטה אכזריה של "לפנים ולא לאחור" ויהי מה!...

הסלע הנורא חורק, נאנק ואינו נכנע – עד שהוא מתגלגל במורד ההר אל תוך התהום, מעלה ענן וחושך של אבק מחניק – ושאגה אדירה מתפרצת והד מתפוצץ עונה לה מסביב – ניצחו הצעירים!!

כוח צעיר, עליז ומר נפש יחד הולך בין צורי מכשול וסלעי המדבר, מפזר, מפרק ומפַנה לו דרך בתרועת גבורה.

נפל הצור ושיר עונה על מפלתו:

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל,

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה –

שרים הם בקולות נחנקים ונפסקים היוצאים בנשימות תכופות מגרון נחר – ועיניהם החולמות שכָּהוּ משוטטות במרחקים.

עומדות העינים ומסתכלות בירדן הרועש והמתפתל כנחש כחול בין שדות דורה ושוּמשוּם – ומזדקף הראש, והעינים נשאות אל ההרים הנשאים, אשר התיצבו זה למעלה מזה כעדה אחת אדירה ונוראה בגאונה וחסנה וכל כובד משאה...

"לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה –

וְאַתָּה תְּהִי בַבּוֹנִים!"

מרים צעיר אחד קול רועד כשעיניו מתמלאות דמעות מרוב התעוררות.

ושוב אל העבודה!...  טפּות הזיעה מתגלגלות מעל הפנים, מתרומם המכוש ונופל, והרהורים לאין מספר מבצבצים ומתפוצצים בטרם שהגיעו לידי מחשבה...  זוכרים את העסקים שעזבו שמה, זוכרים נשים וטף העזובים באין משען, זוכרים את המלחמה הארורה ששינתה את גורלם והביאתם לידי כך...

– המ...  אבנים! – ממלמל אחד.

– חה! – "ארץ זבת חלב ודבש!" – מלגלג חברו, ושפתיו מתְעַותות באיזה מין לעג רע וארסי.

– "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים" – תוחב "צעיר" אחד את עוקצו במתאוננים.

– בשר ודגים?! – מתמרמר הזקן ועיניו מתיזות ניצוצי זעם – ימח שמכם ונמח זכורכם מלהזכירכם, שַרלַטַנים מוּפקרים! – אכלו לכם פה כל מכות מצרים ומדוֶיה! – – –

– – – והנה בא הערב.

ממערב עולים עננים שחרחרים רציניים, עולים בזחילה לאט לאט ומכסים על האדמומיות שעזב אחריו השמש.  יוצא ירח ביישן...  רוחות קלות מעיזות ומנשבות מעדנות בפני העובדים מרי הנפש ומבשרות, כי כבר בא הזמן לנוח מן העבודה...

דומם שבים הפועלים אל הפרדס הערבי ששם הם לנים תחת כפּת השמים.

דומם מתרחצים המה אצל המעין הנובע מתוך ההר.

דומם עומדים "הזקנים" להתפלל מנחה כשידיהם מכופלות, ועיניהם העגומות נשואות אל השמים – אל השמים ואל זה המנהיג היושב בשמים אשר מידו הכל...

ואיזה מין דומית-יגון כבדה יורדת על המקום הזה.

Ґосподн, сколько работы!                אוֹי אֵלִי, כַּמָּה יְגִיעָה וְעָמָל

Некогда даҗе вздохнуть…               גַּם לְאָנְחָה אֵין פְּנָי...

טוען כמעט בקול בוכים צעיר אחד כשהוא שוכב על הארץ פרקדן, מצחון כובעו מכסה על עיניו ושפתיו מצטמצמות על שיניו החרוקות.

И оть нуҗды да заботы                     יָגְעָה נַפְשִׁי גַּם שָׁחָחָה,

вся истоҗилась моя грудь.               מִצָּרָה וְיָגוֹן עַד בְּלִי דָי.

ממלא אחריו שני בקינה עצורה:

Хата знакомая снится,                      חָזוּי לִי בֵית נְעוּרַי,

спать на родной сторонв…             אִמִּי יוֹלַדְתִּי שָׁם...

אינו מתבייש ומתגעגע עמהם שלישי בכל קולו. 

וביחד עם קטעי השירה העגומים, הולך היגון ומתעבה, מצטבר ומכסה על כל המקום...

שותק היקום מסביב.  עומד הירח בשמים ומנענע עלינו בלולבי אורו החיור...  נרדמו ההרים הענקים, אשר יגעו גם הם בכל אשר ראו...  והדממה העגומה כמו נלחצת אליך, מלפפת אותך ומקפיאה את הדמים...  אזניך נטויות לשמוע, לקלוט איזה דבר מתוך השתיקה – ואתה שומע רק את הלב הדופק תכופות...  וגוף אחד נלחץ אל גוף חברו המוטל אצלו עיף ויגע...

בא הלילה.

איזה רוח מתגנבת מן המערב ועוברת כאנחה מבוהלת ונפסקת בין העצים...  אִוְשה מזדעזעת בין גבעולי הדוּרה: שוּעלים מתגנבים חרש אל אשכלות הענבים – ושוב דממה...  כל נשמת חיים אינה מורגשת בעמק...  רק סיגַרָה כי תוצת בינינו תוכל להעיד על ישוּתנו כאן...  יוצאת אנחה מלב זקן אחד וענו לה כהד אנחה שנית גם שלישית, פֵּהוּק קול צעיר – ושוב דממה עמוּקה...

צריחה מרה חודרת לב קורעת את עבי הדממה – ינשוף אחד הנודד יחידי חלף עבר במעופו...

רעד עובר בכל אברי הגוף.  נדמה לך, כי כל העולם נהפך כבר לתוהו ובוהו, למדבר שומם באין נפש חיה ונשארו בו רק פועלים אלו השוכבים למעצבה, וינשוף טוֹרף זה המתנשא למעלה ונשקף משם בעיניו הנוצצות ומתפלא על כל השממון הזה...

ושוב צריחה נואקת וקובלת על השממה...

ומעל ההרים המוארים באור טמיר פַנְטַסְתִּי נראה לעיניך המיוגעות תבנית איש רם הקומה, לבוש בדים, תלתלים שחורים פרועים על ראשו ומכסים חצי פניו, נופלים על כתפיו ועל חזהו – היגון הדומם בעצמו עומד כאן ומניד בראשו הכבד, עלינו פליטי-ארץ העזובים...

יודע אתה שאין זה אלא זית גלמוּד, אך מרגיש אתה שאילן זה הוא הוא אותו היגון הגדול שאינו יכול לצרוח, לשאוג ולתבוע...  דומם מרפרף פה רוחו בתוך חלל זה המלא פַנטסיה המאיימת ומבכה בלי קול ובלי דמעות על כל הדוויים ורצוּצי החיים, על כל העייפים והמיוגעים הללו...

– אָ–חָ–חָ–חָה! – נאנח האחד.

– נוּ, רבונו-של-עולם!...  עונה שני.

ושוב דממה הרת יגון דומם...

והנה נער אחד, שאביו גורר אותו עמו לעבודה, מתחיל רועד בכל גופו, גונח ופורץ בבכי כשהוא נופל ומחבק את צוארי אביו העלוב...

– שתוק! – גוער בו אביו מר הנפש. 

– הס! – שתוק! – סתום פה! – נוזפים בו גם אחרים, אבל זה אינו משתתק...

– אם לא תסתום את פיך אחנקך תיכף ומיד! – תוסס עליו בקול נחר מר נפש אחד בזעפו...

הכל מתיראים שמא יגעו גם הם בבכיה מכאֵב נעכר ועלבון חונק – והם הרי גדולים, באים בשנים הם...  וזוג עינים שחורות השקועות עמוק בחוריהן לוחשות כגחלים לעבר הנער בצער כבוש, בכעס ובגעגועים, ואינך יודע מה "זקן" זה מוכן לעשות לנער – עד שהוא פולט איזה קול עמום ואומר:

– התחילו, בעזרת השם!...

והוא חוזר ומתכוץ ומתכסה באדרתו הקרועה והבלויה...

– אבל תמיד ככה – נעור ומתרגז אחר – תמיד מתחילים אלה הבחורים ליַבּב בזמירותיהם הנבזות עד שהם מביאים לידי כך...  געגועים יש להם ימח-שמם לציצליסטיות ולציצניסטיות ושאר מיני בתולות שהיו להם...  אומ...  מ...  אילו הייתם כמונו...  אילו היו לכם צרות כצרותינו לא הייתם מיבבים – אלא שותקים!...  אנחנו עזבנו שמה נשים וטף...  יודעים אתם מה אלו אשה ובנים?...  כשאני זוכר את מתּלי שלי...

אבל כאן דבורו נפסק – וקול הנער נדחף מתוך חבָטה אחת.

– מה ציוניסטל זה רוצה?! – צריך להשתיק את זה – שמא...  שמא יתחילו הכל בוכים...

וידים אחזו בנער והתחילו מטלטלים אותו...  ערבוב של גופות נושמות...  עד שהתחיל האב צורח:

– הרפו כלבים! – הרי גם אתם אבות לבנים! – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

והנה צלצול פעמונים מונוטוני – אורחת גמלים באה מעבר הירדן – והכל נדמו כמו נקפאים על מקומם, שוכבים כמתחבאים, מבלי השמיע אף הברה קלה. 

הנה האורחה, הנה שורת הגמלים ורוכביהם הערביים הפראים...  הם נראים לאור הירח כשהם נדים על הדרך המתפתלת בין ההרים, נטויי צואר יצעדו ועל גביהם מתנועעים בעליהם כמו אחוזי שינה...

שירה אחת גלמודה ועגומה משתפכת ונובעת מבין הצלילים.

– יַ-לֵילִי, יַ-לֵילִי, יַלֵילִי...

וקובל הקול הצעיר...

– ה...  האי! – מנצחת קריאה בטוחה על הגמלים, והגמלים קרי הרוח מַפנים את ראשיהם לצדדין כמרגלים וחוששים לדבר מה וממהרים ללכת – הנה הם ממולנו...  ופתאום כחמישים יריות מחמישים רובים הרעימו והבריקו בבת אחת ובזה אחר זה!...

רעמי-רעמים מתפוצצים באלפי הדים ומעוררים את ההרים בחרדת-אלהים...

והפועלים טעוני פחד וזוָעה מוטלים דוממים כמתים, כאבנים...

רק אחד התחיל באנחה ולא גמרה...

– "ה' ירחם"! לוחש האב לאחר שעברה האורחה וקולו נחנק ונפסק...

ואחד הצעירים התחזק וישב והתחיל בקול מתאפק:

– עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן,

שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים...

– הס! הס!...  גוערים בו הזקנים בלחישת יראה; אבל הוא אינו נשמע להם ומושך בדממה:

לָנוּ עוֹד הָאָרֶץ תִּהְיֶה

וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹנִים...

– מה אתה רוצה ממנו?...  שואל אחד מתוך חרדה ובהלה.  אך זה מעיז קולו עוד וחוזר בעקשנות מיוחדה:

לָנוּ עוֹ-עוֹד הָאָרֶץ תִּהְיֶה

וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹ-נִי--ם! – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה