_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דֻּגְמָה שֶׁל חֵרוּת

ש. בן-ציון

לתוכן הענינים

 

  מִשֶׁנִּכְנַס חֹדֶשׁ נִיסָן –

  נִתְלֵית הָרְצוּעָה לְשׁוּם נוֹי,

  וּמִשֶׁנִּכְנַס חֹדֶש אִיָר –

  הָרְצוּעָה נִטֶּלֶת – אוֹי וַאֲבוֹי!

                    (זמר לתשב"ר)

 

I

נשתחררתי מן החדר כשבוע ימים קודם לחברי!

פרוס-הפסח הגיע, אבא צריך היה לנסוע לקישינוב לקנות סחורה, ונשארות רק אמא וגולדה לשאת בעול החנות והבית.  בבית מהומת הפסח ממשמשת ובאה, ובחנות עונת ה"פדיון" קרבה ומגיעה, – עונה זו שכל כך מיחלים ומצפים לה כל ימות החורף ומתאנחת אמא ואומרת:

– החנות, החנות! צריך לשמור אותה כבבת-עין – ואני נשארת בה יחידה וגלמודה.  גולדה – עול הבית עליה.

משיב אבא בסקירה אלכסונית כלפי פני ואומר:

והוא מה? – קטן הוא? – התורה שעתיד רבו ללמדו בשבוע זה של בין הזמנים – ידועה היא...

ובכן – אני נשאר עומד עוזר כנגד אמא בחנות!...

החנות, שאמא אומרת עליה: "היא, רק היא חיינו" – הפרקמטיא שבה אינה עולה ר' רובל אפילו בתקופת ניסן ותקופת תשרי – עונות אלו שמתקינין אותה בסחורה לחצי שנה – ועומדין עליה בחוב של ש' רובל ליוסף-יצחק המַלוֶה.  חוב זה הולך ונפרע תדיר עם הרבּית לשיעורין של 7 רובל עם 44 ק"פ בכל שבוע ושבוע.  נמצא שמתשרי עד אדר, למשל, מסתלק חציו – אבל מיד חוזר אבא ולוקח ק"ן רובל אלו שסילק ונוסע לקנות סחורה חדשה...

סחורה זו נמכרת ברובה עד לאחר פסח – והרי זה מתחילין לקחת סחורה מהסיטונות שבעיר למלאות את החסר, וכמובן, שלא במקחי קישינוב.  לוקחין אנו סחורה מתחילה במזומן ואחר-כך בהקפה.  הקפה כיצד? מתחילין בהקפות לשבוע ימים, ואחר כך, כשהחוב מתגדל קימעא קימעא ואינו משתלם שוב בסוף השבוע, אין מקיפין לנו אלא מעט ורק ליום אחד, "עדי-ערב", ואחר-כך רק "לפי שעה" ו"עד לפדיון"... תינח – פודין, אבל אם אין פודין ועברה השעה וכבר הגיע "עדי-ערב", – אז "מחזרת" אמא ו"מסתובב" אבא בגמילות-חסדים, שקשה למצוא וקשה לסלק, – קשין הן, אבל קשה מזה היא "העמידה" בלי סלוק לגימפל אידל'ס המאמין לנו בסחורה, וקשה מכולם הוא יוסף-יצחק אם מדלגין עליו חלילה בתשלומי שבוע אחד...

כך "חוזרין ומסתובבין" ו"מיבּשין את המוח" ב"גמילות חסדים" ו"מקיפין את הראש" בהקפות "עדי-ערב" ו"לפי שעה" ו"עד לפדיון" – עד לחודש תשרי... בתשרי חוזר אבא ולוקח מיוסף-יצחק אותם ק"ן רובל שנסתלקו, נוסע לקישינוב – וחוזר חלילה... ובתוך כך מתפרנסין וניזונין בעזרת השם-יתברך ובעזרת המאזנים החלודים שלנו, שסגולה נפלאה יש בהם – לאשר תחפוץ תַטֵם, ולצד שתטם – יעמדו ויכריעו...

באותו אדר נתאחר אבא בנסיעתו לקישינוב – –

הפרנסה בחנות היתה בשנה זו לקויה.  גם שכר סרסרות של יין, שהיה אבא קונה לפרקים בשביל מכירים טובים מ"סוחרי פולין" – לא היה; לקו הגפנים בשנה זו, והיינות היו חמוצים וערוכים, ובכן, נפסקו "תשלומי השבועות" – ונאחז אבא בסכסוך של דיני-דברים עם יוסף-יצחק, – עיסקא ועיסקא-דעיסקא תבע זה, עד סוף כל העיסקאות. – הושיבו בית-דין של שלשה "בוררים", ועשו, ב"ה, פשרה, אבל גם לאחר הפשרה, שוב לא רצה יוסף-יצחק להאמין באבא ולהלוות לו את הק"ן רובל שהיה רגיל בהם, מפני שעדיין לא נסתלקו בשלימות... לפנות ל"בעל-טובה" אחר אי-אפשר, מפני שהכל יודעים בחנא בן-הרב ש"בפנקסו של יוסף-יצחק" הוא עומד, ואין אדם משמש לשני מַלוים... בינתים, פרוס-הפסח בא-בא – ובחנות רק שיורי סחורה שנפסלה המונחת רק למראית עין בלבד, וסחורה שהזמן גרמא, כל אותם המינים הדרושים לפסחא שלהם – עוד אינם...

מוכרח אבא לכתוב את הדירה שלנו על שמו של יוסף-יצחק... מה יעשה? – הלך וכתב... וחגר שארית כוחו ואימץ לבו ולקח הפעם לא ק"ן אלא ר' רובל בבת-אחת: "אולי ירחם – תהא סחורה ותהא פרנסה"...
         וחוב של ארבע מאות וחמשים רובל עם עיסקא של מאה ושמונה רובל לשנה נפלו במלוא משאן על הדירה הנושנה והשחוחה... ובבית, אימה ודאגה, חשכה ואנחה – ותקוה, תקוה זו ילידת השעה של "באו מים עד נפש" שקורין לה "בטחון"...

בטחו אבותי – כי גדלה הסכנה; דירה זו שעמדה תמיד במשקולת והכריעה לצדנו, עכשיו, הצד שכנגד מתגבר ומכביד כנגדה... גדל הוא החוב ומתגדל יחד עם הבנים, ובעל החוב, יוסף-יצחק, כבר לוטש הוא על דירתנו את עיניו הירוקות – "לואי שיצאו מחוריהן" – ומנענע עליה ראש ואומר: "מקום פרנסה כזה – ועומדת בו דירה כזו עם חנות כזו..." רוצה היה זה לצרפה אל דירתו של בנדיט שכננו, שכבר עמדה לו, ליוסף-יצחק, "בכתיבה וחתימה טובה" – ולעשות משתי דירות אלו דירה אחת וחנות אחת – "ולואי, רבש"ע, שתיעשה לו מכה אחת, אבל הגונה בתוך גרגרתו הטריפה!" – –

– אנא, ה', הצליחה נא! – הצליחה נא, רבונו-של-עולם! – נאנחת גולדה בפריסת כפים כגדולה ומנענעת ראש על הקרון העומד לפני חנותנו עמוס שַיָרה של "בריות" ושקוע בתוך רפש עד לסדנאותיו...

בתוך קרון זה, באמצע השַיָרה, עומד אבא שנתעטף בהאדרת של שבת לכבוד קישינוב ומתכסה מלמעלה במין מעפורת קרועה שנעשתה כבר כשק בלה, מתכסה ואינו מביט כלל אלינו...

זזו הסוסים והתחילו מושכים, משכו עד שזז גם הקרון אחריהם:

– רבונו-של-עולם! אב הרחמן! – הצליח נא את דרכו, רבונו-של-עולם!! – קוראה אמא בקול עצור, אבל ברגש עז כל כך עד שאי אפשר שלא יהא הקב"ה נענה לה...

העגלה מפליגה בכבדות בתוך הים הקרוש והשחור המזהיר לפני החמה ונותן ריחו, האופנים והסוסים לשים בו בפרך כבתוך העיסה, והפעמונים מצלצלים כקוראים לעזרה את כל אנשי הרחוב – ואבא מוציא את ראשו מבין שני הגבּים שלצדדיו וקורא אלי:

– גרשון – החנות! – – –

נחשול של שמחה, חירות ואושר הכה עלי בבת-אחת וישטפני וישאני ברקידה אל החנות, זו החנות היקרה והחביבה!

בחנות, בחנות אני! בן-חורין אני ועומד לכַהן בחנות – בטחון! – בי ובעזרתי הכל יעלה ויצלח!

אל העבודה ואל המעשה!

מתיר אני את החבלים מעניבותיהם וקושרם בחבילות מכורכות יפה ותולן על המגוֹד שמחוץ לחנות; עורך על גבי הדפים בסדר נאה את הקופסות שרובן – הה! – עדיין ריקות ומכוון אני את הצד היפה שבהן כלפי חוץ; מסדר את שארית הדגים השסועים – חמשה וחצי במספר – פורשׂם ומניחם זה בצד זה, שיהיו ממלאים את מקום דוכנם ולא יהא נראה בחסרונו; מושח את ידי בשמן וממחה אותן בחרובין שהתליעו, כדי שיהיו נראין כחדשים, כאילו נתקבלו אך היום מארץ ישראל! הסוכריות שנמקו כבר מן הטחב וזבות בתוך מעטפות ניירותיהן האדומות – מערים אני עליהן ומשים קרקעית כפולה בתיבתן ומפזרן על גבה כדי שתהיינה נראות לעין כאילו רבות הן וממלאות את התיבה כולה...

בקיצור, אמא עומדת לאנחות ומסתכלת מבחוץ – שמא יעבור קונה, ואני מתכשר כאן במלאכת החנות כגמד-לילה זה המכין כל מעשה שלא מדעת בעלים – והלב – הוי חוטא! אי קל שבקלים! – הוא רוקד ושמח גם על שחרור זה שנשתחררתי מאבא לארבעה או חמשה ימים! – – –

– הו, ידיד! מה אתה קונה? – בבקשה, עלמה! בבקשה, גבירה – אלינו אל החנות!

כך קוראה אמא בקול דק ומושך הבוקע בכל הרחוב.

ואני מזדרז שלא תקדימני לאה בת בֶנדיט שכננו – ורץ לקראת הגוי ואשתו העוברים לפני חנותנו, מחזיק בכנף הבעל (בזוגתו איני רוצה לנגוע משום חסידות...) מושכו ומפטפט מאשר שׂם אלהים בפי שאינו רגיל כלל במוֹלדאווית, מפטפט ורוקד כנגדו וכנגד אשתו, רוקד ככלב וקורא במלים היחידות שלמדתי בחנות:

– טְשִׁי טְרֶבִּי? טְשִׁי טְרֶבִּי? לַנוֹי יֶפְטִין – זוּקִי יֶפְטִין! לַנוֹי פֶלְדִיפֶל! יַאקִי הַאֵישׁ, הַאֵישׁ! – לַנוֹי, זוּקִי לַנוֹי![ש1] *].

הערל מתפתה לי ואני מכניסו עם זוגתו לתוך חנותנו.

אמא מקבלת את הקונים בסבר פנים יפות ובדברים טובים שאני מכוון את דעתי לשמוע ולהבינם, בשביל שאלמד לדבר בזמן קרוב מולדאווית כיאות לחנוָני; תוהה אמא על הקנקנים שבדיוסקא של הקונה ומתכוונת להחזיק בו שמא יתחרט חלילה על כניסתו, יפסע על המפתן – ויחטפנו בנדיט.  מושכת אותו ואת אשתו בלשונם לדעת למה ומה הם צריכים, מראה להם ממה שיש לה, משבחת ומפתה ומקריאה לי

מתוך כך "בלשון הקודש" כל מין הדרוש להם וחסר בחנותנו:

– שמן שנים פונט".

– "אחד פונט נרות לבן" (כלומר, פונט של שמונה נרות סטיארין).

– "זיתים חצי ואחד פונט".

ואני עומד ומצפה עד שהיא אומרת: "הולך!" – ומיד אני נמלט ורץ כצבי אל גימפל אידל'ס לקחת כל זה "עד לפדיון"...

ובעוד שאמא עומדת עם קוניה במשא ומתן וטענות ומענות, מדברת על לבם בדברים היוצאים מן הלב וחותרים עד לנשמה, כאילו מצטדקת היא לפני אלו על איזו עלילה נוראה שהיא חייבת עליה חלילה ארבע מיתות בית-דין, ובעוד שהיא נשבעה להם שבועי-שבועות בחיי בעלה ובחיי ראשה ובחיי בניה עד שצינורין ניתזים מפיה, ושוקלת להם עוד בטרם שנתרצו וקודם להסכמתם מאותם המינים הנמצאים אתה, והכל בהכרעה משלה (המאזנים – הראה להם במחוג, ומיד הם נוטין בטובתן לצד הקונה ומשחדין אותו...) – אני שב כמתגנב, מניח כל מין ומין על מקומו – ואנו "פודין" ב"ה...

אין ספק, כי ברכה והצלחה תבואנה לרגלי אל החנות! –

 

II

ולאחר יום של עבודה מועילה ופוריה כעבודתי, בתוך חללו וחירותו של עולם – כמה נעים, כמה יפה שִבתי לערב בבית-המדרש!

השמש זה מכיר בי ונותן לי נר כלכָל הלומדים – והרי אני יושב לי אצל הגמרא, שונה ומנגן מתוכה בנעימה, וקולי הולך בחבורה עם קולותיהם של כל האברכים ו"הבחורים החתנים" – כלום דאגה יש לי לענין "תכלית", רצוני לומר, לענין שידוך? והרי אני נעשה, ב"ה, "מושלם" בכל המעלות – "לאלהים ולאנשים"...

הולך הניגון ומנגן מקרב לבי, מנגן ומתרונן... ואפילו בשעה שאני מקמט מצח ומעמיק את המחשבה ב"ותסברא" או ב"איפכא מסתברא" וכדומה – הוא מנגן מאליו, מנגן ואומר בלי דברים: "ברוך הגומל חסדים טובים לירֵאיו! ברוך מגדיל את הבריות! ברוך הוא וברוך שמו – אמן, נצח, סלה, ועד!"...

וברוך הוא ומבורך שם ה' בתוך לבי לא רק על שהוציאני מאפילה לאורה – מן החדר אל החנות ולבית המדרש, ומשעבוד לגאולה – מחוימילי ובזיונותיו אל אמא שנעשית טובה ומקבלת הימני תענוג ונחת ביום ובלילה, – אלא ברוך הוא אלהינו שהבדילני גם מחברי!

אלו, חברי שבחדר, התחילו מקנטרים ומקניטים אותי בכל עת ובכל שעה.  רוצה אני להיות צדיק, תמים בכל דרכי ולמצוא חן וחסד בעיני אלהים ואנשים, והם – כעקרבים היו לי... וכי מה איכפת להם אם לומד אני ערבית בבית-המדרש? כלום רעה אני גורם להם? כלום לאור נרותיהם אני משתמש שם? אם מקנאים הם בי – הרי יכולים גם הם לישב וללמוד... אבל הם שכחו אפילו את הלגימא שניתנה להם לפני ימים אחדים ב"בר מצוה" שלי והתחילו שוטמים אותי כפורש מן הצבּוּר ומעקצים הם אותי בלי רחמנות – ולא יראים את ה'...

וכי מה אני עושה להם? ומה אכפת להם אם אני מתנהג כיהודי כשר? אבל הם מלגלגים עלי כגויים גמורים, עלי ועל עבודת ה' שאני עובד; אמרים הם שבתפילתי הריני עושה ככלב זה בשעה שהוא צד זבובים בפיו, עושים מיני עקימות משונות של ענוה וצניעות ומסלסלים פאותיהם כנגדי, משיחים ומזכירים שם-שמים על כל דבּוּר ודבּוּר: "אם ירצה השם", "ברוך השם", "בעזרת השם" וכו' – כלומר, הם מראים לי בזה כיצד אני אומר ועושה... ולא די שהם מלעיבים בי בכינויי בזיון: "נכד אופטאי", "גונב אלהים", "לבן הארמי" וכדומה באלו – אלא שהם מלעיבים גם באבא שלי וגורין אותי "כרעא דאבוה", כלומר, מה אבא, חס ושלום, צבוע – אף אני צבוע ומרמה את הבריות...

– "ואל יירא מפני המלעיגים" – הייתי עונה להם בדברי השולחן-ערוך, עונה מתוך גרון סכוּר כעס ודמעה, – אבל תשובה כשרה וענוְתנית זו, שכך היה עונה בודאי כל צדיק וחסיד, הביאה אותם לא רק לידי קינטור וחידודין, אלא גם לידי הכאות...

להתאונן לפני רבי לא הייתי מעיז, יודע אני בו שגם הוא טינא יש לו בלבו עלי בשביל אבא; אבא דרישתו רבה ושכרו מועט, – ומשכר זה לא שילם עדיין ב"זמן" הזה אפילו את החצי... ולא עוד, אלא שחברי כבר סחו לרבי שאני מתפאר שיעשני אבא בר-בי-מדרש...

הרבי, כשסחו לו דבר זה, שחק ואמר: "דאגה יש לי! ולואי שיהיו לי כל כך דינרים כמה מכות שיחטוף עוד "צורבא דרבנן" זה מידי!"... שחקו גם חברי ולעגו – הוי, כמה לעגו לי – ואני, מר לי מר; אפשר באמת טועה אני בחשבוני? –

אבל עכשיו – יראו חברי ויבושו! הרי יביטו וידעו מה אני ומה הם!... הכל רואים, ברוך-השם, כי מכל הדרו של חוימילי, רק אני אחד יושב בבית-המדרש ולומד – ולא רק לפי שעה, אלא רואה אבא שאני ראוי לכך ושחררני לגמרי מן החדר...

ושם בסתר לבי מגיהה ומחממת הודאה של הכרת טובה להשגחתו של הקב"ה, באמת אמרו: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", – שהרי אלמלא אותה "עת קשה" שהביאה עד לידי כתיבת הדירה על שמו של יוסף-יצחק – אפשר לא יצאתי עוד לחפשי – – –

ויצר אחד אומר – יצר תמים זה של ילדות:

– העולם, כמה חירות, כמה הרחבה, כמה חן, ענין ודרור יש בו בין ביום ובין בלילה...

ויצר שני אומר –יצר זה של "בר מצוה":

– וחייב אדם למצוא חן בעיני אלהים ואנשים ולעשות רצון אבא ואמא שיחיו...

אך טוב ויפה לי בשני יצרי גם יחד – – – –

אבל חברי, אף-על-פי שרואים הם בגדולתי, אינם מאמינים בשחרורי, או עושים את עצמם כאינם מאמינים:

– היתכן? – טוענים הם אלי – תינה כדרלעומר, ארוך הוא וגדול באמת, שכן בן חמש-עשרה הוא, גם ראובן-"שאר-ירקות" שָאני, אמו אלמנה – ואף-על-פי-כן החזיקה אותו בחדר עד שנתמלאו לו ארבע-עשרה שנה! – אבל אתה במה זכית לכך?

הם אינם מאמינים לי לא על דברָתי ולא על שבועתי.

אומר אני להם: "אני שָאני... אבא שלי מבין יותר מאבותיכם, ורואה הוא בי, שאני ברצותי איני צריך לרבי"...

והם אומרים, שסתם רמאי אני ורוצה לרמות את הבריות וכל לימודי אינו אלא בכדי שאהיה נראה כמתמיד ושיחשבוני הבריות כחובש בית-המדרש, כביכול – אבל לאחר פסח אשוב לחדר והרבי עוד יעמידני בקוּנ"א כדאשתקד...

כך מגרדים הם את בשרי בבין מנחה למעריב וזורים מלח על הפצעים – ואף-על-פי-כן, יודע אני שאיני טועה חלילה, הרי גם חוימילי כבר נתיאש ממני – והא ראיה, מָטיל זוגתו באה יום יום ותובעת שכר לימוד ברוגז, כיוצאת לריב; גם הוא עצמו נכנס פעם בבקשה שיתנו לו לפחות "רובל אחד לצרכי שבת" ובדבר ה"זמן" הבא – אין אומֶר ואין דבר.

רק יענקלי הקטן, זה שהיה בן-סודי בחדר, רק הוא רוצה להאמין בגדולתי; כלומר, מאמין הוא ואינו מאמין למראה עיניו שהוא רואני בכך, בתור אדם המעלה... עומד הוא על ידי בערב ורואה כיצד אני יושב ומשתמש לאורו של נר סטיאריני עבה ושומע כיצד אני שונה לי בניגון של חירות שאינו נהוג כלל בחדר – ובולע הוא את רירו כאילו הוא רואני אוכל במעדני מלכים...

– גרשון – הוא לוחש לי באזני – אני כשאפּטר מן החדר כמותך, אפגוש את הרבי ובפניו אקללהו באביו ובאבי-אביו... ביהדותי גרשון! גם אתה עשה לו כך!

– למה? מה לי ולא?...

– היאך? – משתומם יענקלי לדברי עד שבָּבותיו השחורות רצות לכאן ולכאן כמזיקים קטנים – זכור את אשר עשה לך!

– בֶּה!... אני משיב כגדול ששכח כבר בעסקי ילדותו.

– כך? חייך שאתה מרמה אותנו – ותו לא! אלמלא כך לא היית שותק עכשיו לרוצח אדמוני זה... השכחת את הקוּנ"א דאשתקד? –

זכר הקונ"א מביאני תמיד לידי כעס, ואני קורא במוסר ליענקלי:

– אוי לאותה בושה! – ומה אב ואֵם נאמר עליהם: "ומקלל אביו ואמו מות יומת", רבי – המלמדו תורה לא כל שכן?...

– "רבי... מלמדו תורה... רבי" – מעקם יענקלי את דברי ואת פניו הכחושים – אל תהא "וצדקתך! יכול היה חוימילי לקלל אותך באביך ובאבי-אביך, זה שהיה רב וגאון בישראל?... וחוימילי שכיר-יום הוא, פועל הבא בשכרו – ולא יותר! איני מאמין לך, גרשון, איני מאמין שנשתחררת לגמרי – רמאי אתה!! – – – –

– מילא... נחיה ונראה – משיב אני בניחותא של חסידות השומעת חרפתה ואינה משיבה – אם-ירצה-השם לאחר פסח תראה...

ולבי – מה הוא מפקפק עדיין...

 

 

III

בחמישי בשבת בערב נכנסו כל חברי לבית המדרש בשמחה וברגש – גם הם משוחררים כולם, אבל רק שחרור של "בין-הזמנים" בלבד.  הכל מקיפין אותי ומספרים לי במעשי תקפם וגבורתם של "כדרלעומר" ו"שאר ירקות" – הם הרי נשתחררו לגמרי, ולפיכך עשו היום ברבי חוכא ואטלולא:

ראובן "שאר ירקות" הביא אתו אל החדר קנה של אוז שחוט – רמז לכנוי "גרגרת" שמכנין לחוימילי רבנו על שום הפיקה הגדולה הבולטת מגרגרתו – וכשלקחו את הספרים ללכת הביתה, קפץ "שאר ירקות" ועמד על הספסל ותקע בגרגרת תקיעה-שברים-תרועה והכל התחילו צועקים: "גרגרת, גרגרת, גרגרת!" וברחו החוצה...

וכדרלעומר מה הוא עושה? לאחר שברחו ועמדו הכל ברחוב, הוא חזר אל החלון והתחיל מתופף בו וקורא: "רבי, רבי!" נשקף אליו חוימילי ושאל: "מה?"... סטר כדרלעומר אצבעו בגרגרתו במקום הפיקה ואמר: "כך רבי? כבר יש לי, ברוך השם פיקה יפה?" – ומיד ברח והתחיל צועק: "בנים! חוימילי, חוימילי רץ אליכם עם גרגרתו!"...

– ואפילו אני – מוסיף חיים-מאיר ומתהלל גם הוא באומץ רוחו – אני שאיני משתחרר עוד לגמרי מן החדר, עשיתי את עצמי כאילו חש בבוהן ידי (רמז לבוהן חוימילי הקצוצה) ואמרתי וחזרתי ואמרתי: "אוי אוי! צריך לקוץ בוהן זו לשטן!" והכל שחקו כל כך לבוהן – והרבי עושה את עצמו כלא שומע ומבין...

יצר של ילדוּת צוהל ושמח בקרבי למשמע הדברים, וגם צר לי שלא הייתי גם אני עם חברי באותו מעשה... אבל יצר זה של בר-מצוה מתגבר ושׂם בפי דברי צדיק תמים:

– מעשה שקצים... פּפה!

– בנאמנות! – קופצים כל חברי ונשבעים – אך משַטה הוא בנו צבוע זה! הוא לא נשתחרר עדיין מחוימילי! – –

אבל עוד ביום ראשון של חול-המועד נוכחו הכל באמיתתי והאמינו בי!

– מה אתה מטייל, בר-בי-מדרש שלי, כיושב קרנות? – גער בי אבא לאחר סעודת הצהרים כשיצאתי לעמוד בחנות – "בין הזמנים" הוא לך מללמוד?...

צדק אבא ממני – צריך לילך לבית המדרש, הן לא יום-השוק היום.

באתי ומצאתי שם את שני חברי המשוחררים כמותי, את "כדרלעומר" ואת "שאר ירקות", וגם יענקלי עמהם כשהם עומדים ומספרים בתוך כנופיא של חובשי בית המדרש צעירים.  כל פנים צוהלים מסעודה של יום טוב, הכל לבושים בגדי יום-טוב, ובית המדרש מלא חמה וכל הדעות מבודחות והכל מתלוצצים בפנים החדשות שיצאו מחדרו של חוימילי ונכנסו לבית-המדרש.

– הוא רק מרַמה – אומר "שאר ירקות" ומראה עלי – הוא עדיין אינו משוחרר...

דמי רוּתחו ושטפו אל פני – היאך מעיז הוא "גוי" זה לומר עלי כך? אני, שכבר שניתי בבית המדרש עשרים ושמונה דף גמרא – עדיין איני מוחזק?...

רוצה אני להוכיח את שקרו על פניו ואני נגש אל יקותיאל, זה שכבר אמא לי אבא עליו שאבקש קרבתו, ואמרתי לו:

– ר' יקותיאל... אבא מבקש את כבודו שילמד אתי במסכת של כבודו...

– מה? – שואל יקותיאל ופניו מתכרכמות.

יקותיאל זה אברך הוא לאחר חתונתו, בנו של שו"ב וחתנו של שו"ב, אבל רוצה הוא להיות דוקא סוחר, וקנה יין בשנה זו – והריהו עומד להפסיד מעותיו; וכלום יכול הייתי לדעת שחמותו קוראת לו "מלמד", ואני איני אלא מביישו בבקשה זו?... אני הרגשתי רק בבושת-פני ולא הבינותי כלל בכלימתו של יקותיאל.

– אבא אמר... הרי גם הוא... היה מלמד את כבודו... אז בנערותו...

– כך?... – אמר יקותיאל בבת-צחוק של מבוכה –

– יתן תחילה "תיקון"! – קורא הבחור מיכל –

– אם ירצה השם לאחר פסח, בלי-נדר, אתן – עונה אני בנעימות זו שנתן בי היצר של בר-מצוה...

– אבל – מתעורר יקותיאל ואומר ברמיזה – אין אדם נעשה בר-בי-מדרש אלא עד שמקדשין אותו בעליה על הבימה...

ובעוד שלא תפסתי את כוונת הדברים – והנה נתרוממתי... ידים ידים נוטלות ונושאות אותי מכל העברים... צחוק: "כך-כך!" – קורין – "לקידושין, לקידושין!"... ואני נמתח בפישוט ידים ורגלים על גבי השולחן שקורין עליו בתורה – ופני למטה... רוצה אני לפנות, להתנצח, להתנגד ואיני יכול – נתוּן ואחוּז אני בכל אברי בתוך מועקות של כמה וכמה ידים:

– כך-כך! – החזיקו!

– "כהן!" ושם – סטירה במחילה של פס יד פשוטה, וניצוצות ניתזין מעיני... איני מספיק ליתן קול והנה:

– "לוי"! – ושוב אני מרגיש פס יד במחילה שנית כראשונה:

– "כל ישראל!" – וסטירות מטפחות וצורבות, מטפחות וצורבות עד שהכתלים רוקדים, ובשרי, במחילה – "אוי-אוי-אוי-אוי!!"

– חה-חה-חה-חה!! – עונים קולי קולות בצחוק אחד.

– מקודש! מקודש! מקודש! – – –

דמעות זולגות מעיני ומאפילות אורו של יום, אך יצר טוב זה של בר-מצוה מעקם עדיין את שפתי ומותחן לצחוק... ועדיין מתנחם אני לראות גם את "הקידושין" של כדרלעומר ו"שאר ירקות".

אורו עיני, ואני צופה לראות את הללו היכן הם, – והם כבר אינם... הנה הם עומדים בחוץ אצל החלון ומאריכים לי לשון – – –

ומסביב אך צחוק וקלות-ראש והלצות...

מילא! כך הוא המנהג – ובדיעבד, ברוך שפטרני כבר מעונש זה!... אבל ליקותיאל שוב איני נגש.

עומד אני – לישב קשה לי – עומד אני סמוך לחלון הנשקף כלפי השדה ולבי ועיני אינם כלל בגמרא... לבי, סוף-סוף, עלבונו גדול, ועיני מסתכלות באורו של יום אביב נעים...

השדה כולו מוריק מקצה עד קצה; הנחל שלרגלי ההרים המתנשאים זה לאחר זה בעין התכלת, נחל זה כמה נתרחב היום – נהר הוא, רחב ידים ומבהיק כראי של כסף ממורט; נקודות שחורות – בני אדם הן? – ידודון ידודון עליו פה ושם, מה הם עושים שם?... חסידה רוממה ויפה עומדת בקינה על ראש גגו של בית-אכרים אחד, מפשילה צוארה ומקשקשת ומקשקשת במקורה האדום...

רוח אביב חמימה מסובבת שם את כנפי הטחנה, הנשקפת בודדה מעל ראש ההר מרחוק; מסתובבות הכנפים, מסתובבות ומסתובבות בתוך חללו של עולם... וחללו של עולם אין קץ ואין סוף לו... שמים פושרים ממעל והיכלי ספיר ויהלום וענקי בראשית, שתקנים נכבדים, שטים שם בדומיה, נוגעים זה בזה, מצטרפים ומזדווגים זה עם זה בחשאי...

יצר קדומים, יצר של ילדות השואף למרחב, נושאני לצאת מכאן, לצאת ולתעות יחידי בחללו של אותו עולם, לטייל על ארץ ירוקה מתחת לשמים רמים ומקושטים – לפזר את עלבוני כאפר לרוח... אבל יצר חדש זה של בר-מצוה כוחו גדול משל זה, אַלים הוא... אני מנדנד את גופי כמכין את עצמי לעוף ומתחיל:

– נוּוּוּ... תנן התם...

והכל מתנער הימני, ודברי אותו יצר של מצוה מפזרים אפילו את רגש הבושה שבי: "וחייב אדם למצוא חן בעיני אלהים ואדם ולעשות רצון אבא"... ושני יצרי מסכימים לזה ביחד לעשות רצון אבא, כדי שלא יתחרט חלילה...

ומה שחברי אינם מאמינים עוד – מה בכך? – יאמינו אחר פסח, יראו ויוָכחו...

הכל כשוּרה –

ואף-על-פי-כן, אלמלי ניתנה הרשות הייתי נושך עכשיו את מי שהוא – – –

... לפנות ערב שבו השלשה מחברי שראו "בקידושין" שלי...

יענקילי – פניו הכחושות לוהטות, גופו הקטן כולו תנועה, עיניו מתנוצצות ופיו הפתוח נושם וגומע את הרוח בצמאון; הוא מספר, בחפזון של תאוה, ו"כדרלעומר" ו"שאר ירקות" גם כן בהנאה רבה מספרים מכל מה שראו היום בשדה:

הנהר שבכפר הוּדישֶן פרץ ושטף והביא לנחל שאצלנו דגים גדולים וקטנים – וכל היום עמדו שם הדייגים ודיגו.  צדו שיבוטאות של ארבע וחמש ליטראות השיבוטא (ואלו הן הנקודות שראיתי מתנועעות שם, דייגים היו – ואני עוד לא ראיתי מעולם כיצד צדים את הדגים)... ועוד חידוש – שַיָרה גדולה של צוענים, באה למחננו, הם וחמוריהם ופרדיהם, ונטו את אהליהם מעבר לגשר האדום... כולם הם נפחים וחרשי-נחושת, וה"שופט" שלהם לבוש מעיל קצר שעשרה כפתורי כסף בו הגדולים כביצי אוזה, וכדרלעומר מכר לו את סכינו הקטן... וכו' וכו'.

ויצר קדומים, יצר ילדותי עומד נכלם, מיצר ומתגעגע מפינתו ואינו מעיז לתת אומר ודברים... ורגש מר המזעזע אותי בקרירותו ובחריפותו נקוֶה בתוכי מבלי דעת, בשעה שאני עומד עם חברי מחוץ לבית המדרש בתוך אויר רענן המתקרר עם הערב שמש – והם מספרים ומספרים...

והנה עובר לו הרבי חוימילי כשהוא מטייל עם אפרים פייגֶה'ס – יהודי בעל-הבית שגם לו יש נער מן "הכתּה הגדולה" – וחברי מתחילים מגרים אותי בלחש, מלעיגים ואומרים:

– אצלו, אצל חוימילי תלמוד – ולא בבית-המדרש!

– יקחכם השטן ביחד עם חוימילי גרגרת!!

מי הרים את קולי כל-כך? – גם אפרים פייגה'ס גם חוימילי עמדו ונסתכלו בי...

אני נמלט לאחורי בית-המדרש – ודומה אני עלי כמי שהרג את הפנש, כמי שהבעיר דליקה נוראה והחריב עיר ויושביה...

אנה אברח, אנה אסתר? – הרי סיספר חוימילי דבר זה לאבא!...

אבל חברי רצים ובאים אחרי, שוחקים ושמחים עלי ואומרים:

– עכשיו אנו מאמינים לך!! –

אבל מה לי באמונתם? – אני אמנם עושה את עצמי שוחק עמהם ביחד, אבל צורתו של חוימילי שהלבינה כפני מת, שיניה החרוקות ועיניה שגדלו מתמהון ומבטן בי – מבט קשה, מבט ממית, מבט מכעיס – מראה זה משסה בי את היצר של בר-מצוה, וזה קורע את כל קרבי ככלב רע...

ויצר זה של ילדוּת, שקפץ וניצח רגע שלא מדעת – דומה הוא עלי כקטן שקרהו מקרה לא טהור, והוא מזדהם ובוש... ורוצה אני לבכות על נצחוני...

יוָדע הדבר לאבא וקלקלתי כל עולמי – – –

... אבל הדבר לא נודע לאבא.

למחרת, כשבאתי הביתה מתפילת שחרית, פגעה בי גולדה ברוגז ובתלונה, כדרכה להקניטני, ואמרה:

– הרבי שלך בבוקר הוא בא ותובע כסף, גם ביום-טוב אינו נותן מנוחה, חוימילי זה...

שומע אני שהיה כאן חוימילי ותבע כסף, אבל על אותו דבר – שתיקה... כלום אפשר?

מסתכל אני בפני אבא ואמא – הכל כשהיה! משמע הוא, חוימילי, בוש לספר... יהא כפרתי! אם הוא בוש – אני, שוב אין לי מה ליבוש; וחברי הרי מאמינים הם מעכשיו!

ושוב טוב ויפה לי בשני יצרי גם יחד, גם ביום והם בלילה.

אודך ה'! בן-חורין אני, בן-חורין מוחלט!

 

IV

– גרשון, גרשון; קום! – קורא אבא –

פוקח אני את עיני ומכיר בחמה של מוצאי פסח שהיא מאירה ומבהיקה את העולם – ושורה שלימה של ימות החמה עומדים לפני, וכולם, כל הימים ימי חירות הם, כולם טובים, כולם אהובים כולם ברורים...

      נוּ-נוּ – אומר אבא – ישן הוא כדרך מלכים... די! די לך שהלכת בטל עד עכשיו – קום ולך אל החדר!

                                                                    

אמא צוררת לי בתוך נייר מצה שנשברה ונכתשה, מוסיפה עליה גם בצל וביצה מגולגלת – פת שחרית שאקח עמי לחדר; וכל אותם הימים הטובים מה היו – חלום??

קורא לו אבא ב"איזהו מקומן" – ולא כלום...

מתחיל אני גונח ובוכה כקטן, מעיז ואומר:

– הרי... הרי... הרי לא שילמנו עוד לרבי בעד ה"זמן" שעבר...

אבא זוקף בי את עיניו ישר, ולא מאלכסון כדרכו, משום שהוא תוהה ותמה ביותר – הדבּוּר מניין לי?...

– נוּוּוּ?!! – – –

ומסיים מבטו בנדנוד ראש לאמור:

– אי-אי-אי "פּרים הנשׂרפין שחיטתן בּצפוֹן וקבּוּל דמן בּצפוֹן"! – נוּנוּ!...

... ובכן – לוקח אני את צרור המזון וכיס התפילין והולך אל החדר – – –

יצר זה של בר-מצוה נשחט ונהרג ומוטל שם בדמיו כפגר מובס בתוך לבי... ויצר זה של ילדוּת פורש ובוכה, בוכה הוא במסתרים על הבושה, על החרפה, על הרמאות, על מזלי הרע ועל נפשי הנרמסת כתולעת... ואני הולך ואיני מרגיש לא בשמים ממעל ולא בארץ מתחת...

יעשה לי חוימילי מה שיעשה בי שם...

אמרתי איטיבה דרכי – ומה רצה אבא ממני עוד?

ו"אבינו שבשמים" – הוא מה רוצה? איזה עוול מצא בי עכשיו בכל מה שעשיתי לו?...

רע... הכל כאבא, כחוימילי, כיקותיאל – וחברי רעים מכולם.  הם עוד יתלוצצו בי כל היום...

ועומד הוא לו בית-המדרש – ומה אכפת לו...

מה בצע לאדם בצדקו? – – –

חוזרים הימים להיות כשהיו, וגם רעים משהיו...

חצר של בקיעי עצים... דור הפלגה העולה בחומה...

כפירה נוקמת התחילה מפרכסת בלי כוח...

נזקפות עיני כלפי השמים – ואיני מתירא... יהיה אשר יהיה... איני מתירא אפילו מפני חוימילי! –

רוצה אבא כך – יהיה כך, כפוף ונכנע אני לרצונו... אך בקרבי נפשי הרצוצה בוקעת, חותרת ובוקעת לרצוני ושלא לרצוני...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


 [ש1]* מה אתה דורש? מה אתה דורש? – אצלנו בזול – חייך בזול! אצלנו מכל המינים! הנה, כאן, כאן, – אלינו, חייך אלינו!...