_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עבד ישראל

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

א'

כל נער עברי, שהוא לא חכים ולא טפש, יודע עתה, כי "אחד-העם" ומכס נורדוי הם ­­– שני קוים קיצוניים, שני הפכים, אש ומים, "שונאים" נוראים זה לזה.  כל זה יודע עתה "כל העולם", ולא רק העולם הציוני בלבד, אלא גם העולם היהודי בכלל, כמה אברכים נאורים ובתולות משכילות בישראל פסקו לימים אחדים את שיחותיהם על-דבר מכסים גורקי, את וכוחיהם על "התחיה" של משורר-היחפים, ואפילו את הספור "בתוך האד" של ליאוניד אנדריוב שכחו, – והכל מפני קול-המונה של המחלוקת בין "אחד-העם" ונורדוי.

מחלוקת זו הם יודעים כלם עתה.

ואולם יש עוד אנשים.  יש אנשים היכולים להתרומם מעל עניני הרגע, והם אלה, אשר כח בלבם לבלתי תת לשטף היום לסחוף אותם אף כי עז כחו, אלה המביטים על "סערות"  כאלה בעין מאה מנוחה.  הם מבינים את הל ערך המחלוקת הזאת, והם מכירים ויודעים, מי הוא אחד-העם, וגם מכירים ויודעים הם את ערך נורדוי.  האנשים האלה, שאינם ניזונים מן הרגע, זוכרים בודאי, כי היו ימים ושני ה"שונאים" האלה, אחד-העם ומכס נורדוי, לא רק נתכוונו לדבר אחד, אלא גם התנבאו לפעמים כמעט בסגנון אחד.

מי לא יזכור את דרשת נורדוי בהפתח הקונגרס הראשון בבזיליאה?  מי יוכל לשכוח את משרו על דבר "הצרה המוסרית", את דבריו כאש כל אודות "היודעננאטה" הרוחנית, האוכלת את עמנו בכל פה.  לא לכנם קרא אז "אחד-העם" לנורדוי אח גדול וכמעט לנביא שמהו.  נורדוי הוציא מלים מלב "אחד-העם".  גם "אחד-העם" הרים על נס את החזיון המלא-תוגה אשר בחיינו, את המחלה המוסרית המכלה מקרבנו כל טוב וכל יופי, את עבדותנו הפנימית, המשימה לאַל את כל חרותנו המדומה.  "אחד העם" הבדיל בדיוק גדול בין המושג "חקוי", במובן ההתחרות של עם חי רב פעלים, הלוקח מאת כל העמים את הטוב ואת המועיל ומשכלל אותם על פי רוחו ונטיתו הטבעית, ובין המושג "התבוללות" במובן ההתבטלות, הנובעת מיראת הרוממות מפני הדר גאונם של האידיאלים אשר להעמים הזרים.  נורדוי התאונן מרה, בדרשתו ההיא, על השפלות המוסרית, שאחינו שבמערב נמצאים בה למרות זכיותיהם האזרחיים והמדיניים, וגם "אחד-העם" קרא תמיד לחירותם של יהודי המערב בשם עבדות מוסרית, והפתגם "עבדות בתוך חירות" הלא שלו הוא.  הנה כי כן אן כל ספק, כי בנידון זה דעות שני האנשים הגדולים האלה נוגעות זו בזו, – ודברי החרפות והגדופים, אשר נזרקו מפי נורדוי, שלא מן היושר ושלא מן הנמוס, יפלו, ובודאי הוא יהיה הראשון, אשר יתחרט עליה.

ולא למען קחת חלק בדברי הריבות והוכוחים בענין הזה הזכרתי עתה את הדברים האלה.  מי יתן והחשו גם שאר הסופרים ועברו בשתיקה על השערוריה הזאת.  תלמי – חכם עבר עבירה, עבירה חמורה, אמנם, ובודאי יעשה תשובה.  יתעסקו בזה ועדי האגולות המוחאות, אשר כפי הנראה שמחו מאד על המקרה הבא לידם, להזכיר על ידו לבני אדם את מציאותם.  אני מזכיר את כל המאורע רק דרך אגב, בבואי לדבר על ציור ספרותי אחד, שבו תאר סופר אחד את החזיונות המעציבים, הנראים תמיד בחיי בני עמנו, אשר אחד-העם ונורדוי יחד קראו להם, איש איש בשם אחר אבל בכונה אחד "עבדות בתוך חירות"  ו"צרת-היהודים המוסרית".

 

ב'

ד. אייזמאן, אחד מן המספרים הצעירים, המתארים חיי אחינו בלשון רוסית, פרסם במחברת פברואר שנה זו של הירחון "ווסחוד" ספור לא-גדול, שקרא לו בשם "העבד".

"גבור" הספור הוא ציר-אמן עברי, איש בא בימים, מאנשי השם, המתענג על רב טוב ברומא ושם משפחתו סופר.  ראשיתו היתה מצער מאד.  הוא היה עלם עני, כחוש וגלמוד, ובעיר-מולדתו הקטנה אשר בפולניה התעסק אך בתלמוד ובנושאי-כליו.  הוא בא לעיר הבירה והשכיל ללמוד חכמת הצור והצליח.  עשירים מאחיו היהודים תמכו בידו, והעלם עבד את עבודתו בהתמדה רבה.  רק חמש שנים עברו מאז בא לפרטרבורג, וכבר הציג באחת מן התערוכות את ציורו הראשון, בציורו, – והנה איש עברי זקן לפנינו ועדת כלבים רודפת אחריו.  העברי הוא דל מאד, גוו כפוף כאגמון, כלו יבש כחרש, עיף לרודפים, על כל פניו פחד פרא, והוא נס ושואג מנהמת לבו, והכלבים עזי הנפש סובבים אותו מכל עברים ואין מציל.  ובעת אשר הכלבים השונים למיניהם ולצבעיהם קורעים את בגדי הזקן ואת כנפיהם ושולחים את שיניהם בבשרו, הנה כלב-חצרוני גדול ומכורבל מקדים לרוץ לפניו, נובח נוראות וקופץ אל מול פני הזקן האומלל.

הקהל שם לב אל התמונה הזאת.  המבקרים הללו אותה.  יהודי עשיר קנה אותה מיד הצייר.  והצייר הוסיף לתאר עוד תמונות.  בעיני הקהל מצאה עבודתו חן.  הללו את כשרונו, אם כי כל גאוניות ואמנות יוצאת מן הכלל לא ראו בו.  כשרונו היה נחמד וצנוע, אך לא גדול.  אחדים חוו את דעתם על תמונותיו ויעידו כי טובות הן ללמוד על ידן את חיי היהודים, אך לעתים תכופות נשמע משפט, כי לא טוב יעשה הצייר בחוגו לו חוג צר ובסגרו את כשרונו רק לסביבה קטנה של מחזות מחיי בני-עמו.  באהבה קראו לו אל מלוא-העולם הגדול של החיים המלאים , חיי הרוסים.  בראשונה לא פעלו הדברים האלה על הציר הצעיר כלל.  הן הוא היה יהודי מכף רגלו ועד קדקדו, הוא ידע עד תכלית את הנפש היהודית, ואיך יוכל לתאר את החיים אשר מחוץ לחייו הוא?  ואולם לאט לאט קצה נפשו בתהלות למחצה ובהשבחים על תנאי, וביחוד – בעזרת היהודים העשירים, הנושאים גם הם תמיד את עיניהם אל משפט המבקרים הזרים ואל השיחות אשר בחוץ.  הוא הבין, שגם אחיו היהודים יכירו את ערכו אך אחרי אשר ישיג פרסום מחוץ למחנה ישראל, בתוך הרוסים. ואולם גם זאת ידע, כי אף אם שבעתים ושבעים ושבעה יוסיף להציג לעיני הקהל תמונות מחיי-היהודים, לא תמצא ידו לעולם להטות את לב הקהל הרוסי אל תמונותיו ולהכריחו, כי יכיר את כח גדלו ואת כשרונו הרב.

נחוץ, איפוא, לתאר תמונה מחיי עם-הארץ.  אבל איך יעשה כדבר הזה, ונפשו אינה מרגשת, אינה מבינה את חיי העם הזר!  איך יעשה את הרעה הגדולה הזאת, וחטא לכשרונו כל הימים?  אמנם הוא אמר בלבו:  "אנסה לכתוב תמונות אחרות, המתארות חייהנכרים, ואחרי כן, כאשר אודע בגוים ואעשה לי שם גדול, אז אשובה אל תמונות ומחשות מחיי-עמי".  ואולם בכל זאת התנודד פעמים רבות לשמע המשפט, כי אך טוב לו לקחת לתוכן-תמונותיו את חיי הסביבה הרוסית.  אחרית המלחמה הפנימית היתה, כי געלה נפשו בשירי-התהלה החרישית של הבקורת, ויקרב אל עבודה גדולה, ומקץ חדשים רבים הציג לעיני הרואים תמונה גדולה, המתארת את "משתה וולאדימיר הקדוש".  יריעת-הבדים הזאת חוללה נפלאות והקימה שאון.  המבקרים רוממו את שם הצייר ויהללוהו, וישמחו לבשר לכל הקהל, כי אמנם היטיבו לראות עוד באביב ימי כשרונו, כי הצעיר הזה לגדולות נוצר, ועתה הנה הנן הגדולות, אשר עליהן נבאו עוד מראש, וטוב עשה הציר, כי שמע לעצתם ויצא לאחרונה מחוגו הצר.

הציר בעצמו אמנם שמח מאד גם על התהלות הנפרזות, גם על המון-הכסף, אשר מצא במחיר תמונתו זאת.  ואולם לעתים קרובות שאל את נפשו:  האמנם טובה התמונה הזאת באמת?  הן מה לו ולוולאדימיר הקדוש?  שמאי כוס שמחתו שקעו כעופרת בלו ויהפכו לאבל את נצחונו.  הלא אין דבר בין נפשו הוא ובין נפשות האנשים החוגגים על שפת הדניפר את משתה שמחתם.  הלא כִּחש כשרונו כאשר בא לתאר דברים ולא לבו, ולא רוחו... אז גמר בלבבו לתאר את רבי יהודה הלוי בעמדו לפני חומת ירושלים.  הוא הרבה מחשבות על דבר פרטי התמונה הזאת, אשר נדר לשפר אותה ולשכללה בכל אוצרות כשרונו.  אך בכל זאת הרחיק את מועד גשתו לעבודה זאת מיום אל יום.  עוד טרם הגיעה השעה – אמר בלבבו – עוד טרם הגיעה פרסומו לידי מדרגה כזו, עד כי ישים הקהל לב אל תמונה מתארת את חיי היהודים.  הן הנוצרים אינם יודעים מי הוא רבי יהודה הלוי, והעברים, – הם יהללו אק את אזר יהללו הזרים, הגויים...  ולכן גמר לחכות עוד זמן-מה – עד שיתגדל שמו בעולם הציור ועד שיהיה בידו די כסף לנסוע לירושלים, למען יראה בעיניו את העיר ואת המחוזות טרם יקרב לצייר את התמונה הזאת משאת נפשו.  כה עברו כחמש-עשרה שנה.  ואחר בן, כאשר כבר היה הצייר שבע-נצחון ומדושן-עונג, נסע לארץ ישראל.  ובשובו משם הציג תמונה גדולה, אשר תאר בה לא את "רבי יהודה הלוי", אלא את – "ההולכים להתפלל על הירדן"...

ועוד כעבור ימים רבים שוחח עם לבבו על אודות הדבר הזה.  הוא לא מעל בעמו, הוא לא טמא את כשרונו.  הוא ראה בירושלים אמונה תמה של נודדים מתפללים, ורוממות האלהים אשר על פניהם הרהיבו את נפשו הפיוטית, העירו את מיתרי כשרונו, לרשום זאת במכחול-הצירים.  מה עול עשה? – שאל את נפשי.  בן באמת רק איש רוסי הוא.  הוא אוהב את הארץ  את העם ההוא, הוא חייב להספרות הרוסית בעד כל תגמוליה עליו, תולדות עמו ותולדות העם הרוסי אחוזים ושזורים אלו באלו זה מאות-שנים רבות, ומה הוא העול אשר עשה.  אם עבד את עבודת העם ההוא?

תירוצים מספיקים יש למדי, אבל השאלות האלה, בהולדן בלבו של אוש תועה בספקות ומחפש אמתלאות, מוכיחות כשהן לעצמן, כי אין הדברים כתקונם...

 

ג'

ואמנם אין הדברים כתקונם.  כי, אם אמנם קצור קצרה יד היהודים לתת הרבה לאנשים בעלי-כשרון, באשר קטן הוא ישראל ודלותו נוראה מאד, – הלא תחת זה יש בידי בעלי-הכשרון לתת הרבה לעמם זה, אשר ילדם, אשר אצל בהודו עליהם ובכור ענותו צורף כשרונם הגדול ויתחזק ויתאמץ ויהי לתהלה ולתפארת.    הן בעלי-הכשרון עצם מעצמי-עמם הם, כל הוד ונוגה אשר בכשרונם – מיד עמם באו להם, והוא הלא העניק להם מרגשותיו הנשגבים ומרעיונותיו הגדולים.  ובכן הלא עול יעשו, אם ישכחו להשיב את חובם לעמם, אשר הרשות בידו להיות להם כנושה!

הצייר סופר לא פנה עורף לעמו, לא עזב את דתו ולא הלך בדרך הפושעים והסוררים, העוזבים את עמם ואת מערכת מלחמתו בעת צרה ומתענגים על רב טוב.  הוא נשאר יהודי.  גם געגועים על עמו היו לו לעתים קרובות.  אבל השאיפה הזאת היתה עקרה ולא ילדה מאומה.  הוא לא לקח חלק בעבודת עמו.  אומתו נתנה לו כח וכשרון ותניקהו דבש מתלאותיה ושמן מדברי-ימיה הנפלאים, והוא בא ויקח לו את כל החמודות האלה, ומאומה לא השיב לה במחירן.  הוא התרחק מעמו, התנכר לבני אחיו ופניו אדמו מבושת כאשר פנה אליו אחד מאחיו וידבר אליו יהודית לעיני בן-נכר.  הוא התודע רק אל הגדולים ואל הסופרים מבני עם הארץ, אל כל אלה, אשר ידע והבין, כי מהם תבוא לו תועלת חמרית. הוא חפץ רק קרבת אלה אשר יוכלו לשוות עליו הוד והדר ולעשות לו שם בקהל.  הוא לא לקח את חיי בני עמו לשימם תוכן לציוריו.  נפשו עטתה אל השלל. – במקןם שם הכח ןהגבורה, הם היה גם הוא.  הוא השתדל למצוא חן, לעשות נחת-רוח.  האם בן יעשה איש אמן, ציר בעל-כשרון, יליד-החופש, בן הרוח?!  אלו היה מתאר על יריעותיו את חיי בני עמו, את התוכן הקרוב ללבבו, אז לא היו כבלים על רוחו, אז היו נראים ביצירותיו עין בעין כל האותות הגדולים של כשרונו בכל עוזו והדרו.  אבל עתה... אסיר-כלא היה כל ימי חייו, עושה רצון אחרים, ממלא חפץ השוק, מוכר כשרון, – וחפצו הוא וכשרונו מתנת אלהיו היה אסיר באזיקים, עבד.  והחבלים האלה אסרו תמיד את רומו וישנו את הלך-נפשו, ויקצצו את כנפי הנשר, אשר נתן לו האלהים, ומעוף-רוחי לא היה לו, עד כי גם בתארו את התכנים הכלליים היה משתדל שלא לפרוץ גדר, בוחן ובודק תמיד:  מה יאמרו הבריות, מה יהיה משפט הגדולים?...

על לבו עולים זכרונות, הוא חושב אחת לאחת את התמונות אשר יצר ומכיר, כי לא ידע כמעט מעולם לא את עונג האמנות ולא את יסוריה.  זה העונג, שהוא מרומם את רוח האמן כאשר ירגיש, כי בתמונה מעשי ידיו שם את כל רוחו ושפך את כל נפשו, והוא מגין הגיגה, כי חיה היא לפניו;  זאת התוגה, זה העצב, שבו יוליד אמן את ילדי רוחו ויטפח וירבה בעמל רב את פרחיו וצבעיו ומראות חזיונותיו; – כל אלה זרים היה להאדון סופר.  היו אמנם רגעים, והנפש האלהית התעוררה בקרבו.  אבל סוף סוף הכביד את ידו על כשרונו ויעשהו לקרדומו, כאחד מבעלי המלאכה הפשוטים, או צנפו עטרה כאחד הגאיונים, ולא הרגיש מעולם את יסורי האמנים.  ובגלל הזה קפצה הזקנה על כשרונו, ובגלל הדבר הזה חדל להיות לתמונותיו שם-טוב בעודו בחיים.  תהלתו שוקעת ונרדמת, והדורשים לתמונותיו לא ירבו עוד, כי יש אשר בעצם ידיו השחית ויחבל את מעשי ידיו.  כן עשה לציורו "חדר הנזירים".  מוזרים תולדות הציור הזה.  אמו מתה עליו, ויבוא לכיר מולדתו הקטנה לקבור את מתו מלפניו.  בעיר ההיא מצא עוד בחיים את אביו הזקן, רב העיר, אישר שבע-ימים מאד.  הישיש הזה עסק כל ימי חייו בתורה ובמעשים טובים. הוא היה צדיק תמים וסמל התום והאמת ויראת שמים, והוא גם גדל על ברכיו את הצייר האמן בהיותו ילד.  האמן שמר לאביו הזקן את חסדו ואת אמתו ויכבדהו מאד, ובראותו עתה, אולי בפעם האחרונה, את הזקן הנפלא, עלה על לבו לצייר לזכרון את תמונת הישיש היקר לו, ולתמוה זאת קרא בשם "בקש אלהים".

הציור הזה הצליח בידו.  ואלם בשובו לעיר הבירה שכח לאט את אבלו, ובהתבוננו אל התמונה הזאת הרגיש, כי לא טוב עשה בתארו אותה: הוא חרד ופחד, פן ימצאו "הגדולים", המבקרים את תמונת היהודי הזקן, יראו את הפאות הארוכות ואת החוטם העברי, ואז יזכרו...  על כן הסתיר את הציור מעין רואים.  והתמונה היתה טובה עד מאד.  רוח-הקודש שורה על פני הישיש, המרקיע לשחקים לבקש את האלהים ונשקפת מתוך העינים הטהורות, החודרות ורואות את הכל.  ומפני כי חס האמן על עמלו, אשר הצליח בידו, על כן החליט "לתקן" את התמונה הזאת ולשנותה, הוא קצץ את הפאות, נתן קצב אחר לזקן האיש, ויסיר את הגבנון מעל החוטם גם נגע בציצת השער באיזו מקומות, וילביש את הזקן בגדי נזיר – ויוציא לעיני הרואים את התמונה, אשר קרה לה בשם "חדר הנזירים". 

האבן היה אז לבו.  הוי, כה עבו העבותים על רוחו וכה העיק הברזל על נפשו עד כי לא החיו את רוחו גם קן ילדותו, גם מראה פני אביו הזקן, גם הגל אשר על קבר אמו וכל המראות אשר הראה בקרב אחיו בעיר מולדתו.  כה נפל נפל האיש הזה, כה חלל את הקודש...

ולבו עתה דוי עליו מאד.

 

ד'

בימי אספת מינסק, זו האספה הגדולה, אשר נאספו ציוני רוסיה בקיץ תרס"ב, נשא "אחד-העם" משא על ערך הקולטורה בתנועת התחיה של עמנו.  כמי השלח ההולכים לאט היו דבריו, הוא לא מלל רברבן ולא "חצב להבות", אך תחת זאת היו משפטיו הררי אל, מצוקי-ארץ בן-ימוטו.  ויש אשר הרעישו את הלבבות רב יותר מהני "זקוקין דנורא" של הדברנים הנודעים והמפורסמים.  ערך מיוחד היה לדרשת אחד-העם, כי בה מצאו ענין לא רק קהל-השומעים, מאוד הצירים והאורחים שהיו באולם האספה, אלא גם קהל הקוראים, ההמון הגדול אשר מחוץ לאולם.  והקהל בודאי זוכר את הקינה, אשר קונן אז אחד העם על העבדות המוסרית, המכאבת כל חלקה טובה בקרבנו.  הקהל זוכר את האנחה הגדולה, אשר שברה חצי גופו של עמנו, שהתפרצה מלבות הנאספים בזכור הסופר-הדורש את המפסל-פסלים הנודע, אשר אך גוע אז – את אנטוקולסקי.  אנטוקולסקי היה גאון המפסלים, אבל כמעט מאומה לא נתן לעמו.  "אחד העם" הראה בצדק, כי לקנה-מדה למוד בו עד כמה ירד רוחנו הלאומי בלבות גאוני הכשרון מבני עמנו, יכול להיות הדבר הזה, כי אנטוקולסקי העברי, בחפצו לצייר איש נזיר, רחוק מתאוות העולם, ההוגה לילה ויום בתורה, לא בחר בבן-עמו ובן-עירו הגאון מווילנא, אלא הלך לבקש במסורות העם הרוסי את נסטור סופר-זכרונותיהם;  ובנוח הרוח על אנטוקולסקי ויחפוץ לתאר מלך אכזרי ורב-פעלים, אשר לבבו מלא כעס ויאוש ונוחם, אז לא זכר וישכח את הורדוס, מלך היהודים, ויבחר לעבודתו את יואן הנורא.

והדעה הזאת, זה הרעיון המדכא אוח ובשר, זאת הקללה הנוראה הרובצת עלינו:  "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" – זהו תוכן ספורו של ד. אייזמאן.  בכשרון גדול, ביד מומחה למלאכת הסופרים ובלב רגש עד מאד הביע מר אייזמאן את הרעיון הזה, המלא עצב לוחץ את הלב.  קללת אלהים רובצת על עמנו:  בניו הגאונים יצאו ממנו וילכו לרעות בשדה אחרים.  ולא בזאת בלבד תגדל הרעה.  נורא האסון, כי גם שמה, במקום אשר ילכו, שמה לא ימצאו בעלי הכשרון שלנו מנוחה, מנוחה שלמה ושאננה, חופ הרוח, למען יראה כשרונם בכל הדרו, כאשר נתן האלהים בלבבם.  זרוק חוטרא בוירא – אעקירא קאי.  אף אם שבע ביום ישתדלו בני ישראל להיות כגוים – הדבר הזה לא יצלח בידם.  ביד חזקה ובחמה שפוכה ימלוך על כשרונם הרוח הטבעי, מלדתם היהודית.  הכשרון הוא מתנת-אלהים, הכשרון לא יאבה לדעת חשבון החיים החמריים ותנאיהם הרעים, לא ישמע בקול רודף אחר הכבוד, והוא צפור-דרור ביד הרגש הטבעי, ביד תכונת-המולדת.  כל תנועה לא-טבעית, כל חשבון חמרי, כל עבודה בלב ולב, כל עמל הראש באין נר האלהים ממעל, – אך כבלים ישימו על הכשרון.  הוי, לו עבדו בני הכשרון בישראל חפשי, לפי הלך-נפשם, לפי אשר ישאום רוחם החפשי ורגשותיהם הטבעים, כי אז אך אז נוכחנו מה גדול כשרונם, מה רוב כחם!  אבל עתה לא את אנטוקולסקי האמתי ראינו, כי אם את צלו, את אנטוקולסקי האמתי ראינו בעצם תומו ובכל יכלתו רק בפסליו מחיי העברים, חיי בני עמו.  את אנטוקולסקי האמתי היינו רואים, לו גמד את הקבוצה הגדולה "האנוסים";  שם היה מקום לכשרונו להעלות אבר ולפרוש את כנפי הנשר, אשר נתן לו האלהים.  אבל, בעונותינו ובעון אבותינו, בחסדי-הגלות, בסבת "הצרה המוסרית", זאת ה"יודעננאטה" הרוחנית – לא גמר אנטוקולסקי את הקבוצה הזאת, אם כי החל לעשותה בשנת 1868, שלשים וארבעה שנה לפני מותו.  לא הספיקו בידו לעשות את אשר היה עליו לעשות לעמו...

ואייזמאן מראה לנו את אשר בלב הגאונים האלה.  הוי, המה רחוקים מן האושר, הדאגה תדביקם באשר הם שם, ואם לפעמים יצליח בידם להשקיט את המית רוחם, להַסֵה את קול הנוחם, לשכוח מפני שלחן מלא דשן ובית מלא כל טוב וחזה מכוסה אותות-כבוד את צרתם הרוחנית, את עבודתם המוסרית, הנה יש יום ויקום עליהם מטה-זעם לשפוט אותם על אשר מכרו את נפשם, על אשר חללו את הקודש ולא שמרו את משמרת ה'.  ואז תיסרם רעתם שבע על חטאתם ומוסרם אכזרי מאד,  אז ענוי-הארץ יוכיחו אותם על פניהם והמה יורידו ראשם לארץ, הנקלה בעיניהם ירהב בהם וידבר אתם משפטים.

וכן קרה גם לזה האיש סופר.  הוא זקן ושבע-ימים ולו עושר וכבוד, וכשרונו היה מן המפורסמים, ועתה בא אליו איזה גומפלוביץ, עלם עברי מן המפסלים הצעירים, הבאים לרומא להשתלם, והעלם הזה הרהיב עוז בנפשו לדבר אליו תוכחות.  העלם השתאה, כי לא מצא בחדר-המשכית של הצייר העבקי כל תמונה מחיי עמנו.  העלם דבר אליו רתת.  ועוד יותר הוכיח הצעיר את הצייר הזקן, בראותו – והנה זה האחרון מתאר את פני אחד השרים, שהוא נודע לצורר-ישראל בהונגריה.  סופר ענה, אמנם, דברים למוכיחו.  אבל הוא, הצייר הזקן, הוא הנשפט, הנאשם, וזה גומפלוביץ העלם, אשר שער שפמו אך זה החל לצמוח, הוא שופטו, השופט צדק ומישרים, שופט נורא...  סופר מתאר את פני צורר עמו, והוא עושה זאת לא על פי חפצו, כי אם במצות הצורר, המשלם לו מחיר עבודתו ביד נדיבה ורחבה.  לו היה הצייר הזקן חפשי במעשהו זה, לו תאר את פני הצורר הזה מרצונו הטוב, כי אז היה מגיד לדור בצבעיו על היריעה את שנאתו לשונא אחיו, אז היה מתנקם בו פעם אחת על כל הרעות אשר עשה לעמו, אז היתה נחה עליו רוח קנאה, ותוי פני שנוא-נפשו ונפש עמו היו לזועה ולדראון לכל רואיהם.  יש ביד הצייר לעשות נקמה כזאת.  אנטוקולסקי לא שכח, בעשותו את פסל יואן האכזרי, את אשר עשה זה לאחיו היהודים בלכדו את העיר פולוצק ובהטביעו את כל יהודי העיר הזאת במי הדוווינא, כי אנטוקולסקי עשה את עבודתו חפשי.  אבל זה האיש סופר, המתאר את פני השר ההונגרי כדי לקבל מידו כסף מחיר עבודתו זאת, הלא הוא עובד את הצורר, כורע ברך לפניו, משתדל ליפותו ולתארו כתפארת אדם המעלה.  היעמוד לו כשרונו ולבו בל עמו, היתעוררו בו חושיו, ועליהם רתוקות-כסף?  לכן ירדו תוכחות הצעיר גומפלוביץ כרעם על ראשו, וזה הצייר הישיש, המלא ימים ושבע הצלחה ונצחונות ונודע לתהלה וחזהו עדוי אותות כבוד ומתאר פני מלכים, – לא מצא מלים בפיו להשיב על תוכחתו של עלם צעיר, עלם עני, אשר אך זה החלו לעשות בעולם האומנות.

ואס באה נפשו בערפל ולא ידע את מקומו.  חזיונות רעים בעתוהו, תועה הוא, אובד-דרך, בדד.  הוא צוה לפני מותו בספר-צואתו לקבור אותו בקברות אבותיו בעיר-מולדתו, והוא מבין ומכיר, כי באמת אין לו הזכות לחלל את עצמות אבותיו בשכבו בקברותם.  איך ישא פניו אל זקנו, והוא לקח את רשמי פניו היקרים ויבוש בהם ויחלל אותם, ויסתיר אותם מעין רואים!  נבדל, בדד, גלמוד חי בארץ, וגם אחרי מותו לא יהי לו מקום בתוך אלה האומללים, אשר לא חי בתוך צרותיהם ולא עבד את עבודתם.  גם שם, במקום אשר ינוחו גם הציירים הגאונים, יהיה בדד, בדד לעולם...

זה גורלם ומנת-חבלם של בעלי-הכשרון, אשר לא ישמרו את דרך עמם. זאת היא הגלות וזה פריה.  עבד,  עבד ישראל...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה