_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

להחיות רוח שפלים

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

(תשובה לאחד-העם)

"נקל לחלל מהלל – זהו פתגם נאמן מאד.  לו אמרנו לנטות קו המשפט, ההגיון הקר, על כל המחזות היותר נכבדים בחיי האדם והחברה, כי אז לא היה מקים בעולם לכל התרוממות הנפש, הדמיון ישב לו בשפל, כל תקוה לעתיד לא היתה לנו, ועיני רוח בני האדם לא ראו בחזון את הדעות הנעלות אשר אל נצחונן הוא שואף בכל כחו, אשר למענן יבא באש ובמים, אשר עליהן יקוה, כי יבא יום והדעות הנפלאות תמלכנה בארץ והנה תחלצנה שד להניקהו חיים ואור.  לו חפצנו לאשר ולקיים רק את מראה עינינו לבד, מבלי כל הלך נפש, אז הלא ספו תמו ונכרתו כל החיים, ­­­–­ כי מה המה החיים אם לא עמל ועבודה למען התקוה, למען אלה האידיאלים, אשר אך שביב אור מהם נראה לנו מרחוק, אך קו אחד, אך קרן אחת, כמו יחדרו אלינו מבעד הערפל המסתתר, והמה, האידיאלים, בחשך ובצלמות כֻסו ומי יודע אם נגיע אליהם לעולם?  "מי יודע?"...  רבים, רבים האמצעים ביד ההגיון הקר, ביד השכל והמשפט, להראות כי לעולם לא נגיע אל המקום ההוא, החתול בערפל, אשר שם האידיאלים שוכנים, אך כדון-קישוטים אנחנו כולנו, ואנחנו שוגים בחלומות ובחזיונות.  אך אנחנו נשט מעל ההגיון הזה, הנותן לבו כאלהים להביא את כל במשפט, אוטמים אז את אזנינו משמוע את קול-נחש זה, אשר איבה שת ד' בינו ובין רוח האדם וזה משוש דרכו למסוך רעל בכוס השמחה של בני איש, – ונעוף מרומים על כנפי דמיוננו, ונשאף כל חיינו אל עָל, ונסגיר את נפשנו בידי החזיונות הנעימים אשר ישעשעונו וכל יד עמל ותלאה לא תניא אותנו מעשות כל אשר נוכל רק לגשת עוד צעד, עוד צעד אל אור האידיאלים, אשר אולי, הה, אינם כלל ואך חזון לבבנו המה כלהם...  אך יהיו באשר יהיו האידיאלים האלה, יהיה לו הדמיון אביהם והחזיון הורתם, יהיה נא מקורם ברוך ואורם אל יחדל, כי המה אך המה הנותנים כבוד ועושר וחיים לבני האדם, המה אך נתנו רוח באנוש להבדילו מן הבהמה, המה אך יעזרוהו בצר לו לשאת על שכמו את נטל החיים, ובהתרומם נפשו אז ידע, כי חלק אלוה ממעל בו!  ומי פתי ישמע לקול ההגיון, אשר זה כל כחו אך להפריד את המערכה הנהדרה, מערכת החיים, לחלקיה ולפרקיה, לקרא: הס!  לכל הזמירות הנפלאות, לא להוסיף חיים ואומץ וענג אך לגרוע?  יקרים לנו כל האידיאלים אף אם לעולם לא נשיגם, כי השאיפה לגשת אליהם, השאיפה כשהיא לעצמה, היא נשמת אפנו.

ומה נקל מאד לחלל כל קדש בכח ההגיון, הנה הנביא ישעיהו עומד על במה גבוהה ומרעים נפלאות על עמנו.  הוא קורא בכח: ושמתיך לגאון עולם, משוש דור ודור;  הוא מבטיח כהני ד' תקראו;  כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את ישראל יאבדו;  כי יבא לציון גואל...  והכהנים והעם וכל יתר עשרת היוחסין עומדים סביבי על הככר, קהל גדול מאד, והמה כלם נתונים נתונים בידי תעצומת הרוח הגדול אשר העיר הנביא בלהבות פיו, וימלא את לבבם תקוה נפלאה, וירומם את נפשם שירת קדש, ויחדש בם רוח מרום, וירעש את מיתרי לבבם...  ויהי לדלים האלה הנאנקים תחת עול גלותם, תקוה, מעט תקוה, ותחי רוחם, והנה.  והנה...  מקצות העם, מתוך קהל הנאספים, יוצאים אנשים וישתוממו איש אל אחיו באזני הקהל:  "מה היהודים האמללים נאספים ונוטים אזן כאפרכסת לדברי המטיף הלז?  והאמנם יבואו דברי הנביא הזה, כל דברי החלומות האלה, אשר הוא חולם עלינו בלשון מדברת גדולות?  הן פיו, פי הנביא הזה, ענה בעמנו כי חציר הנהו;  כי "כל הבשר חציר";  כי "כלכם קדחי אש מאזרי זיקות";  כי "שפתותיכם דברו שקר ולשונכם תהגה עולה";  כי יש אשר נהמה כדובים, ויש אשר הגה נהגה כיונים, – והאמנם על גוי אשר כזה תִגָלֶה זרוע ד' לעשותו לאור עולם?!  האם לא הפכפך החוזה הזה?  ומדוע אתם, מתפעלים ולמה כה ירגשו עצביכם ועל מה יגדל כח וירחב לבבכם ובעיניכם בוערת אש קדש, אש תקוה?  הן רוח ישא את כל התקות האלה.  שימו והתבוננו, כי אך לימים אשר לעולם-לא-יבאו הנביא מתנבא, ומי יודע את אשר בלבב המטיף הזה, אולי משוגע איש הרוח הזה?  ראו הזהרו, כי התקות אשר אתם בוטחים עליהן כוזבות הנה, ובכן אתם משלים את נפשכם בתקות-שוא, וכל ההתלהבות אשר הצית הנביא בקרבכם היא מלאכותית, והיא תביא אתכם לידי יאוש;  כי תבא ריאקציא ותוציא מים קרים לכבות את האש הפתאומית, אשר הציתה התקוה בלבו על ידי דברי הנביא הזה..."

דברים כאלה וכאלה נקל להרבות מאד לכל איש דברים, לשום לאל את דברי הנביא לבטל בהבל פיו כל התקות והחזיונות, אבל מה יהיה "המוסר" אשר יצא לנו מתורת "ההגיון" הזה, מן הנתוח המחקרי, אשר יעשה המכחיש בדברי הנביא ובתקות אשר עורר בקרב העם?

הנביא מלא את לב העם האומלל רגשי-קדש, והחקרן המנתח ההגיוני הביא בלב אסורי-תקוה יאוש נצח;  בְדַבֵר הנביא את דבריו כאש על עמו ועתידותיו היו עיני האמללים נשואות אליו באהבה בתארם להם את עתידותיהם, ובלכת כנחש אליהם קול האנשים, אשר רבה חכמתם "לבטל כעפרא דארעא" חזיונות הרוח, אז יקוצו בחייהם ואנחתם תגדל על אחת שבע.  למשמע דברי הנביא המשמיע ישועות ומבשר נחומים אז כל לב הומה וכל אזן נטויה וכל עין מלאה אורה וכל נפש מתרוממת בתקוה, כי יש יום וחדל אסון ואפסה דלות ושוד ושבר לא יגיע וכשחר יבקע אור גדול;  והחקרן, זה "החכם אשר עיניו בראשו" הקורא מעל ראש הגג כעורב:  הזהרו, ומכחיש באמתות היעודים, ייבש את שארית הלחַ אשר בעם, יוסיף את התמהון בלב, יוריד את כל החומות הגבוהות והבצורות, את תקותיו אשר הוא בוטח בהן, ויכבה בקרבו את הזיק האחרון עד אשר יבא לידי יאוש נורא מאד...  עבודת הנביא קדושה ורוממה, וכוכבי אור יזהירו עליה מדור דור עד נצח נצחים, ועבודת החקרן תבא חשך ודאבה, והעם החפץ חיים לעולם ישט מעליה ולא יכבדנה בלבו, וישוב להתהלל בחזיונות נביאינו ובהבטחות חוזיו, משוש דרכו ושמחת רוחו עדי עד...

ומה קלה המלאכה לחלל.  כי הן באפס יד, במעט רעיונות ילדי הספק, נסה מר אחד-העם להוריד עת ערך אספת הציוניים אשר בבאזעל (השלח חוב' י"ב) זה הקונגרס אשר במעשיו וגם בסדריו מלא את תביעות השופטים היותר קשים, וגם פי שונאים סתם, יצא משפטו לחובה מאת מר אחד-העם לא בגלל מעשיו, אך בגלל דברים שבלב, על אשר "חפצה האספה לעשות", בגלל "הפוליטיקא הגבוהה והדיפלומטים" אשר שררו, על דברת אחד העם, בקרב הקונגרס, אשר על כל אלה "הקדירו יפעתו ועשוהו לשחוק בהבליהם הרבים".  לידי גנותו של הפרט הזה, של הקונגרס, יבא מתוך "שבחם" של כל ישראל, באמרו, כי אנחנו בנ"י במצבנו המוסרי לא היינו מוכשרים לחיי מדינה לו באה הסכמת תוגרמה ויתר העמים ליסוד מדינה זו.  כדבר הזה, כי לרגלי העול הכבד, עול עבדות פנימית, הרובץ על שכמנו לא נוכל לחשוב גם על דבר חירות מבחוץ – כתב מר אחד-העם גם בחוברת י"א מ"השלח".  צר לי מאד השמיע, כי משפט קשה כזה איננו מקורי וכבר שמענו אותו מצד שכנגד חובבי ציון.  המנוח י"ל גארדאן, במאמריו הידועים "עזרא ועזרה" "גאולתנו ופדות נפשנו", התאמץ להראות על צדי השלילה אשר בחיי עמנו בארצנו, ויגזור אומר כי צדי השלילה האלה יעמדו לנו לשטן בחפצנו לחיות חיי המדינה.  יל"ג אמנם מצא גם סגולה לעמנו-כי נלך תחילה לאמעריקא ללמוד שם דרכי העמים, וכאשר "נגמור חוק הלימודים" בבית הספר ההוא, בארצות הברית אשר מעבר-לים אוקינוס, אז "נקבל הזכות" לשוב לארץ אבותינו וליסד שם מלוכה.  זאת היא חכמת יל"ג, אשר את מחציתה הראשונה לקח מר אחד-העם, ודרש אותה כמין חומר.  את העבדות הפנימית העמיד גם הסופר בהרב לשטן על דרך תחית עמנו, אך הוא לא השלה את נפשו בתקוה על "בית הספר האמעריקני", כי ראה עמל ואון, "עבדות פנימית" גם בחדרי המשכילים החדשים, לו גם תנתן עבודת התחיה על שכמם (אבקשה נא את הקורא להתבונן על השקפות בהרב, כאשר הצעתי אותן במאמרי "ישראל וארצו בחזון הספורים", "השלח" חוב' ח.ט.).  ואם כן, "מה בין בני לבן חמי" בנידון דידן?...  מה עול מצא מר אחד העם באספת באזעל הגדולה, שבסדריה היפים היתה לתהלה בישראל ובעמים?  הלא גם הוא לא יכול לכחד תחת לשונו וידבר בשבח האספה בנוגע לפנימיותה.  הלא מודה ואומר, כי הקונגרס הוא "דבר אשר כמוהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו", כי ראשות מעשה האספה "ראויה היתה להִכָּתֵב באותיות זהב זכרון לדורות", והזכרון הזה "יכול היה לעשות את האספה הזאת לאחד המעשים היותר נכבדים בדברי ימי עמנו".  מה הוא איפה הדבר אשר השבית מטהרו את הרושם הטוב הזה, מה עשו, מה הרבו הרע "הערב-רב של נערים, אם בשנים או בדעת", אשר לפי דברי אחד-העם נאספו לבאזעל, במה הקדירו את יפעת האספה, ואיה המה ההבלים הרבים, אשר המה עשוה לשחוק – על כל אלה כמעט אין תשובה, ורק איזה רמזים על "הסדרים" אשר על פיהם התנהגה האספה ועוד איזה רמזים על "הבשורות", אשר יביאו השלוחים לשולחיהם בשובם מבאזעל.  מי הגיד למר אחד העם, ימים אחדים אחר תום האספה, בשעה שכתב את דבריו ב"השלח", – כי הצירים מבשרים ישועות בקהל שולחיהם מבאזעל?  – אין איש יודע, אדרבא, כל הנעשה והנדבר בבאזעל היה בפומבי לעיני כל התבל, וכל המשא והמתן נכתב ונדפס בכל השפות והלשונות, והצירים אשר ספרו לפני שולחיהם, בטוח אני, לא בדו מלבם כל ישועות ולא בשרו כל הבטחות ואך ספרו דברים כהויתן, וכמובן לא כל אדם מחויב להיות בעל מרה שחורה לראות עבדות ושפלות הרוח של ערב רב של נערים, במקום אשר כל אדם רואה אך כבוד ורוממות הרוח ואנשי צורה;  לא כל אדם מחויב לקרוא:  "הזהרו!  הסכנה קרובה והריאקציא עומדת תחת כתלנו", בעת אשר אזן כל איש שומעת קול יוצא מאת המקרים:  האספו, ובשרו את התחיה בקהל רב!

מר אחד העם המתיחס בשלילה למעשי האספה הבזילאית הולך ודורש בשבח האידיאל הלאומי.  לפי דבריו "מדינת היהודים" תוכל רק אז להמציא מנוחה לעמנו, כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות".  השקפה כזאת על הרעיון הלאומי היא לפי דעתי מסוכנה מאד, כי היא מגבלת את זמן התחיה של עמנו לימים, אולי, לא יבואו לעולם, ואם נקח השקפה כזאת לנקודת-מוצא למפעלינו, אז כל המפעלים למהר התחיה המה מהבל יחד.  ה"צדק עולמים", תקון העולם במלכות שדי, אשר אל זה נשאו נפשם נביאינו, היה אמנם ויהיה לאידיאל נעלה ונשא, ועמנו יתפאר לעולם, כי ברא אידיאל כזה, אשר אליו שואף כל מין האדם.  אבל כל זה לא ימנענו מדאוג לאחרית עמנו עתה, ולהשתדל בכל כח לעשות לו בית ולהנחילהו מנוחה, ודבר הבית הזה בהיותו והמנוחה הזאת בהנתנה לעמנו, יקרבו בלי כל ספק אותנו צעד אחד אל האידיאל הרם של הצדק האנושי.  כי מה יהיה ענין תחית עם ישראל, אם לא חק הצדק והיושר?!  את דגל הנביאים אשר נבאו לצדק עולמים, זה הדגל אשר הננו נושאים אותו אלפי שנה, לא נעזוב מידינו גם בשובנו אל ארצנו, ואדרבה הלא ירום וייף הדגל הנפלא הזה שבעתים בעלות נושאיו ברנה ובשמחת עולם על ראש הר ציון, ועם חפשי ובן-דרור ינשאנו בכבוד והדר למעלה למעלה...  ובגלל הדבר הזה גם בני הנכר הנאמנים עם יעודי הנביאים, כהאנגלים למשל, לבם לתחית ישראל ולחבת ציון, בהבינם כי כבוד הנביא יגדל אם לא יהיה נבזה וחדל אישים, ובָמה תהיה בביתו הוא, ולא בבית זרים, להשמיע מעליה את דבריו ואת חזיונותיו.  דברי הנביאים ויעודיהם לא נאמרו לרפות את ידי אלה העובדים על שדה תחית ישראל, אך לחזק את ידי הנחשלים והנרפים, ועבודת הצבור של זרובבל ונחמיה היתה בלי כל ספק מושפעה מהדברים הנלהבים של הנביאים ותעצומת עוררותם את העם, הנביאים עוררו, "והדיפלומטים" עשו.

מר אחד העם אומר:

"אלו היו מחוללי האספה הזאת מזדיינים בסבלנות והיו אומרים בפה מלא מראש, כי אמנם עקבות המשיח עוד לא נראו בארץ, וכי אין כחנו לע"ע אלא בפינו ובלבבנו:  להחיות את רוחנו הלאומי ולבשר את התחיה הזאת בקהל רב, אז אין ספק שרשימת הנאספים היתה קטנה הרבה יותר מעתה, ותחת שלשת ימים, היתה האספה גומרת מעשיה ביום אחד.  אבל היום הזה שקול היה אז כנגד דורות עולמים, והנאספים האלה, בחירי עמנו, – כי רק בחירי-העם היו מוצאים חפץ באספה כזו – היו שבים אז איש לארצו בלב מלא חיים ורצון ואנרגיא חדשה, להביא חיים ורצון ואנרגיא גם בלב העם כלו".

"מחוללי האספה" בודאי יכחישו את האשמה הזאת אשר הוציא עליהן מר אחד העם, אשר אנכי לא שמעתי בלתי היום.  בכל המכתבים אשר קבלתי מאת "מחוללי האספה" לא היה אף רמז רמיזא ע"ד המשיח ועקבותיו.  אבל אנכי דבר אחר אשאלה מאת מר אחד העם אותה אבקש:  יתאר נא לי את תמונת האספה כאשר ראה הוא בחזיון, ויבאר נא לנו איך היה יוצא לנו "יום השקול כנגד דורות שלמים".  ענין גדול כזה ראוי כי יטריח מר אחד העם להוסיף צבעים ולהרחיב הדבור, אולי יצלח ביד אוהבי עמנו לכונן אספה כזו, ועינינו תחזינה את "היום הגדול", אשר אליו ינבא סופרנו הנכבד.  אך את אשר ראינו אותו מצאנו די לפנינו.  הננו יודעים כי לבזל נאספו כמאתים איש, והמה נשאו ונתנו ע"ד תחית ישראל בפומבי, לעיני כל העמים, מעל רמת הרי שווייץ, – "דבר אשר כמהו לא היא מיום גלות ישראל מארצו", ולעיני הנאספים יעמד לעולם כמו חי "זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כלם – בני ישראל אלה, אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדו, לבם מלא רגשי קדש, ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו".  ועתה שבו הנאספים איש לארצו "בלב מלא חיים ורצון ואנרגיא חדשה, להביא חיים ורצון ואנרגיא גם בלב העם כלו".  אבל, אחלי, מה היה דבר החזון לו היתה האספה כרצון מר אחד העם?  חי נפשי, כי לא אדע איזה דמות אערוך לה.  בקרן זוית אחת עומד לו "בחיר העם" אשר יצר לו מר אחד העם בדמיונו, וקורא באזני העולם קריאה גדולה:  עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים!  "וזה היה שקול כנגד דורות שלמים".  אבל-מרא דאברהם!  בחירי עמנו מתפללים אל תחית ישראל כאלפים שנה באין פונה אל תפלתם;  "בחיר" עמנו הוגה נכאים כיונה ואומר:

"לו אדע כי יהרוס קולי בכח

תבל ומלואה גם צבאות שמים;

אז תתי קול גדול:  הבו מנוח!".

(אד"ם)

אך אין יודע אם יחולל קולו נפלאות כאלה, ולכן נסה עתה להרים קולו, לתת קול עוז, אולי יהיה שומע לו, אולי יבקעו אליהם אור שחר...  מדוע לא מצאו הנאספים בבזל חן בעיניו ויבז את עבודתם?  מי המה "בחירי" העם, ומי המה "ערב-רב של נערים"?

מר אחד העם זוכר ימים מקדם, ימי התנועה ביפו בשנת תרנ"א.  גם אנכי יודע פרטים רבים ממקרי הימים ההם, בהיותי גם אני אז בארץ ישראל.  עוד עמוק עמוק הפצע, אשר פגעו בלבבי המקרים אז, ואולי עוד לא באה להעלות על ספר את כל דברי הימים ההם.  ראה מר אחד העם את "אנשי המעשה" של הימים ההם עתה בבזל, ונזכר הלכותיהם ודרכיהם אז ביפו.  לא אנכי אהלל את "האדונים האלה" וידי לא תקשר כתרים להם כאשר אדבר בם;  אך לו חפצתי לספר דברים "מאחורי הפרגוד" ולהביא במשפט פרטים אחרים מן הנעשה בבזל, כי אז לא מנעתי מהגיד היום לעיני כל הקהל, כי גם אז ביפו גם עתה יחול אולי חלק גדול של עונות "אנשי המעשה" על ראש אחד העם.  מצבו בספרותנו החדשה, השם הטוב אשר הצליח לעשות לו במשך שנים אחדות עטר לו עטרה ויתנהו עליון לרבים מצעירינו, אשר לקולו שמעו ובדרכיו יאבו ללכת, ובידו היה למחות גם ביפו גם בבזל ולא מיחה.  מר אחד העם היה גם אז חבר הועד, ובראותו ביפו את התהפוכות ואת כל מעשי "הועד הפועל" שם – מדוע לא מנע אותו מדרכיו ומדוע לא דרש מאת ראש החברה לקחת המשרה מיד הועד הפועל?  ומדוע לא התקומם הוא בבאזעל כנגד אלה האדונים עצמם "המקלים ראשם כנגד הקולוניזציא המעשית"?  הלא איש חכם ונבון דבר כמהו ידע היטב את "האדונים האלה", והבין כי כל חפצם הוא אך – "ששי ומפטיר", אם כי אינם יודעים לקרא עברית כהלכתה...

כאלה וכאלה הייתי יכול לדבר, – אך חלילה לי מעשות כדבר הזה.  "כזאת וכזאת תאכל חרב" כל עבודת צבור נכבדה, ואת מי אין "מעשי נערות" כאלה?  בכל בתי נבחרי העם "אינצידינטים", ובבית הנבחרים אשר באוסטריא ראינו בימים האחרונים שערוריות, ואיש אין בארץ אשר יאמר לשלול בגלל זה את זכות העמים האלה לחיות חיי ארץ ומדינה.  מקרים אחדים באספת באזעל, איזו פרטים, יכלו לבלתי מצוא חן בעיני אנשים שונים, אבל מכבוד האספה בכללה לא יגרע מאומה, וערך הקונגרס הנפלא הזה יהיה תמיד מרום ונשא מאד וזכרו יהיה קדוש וברוך בתולדות עמנו.

 

"המליץ" תרנ"ח, גליונות 40 – 238.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה