_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אתחלתא: פרק אחד עשר: הפוגרום הראשון בירושלם

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

הפוגרום הראשון בירושלים

שלשים ירחים עשו השלטונות הצבאיים ממשלה בארץ ישראל, זאת הארץ אשר עליה הכריזו חגיגית לשום אותה בית לאומי לעם ישראל ולהשיב אותה לבניה, ובכל התקופה ההיא אנו השתוממנו לראות את הליכות השלטונים עמנו. והנה הם "סורי הגפן נכריה".  וכמו משתדלים היו להוכיח להתושבים היהודים שבל יטעו, וכי ההכרזות וההבטחות המדיניות אין בהם ולא כלום.

וגם "גולת הכותרת" לא חסרה.

חסרה היתה ירושלים פוגרום ביהודים, – וגם זה בא... מצאו, כפי הנראה, שבלי זה אי אפשר.

ובא הפוגרום במועד ובזמן הנכון לפוגרומים:  בימי הפסח.

ובא הפוגרום כהלכתו וככל משפטו וחוקותיו:  נאומים של הסתה, תמונתו של פיזל, המלך אז בדמשק, השלכת אבנים בראשונה, ושוד ובזה, ענוי נשים ושרפת ספרי קודש, הרג וטביחות באחרונה.  הן גם לפוגרומים ביהודים כבר ישנה טכניקה קבועה ומסודרת, ומחוללי הפוגרום הירושלמי לא סרו מן התנאים, וסדרו את כל "הענין" כפי התכנית הידועה.

ועין בעין ראינו אז כי מכל השיטות של הליכות המדינה בחרו מנהלי השלטון שלנו בשיטת הפוגרומים,– שיטה זו, שבה התנהלו עניני המדינה במזרח אירופה במשך עשרות שנים בנוגע ליהודים.  הן היו תקופות, שהשלטונים ברוסיה חשבו בתום-לבבם, כי שיטה זו, שיטת הפוגרומים, הוא סדר מדיני נאות ומתאים אל חכמת הממלכה.

אמנם, אנו לא חשבנו מעולם, כי גם הפקידים הבריטים פה ילמדו את תורת המדינה מפי מנהלי חלאת העם ברוסיה ומפי מלכיה האחרונים לבית רומנוב;  לא חשבנו, כי יבחרו ללכת בדרכי רומניה ופולניה, ביחוד האחרונה, האומרת ליסד את תחיתה על יסודות פוגרומים תמידים באזרחיה היהודים, והיינו בטוחים, כי שרינו ושליטינו החדשים ישתדלו לעצור בעד הדימגוגיה והפראות, כי זאת היתה חובתם, אבל – טעינו, ומקרי הימים ההם בירושלם, ואולי גם מקרי כל שלשים הירחים למן תחלת "שחרורנו", העמידו אותנו על הטעות הזו...

והכל נעשה כמו שאמרנו, "כהלכתו".  שמרו על השיטה וכללי הטכניקה של תורת הפוגרומים.  כדי להוציא מלבם של ישראל בארץ ישראל את הדקלרציה הבלפורית, השתדלו שלטונים ופקידים שונים בכל האמצעים להשכיחנו את כל ההרהורים הטובים, שעוררה בקרבנו הדקלרציה.  עוד ביום 2 נובמבר 1918 כאשר כאשר חגגנו בירושלים את השנה הראשונה למתן הדקלרציה, באה המשטרה בראש פקיד ערבי ותצוה להסיר מעל הבמה את דגלינו הלאומיים, בתקוה כי צעירי ירושלים לא ישאו בדומיה את החרפה הזאת, לעיני ארבעת אלפים ילדים עברים, הצריכים לקבל חנוך לאומי.  זה היה צעד פרובוקטרי מצד חדד-בי, אחד השלישים של סטורס המושל המקומי אז.  אחר כן, באותו היום, התנפלו על תלמידי בתי הספר והכו את המורים ואת הילדים ושברו להם את דגליהם, והפורעים לא נענשו והמשטרה הציעה, כלומר:  צותה על היהודים להשלים עם המאורע הזה.

אסרו עלינו את שירנו הלאומי, לאחר שהעליבו אותו פקידי השלטון ולא כבדו אותו בקימה.  אף לא נתנו מקום לשפתנו הלאומית בכל המשרדים, גם הממלכתיים ואפילו הצבוריים.  עלינו היה להתריע על כתבות עבריות על ארגזי הפוסתה – דברים שלא ידענו גם בימי השלטון הקודם, ושגם הפוסתה של הממשלה הרוסית בירושלים היתה נוהגת בהם לכבוד ישראל, ששמו נקרא על ארצנו.  למרות הבטחות מצד השלטון העליון, עלובה היתה שפתנו העברית בכל הפקידות והמשרדות של מסלות הברזל, אין זכר לה בהנהלת הערים.

ובירושלים אנחנו רוב מנין ורוב בנין.  וזאת הלא היא ירושלים, עיר קדשנו, עירנו הראשית – והשלטונים החדשים מוצאים אפשרות למנות לחברי הבלדיה, פקידות העיריה, את שונאינו ומנדינו, הבועטים בנו ובשפתנו, את אלה המוליכים המוני-רחוב להפגין נגדנו, ואוכלי המסים שלנו, אוכלי נפשנו, גם לא יאשמו, ועוד להם כבוד ויקר!..  ואת משרדי המדינה בארץ בכל השטח הנכבש ממלאים פקידים וקצינים מתוך פרחחי הערבים, בני האפנדים למיניהם, והמה מעיקים ומיצרים לנו בכל אשר יוכלו ומכניסים רעל ושנאה לכל הויתנו בארץ.

ומאורעות רבים-רבים, מראות חיינו יום-יום תחת השלטון החדש אשר, לכאורה, אחד מתפקידיו המדיניים הוא, כמו שהבטיחו לנו, להכשיר פה את הקרקע לבנות עליו בית-לאומי לעם ישראל, המאורעות ומראות החיים מראים לנו בלי הרף על שיטה שיסודותיה שוללים את ההצהרה של השני בנובמבר.  רשיון ליהודי לבוא לארץ ישראל מתקבל כדרך שזוכין בגורל;  יהודי ההולך לחכור מלון בעיר זקוק לרחמי שמים, כי מושלי האדמה משתדלים להניח כל מעצור ופגע על דרכו;  ובנוגע לחכירת בית-חרושת, לאריסות חקלאית, ואף כי לבנין חדש, ומכל שכן לדבר, שיש בו מישוב הארץ והתפתחותה הכלכלית, – אזי אפילו רחמי שמים לא יועילו.  היהודי מאבד מרץ ללא הועיל, בעת שהערבי יודע לסדר את הענינים, כי הוא מוצא תמיד סביבה משלו ויחס טוב מצד השלטונים, והפוכם ביהודי.  וכמה עניי נפש סובלים "המאושרים", שבקושי זכו לקחת חלק במשטרה, בהגנת הבטחון בארץ.  סובלים, מפני שהם בני אותו העם, שבשבילו אומרים לבנות בית-לאומי בארץ מולדתו.

וכאשר הוכשרו התנאים די צרכם, והתושבים היהודים הושפלו עד כמה שהיה נחוץ, אז נתן החופש לאנשי שכם לעשות את מעשיהם.  מתוך עיר מלכות ישראל לפנים גרשו את הבנק הלאומי שלנו, ולא הועיל לו גם השם-לואי "אנגלי" פלשתינה בנק.  לא קראו תגר על זה והשתיקו את הענין ראשי הסתדרותנו, החושבים כי אין מחבוא טוב למרצע מן השק הקרוע.  ועוד הפעם עלינו לזכור, כי בימי השלטון הקודם בקשו תושבי שכם כי יהודים יבואו אליהם, כי יכוננו סניף הבנק בעירם וכי יתאחזו אחינו סביבותם, כי גם המה ידעו את כל הברכה שהישוב היהודי מביא לשכניו.  ואך עתה, בתנאים החדשים הבאים עלינו, זכינו בארץ ישראל לעיר מושב, שאין השלטון חפץ לקבל עליו את האחריות של החיים והרכוש בפני איש הבא לתוך גבוליה, אם האיש הוא מזרע ישראל...  והשלטון הוא עם כובש ארצות, אינו מתביש להשמיע את זאת, יען וביען יודע הוא מי מקשיב את דבריו והוכחותיו...

מכאן ואילך הדברים הולכים ומתפתחים כמעט מאליהם.  נקהלות אספות מחאות, מתיסדות אגודות למלחמה ביהודים, נוצרת גם ספרות מתאימה למצב רוח זה.  והשלטונים החדשים רואים את כל הדברים האלה ושותקים ומסבירים פנים למנהלי התעמולה נגדנו ולקוראים לפרעות ביהודים.  והערבים לומדים פה כמו שההמונים למדו זאת ברוסיה וברומניה, כי כלפי היהודים הכל מותר.  ואותנו הממשלה מרגיעה בדברים:  כלום לא יהיה, כלום לא יארע.

וכמו שהיו ההבטחות שם נגמרות תמיד בפרעות, בהתנגדות אל הגנה עצמית, בעלילות על היהודים, שהמה אך המה היו הגורמים לכך, ולבסוף גם במשפטים ועונשין על צעירנו בגלל מחשבותיהם להתיצב נגד הפורעים, – כן, ממש בדיוק, המנהג בירושלים.  תורה אחת היא לכל הפוגרומים ביהודים בכל מקום ובכל זמן, וזאת התורה והברכה אשר נתנו השלטונים החדשים שלנו בירושלים לימי חג חרותנו, זכרון ליציאת מצרים.

ואולם...

ואולם גם למסדרים את הפרעות עסק עם עם, אשר ראה הרבה בימי חייו.  צריך להעריך כראוי את כח עם ישראל.  ירושלים איננה למברג או קישינב, ולא כאוקראינה ארץ ישראל.  זעקת הפרעות בירושלים תקיף את כל העולם, תחריש כל אוזן, ורעמים וסופות תמלא כל הארץ.  ממלכה המקבלת מנדט על א"י אין פרעות ביהודים יכולות להיות תחת שלטונה;  היא צריכה להוציא אל הפועל את אשר האנושיות כלה חיבת לנו.

אנחנו דרשנו חקירת המעשים שנעשו וברור אחריות הפקידים במאורעות האלה.  אנחנו לא היינו חפצים לערבב את יחס הפקידות המקומית עם היחס של הממשלה המרכזית.  אנחנו עוד היינו בטוחים בממשלה המרכזית של הכובש.  הפתרון בוא יבוא – הן ראינו גם בארצנו אנשים כהגנרל הילל, כהקולונל פטרסון;  ואנחנו הלוא יודעים את אורמסבי גור, אשר חיו בתוכנו וראו את עבודתנו בארצנו.  יש איפוא אנשים בקרב צבא העם הזה אשר אמונתנו בהם רבה ובטחוננו בהם לא חדל.  אבל בפקידים הבריטים הנמצאים בארצנו פה הענינים בידם, וכל הבטחון הציבורי מתנהל לפי הוראותיהם, לא היה לנו ואין לנו בו שום אמון.  ידענו ויודעים אנו, שאין הם כשרים וחשדינו בהם לא היו בלי יסודות.

הנה בסוף החורף שקדם לפרעות נודע לנו, כי אסרו על חיילי הגדודים העברים החונים בסרפנד ובסביבות יפו, לבוא ירושלימה לחג הפסח הקרוב, ועל אלה החיילים, שבמקרה נמצאו בימי הפסח בתוככי ירושלים אסרו לבקר בעיר העתיקה.  מכל עניני הגדודים העבריים הייתי רחוק, ואת היחסים הפנימיים שביניהם ובין השלטונות שלהם לא ידעתי.  הנוער שלנו התנדב אל הגדודים כהולכי אל מחול, וגם ידעו את החובה ואת ערכה הלאומי הגדול שהם ממלאים הפעם בהשתתפם בגאולת ארצם.  גם צעיר בָנַי, שנשאר לי אז בארץ היה אחד החיילים, והצטיין בעבודתו ועלה למדרגת סגן-קצין, סרג'נט בלע"ז.  בחורף נקריתי פעם עם הקולונל מרגולין, ובקשתי אותו, אם רק אפשר, לשחרר את בני לחג הפסח הבא.  והנה, הפלוגה שבני עבד בה, העברה באביב ההוא לסביבות תל-אביב לשם תרגילי צבא, ולפני הפסח אמר הקצין לבני, כי הקול. מרגולין פנה אליו לשחרר אותו ולהרשות לו ללכת ירושלימה לכל ימי החג הבאים.  אם הפקודה מגבוה לאסור על החיילים נשלחה אל המחנה הכללי אשר בסרפנד והקצין בתל-אביב לא ידע על אודותה, או הוראה מיוחדת היתה מאת הקולונל רק בדבר שחרור בני לבד למלא את הבקשה שלי מלפניו.  בני סרב להשתמש ברשיון זה, שבא לו "בזכות אבות" מיוחדת, אבל אחד מחבריו גם כן סרג'נט כמוהו, שטוף בצבוריות ואחד מן הותיקים של ההסתדרות העובדים, דרש ממנו בכל תוקף להשתמש ברשיון זה.  הותיק הזה כבר קבל מכתבים מירושלים, ובתוכם גם מאת אביר הגדודים מר ז'בוטינסקי כי הרוחות בירושלים בימים האלה אינם מבטיחים לנו מנוחה שלמה בימי החגים הבאים, ורצוי היה שגם אנחנו נתכונן לקראת מה שיתרחש.  החבר הזה של בני אמר שהוא מחויב ללכת ירושלימה ויקח עמו 20-25 איש מתוך הגדוד על כל צרה שלא תבוא.  הידיעות מירושלים אמרו שהמושל הצבאי שם סטורס מנהל פוליטיקה ידידותית יותר מדי עם הערבים.  והוא בכל אופן איננו נאמן אלינו.

ובאמת החששות היו מבוססות והאמצעים שנאחזו היו למועיל עשרים החיילים המזוינים שנמצאו אז בירושלים מלאו תפקיד גדול לאחרי שאנשי ליפתא הריחו באפם את ריח אבק השריפה של המגינים.  מובן שהדבר הזה לא השיב לנו את הקרבנות שנפלו ולא נתן לנו את הבטחון, ולבב כולנו היה מלא דאגה, – אכזבה...

– שומר, מה מלילה?  שומר, מה מליל?

זאת היא השאלה, שבה פנו אז איש אל רעהו בהפגשם בירושלם.  הלילות עברו עלינו בחרדות, ובימים אנו הלכנו קדורנית, נוגים ואבלים מכל אשר קרנו, רואים בעבים וצופים אלי גוי לא-יושיע.  וצפוים אלי עתיד בלתי נודע.  ואנו תוהים על אשר עבר עלינו, תועים לבקש נתיבות לעתידנו בארץ, לבקש מוצא מתוך המצב הנורא אשר הגענו אליו.

וכך היה בירושלים, וכך היה אז בכל ארץ ישראל.  מודיעים ומבשרים, כי הכל שקט, כי השלטונים מבטיחים, ואנחנו, היודעים כבר מן הנסיון את כל ערכן של ההבטחות – שומעים את הידיעות וקוראים את הטלגרמות, ונשארים נבוכים כמקודם.  ולבבנו עלינו מוסיף לדאבה עוד, ובהפדשם לאחר כן יוסיפו לשאול איש את רעהו:

– מה מלילה, מה מליל?...

ואין עונה – – –

אין עונה דברים ברורים, דברים נאמנים ובטוחים.  כי מי הוא באמת אשר לידינו יתקע, אשר יוכל לאמר בבטחה, כי פוגרומים לא יהיו עוד, לא בירושלים ולא ביתר המקומות בארץ ישראל.  בימי השלטון הקודם הָיֹה היה לנו האומץ להבטיח את עצמנו ואת אחרים, כי פוגרומים בארץ ישראל לא יהיו, יען כי ידענו שזה אי אפשר, יען ידענו את יחס הכֹחות בארצנו.  אנו יודעים את הערבים יושבי הארץ, כמה כחם גדול וכמה כחם קטן.  גדול כחם כי עם עובד הוא, עם יושב על האדמה וקשור אליה.  ואת הכח הזה אנו מביאים תמיד בחשבון לאומנו, במאזן עתידנו, ואנו יודעים גם לחלק כבוד בעמקי הלב לאנשים עובדים וחיים מיגיע כפיהם, והיונקים את חיותם משדי אדמה-אֵם.  הן לזה עורגת נפשנו כל ימי גלותנו!  וכחם קטן, קטן עד מאד, כאשר אך יתמכרו אל "תחת השפעת האפֶנדים".  כחם לא רב, אם כשודדים ירצחו על כל דרכים, או ינסו לשלוח את ידיהם בבזת תושבים שקטים, ואפילו אם התושבים המה יהודים.  כי בימינו אלה כבר תש כחה של אריסטוקרטיה ושל כל יחוס אבות, והאפנדי הערבי גם הוא קצרה ידו לערוץ את מי שהוא;  ולשודדים בצהרים ופורעי פרעות נכונים שבטים ומשפטים חרוצים.  זאת ידענו אנחנו, וזאת ידעו גם הערבים, – ושני הצדדים היו בטוחים במצבם.  הערבים ידעו, כי תמיד ימצאו בקרבנו דורשים לעבודתם ואת פרי כפיהם אנו משלמים בכסף מלא, ואנחנו ידענו את כל הטוב אשר אנו מביאים אל הארץ, וכי חוקים ומשפטים מגן לכל תושב שקט ושלו, ולפושעים ולמסיתיהם לא היתה תקומה בארץ ישראל.

זה היה.  עתה גלו את אוזן הערבים, וספרו להם דברים אשר לא כן.  אמרו להם האפֶנדים המיוחסים:  ראשית, כי היהודים באים לנשל את הפלחים מאחוזות נחלתם, וכי – וזהו העיקר – אין אשר ידרוש מידי שודדים את דם היהודים, וכספם ורכושם של היהודים נתונים לבז.  מי גלה להן "רז" זה? – את זה צריך היה להוציא לאור המשפט, אם אך היה כזה, לו אך חפצו אלה, שאחריות הפוגרום עליהם, לחקור את המאורעות בירושלים ולדרוש משפט אמת וצדק.  אנחנו היהודים דרשנו את המשפט בכל פה, לא חפצנו לותר עליו.  אבל אם כה או כה, אם מנהלי הערבים הטיפו לפרעות ביהודים על דעת עצמם, או את הרעל והמשטמה בנו שלחו אליהם מתוך לשונות אחרות, המדברות גבהות-גדולות אחד בפה ואחד בלב, – הדבר נעשה, בירושלים היה פוגרום.

פוגרום בירושלים!..

בירושלים פוגרום, – הן הנתר והבורית אשר בכל הארץ לא יספיקו להסיר את הכתם הנורא הזה, אשר ירבץ עד עולם כערפל על השלטון המקומי!  שקרו וכזבו להם סופרי סוכנות-רויטר והמוניהם ככל העולה על רוחם, בדו שקרים הכַתבים כחפצם, כסו על האמת אופל ואמש, – אך חרס עלה בידם.  המאורעות זעקו עד לשמים, ואדמת ישראל לא תכסה לעולם על דמי אחינו אשר נשפכו בקרבה בימי הפסח ההוא.  אין אנו מפחדים מפני השקרים והכזבים.  ממעמקים נוציא את האמת.  אנו לא אחת הראינו את הכשרון הזה, ולא אנחנו אשר נִתן לשקר לשפוך שלטון.  גדול היה כבוד צרפת, נוראה על כל סביבה היתה רוסיה הגדולה.  והנה אלפרד דרייפוס חי, ומנדיל בייליס מתהלך בתוכנו;  ונביאי השקר והחנופה, ומלכי המרמה והכזב לשונם לוחכת את העפר, וזכרם למשל ולשנינה.  לא מפי סוכני-רויטר וכתבי-עתונים ואפילו הרצאות רשמיות דעת הקהל חיה.  האמת תמצא דרכה, אנו נפלס לה את הדרך, והכתם הנורא "פוגרום בירושלים" אות-קין יהיה לעולם על מצח אלה, אשר חוללו אותו, אשר עזרו לו, אשר לא קדמוהו.

– אבל, שומר, מה מלילה, ומה ליום מחר?

אף רגע לא נפסיק את עבודתנו בארץ, את עבודת תחיתה-תחיתנו.  קרה אמנם אסון, אסון נורא, אסון לא-פללנו – אבל  תקוה בת-אלפים שנה לא תחרד ולא תחלש במשהו למול סערות רגע, והיאוש לא יתקוף אותנו.  עד ארגיעה היינו כנדהמים, אבל יעברו הימים הרעים ואנחנו ביתר מרץ נוסיף להתקדם לקראת עתידנו הגדול בארצנו.  לא בארץ-גלות הדביקנו הפוגרום כי נוכל לבעוט בה, כאשר בעטנו לא אחת בארצות הטמאות, שהתאחזנו בהן.  ירושלם היא עירנו מעולם, הארץ – ארצנו, מורשת עמנו.  בביתנו אנחנו, וקולות פראים ונוכלים לא יחרידונו, לא יבריחו אותנו מעל הארץ.  להפך, עתה יתעוררו, עתה יקומו הכחות הטמירים בקרב בני עמנו באשר הם שם, וכשטף איתן יזרום דם חדש אל לב האומה הפצוע בידי זרים.  תהיינה מהיום דרישותינו ברורות ומלאות, ובהבטחות-תהו לא נאמין עוד.  וכל בחור וטוב בעמנו ימהרו עתה אלינו לעודד את הנרפים ביום השבר, להגדיל ולהאדיר את שדרותינו על פני החזית.  והנמצאים, כל בני הישוב הקימים, יעוררו את כל מרצם להוסיף עבודה, עבודה על פני כל שדות המלחמה.  אַל ימצא בכל העולם לב יהודי, אשר לא ירעד לכל אשר קרה בירושלם.  חרדת קדש תאחזהו, והוא יֵדע את אשר עליו יהיה לעשות.  שנאת-מחאה וחרון-אף ישפוך על ראשי שונאינו ומנדינו, אשר אמרו להתנקש בנפש עמנו, ואת חלבו ודמו, מיטב בחוריו ובחורות כחותיו, יביא לארצנו לקחת שכם אחד בתוך עבודתנו הלאומית הגדולה.

– ומה ליום מחר?

עבודה בלי לאות, בלי הפסק אף רגע, בלי כל פחד ויאוש.  ארגון הכחות התרבותיים, סדור הכחות העובדים.  קרבים היו אז ימי המנדט על ארצנו, ימי הפתרון המדיני.  ואיך יפול הדבר, – אנחנו את שלנו נעשה, וכאשר החלונו את עבודת התחיה, כן נמשיך אותה, וביתר שאת וביתר עוז.  גם עד היום היה חלקנו בארצנו טרשים ובצות וחולות,– והראנו נפלאות;  שיורי שפה היו לנו,– והחיינו אותה;  תקוה פעפעה בתוכנו, – וכל המעצמות הגדולות הכירו בצדקתה ויאשרוה.  והאומנם בידי אילו קצינים, הנותנים "מהודם" על אספסוף שודדי-יום להביא מורך בלבבנו?!

קרה אסון.  הרכבת הולכת הלאה.

אל החיים הרגילים, אל העבודה.

והשלטון הצבאי הראה את כשרונו בהשלטת הבטחון הצבורי לא רק בירושלים במקום שהשלטונות האלה היו בין גבורי חזון הדמים על במות עירנו הקדושה, אך גם בכל השטח הנכבש.  הדרכים היו משובשות בכל הארץ בשודדים וגם להקות בידואים מזוינים מתנפלות על כפרים ומושבות.  השלטונות אינם מצליחים להשקיט את התושבים ולהעביר סכנת דרכים, אבל את גבורתם הם מראים בעוררם משפטים נגד המגינים על עצמם מפני השודדים ומושיבים במבצר עכו את אנשי ההגנה ואת ז'בוטינסקי בראשם.  לאחרי פסק דינו של ז'בוטינסקי לא עצרתי כח להשאר על מקומי בירושלים ויצאתי אל הגליל.

בשני השבועות האחרונים לא ידע הגליל והשומרון שום דבר מלבד שני הדברים:  משפט ז'בוטינסקי וההתנפלות, ועד כמה שלא יהיה הדבר תמוה, הדבר הראשון היה לענין לא פחות מהשני.  האנשים הרגישו, שמשפט ז'בוטינסקי הוא ענין כללי, לאומי.  היה אותו מצב הרוח שבימי ענין בייליס.  הפחד מפני התנפלות על המושבה תופס את האנשים כענין מקומי, אמנם רציני מאד, אבל בכל זאת רק כענין פרטי, הנוגע להם לבדם;  בעת שענין ז'בוטינסקי ממלא את כל מחשבותיהם ורגשותיהם בתור מאורע, הסופג לתוכו את כל ההויה של התחיה והגאולה, הנעשית פלסתר.  אני יצאתי מירושלים ממחרת פסק הדין, ובכל מקום בואי היתה השאלה הראשונה:

– האמת הדבר?  היתכן?

בגליל העליון השתנה בשבוע האחרון המצב לטוב.  מקרי התנפלות על נקודות הישוב נהדפו בלי אבידות מצדנו.  ההתנפלות באילת השחר נתנה לקח טוב למתנפלים, וגם ביסוד המעלה ובחות-כנען וביתר המקומות סודרה הגנה עצמית הגונה.  בין צעירי המושבות נמצאים כאלה שעבדו בצבא התורכי בתור אופיצירים, והם יודעים איך לסדר את ההגנה.  השלטונים המקומיים מכירים בערכה של ההגנה, וגם נתנה להם מעט נשק.  חדלו לירות באויר, כמו שהיו נוהגים מקודם כדי להפחיד את המתנפלים, אחרי שנכחו כי השודדים באים להרוג ולשפוך דם.  ואולם אין גם בדעת המתנפלים ליהרג, ולכן כמעט אין פחד עוד שם בגליל העליון מפני התנפלויות.  מלבד זה רב היה הצבא שהתרכז בין כנרת ובין מי-מרום, ובראש-פנה המטה הראשי של החזית.  בדרכים עוברים משמרות צבא תמיד, ובמקומות מסוכנים ביותר נמצאות גם מכונות יריה.  נוצרה חזית מלחמה, הנכונה כפי הנראה לעבור גם את הירדן לעברו המזרחי.  השלטון הצבאי נוכח, כפי הנראה, מן המעשים בבית-שאן וביחוד מאשר היה בתחנת סמך, כי אין פה עסק עם להקת שודדים, האומרים לבוז את היהודים, שאת רכושם וגם את דמם אפשר להתיר.  הבידואים עלו בהמון רב ובסדרי מלחמה, ופניהם היו מועדות גם אל עמדות הצבא וגם התגרו מלחמה בצבאות הבריטים.  צבא בידואי עם תותחים ומכונות יריה אמר לעלות בגליל ולדבר מלחמה עם האנגלים, וכמובן שאין לזה שום שייכות אל הציונים והציונות והיהודים ומושבותיהם.  והשלטון הבריטי אחז באמצעים מתאימים...

וזה שנה לטוב את את מצבנו בגליל, ואולי גם את המצב בכלל.  יבול השנה היה טוב, אבל הפחד היה גדול פן לא יקצרו אכרינו את אשר זרעו, כי יעלו הבידואים ואכלו את יגיעם ואת פרי אדמתם.  עתה יכולים להיות בטוחים, כי לא יפריעו שודדים את העבודה והאכרים יוכלו לאסוף את תבואותיה.  וגם היתה תקוה כי יתנו הבריטים לב להבטיח את עמדתם בעברם את הירדן מזרחה ויתקנו את המעוות אשר חשבו לעשות, ויקבעו את גבולות השטח הנכבש מעבר לירדן, למען לא יכלו הבידואים להחריד את מקומות ישובנו בגליל, וגבול ארץ ישראל יגיע עד אדרעי.

כל זה בגליל העליון, ואולם בגליל התחתון ובשומרון הפחד מפני ההתנפלויות טרם סר אז.  השלטונות המקומיים לבם על המושבות שלנו אינו טוב גם עתה כמקודם, אינם משתדלים ויש אשר גם יפריעו לסדר הגנה עצמית, ומקרב הערבים השכנים היו יכולים לבוא ולהתנפל על המושבות ולבוז את רכושם.  העירו ועוררו בקרב הערבים את השנאה ליהודים, שסו בהם, ועתה לא על נקלה תשתיקו אותם לבל יחרצו את לשונם.  הארץ השוקטה נהיתה להר פרצים, והדרכים הבטוחות נהיו בחזקת סכנה, ובלילה אין עובר ושב, ומפחדים מפני כל פרש.  מפחדים גם הפלחים הערבים, כי הלא גם את כפריהם שדדו והרסו, וגם עדרותיהם בוזזים הבידואים ומעבירים את הירדן.  מרגישים כבר השלטונים כי אין בטחון לחיים ולרכוש בארץ, כי השודדים מסתתרים בעבר הירדן, ואין אשר ישיגם מעבר לגבול השטח הנכבש, בארץ ממלכת השריף.  מכירים כבר בכל הצלמות של המצב הזה, ואין כל ספק שהוא לא יאריך ימים.

במצב כזה נדמו בגליל החיים הציבוריים.  אבל רגש המשמעת הלאומית התחזק מאד.  בחושם מרגישים האנשים, שאם הם לעצמם מה הם, וכל כחם בקשר אשר ביניהם ובין המטרופולין ביהודה.  ממלאים בדיוק ובלי כל חכמנות העצמית את הפקודות ואת ההוראות מגבוה – מועד הצירים או מועד הזמני.  בעצם ימי המבוכות בגליל הלכו אל הבחירות ביום הקבוע, והאדישות הצבורית נתנה אחוז קטן לפי הערך.  היתה ההתנפלות על אילת השחר, וביד אחת בקשו האנשים עזרה מאת השלטון המקומי, ולא נמנעו ביד השניה להגיש את המחאה בענין הפרעות ותוצאות המשפט.  הרגש הלאומי היה חי ודופק בלבות האנשים, היודעים ומכירים כי חלק הם בתוך הכלל הגדול, חלק העם העברי.  דנים האנשים על עניניהם יום יום, על עסקיהם המקומיים, על שאלות ההגנה, דנים ומתוכחים בחיים וברגש, – ופתאום פונים אלי ושואלים:

– מה יהיה עם משפט ז'בוטינסקי?...

ומשפט ז'בוטינסקי נגמר באופן שלא חשבו חורצי משפטו.

"מכנף הארץ זמירות שמענו": – בשורת הגאולה מסן-רימו;  פתרון שאלתנו הלאומית נכתב ונחתם בתוך גוף החוזה עם תורכיה כאחד הסעיפים העקריים;  הממשלה הבריטית היא באת-הכח של חבר הלאומים למלא את הדבר הגדול הזה;  בריטניה מנתה לנציבה ביהודה את אחד מגדולי ישראל בארצה, את מי שהיה מיניסטר במטרופולין שלה, והאיש הוא אדם "משלנו", עובד לתחיתנו הלאומית, וגם הכין את עצמו לעבודה בארצנו.  זמירות ונחמות, – ובערי יהודה ובחוצות ירושלים האנשים הולכים קדורנית, והעינים עוד היאוש בהן...

מה זאת?...

ושמועות עוברות, כי יצאה "פקודה" אל ההסתדרויות, אל המפלגות, אל הקבוצות ואל-ואל-ואל כל הנוטה אוזן, לבל יתנו להשלות את נפשם בהחלטת סן-רימו ובאשר ההכרזה על דבר גאולתנו, וכי ישמרו בלבותיהם את המרי, שהעירו ועוררו בקרבנו המאורעות האחרונים.  וגוזרת הפקודה חרם ושמתא על האורגנים השונים של הסתדרותנו הלאומית, מדברים משפטים עם המנהיגים של תנועתנו, משפילים את ערכם ואת עבודתם, וקוראים לאי-משמעת, להתפרצות מתוך ההסתדרות, וגם אומרים להבעיתנו.

מה זאת?...

איש מאתנו לא יאמר, כי עלינו היה למחות כעב מלבנו את "אשר קרנו", את המאורעות הנוראים של הפסח שעבר ואת כל מה שהיה לפניהם ולאחריהם.  נחוצה טהרה רדיקלית, קביעת שיטה חדשה.  את הפרעות לא נשכח ואת "המשפט" נזכור לעולם, וחלילה לנו לבלי קחת לקח, היוצא מפי המאורעות, ועלינו כמובן להוציא את המסקנות ההגיוניות ולהשתמש בנסיון הנורא לטובת עתידנו בארץ.  אבל – "אל תגזימו", קרא פעם אחת ז'בוטינסקי, וקריאתו זאת היא הנכונה, היא ולא אחרת.  העם, ההולך לבנות את ארצו, אינו יכול להיות "מלא מרי בבית המרי", כל הימים.  עיניו צריכות להיות בראשו, עליו להביט נכחו, – אבל להביט בבטחה, באמונה.  בבטחה בכחותיו, באמונה באנשים.

כן, אמת נכון הדבר, כי בירושלים, בעצם יום תענית ז'בוטינסקי, הוכרזה בבתי כנסיות הבשורה מסן-רימו, וכי הקהל היהודי קבל את הידיעה בשמחה.  צריכים ללמוד את ערכה המעשי של הנוסחה הסן-רימואית.  גזרה היא על האסון שישכח ברגע ששון.  אלה הם החיים.  חיי יחיד וחיי עם.  לא שכחנו את נסיונותנו וקרבנותינו יקרים לנו לעולם;  אבל ידענו גם לשמוח, כי הנסיונות לא עלו בתהו וקרבנותינו עלו לרצון.

אמנם מאסר חברי ההגנה, פסק הדין של ז'בוטינסקי וחבריו, הוא סמל לכל העָול הנורא, שאמרו לעשות לנו.  הן מסביב לסמל הזה התאחדו כל הכחות הלוחמים, לא רק של בני עמנו, אך גם מאנשי צדק ויושר בעמים, והשאלות בפרלמנט האנגלי, במקום שתקפו את הממשלה, תוכיחנה כי את אסירי "עכו" לא השאירו בודדים לנפשם.  ואולם הן הנרגנים ופורעי הפרעות ושולחיהם באו על שכרם:  החלטת סן-רימו ומנוי הרברט סמואל לנציב א"י  הלא זאת היא מכת אבדן לכל שונאינו ומנדינו באשר הם שם.

עלינו להכריז שקט, אנו צריכים להתכונן לחיי מנוחה ושלום.  אנו אומרים להקים לתחיה את ארצנו בעבודה, באהבה, ובבטחון בכחותינו.  למופת היה עמנו בסבלנותו – וסבלנות דרושה לנו גם עכשיו.  לא "לעלות בחומה" יכולה להיות הפוליטיקה שלנו.  ולא התפרצות מגדר המשמעת תקדם את עבודתנו.

אל נא נפריע בעד עבודת מנהיגינו אל נא נעליב במשמעת הלאומית.  דרכם – דרכנו גם בלאו הכי אינה סוגה בשושנים.  אל נא נשליך אבני נגף תחת רגליהם.

את הנסיונות נזכור, את העלבונות לא נשכח –

ואף –על-פי-כן –

סבלנות!

אם תורה ניתנת לנו, – אזי:  "נעשה ונשמע", "עמא פזיזא". ואולם אם אנו באים לרכוש לנו את ארצנו, אזי: "לאט, לאט", סבלנות.  וזה כחנו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה