_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עולם קטן*

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

אב היה לי –

אבא שמצחו חיור, רחב וענוֹג, וזקנוֹ, עטור פניו, זהוב ומסולסל; וזקן זה כשהוא נוגע לשם נשיקה, הריהו מדגדג ומלחש מה באזנך – וכל כך מעליז.

ולעת-ערב, בשוב העדר מאחורי הגבעות, אבא שב מן בית-מסחר העצים שהוא עובד בו, ומשהוא בא – ישותו של החוץ הרחב נכנסת עמו.  רוחו של העולם ושל הבריות שבעולם הוא מביא, כרוח ערבית זו הבאה מן המרחקים, וריח השדה וההרים נודף הימנה...

ודבר מה, דבר טוב מתוך אותו עולם מופלא, היה אבא מביא למעני, ספוּן בין שתי כפות-ידיו השעירות, שהוא מקפּלן זו על גב זו, גוחן ומשחק עלי שפמו:

– מצא, מה יש כאן?

ותמיד אני מוצא בידו דבר שהוא טוב ויפה משניחשתי:

– "תפוח"! – והנה קופסה נתגלתה לך, קופסה דקה של פּפּירוֹסין, מאד יפהפיה.

– "קופסה" – והרי תמרה; "תמרה" – והרי שוקולדיתה; "שוקולדיתה" – לא! תרנגול קטן! קטנטן ומנצנץ הוא צופה בי.

– חי הוא?...

תרנגולגול זה – פח בו, וכמעט קוקוריקו מפורש הוא קורא לך; בקול צרוד ודק-דקיק מבין שפתיך הוא מצַוח –

מה שאבא בחכמתו יכול למצוא ולהמציא לך!

...  אבא היה לי – –

ואֵם היתה לי – אמא לי היתה...

אך לא! – אני לה הייתי.  כל היום שלה, של אמא הייתי...
            אצלה, אצל כנף שמלתה וכנף סנורה נוח וטוב, ואני נטפל לה כחתול לבן זה, שבשנינו הוא מתחוטט, ואף הוא בהֶמיה מתוך כרסו אומר, וי טוב וכי נחמד במגעה של אמא, וכי טוב גם להסתכל בכל מה שהיא עושה ומכינה פעם בכה ופעם בכה, – שכּן כל טוב וכל נעים וטעים הרי היא בידיה עושה לנו.

בוקר, חלב בתה היא מוזגת לי – וכשהיא אך ממרסת ומקישה בכף, מיד התה שבספל נעשה כל כך מתוק, מתוך מן המתוק.  וכעך ריחני, המפיג עוד חמימוּת האפיה, היא מחתּכת אז לשנים וחמאה דשנה, חמאה פניקה וקרירה, היא מורחת לי בו בחתך, ופרוסה ממורחה כזו כשהיא נטבלת לתוך הספל נעשית לך רכיכה לחך, כל כך רכיכה ונעימה ללשון.

ובעוד שאני שורף ובולע כל זה בהנאה של תאבון, בכל חוש-הטעם של הינקוּת, אמא משגיחה בי שאהיה אוכל בטהרה, ונוֹגה טוב עלי ממנה...

נוֹגה זה מנין? מתוך שמוּרות שחורות בעינים כחולות צופה בי אמא, ומתוך עינים כחולות שלה, יודע אני, אישון צופה בי, וברנש פטיט זה מתעלס כנגדי תמיד מתוך נוֹגה, ואותו נוֹגה טוב הוא החופף עלי ואפילו בשעה שאמא מרשילה את ידיה מתוך מחשבה ומסתכלת לה ממעל ומעֵבר לראשי...

...  רוח פושרת ומסלסלת נעימות בגופי, – את כותנתי פשטה אמא מעלי, ואני תמֵה למראה בשרי...  – ופתע – דגדוג בבית-השחי, חכיכה בצפור-נפשי, ועד שאני שׂוחק ומפרכס בין זרועות אמא, צפצפו שתי מציצות דקות על שני פטמי חזי.  או שנפלו פניה אלי בבין הכתף והצואר – ושפע של חמימוּת עם מותק נשיקה, נשיקה רטיבה עברתני –

– הו, אמא! – –      

ובכוּתונת טהורה ורכה, שריחה ריח רענן ומעודד, אני זה מיוּשב אצל אמא.  זרוֹעה האחת תשאני וידה השניה נוטלת את הראי הקטן (גדול לא היה אצלנו) – מראה לי:

– הבט!

תינוק, ילד מרוחץ, מסורק ומסולסל יפה, יושב אצל אמא, – ואני מתכנס, מצטמד בחיקה הרך והרחוּם, צופה ומדבּק לחיי אל לחיה, למען דעת ולמען הרגיש כי אני, אני הוא אותו ילד שאצל אמא, – אני ולא אחר אצלה.

אכן, אֵם – אמא היתה לי...

ובשעה שאמא זו מוצגה לאורם של הנרות, בקדוּשה ובטהרה זו של ערב-שבת, ואצבעותיה מצניעות את עיניה, ושפתיה נעות נעות – ידעתי, כי גם אל יש, אל השומע ומקשיב גם ללחש דק מן הדק, ואף-על-פי שאין הוא נראה – –

אמא הרי מדברת עמו.

 

ואחות היתה לי, ודינה היה שמה...

דינה-דנינה-דין! – שום צפור שבעולם לא היתה מזמרת כמוה לטוב.  וכמה מיני שירות היו לה, שירות עליזות ושירות נוגות, וכל-כך רחימות...  וכשהיא רוקמת – כל הפרחים והפרפרים שבעולם אינם נאים כמעשי אצבעותיה! וכשהיא מסתובבת נעלסה – על תפוח עקבה כמו על גב ציר קבוע היא נוקפת – גלגל זהוב של חבלי שער מתבדר סביב ראשה ונפח שמלתה משיב רוח על פני מן ההקפה המהירה:

– תפסני!

סביב השולחן והכסאות היא זה טסה, ואני רץ ומצעק אחריה:

– עמדי! עמדי – ואתפסך!

אך היא כבר תפסה אותי, – תפסה ומניפה היא אותי למעלה למעלה, מעל לראשה תשאני:

– בוא, בחור! בוא ותלמד ספר!

;    ובתוך האלף-בית המצויר, שהיא קנתה לי ליום הולדתי, אני מצרף אותיות, בהוראת אצבע אני מצרפן למאמר מלין; נאמרת המלה, ואני עצמי תוהה: היאך עלתה לי זו מכאן ובאה לתוך פי?...

ודינה:

– בן חיל! – חכם ונבון! – כך, כך...  עיין היטב.

– עכשיו כתוֹב מה שקראת.

והעט נתּן אל בין אצבעותי להחזקה בעיון, כהלכה.

– וזכוֹר, בּוּבּי, אם תלכלך את האצבעות – במלח אשפשפן לך! במלח, עד שתבכה בֶּה – בְּהֶה תגעה, ולראות לא תוכל מפני הדמעות...

ובזהירות אני מוליך חודו של העט בין שרטוטי הנייר, והלשון אחריו מהלך ומוליך על דלתי פי.

– כך.  ספר טוב כתבת, סופר שלי! עוד ספר אחד.

– לאו! – דינה-דנינה-דין אני רוצה לכתוב!

– טוב.  גם את זה נכתוב.

– ותספּרי מעשיה?

– לפנות ערב – תחת העץ...  – כך היא אומרת לי בלחישה, בגחינת ראש והבטה המצודדת כמתוך שמורה ובהזהרת אצבע כלפי חטמה; שכן אין איש צריך לדעת בנו בשעה שהיא מספרת לי מעשיה...

וכשאבא ראה פעם בסדר לימוּד זה, שפשף ידיו ואמר:

– כן, אך מעט כסף נעשה עוד, רק מעט – ומיד לארץ ישראל נלך! שם, בּוּבּי לגימנסיה יכּנס, ודינה גננת תהיה – "גברת" לישראלים קטנים בארץ ישראל תהיה.

והתחיל לבי מרקד:

– באמת, אבא? – באניה נסע? תמרים ותאנים יהיו בחצר שלנו? ותפוחי-זהב גם-כן?

אבא זה – במאמר אחד, גם בלי שחור כל-שהוא, יכול הוא להכניס אושר בלבבות ולשמחם עד כדי רקידה.  אבא הרי כל יכול הוא, ולמעננו – הוא יעש ויעש כאשר דבּר!

ומשנטלתי שוב את העט לכתוב ונטל אבא לאמא בשתי כפותיה, כפף אליה ראש ואמר: "אמי היקרה!" ונשק לה בשתי עיניה, – קפצה עלי צהלה כזו עד שהתחלתי מרקד ככלבלב זה שדעתו מטופרת עליו מתוך שמחה על בעליו צוהל, ומוחא כפים:

– עוד פעם! עוד פעם, אבא!

– פרא אדם! – נוזפת בי דינה ורוצה לתפוס אותי –

אך הפעם היא אינה יכולה: מקפץ ומדלק אני מאבא אל אמא ומאמא אל אבא, טס ומתחבא ביניהם, גז ומשתמט מביניהם ורץ על סביבותיהם – אני בקול אחד מצעק מטירוף החדוה:

– עוד פעם! עוד פעם!

וכבר דינה בצלעותיה היא מחזיקה מצחוק – וכי אין זה צחוק? – "אמי היקרה" אמר ונשיקה לה כלתינוקת קטנה –

עוד פעם, אבא, נא! עוד פעם!

והכל עמי שוחקים, שוחקים עוד יותר ממני – – –

 

כן, אבא ואמא ואחות היו לי...

ואחר כך גם עיר – עיירה שלמה וסביבתה היתה לי...

עיירתי...  משהתחלתי לילך לבית-הספר הכרתיה, והיא את העולם נתנה בלבי, בעולם שאנן ורענן שמתני – –

בבוקר השכם, בעוד שהטל מנצנץ על העשבים שבחצר וזוג האַוזים שלנו יוצאים עם גוזליהם לרחיצה אל הנחל הסמוך, יורדים אל בין הערבים המעוקלים, – יוצא אני טעון ילקוט, המזקיף את גבי ומאושש את מצעדי, ואני פוסע ועולה מעבּוּרה של העיר, מפליג במעלה החוצות אל העֵבר השני של העיר.

עובר אני רחוב שקט, סר לסמטא מצלה, בא בשוק של חנויות, לבין עגלות שסייחין מזדקרים שם אצל אמותיהם, יוצא למגרש היריד ההומה עם בהמה רבה ואדם שבּו, נוטה שם בקפנדריא לבין אוהלים וצריפים – שסחורות שונות נפרשות שם לחמה בגוני גונים – והנה בית הספר שלנו.

נשקף הוא מן הגבעה, העשויה כשפּוּי כובע, ועומד לו בקצב הישוב.

נצב לו הבית המוצהב, בתוך השבכה הירוקה הגודרתו על סביבו, מובדל הוא בתכלת השמים ועל גבי רמה ירוקה זו שבשעות ההפסקה אנו מתגלגלים במורד שלה, כאשר יעשו הקפּוֹדים.

ושם, מן האכסדרה המוגבהת שעלית עליה, כל העיירה נשקפת לך למראה, – היא עם מה שמתוכה ועם מה שמחוצה לה; והכל מושך את העין והלב וממלא את הנפש שפע של הגיונות.

וחברים באים ומפרשים את הנראה וגם את שאינו נראה איש כידיעותיו ואיש כשמועותיו.  הם מבתי-אבות שונים יבואו, וכל אחד ביטוּי ביתי שלו הוא מביא, ובכל פעם כזוית חדשה מתגלית להכרתך בתוכן ענינים שלה...

שא עינים והטה אזניך:

הנה גג נישא מגגות, גג של רעפים שאדמומיתם הושחרה והוריקה מיוֹשן – וזה בית-הכנסת שלנו – (אומרים "בעל השם" עצמו התפלל בו פעם וברכוֹ, שיהיה עומד עד לביאת המשיח...) והוא על כל הבתים נשקף בשני חלונותיו העליונים כסבתא במשקפים בין ניניה ונכדיה...

הנה מעשנת ברזל שחורה הגבוהה מעל גבוהים, עולה ומקטרת לשמים מתוך טחנה זו שיומם ולילה תדפוק ולא תשבות במכונותיה (אומרים: נפּח פשוט עשאן בתנאי שלא יעשה עוד כמותן לאחר, וליתר בטחון דחפוֹ האדון "הפריץ" לבין האופנים – ונקטעו ידיו).

והנה זה קרקף המרוּוח המלא צברי עצים, הבאים מיערות רחוקים, מעֵבר לנהר אחד גדול – גלי קורות קלופות ומערכות קרשים ולוחות מפּנים ומחוץ לסככות; ואומר אני ומספר האיך באותו מקום בתוך הבית שלפני השער אבא יושב אצל ארון ברזל, קופה מלאה כסף וזהב שהוא בלבד "נאמן" עליה.

או שביחידוּת אתה עומד לך מסתכל ומקשיב בהמון היריד הזה (פעמַים בשבוע הוא אצלנו) המתאסף מעֶברי הרים ובקעות אלו וממלא את חלל העיירה בתשואות עניניו, קול המון מזעזע ומהבהב זיווֹ של בוקר לעיניך...

עולה השאון כהברות נהר שוטף מפנים, ומחוץ לעיר – שלוה ושקט של טהרה עם תפארת פרושה וחסודה...

הנה מבין רבּוּעי שדמות תנובה, נאות-שאננים נשקפים, בתים קטנים מן הקטנים ולבנים מן הלבנים מתפזרים כעדר גולש מן הגבעה, – דירות שגגותן סוּף וחצרותן גנים.  שרויות שם באור שבתון...

– והנה חתיכת שמים טהורה שנחתכה ממרום ונשתטחה לארץ, מטה, – זה היאור שלנו בשלוָתו הפרושה ומובדלה בחורשת סוּף לוחש לחשים...

ומעֵבר ליאור, הנה נצבה שם נקודת-המוצא של קצוי עולם רחוקים ומרוחקים – בית-התחנה, האדום, שמסילתו, מסילת ברזל נוצץ, שלוחה בלוית עמודי טלגרף, אל בין ההרים הכחלחלים, שערפל דק כמחשבת-תנומה עליהם חוֹפה...

ומעֵבר להרים – מה? –

חברים שבחצר, שעוד לא זעזעם היום בעניניו ובית-הספר לא הרגילם עדיין בסדרי שעותיו וחובותיו, איש כידיעותיו ואיש כשמועותיו בשלוֹ הוא מספּר – ומתפרש עליך ברוב ענין...  וחצר זו היא שער כל העולם הזה...  המבהיק...

כי אף המורים בתלמודם, הן גם הם לא תמיד יגיעוך, – ויש שבתוך כתלי בית-הספר גופו מקומות וזמנים שלא שיערתם מתרחבים עליך במראוֹתם, מתרחבים וממלאים פלאי פלאות שאתה הוגה בהם גם על משכבך בלילות...

ומה יפה וחביב הוא העולם הנתון בנפשו של ילד אהוב...

 

בית-אבא, בית-ספר, עיר-מולדת – האומנם לא חלום הייתם לי?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  מן העזבון