_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שפת הגלות

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

א.

יש שפה לעם ישראל, והיא – שפת עבר; אבל יש שפה גם לבני ישראל, להרוב הגדול מבני גלות החל אשר באירופא ובאמריקא וביתר המקומות אשר נדחו שמה בני עמנו בהגלותם מארץ אל ארץ ומוצאם מארצות אשכנז, והוא – הז'רגון העברי, השפה המדוברת בין המון בני עמנו.

שפת עבר היא שפת עמנו, שפת הלאום שלנו, מן העולם ועד העולם, אם כי עוד בימי הבית השני חדלה להיות שפה מדוברת בפי כל העם, ובימי תור הזהב של הקולטורה העברית דבר המון העם ארמית.  אולם שפת עבר, בהיותה יציר רוחו של העם ופריו הטבעי, חותם תוכניתו, לא חדלה כליל לעולם מקרב בני ישראל, וגם תשאר לעולם שפת לאומנו.  זהו האות היותר נאמן, סימנה היותר מובהק, כי היא שפת הלאום.  ואף אם כהנה וכהנה ירבו בני ישראל לדבר בשפת עם ועם, ואף אם כהנה וכהנה ידבר עם ישראל ז'רגונית ויכתוב ז'רגונית, ואף אם טובי הספרים יכתבו בה, אף אם סופרים ומשוררים וחוזי חזיונות בעלי כשרון יקומו מבני עמנו בכל השפות הזרות, – גם אז לא תהיה כל שפה זרה והז'רגונית בכלל, לשפת עם ישראל כאשר לא נעשו לשפות עמנו היונית והרומית והערבית והספרדית ויתר השפות אשר בני עמנו דברו וגם כתבו בהן.  כי אך פעם אחת יברא לו עם שפה ובה יחזיק ואותה יגדיל וירחיב ויפַתֵּחַ.  הוא יביא אליה זרמי חיים חדשים, וילטשנה וגם ישים עליה שמלות חדשות, אך לעולם לא יחליף ולא ימיר אותה באחרת.

זהו ­– כלל גדול, משפט לעולם: שפת פושקין, וגם מה שעתיד סופר רוססי לחדש, היא שפת ניעסטור – שפת רוסיא, וגם שפת המרחיבים החדשים בימנו בכל זרותם, היא שפת עבר.  אמנם  אשר חלק קטן או גדול מן העם יעזוב את ארצו וינוע אל ארץ אחרת וישכון בתוך עם אחר והיתה לו שפת הארץ הנכריה והעם הזר לשפת מולדת החדשה ודבר בה הוא ובניו ובני בניו; ויש אשר גם ישכח ברבות הימים את שפת ארץ אבותיו, וגם בניו אחריו ישכחוה.  אז תחדל שפת לאומו להיות שפתו הוא, באשר נשכחה השפה מפיו ובאשר לא ישתמש בה הוא.  אבל, כמובן, לא חדלה השפה בעבור זה להיות שפת אומתו.  שפת הלאום אשר על ברכיו נולד ואשר עליו יחשב.

ואלם אין דבר אשר יתן לנו משפט וצדקה לבלתי שים לב אל השפה, השומה בפי רוב בני עמנו ולבטל בתנועת-יד אחת את כחה הגדול של השפה העומדת ומשמשת בישראל כאלף שנה: לבלתי הוכח בערכו הרב של הז'רגון.  הן לא נוכל לכחש, כי את השפה הזאת, את הז'רגון, ברא לו עמנו לבדו, ויאצל עליה גם מרוח שפתו העתיקה ומרוחו הוא, ואנו מוצאים בקרב השפה שהיא נכריה לו בעקרה נצוצות רבים מאורו של ישראל וקרנים מנשמתו הלאומית... האמנם לא-דבר הוא?!  חכמיו וסופריו המעולים של בני עמנו, אשר על פי רוב ידעו היטב גם שפת עבר, לא כפו לעולם את שפת עבר כגגית על העם, לאמר: כי ישמע אך את שפת הלאום, כי אם למדו אותו בלשונו שהוא, העם, היה מדבר בה.  עקר מגמתם היה, כי המושגים, שהיו חפצים להשריש בקרב העם, כי הדעות שהיו חפצים להבינו וללמדו, יהיו לו ברורים ומלאים מוטמעים ומוסברים בשפה היותר ברורה ויותר מובנה לו, – בשפה שהוא משתמש בה בצרכי יום.  "שמע – בכל לשון שאתה שומע", העיקר כי ישמע, כן עשו טובי העם בזמן שבית המקדש היה קים, ולא נמנעו להביא גם אל המקדש שפת ארמית.  כן עשו חכמי המשנה והתלמוד, כן התנהגו הרס"ג והרמב"ם וכל חכמי ימי הבינים, וכן יעשו כל הסופרים והחכמים בכל הזמנים וגם בזמן הזה בכלל.  אנו כותבים דברי ימי עמנו ומחקרי תורתו וחכמתו בכל לשון ששומעים הקוראים, ולא נבזה ולא נשקץ את השפה המדוברת בין העם, אם כי איננה שפת עבר, שפת הלאום.  ומה גם הז'רגון האשכנזי והספרדי, אשר עליהם, כידוע, אצל עמנו מהודו ומשפת לאומו, ויהי עתה לבני עמנו כשפת ארמית בראשית ימי הבית השני.

אין איפוא כל יסוד, כי יסיחו הסופרים המתנבאים במחנה ישראל את דעתם מן הז'רגון, בהיות השפה הזאת מדוברת בפי רוב בנינו ובנותינו, ורק על ידה נוכל עתה ללמוד את המון בני עמנו דעת ולהאיר את מחשכיו, ואך בעזרתה נוכל להבין את חיי ההמון העברי הפנימיים והנסתרים מעיני זר, הן אך אנשים זרים נהיה בחברת המון בני ישראל, אם לא נבין את אשר ידבר אלינו בשפתו, אף אם שפת עלגים בפיו.  כי טרם נבין הז'רגון, טרם נדע להרגיש את העורקים הדקים המניעים וסובבים את נפש ההמון, טרם תלמד אזנו לשמוע את לחש המיתרים והנימים ההומים חרש אלינו מעל שפתי ההמון בדברו אלינו או בין איש לרעהו – לא יהיה לנו גם המפתח הנאמן אל הגן הנעול – אל לב העם.

 

 

ב.

ואלה המשפטים אשר יצאו לנו מכל אשר דברנו.

א) הז'רגון העברי הוא שפת המון בני ישראל עתה, ולכן על הסופרים והחכמים, החפצים לדבר אל עמנו כי ישמע אליהם, לפנות אל העם בשפה המובנת לו, ולא נוכל לאכוף עליו כי ישמע שפת עבר, שפת הלאום.  החובה והמצוה עלינו להטיף לעם, בין יתר הדברים הטובים והנחוצים לו מאוד, כי ילמד לדעת גם שפת עבר, באשר השפה הזאת היא שפת לאומנו, וכל אחד מישראל מחויב להשתדל כי ישמע את שפת לאומו, ובאשר השפה הזאת נחוצה לו גם בחיים.  ואולם, טרם ישמע ויבין המון עמנו שפת לאומו, עלינו להטיף לו את אשר נטיף בשפה החדשה אשר יצר לו, השפה אשר בתגרת יד המקרים הרבים, שומה בפיו והוא הטביע עליה את חותמו.  וכל איש-לב מבני עמנו, אשר דברים בפיו לשום אותם לפני ההמון והוא כובש את נבואתו, רק מפני שהוא אסטניס יותר מידאי, ובגלל זאת אינו חפץ "לרדת מטה" אל אחיו הקטנים ולדבר אליהם בשפתם המובנת להם, והוא חפץ לכתוב הגיוני רוחו דוקא עברית, בשפה הלאומית, – עתיד ליתן את הדין.

ב) לעורר את העם כי יכתוב לו הגות לבו ומחשבותיו ויתאר את דרכי חייו בשפתו המדוברת והמובנה לו, בשפה אשר בה הוא חושב והוגה, בשפה החיה בפיו ובפי בני משפחתו וכל סביבתו.  אם תועלת העם איננו רק חזון-לב לבד אך ענין של ממש, אז עלינו לזכור ולא לשכוח אף רגע, כי התועלת הזאת איננה נבראת בחשאי על שולחן-הכתיבה של הסופרים, אך היא עבודה תמה, עבודה מסובכה מאוד, שהעם בעצמו צריך לקחת בה חלק בראש.  כל "המושכלות הראשונים" יהיו כאין וכאפס, אם לא נטה תמיד, בכל עת ובכל שעה, אוזן אל העם עצמו ואל חפציו ותנועותיו בקרבו פנימה.  ולכך עזרתו של העם בכל העבדה הספרותית נחוצה היא עד למאד.  והוא הדבר כי כל ספרות וספרות תוקיר עד מאוד את החוזים ואת הסופרים היוצאים ממעמקי העם, אשר רגשי ההמון עודם חיים בקרבם.  גם המון בני עמנו עם צרכיו וחפציו, תנאי חייו ומערכי לבו, מענה לשונו ודאגותיו וששונו – דבר-סתר הוא לנו, סוד טמיר ונעלם, ואך בידו לבדו להסיר מעט מעט את המסוה העב מעל פניו ולהראות אלינו בצורתו האמיתית, למען נדענו כמו שהוא.

ג) גם הסופרים והמשוררים היודעים ומכירים את חיי בני העם, אשר עוד לא נמחו מזכרונם הרושמים אשר נשארו בהם מימי שבתם בקרב ההמון, אינם בני חורין מן העבודה הזאת.  יתארו לפנינו את חיי העם, יודיעו נא אותנו ויגלו נא לפנינו את הנעשה שמה לפנים מן הקלעים,– והאם תוכלנה תמונות כאלה להיות בהירות ונאמנות אם תכתבנה בצבעים מזויפים, בשפה אחרת?  הן הטעם יפוג, הצבע הבהיר יכהה, ברק החיים וחותם האמת יחדל.  אם יבאו הסופרים, וישנו ממטבע שטבעו החיים, ויוסיפו על התמונות כחל ופרכוס, וישימו בפי בני ההמון שפה נמלצה, אשר לא היתה ולא תוכל להיות בלשונו,– הלא את מלאכתם המה קובעים, את עבודתם המה משחיתים!  השפה היא הדם, הנפש;  ומה תתן ומה תוסיף לנו תמונה יפה, פסל מהוקצע על פי חקי הגזרה והחטיבה, אם רוח חיים לא יהיה בו, אם נשמת שדי לא תחייהו?  טוב כי נכתוב בשפה שאין לה, לפי המובנים הרגילים, כללי כתיבה וחקי דקדוק ומשפטי סגנון, אבל תחת זה חיה היא בפי אנשים חיים, אשר את חייהם אנו מעתיקים על פי הספר מאשר נכתוב בשפה מסודרה, והחיים המתוארים יצאו מסורסים ומטושטשים.

ואם המשפטים האלה אמת, אז לא רבה רעת "אחיאסף", "תושיה" ויתר המוסדות הספרותיים הקטנים מהם, אם המה מקדישים חלק מעבודתם גם להז'רגון העברי.  מטרתם של המוסדות האלה היא – התחיה של העם העברי.  אין כל ספק כי שפת עבר, כאחד החלקים היותר חשובים של הלאומיות הישראלית, היא אחד מיסודי התחיה, אבל בהיות מטרתנו לעורר את העם לתחיה, אז אלינו[i] להשתמש בכל האמצעים, בכול הדרכים המוליכים אל המטרה העיקרית הזאת.  מליצת שפת עבר עלתה כפורחת בימי תקופת "ההשכלה", והלאומיות הישראלית נבלה אז מיום אל יום, ורעיון התחיה לא עלה אז על לב.  תחית שפת עבר היא אך אחד מתנאי התחיה הגדולה של עמנו, ואיננה אולי מן התנאים היותר מכריחים, לכל הפחות בימים הראשונים; גם בימי עזרא ונחמיה דבר העם חציו אשדודית ולא ידע לדבר כן בשפת הלאום; ואולם תחית עם ישראל היא מטרתנו וחפצנו כל היום.  וחפצנו זה יעלה בידנו ומטרתנו זאת תושג רק אז, אם יבין העם את אשר נשמיע באזניו ואם נדע ונבין אנחנו את נפש העם ומערכי לבו.

אשר על כן נדבר אל אחינו השומעים רוסית – בשפת רוסיה, אל הפולנים "בני דת משה" – פולנית, אל אחינו אשר שפתם היא שפת  אשכנז – אשכנזית, וכן לכל אחינו באשר המה שם נדבר בשפה המובנת להם, נלמד אותם את תורת התחיה למען יתעוררו ויזכרו את לאומיותם.  וכמובן לא נשכח להעירם על ערכה ומקומה של שפת הלאום, השפה העברית, אשר היא תופסת בתוך התחיה הלאומית.  אולם, בהיות כל מעינינו עתה בהחלק היותר גדול של עמנו, ברבבות אלפי המון בני ישראל, אשר ממנו יתד וממנו פנה בכל בנין העתיד, האמנם נבוש ונכלם לדבר אליו בשפתו הוא, יען וביען כי השפה ההיא איננה מגוהצה ומצוחצחה לפי הטעם הטוב של אנשי אירופא?  "אחיאסף", "תושיה" ויתר המוסדות הספרותיים היו עובדים עבודה מוגבלה ולא ממלאים את תפקידם, לו התכנסו בעבודתם הספרותית, שהיא חלק קטן מבנין עם ישראל, רק בארבע אמות של שפת עבר לבד, וכחוני המעגל לא היו חפצים לצאת מן החוג הצר הזה.  מה לעשות, ובעונותינו כבר-כבר חדלו פני החיים של בני עמנו וכל צרכיו להראות ולהגלות בשפה העברית ובספרות העברית, ואם מוצאים אנו צורך לחדור פנימה אל החיים, אז לא לחכמה תחשב לנו אם נלך סחור-סחור, אם נגזר גזרות על ההר כי יקרב אל הנביא:

העבודה הספרותית בשפת העם, הז'רגון העברי, אין בה חלילה "אסור" כלל וכלל, לא מצד הסופרים הכותבים ולא מצד המוסדים הספרותיים, המשתדלים להקל להסופרים עבודת הספרות ולהעם הקורא את ההנאה ממנה.  אבל עיקר השאלה היא אם עבודת הסופרים ועבודת המוציאים, מְכֻוָּנָה היטב למטרתה.

הבה נראה.

 

 

ג.

בכל הספרות הז'רגונית החדשה משפט הבכורה, בלי ספק, להעתון השבועי " דער יוד" ולהוספותיו השונות.  ה"יוד" הוא עתון ספרותי, ערוך בטעם אירופי לכל משפטיו וחקותיו, ואיננו נופל בערכו הספרותי מעתונים כמותו בשפות אחרות, ועולה הוא בכל האופנים על המכ"ע השבועיים אשר היו לנו בשפת עבר, טרם החלו העתונים לצאת מדי יום ביומו.  קחו נא גליונות "המגיד", "המליץ", "הצפירה" מאותן השנים שהיו שבועיים, האם ידמו לה"יוד" וישוו?

ואולם...

ואולם הגידו נא לי, קוראים יקרים, למי כל החמודות האלה?  מי המה קוראי ה"יוד", אשר בשבילם ראוי ודרוש לערוך אותו באופן שהוא ערוך?  המון העם, הקוראים שאינם שומעים שפה אחרת לא יבינו את רוב המאמרים הנדפסים ב"היוד", הן מאמרי חכמה והן מאמרים בשאלות חיים.  הם לא יבינו אותם גם בגלל השפה, שאיננה שפת ההמון, גם בגלל הסגנון, שהוא סגנון ספרותי יותר מדי שההמון לא הורגל אליו.

הנה אני שולח את ידי אל חבילת הגליונות של "היוד" ולקחתי לי את אשר יעלה בידי לראשונה.  לפני – הגליון "נומר 32" ש"ז.

המאמר הראשי "תשעה באב" נכתב בסגנון יפה וברגש.  בחפץ לבב הייתי קורא דברים חמים וכובשים כאלה בעתון-עברי בשפת אירופי, באחת השפות אשר "המשכילים" שלנו נזקקים לה.  התוכחות אשר בכל המאמר הזה פונות כלפי "הספירות העליונות", ואם יש בקרבן אנשי לב אז יכירו וידעו את מצבנו בלאומים, ואולי ישמעו, כעצת כותב המאמר, בדברי היינע הקורא: צהלי קולך ומלאי פני תבל תאניה, שירת הגלות!".  "המשכילים" יבינו אל כל רמזי המאמר ההוא, אל תוכחותיו ואל עקיצותיו, ולא ירגישו את השגיאות הקטנות, המוכרחות להתגנב לפעמים במאמרי משכילים, הרחוקים מפרטי חיי ההמון[ii].  אבל ההמון, האנשים והנשים, אשר חִיכָּם לא יטעם סגנון ספרותי יבינו  אך מעט מכל הדברים המלאים רגש ועוז בכל המאמר ההוא.  – התמונה, המתוארת בשיר הבא אחרי המאמר הראשי רשומה אמנם בצבעים בהירים ופשוטים כאלה, אשר גם ההמוני יכיר את טיבה והוראתה; אבל את העוקץ, התחוב בסוף השיר, לא  ירגיש הקורא התמים והפשוט ההוא לעולם.  – בדבר החלק "פאליטישע איבערזיכט", הבא בכל גליון, הנה אין כל ספק, כי היה מביא תועלת להקורא ההמוני, והידיעות על דבר העמים והממלכות היו בודאי מרחיבות לאט לאט את חוג מבטו, ואולם גם בחלק הזה האירופיות היתרה מקלקלת.  ההשקפות המדיניות נכתבות בהעתון, הנועד להמון הקוראים, שאינם יודעים תולדות העמים ואינם בקיאים בגלילות הארץ ומוזרים להם דרכי הדיפלומטיה. –  באופן שהענינים האלה נכתבים בכל לשון אירופית באחד העתונים השבועיים, סופרי אלה ואלה משתדלים לתת בקצור נמרץ תמצית הענינים הנכבדים , אשר נפלו במשך השבוע בדרכי הממלכות; סופרי אלה ואלה כותבים בכשרון בסגנון "מועט מחזיק את המרובה".  ואולם ההמון שלנו צריך הכנה לדעת את דרכי הממלכות ולהבין אותם.  הוא צריך  הכנה להבין את הסגנון, הידוע ומובן לאלה שקראו ושנו.  מלבד זאת אין ההמון שלנו מוצא ענין ברוב הדברים אשר יִכָּתב ואשר יסֻפַר בחלק הזה ש"ביוד".

תמיד צריך לשום לב, אם הענין אשר אנו נותנים לפני הקוראים מבני ההמון יקח את לבבם וימצאו בו חפץ.  אין כל ספק, כי לקחה אזן ההמון הישראלי שמץ דבר על אודות אנטוקולסקי, והגאוה הלאומית מתעוררת בקרבו למשמע שם הפוסל פסלים הנפלא הזה, וראוי איפוא ונכון לספר לפניהם את תולדותיו בעתון שבוע.  אבל קראו נא את המאמר, "מרדכי בן מתתיהו אנטוקלסקי", אשר ב"היוד", ואז אם לא כמוני תשאלו: למי החמודות האלה, בשביל מי טרח העורך וכותב המאמר?  אודה ואבוש, כי השקפה טובה כזאת, מצדה הספרותי ומצד החומר המסודר בה, לא בא באחד העתונים העברים שלנו בכל לשון בארצנו.  עצתי נתונה לכל המשכילים, המשתוקקים לדעת פעלי אנטוקולסקי ויחוס כשרונו אל לאומנו, לקרוא את המאמר ב"היוד" מראש ועד סוף, אבל, הן זה רק עצה בלבד, ואני בטוח כי כל המשכילים אשר חפצו לדעת ערך אנטוקולסקי לא הלכו אל ה"יוד", וקראו את תולדותיו באשר קראו, בכל לשון שהמה שומעים.  והקורא ההמוני, הקורא אשר אליו לרות את צמאונו לידיעות אך בה"יוד" הנכתב ז'רגונית, היינו בלשון המובנת לו, – ההוא יבין את המאמר הזה, האם הוא יקנה לו מושג אנטוקולסקי אחרי קראו את המאמר?...

הנה לפנינו ממאמרי חכמה "יודישע געשטאלטען אין דער וועלט ליטעראטור" ושם המאמר – "נתן החכם".   אף שורות אחדות שלמות לא יבין הקורא ההמוני בכל המאמר ההוא, הנכתב בדרך שכותבים מאמרים כאלה לפני קוראים משכילים, מבלי מגרעות יתרות ומבלי יתרונות מיוחדים;  גם לא ידע ולא יבין ההמון מה זה פירושם של המילים "יודישע געשטאלטען אין דער וועלט ליטעראטור".

וכמובן, אינני מכחיש בנחיצת כל הענינים האלה.  נחוץ מאוד כי ידע הקהל ההמוני שלנו גם מה זה "תשעה באב" ונחוץ מאוד להעיר את אזנו וכי יכיר וידע, כי זה היום אינו קבוע רק לאמירת קינות ולישיבה מועטה על הארץ, כי יכיר וידע את מצב עמנו בלאומים ויזכור את אשר גם עליו לעשות למען התנער מעפרו;  נחוץ גם לשכלל את טעמו, לכרות לו אזן לשמוע שיר וזמר;  נחוץ גם להוציאו מארבע אמותיו של החיים הצרים אשר הוא נתון בהם ולספר לו מכל הנעשה בכל הממלכות והמדינות;  נחוץ גם לתת לפניו תולדות האנשים המצוינים אשר בקרב עמנו, וגם להשתדל לקרבו לאט לאט אל הענינים והנושאים של הספרות הכללית האנושית.  אבל כל זה עלינו לכתוב ברוח ההמון, בשפתו אשר יצר לו ובסגנון המובן לו היטב.  אנו כותבים את כל זאת, לא למען "הקוראים הנכבדים", המשכילים העברים אשר עוד לא שכחו לקרוא אותיות עבריות עם נקודות או גם בלא נקודות, ורק למען הקוראים והקוראות הפשוטים, בני ההמון, אשר אין המה יודעים לא שפת עבר ולא כל לשון אירופית.  ואם לא למענם עמלנו – עמלנו הבל..

 

 

ד.

וגם הסופרים הז'רגוניים, מעשי ידי הסופרים בעלי הכשרון אשר בקרבנו, אינם נקראים הרבה מאת העם, מאת ההמון, אם כי החיים של ההמון מתוארים בספריהם ברוב כשרון ובטוב טעם.  אמת הוא הדבר, כי ספורי  שמ"ר וסיעתו יותר נקראים ויותר חביבים על המון הקוראים מספרי מענדעלי ופרץ.  ואמנותם של מענדעלי ושל פרץ, לא תקח, כפי הנראה, את לב ההמון והוא איננו קורא את סיפוריהם, כי הוא הולך ובוחר לו לפי טעמו את ספורי שמ"ר והסופרים הז'רגוניים הבאים מאמריקא.  ההמון אינו מרגיש את הקוים הדקים של סופר אמן, אזנו לא תבחן את ההרמוניה של השפה וגם התוכן של הספורים המעולים לא יקחו את לבו.  הספורים המתארים חיי ההמון – למה לו, לההמון, לקרוא בהם?  הוא חפץ לדעת חיי אחרים, הוא חפץ להתרגש, הוא חפץ כי המעשים והמאורעות של הספור ירעישו את מיתרי לבבו, הוא חפץ כי המספר יעביר לפני עיניו פלאי פלאות, – ואז יקראנו בעונג רב.  הן ידוע כי שמ"ר וכל עושי הספורים הז'רגוניים כותבים ז'רגונית בשפה נשחתה מאוד, ובכל זאת ההמון קורא אותם בחפץ לב.  מעולם לא ראיתי ביד בני ההמון את ה"קליאטשע", והדבר מובן:  האם ראינו מבני ההמון הרוסי היודעים לקרוא יושבים וקוראים ספרי הסופר שצעדרין? ההמון קורא לשם עונג או תועלת, – וכל תועלת או עונג לא ימצא בקריאת ספרים, אשר רוב תוכנם חתום לו בשבעה חותמות.

על כותבי ספורים בשביל המון העם לתת תוכן וענין החביבים על ההמון והוא משתוקק לדעת מה על אדותם.  בדברי ימי עמנו ישנם שמות אנשים ומאורעות נכבדים, הידועים לכל המון בני ישראל, ובחשק רב יקראו ספורים ופרטים אודות האנשים האלה והמקרים ההם.  יביאו נא כותבי הספורים הז'רגוניים את המון הקוראים אל העולמות הסגורים לפניהם, יראו נא לעיניהם מחזות ותמונות אשר לא ראו מעודם, יספרו נא באזניהם ספורי נפלאות אשר לא קוו לשמוע, ובעזרת הכשרון ירגישו ויטעימו גם את הטוב גם את הרע, את היפה ואת המכוער.  אז יקרא ההמון ספורים כאלה בכל לב.  בלי כשרון מיוחד נכתבו ספורי פיליפזאהן, ובכל זאת ירוץ הקורא ההמוני בהם, מפני תוכנם העברי הקרוב ללבבו ומפני שפעת התמונות המפליאות והפתאומיות הבאות בהם.  לפי טעמנו אנו, טעם אנשי אירופא, כל הספורים ממין הזה המה רק ספורי מעשיות בלבד;  אבל מה לעשות, וההמון אשר בשבילו עלינו לעבוד ולטרוח, אחרת ישפוט, ועלינו לשום לב גם אל דרישותיו המיוחדות למען הרגילו בקריאה טובה.  טוב צפרנו של מענדעלי מכרסו של שלום-עליכם; אבל האמת נתנה להאמר, כי יצירי רוחו של שלום-עליכם חביבים יותר על המון הקוראים, באשר העיקר אצלם אינה האומנות אך החיים כמו שהם, העולם כמנהגו, ולעיתים קרובות – העולם הגדול, המוזר להם והם מתאוים לדעת הנעשה שמה.  עיקר מטרתנו יהיה תמיד לפלס בקרב לב ההמון נתיב לאהבה, לטוב ולהוד, ועלינו לבחור בכל אשר יכשר להשיג מטרה זו.

תחת זאת טובים ספורי הסופרים בעלי הכשרון והטעם הטוב לנו, הקוראים "הנכבדים", הצריכים ללמוד את חיי ההמון מתוך הספר, מפני שכבר התרחקו מעצם החיים של אחיהם הקטנים.  קוראים אנו בחפץ לבב את ספורי סופרינו הז'רגוניים הטובים, היודעים ומכירים את חיי העם ומלבבם הרגש לא נמחו הזכרונות מימי ילדותם, והמה יספרו לנו מן החיים ההם "מעשה בכל יום, יורדים עד הנפש, נוקבים עד התהום".  ומפני כי תמונות של חיי ההמון, לפי דעתנו, יצאו לנו מטושטשים אם יגישו אותן אלינו לאור-מלאכותי של שפות זרות, לכן אך טוב לנו להסתכל בכל התמונות האלה דרך שפת החיים האלה ובאספקלריא מאירה של סופרים בעלי כשרון.  בפרט, אשר עלינו לקות, כי סוף סוף יוכשר דרא, וגם ההמון, הבועט עוד עתה במנחות כאלה ולא יקרא ספורים טובים ז'רגוניים, יחכם סוף סוף, ואז ישליך גם הוא את אלילי שמ"ר ואת הבלי הספורים האמריקנים, ויקח גם הוא למקרא לו את הספורים הטובים מאת הסופרים בני הכשרון.

ואולם אלה הסופרים הצעירים חסידי הז'רגון, האומרים בלבבם כי ז'רגון שפה היא ככל שפות אירופא ושוכחים את ערכה ואת מקומה, ולכן המה משתדלים לקשור לה כתרים ולהביא אליה מכל אשר ימצא בכל השפות וגם ספורים ברוח הדיקדינטים, לא מפני כי הענין צריך לכך, רק משום  "יגדיל תורה ויאדיר" – אלה מולידים לבהלה.  להם אין קוראים לא מאת העם, שאיננו מבין את ההמצאות האלה ולבו ילך "לקראת נחשים", ולא מאת האינטליגנציה, הקוראת ז'רגונית רק למען דעת את חיי העם וצרכיו ודרישותיו, ואשר יש לה טוב-טעם לבחור מן המינים האלה בהספרות החיות – ובכל עת אשר אני רואה מעשי-לצים כאלה בספרות הז'רגונית אנכי מיצר ודואג על העמל אשר יתם לריק, על הכח אשר יצא לא להועיל ולא לצורך.

ומתוך שהזכרתי את חסידי הז'רגון עלי לדבר דברים אחדים גם אל "המתנגדים".  המה, המתנגדים חושבים את הז'רגון לצורר את השפה העבריה, וחושבים כי לאט לאט דוחקת הספרות הז'רגונית, המתפתחת עתה, את שכינת השפה הלאומית.  ביותר המה כועסים על הסופרים העברים, המשפילים את עצמם לפעמים וכותבים ז'רגונית, ועל המוסדים העברים, הנוסדים ברוח לאומית, המחזיקים ביד השפה המדוברת.  המתנגדים חרדים מאד, פן תשתכלל השפה הז'רגונית, בקום לה עוזרים מן הסופרים העברים הטובים, ואז תיף השפה-השפחה ההיא וירבו אוהביה אשר יבכרו אותה על פני גברתה, –שפת הלאום, שפת עבר.

ואולם כל זה אך פחד שוא.

הז'רגון לא יצרור לעולם את השפה העבריה, באשר זאת האחרונה היא שפת-עולם לעמנו, והז'רגונית היא שפה זמנית, שפה עברית, המשמשת את עמנו אך בזמן ידוע ובמקום מוגבל.  מפי ילדינו כמעט נשכחה השפה המדוברת הזאת, ולא יעלה על לבבנו ללמד את בנינו לשמוע הז'רגון, בעת אשר אנו משתדלים ככל אשר תמצא ידנו ללמד את בנינו אגם את בנותינו שפת עבר, שפת לאומנו. 

שפת הז'רגון לא תשתכלל לעולם, יען וביען כי היא שפת-הגלות והיא מתפוצצת לכמה נצוצות ולכמה ענפים.  הז'רגון "המשוכלל" של בני ליטא – שפת עילגים היא בפי בני פולין, ובני רוסיא החדשה ישחקו על מבטא הליטאים והפולנים גם יחד; והיהודים באמריקא יוצרים להם ז'רגון מיוחד המושפע מהשפה האנגלית ומהחיים אשר שמה.  ז'רגון הוא שפה מקומית, ובצאתנו מן המקום הזה אל מקום אחר, אז ישתנו פני השפה הרבה, ועל השפה ינתנו חומרי המקום שיצאו האנשים משם וחומרי המקום שהלכו לשם, ובכן אין שם מקום לחשש פן תשתכלל השפה הזאת באופן כזה, כי תירש את מקום השפה הלאומית.

והסופרים הטובים, הכותבים עברית ומשתתפים בצערם של בני עמנו ושואפים לתחיתו, אל נא יהיו אחרונים לדבר אל ההמון בלשונו ולתת בלבבו בינה, לדעת מה נחוץ לו ומה יחסר לו.  בראותי סופר עברי מדבר אל העם בלשונו המדוברת, אז אבטח ולא אפחד כי לא יסיר את לב ההמון מאחרי לאומו, ברוח הדברים אשר ידבר אליו.  הסופרים העברים, בבאם לקחת חלק בעבודה הספרותית בשפה המדוברת לא ישכחו, בלי שום ספק, לעורר את ההמון על הערך היקר של כל קניני לאומנו, והמה בודאי יהיו הראשונים לעורר בקרב ההמון את האהבה גם לראש סגולת אומתנו – השפה העברית.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] כך במקור המודפס (הערת פרויקט בן-יהודה).

[ii] בתשעה באב אין לובשין טלית בעת תפלת הבוקר.  כן אין מציעים חציר או שחת על קרקעות בתי התפלה בת'ב, ורק ביום הכפורים יעשו כזאת.