_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יקותיאל

ש. בן-ציון

לתוכן הענינים

 

אבותיו של יקוּתיאל, אייזק וּשפּרינצא אשתו, היו דרים בכפר אחד קטון בבסרביא.  אייזק היה חוכר לו בכל שנה ושנה חלקת-אדמה, חורשה ושותל ומגדל בה טבק בימות הקיץ, ועוסק בעבּוּדו בימות-החורף, עד שהוא מוציאו למכירה.  וּשפּרינצא – עֶסקה עם העופות שגידלה ורבּתה תוך חצרה, ועם שתי פרותיה, שהיו שופעות לה חלב מעגל עד עגל – ופרי מעשיה, ביצים ובני עוף ומעשי חלב, הריהי מוציאה למכירה בעיר הסמוכה.  ויקוּתיאל בנם, קטון שהיו קורין לו בלשונם: "קיסיל" – נער מזורז היה ועֵזר כנגד אבותיו בכל ימות החמה, פעמים עם אביו בשדה הוא עושה ופעמים עם אמו בבית הוא מתעסק; ובימות החורף, שהעבודה אינה מרובה בהם, הריהו הולך יום יום לכפר שני, הסמוך להם מעבר להר, ולומד שם מפי השו"ב "סידוּר" ו"חוּמש" וּכתב, עד שהוא גומר אחרי פורים ב"הגדה" וקידוש של פסח – ונעשה שוב חפשי לביתו ולאבותיו ולנטיעותיו, – נטיעות של עצי פרי, שהתחיל הקטון נוטע בתוך החצר הרחבה שלהם.

החצר – עיקר עולמו של יקוּתיאל היה נתוּן בתוכה.  שם הבהמות, שתי הפּרות ועגליהן והסוּס הטלוא שחור על גבי לבן, שיקוּתיאל נוהג שׂררה עליהם – הוא גוזר ומפקד בלשון אדם, והם שומעים ונשמעים לרצונו; הוא גוזר ומפקד בלשון חיהם, שגם הם נזעקים לקולו, אחריו ירוצו ואליו יהגוּ ויצוחוּ לבקש אכלם; שם גם הכלב, וזה מכל-שכן בר-דעת ובר-ידידות הוא.  אך הנטיעות שזה השנה השלישית עוסק יקותיאל עמהן, אלו הרכות, שידו נוטעתן, והן נקלטות ומשׂתגשׂגות לעיניו, חביבות עליו מכל חי. גם אלו נראות לו כנפשות חיות, הוא דואג לגידוּלן ולחינוּכן והן כאילו מתרפקות עליו כתינוקות הללו ומודות לו שהביאן לחיים, להתענג באור החמה וללבלב בזיו העולם, והרי הן מבטיחות לו פירות ופירי פירות...

שעשוּעים וידידוּת לו ליקותיאל בתוך חצרו, מה שאין כן בתוך הכפר בין הנערים בני גילו, – הללו גויים הם להם, והוא האחד יהודי הוא ביניהם.  לפנים היו יושבים בכפר זה עוד יהודים, אבל אלו כבר גורשו מכאן ונשארו אך אבותיו והוא ב"זכות ישיבה" שלהם מימים ראשונים.  ויודע הוא יקוּתיאל, שאותו ואת אבותיו על-פּי "החוק" אסור לגרש מתוך הכפר...

*

אך "איסור" זה גם עליהם לא חל לעולם.

באה שעת פקודה לאבא אייזק ונקרא לתרגילי הצבא בחיל המילוּאים.  הלך ועשה בעיר המחוז כחודש ימים בעבודתו, ולבסוף אירע בו מעשה, שנפלה חבית של כרוב כבוש על ידו וריצצתה.  הובא אייזיק מן המחנה לבית החולים ונתעכב שם כמה שבועות עד שחזר לביתו.  והנה, אך התחיל אייזק עוסק מתוך נחת-רוח של שחרור ורפואה בלקיטת הטבק, שעלה יפה בשנה זו – ובא פקיד השליט על המחוז לפקוד על הכפר.  נפקד לפניו גם אייזק היהודי ומצאוֹ כולו חטא ועבירה, – שכן חוכר הוא יהודי זה אדמה של כפרי ועובדה, ובכדי להתעלם מפני הרשוּת הריהו מערים וחוכר גם שם של גוי וכותב את העסק עליו.  ולאחר שמצא הפקיד עוד, שיהודי זה כבר פֵּרש מישיבתו בכּפר, כל אותם הימים ששהה בעבודתו למלכות, וברפואת ידו בעיר המחוז – קפץ והורה מיד, שבכך פקעה כבר "זכות הישיבה" של רמאי יהודי זה, וגזר בחמתו (דרכו שתהא חמתו בוערה בו בשעה שהוא שתוּי) ופקד באיום רב על זקן הכפר לשלוח את אייזיק עם כל ה"בֶּבֶּכָאוֹת"[1] שלו עוד בו ביום! –

והכל נעשה כמצות השליט בו ביום, מבעוד יום.

שעה אחת – וכל מטלטליו של אייזק נטענו על גבי שני קרונותיהם של שני שכניו שטיפן וניקיפור, ונאסרו שוֹריהם אל הקרונות ונאסר הסוס הטלוא אל עגלתו גם הוא, ונתפּשׂוּ האוָזים ונאסרו גם הם והוּטלוּ לתוך העגלה (את התרנגולים הפריחו הקטנים שבכפר בשעת המהומה ופיזרוּם לבין החצרות...( ושתי הפרות ששבו מן העדר עם הַעֲרֵב-שמש נתפשוּ גם הן ונאסרו בקרניהן אחורי הקרונות – וכשהרים זקן הכפר את מטהו הארוך כלפי השער ופקד: "לדרך" – לא שקעה עדיין כל החמה מאחורי ההר, אלא חציה...

וכששקעה, – משכו שטיפן וניקיפור איש בצמד שוָריו, ונמשכו הקרונות וזזוּ עם כל הכבוּדה שנתגבּבה עליהם, ונמשכו אחריהם שתי הפרות בעל כרחן כשעיניהן פוזלות מן הבהלה ועגליהן מתלבטים בין רגליהן ביניקה ונמשכים גם הן עמהן, ונמשך אחריהן גם אייזק לדפקן שלא תתעקשנה כך בדרך, ומשך מאליו גם הטלוּא והוציא את העגלה עם שפּרינצא ויקותיאל והאוזים שבתוכה – ושממה החצר...

רק שכנים אחדים נשארו עומדים לפני השער, כשהם דנים בצבּוּר על ה"חוק לישראל", – מזכירים: "אייזק" – ושוחקים, מבטאים: "שפּרינצא" – ושוחקים.  ואמרים: "קיסיל" – וגם כן שוחקים, כאילו אך עתה עמדו על שמותיהם של הללו שמשונים הם.  וּבוֹשוּ אייזק ושפרינצא ויקוּתיאל גם להביט עוד פעם אל ביתם מאחוריהם...

רק האוזים ספקו גפּיהם, התחבטו וצָוחו כי צר להם, צוחו בחוצות בחללו של ערב, שלא כדרך אוזים בשעת מנוחה זו – וּבוּשה גדולה נתבייש אז יקוּתיאל בפני כל הכפר על-ידי האוזים הללו...

ובעיר, לאחר שהטילו שטיפן וניקיפור את כל המטלטלים בחצר אחת, ושילם להם אייזק שכר טרחתם והלכו להם לחזור אל הכפר, ויקוּתיאל ואבותיו נשארו עומדים על הערבוּביא – ידע הבן כי מעכשיו איסור אחר חל עליהם – איסור לשוּב אל הכפר...

*

אולם לא כן חשב אייזק אביו: גם כל יודעי דת ודין שבעיר אמרו כי לא ב"חוק" גורש מן הכפר ועוד שוב ישוב אם אך השתדל ישתדל.

הפרות גם הן לא הכירו באיסור חדש זה, ועוד בו בלילה ברחו עם עגליהן מן העיר ושבו אל הכפר.

ולמחרת הלך אייזק אחריהן לכפר, – אותן להשיב ואת הטבק ללקטו ולאספוֹ.

וביום השלישי שב אבא אייזק והתחילה אמא שפּרינצא בוכה ומיללת – הפרות ניטלו ונשחטו, והטבק – הגוי שכה בו לעצמו בזכות שמו שנקרא עליו, ואין עוד לאייזק כל חלק בו, ואומר אבא אייזק, שעכשיו אין לו אלא למסור דינו לערכָּאות...

אמנם עם הגנבים שוחטי הפרות אינו יכול לדון, שתקיפי הכפר הם – והיאך ירגיזם עליו בשעה שהוא מבקש לחזור אל הכפר? על הטבק שנגזל אינו יכול לדון בדיניהם, שהרי באמת כתוב הוא על שם הגוי.  אלא על מי יש לקבול? על הפקיד שגרשהו שלא בחוק.

ויודעי דת ודין אומרים, שעתיד הוא הפקיד לקבל נזיפה חמוּרה על מעשה זה, אם אך ישתדל אייזק בדבר...

והתחיל אייזק משתדל, לא לנזיפה שתבוא על הפקיד, אלא ל"התּר ישיבה", שיוכל לשוב למקומו ולחדש ימיו כקדם לאחר חורבן זה שבא עליו שלא בחוק.  כי מה יעשה בעיר? תלוּש הוא פה, וביתו וחצרו שם עזובים, והם הולכים ונחרבים – ושוקד אייזק על פתחיהם של בעלי הערכָּאות, ושוקד ומשתדל ומתדלדל, והערכּאות אין להם סוף...

לבסוף יצא אבא אייזק חגוּר בחבל, "הקוּטשמָא" בראשו והמקל בידו (ימי הסתיו באו אז) ובחיקו מכתב בקשה – והריהו הולך רגלי, לבוא להתנפל לרגלי שׂר-הפלך שבקישינוב ולהתחנן, בבקשה שבכתב ובבקשה שבעל-פה, כי ירחם עליו וישיבו על זכוּתו, כי דל הוא...

הוא יצא לדרך המרופשה ביום המעונן – ובעל עגלה אחד מצאָהוּ לאייזק בערב סמוך לקישינוב, כשהוא נשען תחת אילן בודד שענפיו נתערטלוּ, ויושב אייזק תחתיו על שלכת העלים ומנמנם ואינו מרגיש כלל בגשם... לקחוֹ זה והביאוֹ לקישינוב והכניסו – לבית-החולים...

ונודע הדבר לשפּרינצא רק לאחר שבעה ימים כשקראוּה לבית הרב מטעם-הממשלה, ואחר כך החזירוה משם שתי נשים לביתה, כשהיא מטפחת על ראשה, צורחת וצועקת ליקוּתיאל בנה: "קדיש! קדיש! אמור קדיש לאבא שלך!" –

כנראה, נצטנן אבא בדרך וּמת בבית-החולים – – –

*

לאחר "שבעה" הכניסה שפרינצא את בנה לחנות אחת של מכולת ונעשה שם משרת; משרת קטון בן שלוש עשרה שבעל הבית דוחקו, והמשרת הגדול דוֹפקו – ושכרו שיורי סעודה שהוא אוכל בקרן זוית שבמטבח, עד שהוא נעשה "אדם".

לפנות בוקר יוצא יקוּתיאל ובא אל החנות להיות אץ ורץ בשליחות ובטלטוּל סחורות, ובשעה העשירית בלילה הוא חוזר אל בית אמו, – בית של קרן זוית אחת בדירתם האפלה של זוג זקנים, מטליא-נעלים אחד ואשתו הסומה.

בא הוא יקוּתיאל כשבשרו קרוּש מקור, ומיד הוא עולה על גבי התנור, כי שם משכבו, ונופל שם ונרדם מיד בתוך החמימות, בעוד שאמו עדיין יושבת לה בשתיקה על עבודתה בתוך מיטתה – היא מורטת נוצות של אוָזים.

בשתיקתו של הלילה ודאי מזכירה אמא שפּרינצא לעצמה כל הֶהָיָה לה זה לא מכבר – את בעלה, את פרותיה ורוב עופותיה, את דירתה ואת חצרה עם הנטיעות הרכות והערוגות הירוקות...

אותו בית גם קונה אין לו – וזכו בו חינם השכנים שלצדיו ועשוהו מעון לחזיריהם...

ודאי זוכרה היא אמא שפרינצא את כל אלו, ואף על פי כן היא אינה בוכה עוד ואינה נאנחת אפילו; היא רק משתעלת, ובשעת שעול היא פונה לצדדין, שלא להפריח את הנוצה המרוטה מתוך הנָפה...

כנראה, גם היא נצטננה, – שכּן בתענית אסתר גם היא מתה.

שטף של דם נפלט פתאום מגרונה לתוך הנפה על הנוצה הלבנה – ונפלה ומתה.

הסנדלר הזקן ספּר כך, כשבא מתנשם אל החנות וקראוֹ ליקוּתיאל שיבוא – ומיד נדמה ליקוּתיאל שלא בחנוּת הוא בין הקונים, אלא יחידי הוא עומד במרחב של תוהוּ.

ונחשול של פחד הממוֹ וסכר גרונו – – –

*

העבודה המרובה בתוך החנות, שהקונים מצויים בה תמיד – מידה טובה יש בה שהיא מטרידה מיקוּתיאל את הצער שבלב, אבל בשבילה הרי אין ספּוּק בידו לומר קדיש על אבא ואמא שמתוּ בחורף אחד...

בא יום השבת – והרי פנאי לו ומנוחה לו בו וגם קדיש הוא אומר בו – אבל מה גלמוד הוא ביום זה.  אכל את שיוּרי הסעוּדה של שבת בקרן זוית שלו שבמטבח – עכשיו מה יעשה בגופו? יחידי הוא במרחב של תוהו, והגרון נסכּר עד כדי חניקה – לאן יבוא?...

בא הוא לבית-התפילה שברחוב הסמוך – בית אחד נושן ונמוּך, שִיחֲדוּהוּ להם בעלי-עגלות ושואבי-מים לתפילה ול"מלה יהוּדית" ביום השבת. בין היהודים הללו, שגם הם מתיגעים כבהמה גסה בעבודתם בימות החול, מרגיש יקוּתיאל בטעמו של שבת, ובפניהם אין הוא מתבייש לא במראהו ולא בבגדיו המוּרבּבים.  הוא נכנס ומתישב אצלם וביניהם אצל השולחן הארוך ושומע עמם יחד בפרשת השבוע ובהפטרה, שקורא ומפרש לפניהם זקן אחד נמוך וצנום, רב יחיאל שמו.

דברי תורה אלו של פרשיות הקיץ אינם מוּבנים ביותר ליקוּתיאל, אבל מכל מקום נחת יש בשמיעתם. כאן רב יחיאל יושב באמצע, היַרמוֹלְקָא בראשו, והריהו שלוַת שבתון, ושם, בעזרת הנשים, מעבר למחיצת הקרשים, זקנה מקריאה אחת כמוּסה שם עם חברותיה ואף היא קוראת שם בקול של צניעוּת ורחמים – ומעצים הוא יקוּתיאל את עיניו ודומה עליו כאילו גם אבא שלו יושב כאן וגם אמא שלו שם היא – – שם – אשר שם יגיעי כוח ינוחו, חדלי רוגז, ויושבת לה שם חבורה אחת בסוּכת-שלום שלעולם הבא ונהנים להם מדברי תורה הנאמרים בעלמא... והרי גם הכפר, החצר ונטיעותיו ורוב עופותיו ואותו ההר הירוק – ומתעורר יקוּתיאל מתוך בּעתה, פוקח עיניו מתנומתו, מביט לצדדין – ואינו מתבייש בפני היושבים עמו לפני רב יחיאל...

הם – גם מהם יש מי שראשו נפוּל ופניו סמוקות מתענוּג שינה ודברי תורה.  הישן – יש שהוא נופח בשׂפתיו, ויש מי שהוא נוחר מחטמו, ויש מי שדרכו להיות דובב ורוטן לתוך זקנו – אך אין חבריו מתביישין בו ואין גם מלעיג לו.  אף רב יחיאל קורא לו כדרכו בשלוַת השקט, רואה את הישן ואינו מתרעם על מיוּגע זה שנרדם בשעת מנוחה – יערב לו לזה נמנוּמו, והוא, דיו שהוא קורא ומסביר למי שעיניו פקוּחות עדיין...

ונעימים הם דברי תורה...

ונעימים הם גם פרקי התהילים, בהם גם ניחוּמים רבים יש, – "בהם", כלומר, בזמרתם הנוחה, בנעימה זו שיש בה ממידת הבטחון עם מזג של געגועים גדולים.  לאחר פרשת השבוע מתחילים מיד כל הגרונות מסלסלים נעימה זו בקולותיהם הגסים ובפירוּט מלים חזק – ודומה היא נעימה רכה זו כתינוקת עזובה אחת נעלמה הקוראת ומיבּבת בתוך הדוּת...

ומתגלגלת הנעימה ומושכת את הלב, נובעת מן הלב ונכנסת אל הלב ומחממת את הנפש, – ומוצא הוא יקוּתיאל שגם העיר יש בה תענוג שלה.  תענוג שאין בכפר דוגמתו –

*

ועברו שבתות הקיץ ובאו שבתות הסתיו ושינו המסוּבים את מקומם וקבעוהו אצל התנוּר, ואף-על-פי שזה עדיין אינו מוּסק.  צפופים ועטוּפים יושבים לפני רב יחיאל כל שומעי תורתו.  קור וטחב מבפנים ומחוץ, מבעד החלונות הטפוחים, ערפל ורפש ושמים כעשן נראים, – ורב יחיאל מצטמצם בתוך אדרת האטלס שלו הבלוּאָה, חובק ומכניס כפוֹתיו לתוך בתי היד, על ראשו כובע מעוּך של בֵּיבָר נתון על גבי הירמוֹלקא, ומבקש הוא הראש מחבוא חם בין כתפיו – קר ועכור לכל נפש...

והנה נצנצו משקפי רב יחיאל וּפתח:

"נא-אָ-אָ... ויאמר ה' אל אַברם" – זכה אברם שהקדוש-ברוּך-הוא יהא אומר לו.  ומה אמר לו? "לך לך" – להנאתך ולטובתך – "מארצך" – מן הארץ שנולדת וגוּדלת בה והכל מכּירין אותך בתוכה, ו"ממולדתך" – ממשפחתך תלך לך, מאצל הדודים והדודות ושאר כל הקרובים שלך, "ומבית אביך" – אפילו מאבא ואמא שלך הזקנים תלך לך.  ולאן תלך? "אל הארץ אשר אראך" לאחר זמן, ולעת עתה, לך ואל תשאל: לאָן? – אלא לך והיה נע ונד בארץ..."

כך הולך רב יחיאל ומסביר ומטעים את הכתובים וכוָנתם ומדבר לתלמידיו הגסים כסבתא זוֹ המספרת עם נכדיה הדקים – וכמה מובנים הדברים הללו ליקוּתיאל: רוח קרה וטורדת נופחת מבחוּץ, ונתזי גשם דק נזרקים בזעף על גבי זכוכיות החלונות, – ואברהם אבינו הולך לו שם על פני ארץ רחבה ושׂדות רחבי ידים המוּארים בחמה, הוא הולך ועדריו עמו, וכל מחנהו "והנפש אשר עשוּ" והכניסו תחת כנפי השכינה הולכים עמו בחבורה...

את הכל מבין כאן יקוּתיאל ומרגיש, מרגיש מיני געגועים לשם – לשם...

אברהם, יצחק ויעקב – כולם קדושים וכולם גם רועי כבשים ועזים, עובדי אדמה, חופרי בארות שם בארץ-ישראל, ארץ חיטה וּשׂעורה וגפן וחרובין – וּמתגעגע הוא יקוּתיאל, מתגעגע לו בשתיקה, ופעמים גם אנחה יוצאת מלבו, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וחרבו חצרותינו, ובזזוּ בהמתנו ושיסו שדותינו –

ומשחשכה בבין הערבּים, התחיל נכנס לבית התפילה אברך אחד מלוּבש נאה וחם, – זה מורה הוא לבני העשירים, ואף-על-פי-כן מדבר הוא עם דלת-העם אלו שבבית-התפילה, כאח.  "אחים" – הוא אומר – ומתחיל דורש לפניהם בעניני ארץ-ישראל, מספר הוא לעניים מרוּדים אלו, היגעים כשור בתוך הקרה והרפש – על הישוב שעושים אחינו בני-ישראל שם בארץ-ישראל, שהם נוטעים שם כרמים ופרדסים, זורעים שדות וקוצרים תבואה, ואיש תחת תאנתו ישב בחרבוני קיץ... בנוה שאננים יֵשֵבו, ב"מושבות" שהן מיני כפרים נאים.  שכל יושביהם יהודים, אחינו בני ישראל – – –

ומתגעגע הוא יקוּתיאל גם לארץ-ישראל זו...

געגועים לו ליקוּתיאל יום השבת.  אבל ששה ימות החול יש בשבוע על יום אחד של שבת – ובימים הללו, כמה קשה, טורדה וכבדה היא העבודה שהוא עובד!

העבודה בימות הקרה הללו של סתָו זועם, – כפות ידיו אדמו צבוּ ושחרו ועורן נתפקע, ופניו ובגדיו לכלוך ורבב; אבל שלושה רובל הוא מקבל כבר בחודש, ובשכר זה הריהו נושא גוּשי מלח, פחי נפט ודגים מבוקעים ומלוחים למיניהם וכיוצא באלו, והכל כל כך קר, לח, ומלוח, מחלחל ומחטט את העור וּממעך את העצמות, ובעל הבית דוחק והמשרת הגדול דופק והקונים מלעיגים, וזיבת החוטם גם היא מעליבה ומטרידה, וראש החוטם קודח ומחלחל כפצע, ובכל הגוף קר עד כדי לרעוד כדג, ואין תרופה כנגד הקרה אלא הריקוד – ומרקד הוא יקוּתיאל פעם בפעם.

רואה בעל הבית שיקוּתיאל רוקד, והריהו אומר לו: "מפני מה אינך עושה לך, גולם, בגד של מוכין לחורף?" – רואה יקותיאל שבעל-הבית נתן דעתו עליו וערב לו, והריהו מֵגיס דעתו, מטפח ידיו על כתפיו מתוך ריקוד ואומר: "לא איכפּת! בשביל חורף אחד זה אינו כַּדאי להוציא כסף על בגדים חמים!" "פּרא אדם!" – אומר בעל הבית, "תעשה ויהא לך גם לחורף הבא".  ומשיב לו יקותיאל: "לחורף הבא – בארץ-ישראל אהיה!"

– "כלום קרובים יש לך בארץ-ישראל?" "ודאי!" – משיב יקוּתיאל – "הרי אברהם, יצחק ויעקב שם!" – וּשחוק תקף את כל העומדים בחנות.  אבל יקותיאל אינו מתבייש והוא מסביר את הדבר: "אני – חביבה עלי עבודת-האדמה ושם הרי אמצא לי עבודה במעדר ובמחרשה אצל אחינו בני-ישראל הקולוניסטים".

ומשעה זוֹ עבר ובטל השם יקוּתיאל מעל הנער...

– "ארץ-ישראל-איד! העלה פח שמן מן המרתף" –

– "קולוניסט!" מהר ושקול שני פּוּדים סוּדאַק"[2].

ויקוּתיאל רוקד לעשות, רוקד בכדי להתחמם, וכעין מראה מרקד עם זה לעיניו: הוא עומד עודר תחת האילנות שבגן, שם... וכל חימה אין לו חלילה על הכינויים שמכַנים אותו כך, אדרבא, טובות מנבאים לו אלו, ישועות ונחמות הם מבשׂרים לו בשעות הקרות והרעות הללו, וכדאי לו שהוא מקמץ וצובר כל שׂכרו להוצאות הדרך, לשם...

*

... ובתוך כך נטרדו בני-יעקב מארץ-ישראל ובאו מצרימה ותקף שם עליהם השעבוד – וכאן גבר הקור עד מאוד, קור שכל האברים נקשים בו וכל הבשר מצטפּד על העצמות, ודומה הוא יקוּתיאל כי עוד מעט ויהי כאחד מנציבי מלח הללו הצורבים ואוכלים את הידים בקרתם...

נתעוררו אז על ה"קולוניסט" ברחמים לתת לו "תמיכה": נתנה לו בעלת-הבית יאַק בלה וקרוע –ולבשוֹ יקותיאל וחגר עליו בחבל; נתן לו המשרת הגדול קוּטשמא[3] קרוּחה – ושׂם אותה יקוּתיאל על ראשו, ונפלה לו עד עיניו; נתן לו בעל-הבית שׂק אחד – ויקרעוֹ יקוּתיאל לשנים וכרך את הקרעים על רגליו וקשרם במשיחות הדק היטב, – והכל שמחים ושוחקים למראה ה"ארצישראלי" שלבוש הוא כסוחר מוֹסקבי לחוֹם לוֹ:

– "קולוניסט! טלטל מכאן חבית העיטרן".

וחבית חשוּקת ברזל וצרור סמרטוּטין חשוּק חבלים זזים יחד ומתגוששים בתוך החנות.

– "ארץ-ישראל-איד – חבילת חבלים תן!"

ומזדרז צרור הסמרטוטין, עולה בסולם ומוריד, והסחבות והחבלים מסתבכים כאחד ומתגלגלים ארצה.

– מתוּן, מתון שבור הראש! – קורא המשרת הגדול –

– אין דבר! – עונה הצרור – מי שהוא לבוּש יפה ורך אינו מרגיש בנפילה!

והכול שׂוחקים.

... והנה זה שבט בגבוּרתו עומד: קרח אכזרי ושלג חורק כרשע, וּכפור וערפל חודרים עד העור – ובני-ישראל כבר יצאו ממצרים, נשתחררו מן השעבּוּד ועברו את הים בשירה, – ו"הארצישראלי" מצטער שהוא עדיין אסור וצרור בתוך סמרטוּטיו ונתוּן בשעבּודם...

ה"בגדים" הללו שהיו למשל בפי כל באי החנות, כבר פג חומם ואינם אלא כבדים ומכבידים כסד.  כל מיני רְבָב ושומן ספגו לתוכם ונעשו כריקוּעי פחים, ואף-על-פּי-כן כבר נקרעו ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.  וסחבות וחוטים ומשיחות תלוּיים בו ב"קולוניסט", ובכל אשר יפנה – יסתבך...

וקר לגוף ומזדהם הוא על הנפש בתוך קלפּה קשה ומסואבה זו, שנסמרטטה עליו, – ומתי זה תשוב רוח אביב והוציאה אותו לחפשי מתוך אסורי הסחבות ויסורי הקור?

... תכלת וארגמן ותולעת-שני, זהב וכסף ואבני מלואים – בגדי כהונה עושה בצלאל לתפארת, ויקותיאל עדיין הוא מסתבך בתוך סמרטוטיו המסואבים, והאביב טרם יבוא לגאלו...

*

והאביב בא, וחג הפסח בא ועבר, והרי בוקר צח ומצוחצח של ראש-חודש אייר.

– מה לו לקולוניסט שעדיין לא בא היום? – שואל בעל-הבית לאחר שנפתחה החנוּת.

והנה זה בא יקוּתיאל כשהוא לבוש בגדיו החדשים שעשה לו לחג-הפסח, כאילו יום-טוב לו היום.

"ראה-נא", קורא המשרת הגדול, "התלבש הקולוניסט כבן-מלך! בחיי ראשו, שהוא הולך כיום לארוש לו כלה!"

"לארץ-ישראל אני הולך היום!" משיב יקוּתיאל.

"לך ושבוֹר לך זרוע אף קדקוֹד!" אומרת בעלת-הבית, "בא הוא בחצות היום ועדיין הוא עומד ומליץ הלצות".

"הניחו לו וילך", אומר שוב בחכמתו המשרת הגדול, "סבתא בת שמוֹנים יש לי בארץ-ישראל, וחייכם, אם אך תראהו מלוּבש כך – מיד תתאהב בו ותנַדֵן לו את התכריכין שלה!"

"די! רב לכם בהלצות!" נוזף בעל-הבית, "לך, קולוניסט, ופתח חבית של סוּכר".

ויקוּתיאל שׂחקת מבוּכה על פניו – והריהו מתגבר ואומר: "אבל באמת... באמת בעל-הבית... ישלם לי כבודו בעד החודש... שכּן באמת אני יוצא היום לנסוֹע..."

"לאן?" תמה בעל-הבית ונתן בו עין בוחנת.

"לארץ-ישראל"...

"כל חלומותי לראשו של זה!" אומרת בעלת-הבית מתוך תמיה וּבהלה, "הראיתם עוד מימיכם משוּגע כזה?"

המשרת הגדול מלעיג, הקונים מלעיגים, בעלת-הבית חוקרת – אפשר לחנות אחרת הוא עובר לשרת? – הכל שוחקים, ויקוּתיאל דמעות יוקדות בעיניו – למה הם מלעיגים?

רק בעל-הבית עמד ולא לעג... ולבסוף אמר מתוך כובד ראש: "מי יודע אם לא עתיד הוא זה ללעוֹג לנו..."

והוציא בעל-הבית מן הארגז שלושה רוּבל ונתן ליקוּתיאל ואמר עוד: "הרי לך שכר חדשך".  והוסיף והוציא עוד רוּבל אחד ואמר לו: "וזה לך טיבוּתא".

"לא, זה אינו מגיע לי", אמר יקוּתיאל.  הוריד פּניו מחמת בוּשה ואמר שוּב: "אפשר רוצה כבודו, ואמסור את זה לצדקה בארץ-ישראל... רב יחיאל אומר: כל המוליך מעות של צדקה עובר דרכו בשלום... גם הוא נתן בידי עשר פּרוּטות..."

והכל עמדו ושָתקוּ...

נשמעו רק דברי בעל-הבית שאמר: "כך... כך כתוּב: 'שלוּחי מצוה אינן נזוֹקין'. טוֹל, יקוּתיאל, רוּבל זה ותן אותו לעניי ארץ-ישראל, ולך לשלום!"

ופשט לו בעל-הבית את ידו, ופשטו לו הכל את ידיהם – ונשמעה גם אנחה בתוך החנוּת...

מי מהם נאנח? לא ראה זאת יקוּתיאל.  אך נדמה לו בצאתו, שהכל שם רוצים גם הם לארץ-ישראל...

*

ובא יקוּתיאל והגיע למושבה בימי הגורן, ומיד מצא לו שם עבודה.

ראהו בעל-הבית שמתכשר הוא הנער במלאכה ואוהב עבודה הוא, ושכרוֹ להיות פועל תמידי בתוך ביתו.

והרי עבודה בשדה, והרי כפר של יהודים, והרי חצר רחבה ונטיעות בה, והרי רפת ואוּרוה וּבהמה בהם: הסוּס מכירו, החמור יודעהוּ, ושתי הפרות מביטות אליו בעין טובה...

הסוס סוּס אביר וגא ואמיץ הוא, ורוקד תחת רוכבו כסוּסי הפריצים; החמור בהמה קטנה וענוָה, שקולה כשוֹפר ילך, שתי הפרות שתיהן שחורות ומבריקות, אך רחמנות על פּאר ראשן, הקרנים שנגדעו... היאך מהתלים כך בבהמה?

והנטיעות – הרי פרדס צעיר, גן-עדן ממש, ובאר של מכונה ובריכת מים בו, והימנה משלח יקוּתיאל מים לנטיעות הרכוֹת...

ושורה של גמלים עוברת שם בצלצוּל פעמונים – אכן, ארץ-ישראל זו!

נושא יקוּתיאל עיניו על סביבו: גבעות חמוּדות מקרוב, גבעות תלתלים של כרמים והרים-תעלומות מרחוק, הרים מוּזהבים באור הבוקר, כחוּלים בצהרים ומאדמים לפנות ערב, ערפּלי טוהר להם – ויקוּתיאל כחולם.

ועוד דבר אחד טוב כאן ביותר: על שולחן אחד עם בעל-הבית ובני ביתו הוא אוכל, ובחדר הילדים הוא ישן כאילו קרוב בן-המשפחה הוא.  ולא "קיסיל" הוא עוד, אלא יקוּתיאל (קרא: יקוּטיאל) בפי הילדים!

ועוד דבר טוב אחד משעשע – עברית, לשון הקודש הוא זה מדבר עם הקטנים.  ובני-חיל הם השובבים הללו!

וגם זה טוב – ישנים כאן בדלתים בלתי נעולות...

ועוד ועוד דברים טובים יש – שבעצמו אינו יודע היאך יאמר זה; לכאורה, הרי יודע הוא מה הם, אבל אינו מכיר לאמרם – ואך בת-צחוק מתעלסת על פניו.

רוצה היה לדבר מה, להגיד לאדם או לבהמה – ואינו יודע מה? – והריהו מרנן...

אבל רוצה היה לרנן בקול מושך ומתגלגל כערבי – כך, דומה, הוא יותר נאות לכאן – אבל אין גרונו נשמע לו...

מכתב, מכתב היה צריך לכתוֹב... למי? אל מי יש לו לכתוב?...

אבל צריך היה לכתוב; כדאי היה לכתוב לרב יחיאל, למשל.  הוא ודאי היה נהנה מזה.  ואפשר היה קורא אותו גם לפני שומעי תורתו – וידעו גם הם היכן הוא "קיסיל" עכשיו... וצריך דוקא לכתוב עם זה גם פריסת שלום לבעל-הבית ולמשרת שלו! – –

וכמה פעמים מהרהר יקוּתיאל בנוּסח של המכתב, גם בעל-פה לעצמו קורא הוא מתוך אותו המכתב שכדאי היה לכתבו... אבל כלום כך כותבים בני אדם מכתב?... מעולם לא שמע שיכתבו כך באגרת... ולא עוד, אלמלא בא לכתוב כך, הרי צריך היה להיות יושב וכותב ימים ולילות, – שכן הכתב הרי אינו דבּוּר פּה.  מלאכה הוא, מלאכה שאינה נעשית כך במהירות וכלאחר יד...

והוא אינו כותב – וחסר לו איזה דבר, דבר טוב, אך טוב לו גם בחסרונו זה עד שהלב כמו רוקד לזכר חסרון זה...

ובלילה יש שהוא רואה את עצמו בחלום והוא רץ, רץ ומקפץ מעל הגבעות אל ההרים ההם, והוא מריע בקול בשעת ריצה ומנענע בידיו, כעוף זה בכנפיו, רץ הוא לקראת מה בחדוַת ילדים, ובגבורה משוּנה הוא מתגבר כנגד מה...

את "העולם הוא מהפּך" בשנתו!... קם בבוקר – וכסוּס אביר השׂשׂ לרוּץ אוֹרח, כן ישׂישׂ יקוּתיאל לקראת העבודה והמלאכה, לעשות, לעבוד, להזדרז ולא לנוח!

והוא כולו נעשה קלוּי שמש, שזוּף וּממוּלח יפה יפה.

*

ועוד דבר טוב אחד נוסף ובא – הגשמים...

דבר טוב, אבל איך למשל יגיד, כלומר יכתוֹב על זה במכתב לרב יחיאל?

רצים הילדים בערבוּביה זוֹ של גבוּרת גשמים, ויקוּתיאל רץ כאילו לתפשׂם הוא רוצה ולהכניסם לבית, – ובאמת, גם הוא אינו מתכַּוֵן אלא לרוּץ בין קילוחי עוז אלו ולרקד כרעם זה!

ועוד דבר טוב אחד יש – וזה אפשר גם לכתוֹב, כך למשל: "בא מורה חדש, נער מירושלים, ובערב אני ועוד שני פועלים גדולים ממני לומדים אצלו תורה ועברית בחינם"

ובאמת עדין לא יהא אמור בזה הכל כרצונו, אבל הוא רב יחיאל יבין מאליו ענין זה מה הוא... וכמה היה רב יחיאל משתומם אילו קבּל פתאום מכתם בלשון-הקודש מ"קיסיל".

שׂוֹחק יקוּתיאל מרוב הנאה – אבל יודע הוא, כי לא קרוב עוד היום ההוא, שהוא יכתוב מכתב, ובפרט בלשון-הקודש.  אבל טוב לחשוב עוד ועוד על אותו מכתב...

*

חנוּכה.  חגיגה תהא במושבה.  ובערב חזר בעל-הבית מן העיר והביא כרטיסים ומצוּירת עליהם המושבה שלהם... מושבה – וכל כך זעירה היא כאן, אך הכל נראה בה, ואפילו הסוּס ובעל-הבית שלו כאן ממש הם, הם בעמדם לפני הבית שלהם!...

חילק בעל-הבית לכל אחד כרטיס, וגם ליקוּתיאל נתן כרטיס אחד – "מעות חנוכה", מלבד זוג סנדלים אדוּמים, ערביים ממש!

והנה כותבים הקטנים כל אחד מכתב על המקום החלק שבכרטיס, זה – לסבא, זה – לדוד וזה – לדודה; אפשר יכתוב גם הוא הפעם? – מכתב קצר כזה הרי גם הוא יוּכל לכתוב.

ומחכה הוא יקוּתיאל בקוצר רוח, שיגמרו הקטנים וילכו לישון – ויקח הוא את הדיו והעט.  הפעם הזאת, כתוב יכתוב!

וכך היה. אך שכבו הקטנים – ולקח לו יקוּתיאל את כלי הכתיבה והלך אל האוּרוה; – שם יכתוב ולא יראוּהוּ... הקטנים, אפשר ישׂחקו שהוא כותב "ז'רגוֹנית"... מוּטב שלא ידעו אלו שכתב...

נכנס והדליק לו שם את הפּנס והניח שני ארגזים של גז זה על גבי זה ועל ארגז אחד ישב לפניהם; טבל את העט, כפף והתחיל כותב, באותיות קטנות עד כמה שאפשר ובנוסח שלימדוֹ עוד השו"ב בימי ילדוּתו:

"לכבוד הנגיד המפוּרסם מוהר"ר יחיאל נ"י".

עכשיו מה יכתוב? הוא נזכר מה שנהוג לכתוב כאן, וכתב:

"אני ב"ה בקו הבריאה".

ואחר-כך מה?... חושב יקוּתיאל, ולבסוף הוא מוסיף וכותב ברעדה עצורה: "במושבה זוֹ אני עובד –"

כתב, והרגיש, שכאן הוא המקום, שצריך היה לכתוב מה-שהוא מן אותם הדברים הטובים, שהוא מבקש לומר ואינו מוצא איך לאמרם...

הוא מניח את העט מתוך מחשבה, יושב דומם כדי לחשוב בדבר...

רוח בחוץ וגשם זורק על הגג, והוא גם לא הרגיש כלל בדבר בשעת המלאכה...

הסוּס טוחן עוד שׂעוֹרים בשיניו, מפסיק ומתריז בשפתיו מתוך שׂביעה, ומַפנה עין של תמיה כלפי הפנס ויקוּתיאל... וקול המון לגשם, ורוח עזה מריעה, וריח מים מתמזג עם ריח השחת – וקם יקוּתיאל ומתמודד מתוך פיהוּק...

צריך עוד לחשוב בדבר, מה לכתוב כאן – ומחר חרישה בשדה – – – והוא מתנפל לתוך ערימת השחת להתמודד בה ולחשוב קצת, – מה יכתוב עוד? – וכך גם נרדם שם לכל הלילה בריח השחת ובהמון הגשם והרוח...

שבט – "והמכתב" עדיין הוא תחוב אחורי סמיכת הגג של האורוה... ולא ששכח בו יקוּתיאל, אלא – לא טוב לאדם שלא נתרגל בכתיבה...

אבל כמה טוב הוא הבוקר.  העבודה בבוקר כזה היא "ממש מחיה נפשות" (וכאן אומרים: "נְפַשָט!"...) – ועומד יקוּתיאל וחותר בקלשון הברזל בגל הזבל, תופש ומעמיס על העגלה קלשון אחר קלשון.  הזבל – חוטי הקש שבו דשנים הם ומנצנצים כלפי החמה כזהב, והבלו כמה דשן הוא לאחרי הגשם.

מטיל יקוּתיאל את המעיל מעל גבו – הוא מזיע... וכמו לאחר היסח הדעת מתגלה פתאום לפניו הבוקר, שהציף אורו על כל היקום בכל מראותיו, ובכל גוָניו...

"שבט, שבט", דובבות שפתי יקותיאל בהנעת ראש...

השקדים שבחצר נתכסו ציציהם הלבנים והקלים כשלג... לטאות בטפּוּסן המהיר על הגדר כנגד החמה, ודמומיות בזוהר ארגמן מניעות ראש מאצל הגדר... ורחבי השדה שמעבר לגדר – כולם ירקרק ופרחי פרחים, ורעידת נחת שוטפת כגל מקצה לקצה.  ודומה שתכלת השמים מעָל גם היא רופסת מעונג ומרוך...

והנה חסידות עפות – ראה כמה הן על הגבעה! – ודאי כחמש עשרה מטַילות להן שם... לא! – ודאי כחמשים... ולא! – הנה עוד ועוד! מאה, ואפשר גם מאתים ויותר מכּן – כמה נקבצו אלו ובאו לכאן – ואימתי יבואו אצילו העופות הללו לשם ויקשקשו במקוריהם בכל הכפרים, שם על גגי הסוף?...

ונזכר יקוּתיאל בחודש שבט של שם... חודש שבט זה בתוך הסחבות של אשתקד – ומיד ברק לו רעיון לכתוב.

עכשיו יודע הוא מה לכתוב לו לרב יחיאל.

הוא משליך את הקלשון מתוך ידו על הזבל – ונחפז אל האורוה, ונחפז משם לתוך הבית – אין איש בחדר, וכמה חביב הוא חדר זה ושאר החדרים על כליהם המוּזהבים עתה באור הבוקר... נחפּז הוא אל שולחן הכתיבה, יושב על כסאו של בעל-הבית, תחת תמונתו של הברון רוטשילד, טובל העט ונזהר לנערו יפה, מאַמן בו ידו בתנופה לתוך האויר ומחליט – וכותב עברית: "פה חם לי".

וחותם שמו: "יקוּתיאל פראָסט".

והוא מתיצב ואוחז את הכרטיס לנגד עיניו כאינו מאמין אם הוא כתב כך, – ופותח וקורא מתוכו בקול, מלה מלה בלבדה:

"במושבה זוֹ אני עובד. פּה, חם, לי!"

"חם לי" – הוא מביט בחדר על סביבו, ונראה לו בשעה זו, שבזה הכל אמוּר!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  בבכאות – דברים של פסולת וסמרטוטין.

[2]  סודאק – מין של דג הנמכר מיובש וממולח.

[3]  קוטשמא – כובע של עור טלה.