_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרץ בן משה סמולנסקין

מרדכי בן-הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

ארבעים שנה . . .   [1]

רק ארבעים שנה עברו למן יום מותו של פרץ בן משה סמולנסקין והנה הוא כבר נשכח... מזכירים אותו, כמובן, ספרי-הלימוד לתולדות הספרות העברית.  והדור הצעיר, המתלמד ומתחנך בבתי-הספר "שלנו", בארץ-ישראל וגם בארצות הגולה, קורא ושונה גם את הפרק על אודות סמולנסקין.  ואולם הקורא העברי החדש, זה אשר בא אלינו מתוך עולמות אחרים ובתוכם, כל ההמון הגדול של הצעירים-החלוצים, הבנים השבים אלינו, – מי מהם יודע את סמולנסקין?  ואפילו אם שמעו את השם הזה, אף אלה אשר קראו זעיר שם זעיר שם על אודותו, – האם יודעים הם, האם יכולים הם לדעת את ערכו?

 ואת ערכו של סמולנסקין בשעתו, כלומר, את ערכו האמיתי, את הערך הספרותי-ההיסטורי של הספר הזה, הן אינם יודעים.  אינם מרגישים גם אלה, אשר למדו בבתי אולפנא שלהם את הפרק בתולדות הספרות על אודותו.  הן הערך של סמולנסקין הולך ונשכח, כמעט נשכח.  ספורים – אומרים – נתישנו, התוכן שלהם אינו מענין ההרצאה בלתי מודרנית, וגם הסגנון נתחדש עתה.

ובכן. . . 

ומי יודע, מי תכֵּן את רוח הדור, ואולי ימצאו רבים, אשר ישמחו על החזיון הזה, על אשר הולך ונשכח, הולך ונמחה השם הישן, וסופרים חדשים לבני הדור להתהלל בהם.  יאמרו: היו ימים והקהל הקורא השפיק באד"ם הכהן, ביצחק ארטר, במרדכי-אהרון גינצבורג, – ושכח בהמשך הזמן; למה,                                                              ואך ארבעים שנה עברו, – והולך ונשכח יוצר "השחר", יוצר התקופה, זאת התקופה, אשר לא רק אנו ממשיכים  אותה, אך גם חיים אנחנו בה, חיים אותה.

 כן, אדוני.  תקופת התחיה הלאומית, זו שאנחנו כלנו, אנו וספרותנו, נושמים את נשימתה כל רגע מחיינו עתה, – תקופה זו נוצרה על עמודי הירחון העברי הראשון "השחר", ופרץ סמולנסקין היה האיש אשר תקע בשופר ראשונה לחרותנו הלאומית באותו המובן ובאותו ההיקף שאנו מבינים אותה עתה ושואפים אליה כהיום הזה.

והדבר הזה אל יהא קל בעיניך, קורא.  הנקל עתה לדבר ראמות ונשגבות על התחיה הלאומית, על ארץ-ישראל ושיבת הבנים לגבולה, – עתה כל עם ד' נביאים, ואין פה אשר לא ימלל רברבן, אבל כמה כח לב היה לסופר העברי לפני כששים שנה, בשנת תרכ"ח, בפתח דבר של חוברת "השחר" הראשונה, להכריז על התחיה הלאומית של עם ישראל, זה העם אשר במשך הדורות שקדמו הובילו אותו חבל נביאי "ההשכלה" לקברות, אלי התבוללות וטמיעה ולהכחידו מגוי!  וסמולנסקין היה האחד אשר הרים נס, ויקרא גבורים לאפו, וירם יד בהשכלת ברלין, וישב אל העדר את הצולעה והנדחה.  והוא אשר התוה את הדרך אל רעיון התחיה בראשית שנות השמונים למאה העברה, והשיב את לילינבלום מעוון "תקונים בדת", והשיב את יהל"ל מן ההזיה של תקון "העולם", וטובי סופרינו שבו את עמם להטיף עליו טללי אורות של תחיה.  לא רבים יודו בזה.  צעירים לא הרגישו עוד בהשפעתו של סמולנסקין, ומן הזקנים אולי יתכחשו אל השפעה זו.  ואולם חיים עוד, אשר יצקו מים על ידי סמולנסקין אשר בדקו את נשמתם לאורו, והם לא יתנו למרוד באמת היסטורית-ספרותית זו, והם יזכירו את מהירי השכחה, כי היו ימים ובספרותם התהלך ענק, ושמו היה פרץ סמולנסקין.

*

"ספורי סמולנסקין נתישנו".  אבל אותם היו קוראים בתיאבון אין דומה לו, מפני, שבהם היו מתוארים החיים כמו שהיו אז מפני שהם, הספורים האלה, השאירו לנו את האנשים ואת סדרי חייהם אז לזכרון עולם.  את ספורי סמולנסקין היו קוראים מבלי הפסק, מבלי אשר יניחו את הספר מידם, מפני שבהם ראו הקוראים את בבואת החיים העוברים לפניהם.  כל ספור חדש שהופיע היה למאורע, וכל קורא עברית שאף לראותו, השתדל להשיגו.  ועתה האם יכולים להתפאר בזה המסַפרים החדשים, הממלאים את סיפוריהם תוכן מודרני והמרצים את דבריהם "דרגא-תביר", וכל עמלם להתרחק מן הדרך הישרה ולתאר מציאות בלתי נמצאה?  האם רבים הם קוראיהם, לבד מסדרי האותיות והמגיה והמבקר המתבקש? .  "התועה", "קבורת חמור" ו"שמחת חנף" חוללו מהפכות בחיי צעירים למאות, הנחילו אותם מובנים חדשים ומושגים לא ידעום מראש.  – מי מקרב מספרינו החדשים, הכי-מודרניים, יכולים לתפוס את המקום הזה ולקבל ערך כזה היום?

ואנו יודעים כולנו את הלקויים של הרצאתו בספוריו, את חלקי הפובליציסטיקה המרובים שהיה מכניס הסופר הזה; הגִזרה והבניה של הספור סבלו הרבה מערבוביא זו.  אבל הן אנו מחויבים לשום לב אל זה, שסמולנסקין גם לא רצה לעשות את ספוריו "אמנות לשם אמנות".  וכי כל חפצו היה להשפיע על הקורא ולהורות לו את הדרך הטובה והישרה, להיות למועיל לו, לתקן את החיים הפרטיים, הצבוריים והלאומיים.  ורק לתכלית זו בחר לו, בין יתר הצורות הספרותיות, גם את הספור להיות כלי למעשהו.  הוא חשב למשפט, וזו גם השקפה נכונה למדי, כי אם ישים את דבריו בפי גבורי ספוריו, בפי אנשים חיים אשר הוציא אותם לפני קהל קוראיו וחבב אותם עליהם, אז ישפיעו הדברים שהוא רוצה בהם יותר, מאשר אם ירצה אותם במאמר פובליציסטי.  לנגד עיניו היתה תמיד התועלת הצבורית או הלאומית, הצריכה לצאת מעבודתו הספרותית, הפתרון הרצוי להנתן לשאלות החיים, ואל זה שאף בגלויים השונים של כשרונו הספרותי.

 ומה שנוגע לסגנון והמון המושגים והמובנים שבהם נתעשרה שפתנו בתקופה שלאחר סמולנסקין, הנה גם בזה עשר ידות לפרץ בן משה.  הוא אשר הוציא אותנו מעבדות הפסוקים ומחצאיהם, מן הסגנון של מאפו וקלמן שולמן.  הן העושר של המלים החדשות והמחודשות, בינינו לבין עצמנו, אינו מדהים אותי ביותר.  אם כל השפות החיות באמת, חיי יום-יום, חיים טבעיים, משתמשות במלים טכניות כלליות כמו : רידקציה, טלגרף, טיליפון וכדומה, אין כל צורך מיוחד להמציא : מערכת, מברק, שח-רחוק וכיוצא בזה.  גם ספרותנו היסודית, כתבי-הקודש, לא התעכבו לקבל ולהשתמש במלים זרות למושגים חדשים שנתהוו בזמנם.  ואולם במה שנוגע להרצאת דברים בסגנון קל ולשמור ביחד עם זה על טהרת השפה, – הלא אין כסמולנסקין מחדש בזמנו.  יד ביד עם לילינבלום הלך סמולנסקין ויפרוץ את הסיגים ואת הגדרים, אשר שתו עלינו עבדי התנ"ך וגבורי ה"מליצה", ועורך "השחר" פתח לרחבה את דלתי ירחונו לכל כותב עברית באיזה סגנון שהוא, אך אם היה לו מה להשמיע בקהל.  ולמה נכחד, – ולמאמריו הפובליציסטיים של סמ. יש גם עתה ערך חשוב אפילו מצדם הסגנוני, ודרכי הפולמוס שלו חריפים עוד היום.  ואין כל ספק, כי אך חטא אנו חוטאים לא רק לזכרון הסופר, אך גם לקהל הקוראים כשאנו מונעים מהם את המאמרים של סמולנסקין, ביחוד בשאלות הלאומיות, ועוד טרם נתנו אותם בקובץ מיוחד לקרוא בהם. 

*

הספרות העברית מתחדשת, מתגברת.  היא רכשה לה את היסוד את הקרקע במובנו הישר – את ארץ-ישראל.  על אדמת ישראל תצמח הספרות, והשפה העברית שבה לתחיה.  לשפתנו בעתיד.  כחמשה עשר אלף ילדים מתחנכים בבתי-ספרנו, – חמשה עשר אלף בתי-אבות יהיו לנו, אשר שפתם הטבעית תהי עברית.  השפה הלאומית מתפרצת גם מעבר לגבולי ארץ-ישראל, ובארצות אחדות גם בגולה שפת ההוראה נעשית עברית.  תחית העם העברי והשפה העברית חדלו להיות שאלה, משאת-נפש חזיון, כי אם עובדה ממש, חיים מוצקים.  והכחות הטמירים מתגלים, והקבוצות הפזורות מתארגנות ולנקבציהם מתאספים גם הסופרים העברים.  הן נמצאה הנקודה הטבעית, הלא ישנו המרכז – ארץ-ישראל, מולדתה של השפה וספרותה.  והסופרים העברים בהתאגדם ידאגו לאסוף אל אוצרם את כל האובד והנדח.  את כל הניצוצות שעוד טרם כבה אורם, את כל כוכב אשר האיר את הדרך.

ובא יבוא ולא יאחר התור לשום אל תוך האוצר את אשר הוריש לספרותנו פרץ בן משה סמולנסקין.

       בשביל אנשי דורנו, המדברים על סמולנסקין הוא אך נושא להרצאות, ענין של חקירה ושל עיון.  אחר הוא הדבר אצלי, אחד מסופרי "השחר" אשר הכרתי וידעתי את סמולנסקין פנים.  ארבעים השנה שעברו למיום מותו לא טשטשו אצלי זכרוני, וכיום אתמול הם כמעט חמישים השנה שהחילותי לעבוד בירחונו.  חיים הם לפני הימים ההם, חיה כל התקופה ההיא, ולכן אולי יצלח בידי לגלות את סוד השפעתו של סמולנסקין עלינו בעת ההיא, ואולי אפתור לכם את החידה, שבה התקשה הד"ר קלוזנר: במה היה גדול כחו של פרץ סמולנסקין, לאחרי שרק זה עתה חי אברהם מאפו, שבזמנו חיו המשורר י"ל גורדון ומשה ליב לילינבלום?

 אחרי סמולנסקין נמשכו רבים, רבים מצעירינו אז, מפני שהוא היה מחיב ולא שולל.  שלשת הסופרים הגדולים שהזכיר הד"ר קלוזנר, בכל כשרונותיהם המצוינים, היו בעיקר שוללים, מדגישים תמיד את המגרעות של עמנו.  אצל מאפו, – לא זה של "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" אך של "עיט צבוע" – החרדים הם רעים וחטאים, "צבועים", "מורדי אור".  יל"ג היה תמיד מטה זעם לכל הנמצא ברחובותינו, ועונג מיוחד היה לו להוציא החוצה את המגוחך והמתנגד אל היופי בחיי בני עמו, ובכשרונו המצוין השתמש להטעים ולהדגיש את הצדדים השליליים בחיי בני עמנו בזמנו.  וגם לילינבלום, – הן זה התפרסם בחוגי הקוראים לרגלי דרישותיו החריפות לתקונים בדת, בהוכיחו בכשרון וברוב ידיעות בתלמוד ובפוסקים את הצדדים השליליים שבחוקי השולחן-ערוך.  ובכן היה גם הוא שולל בעיקר.  אמנם לאחר כן, ברבות הימים והתנועה הלאומית התגברה, נעשה לילינבלום אחד המיוחדים שבין נביאיה, ובעצמו קרא לכל מלחמתו בעד התיקונים בדת ונגד החקים הקיימים : "חטאת נעורים".  אבל זה היה לאחרי שכבר תקעו בשופר לתחית עם ישראל.  והשוללים, שכל כחם הוא לקרוא אל העם: "לא זו הדרך!", הם אמנם שומרים מועילים ואנו מכירים להם תודה על אזהרותיהם ולומדים תורה מפיהם, אבל המונים המונים אינם נמשכים אחריהם, כי הלא גם הם בעצמם אינם הורסים לעלות, רק הורסים את הקיים, את הנמצא.                                                                                                                                                          אבל סמולנסקין היה מחייב.  הוא היה הראשון בספרות העברית החדשה, אשר לא בוש ליתן אל חכו שופר לתקוע לחרותנו הלאומית, בעת שכל הסופרים פה אחד, איש לא נעדר, התפללו: נהיה ככל הגויים: רוסים, גרמנים, צרפתים וכו', וזה עשה סופר עברי "משכיל" בכל דרכיו ובסוף שנות הששים למאה שעברה, בעת ש"ההשכלה בת השמים" חגגה את חגיה "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן".  לזה היה נחוץ כח לב מיוחד, שאך סמולנסקין הראה אותו.  והוא גם נלחם בסופרים השוללים, ולא חת גם מפני האריות שבחבורה.  בחוברות "השחר" פרסם לילינבלום את מאמרו "עולם התהו" נגד הטנדנציה השלילית של אברהם מאפו, וגם בשאיפתו של לילינבלום עצמו בדבר "תקונים בדת" נלחם סמולנסקין.  ולבסוף לא פחד לקרוא מלחמה גם על האליל הכביר, זה האיש משה מנדלסון, שכל הספרות העברית החדשה כרעה ברך לפניו.  מנדלסון, הרמבמ"ן, "ממשה ועד משה לא קם כמשה", כל הפולחן הנהדר שהיה כדבר קבוע בדברי ימינו החדשים, – את כל זה הכריע סמולנסקין במלחמותיו הגדולות אשר עורר נגד השכלת ברלין וגלה את המכות אשר הוכה בית ישראל מידיה.

ובזה סוד השפעתו עלינו, על המון הקוראים, בימים ההם.  אל נא תשכחו, כי כל אלה, אשר קראו כל היום: השכלה, השכלה, ועפרו בעפר לעומת החיים הישנים וכל סדריהם, – היו בכל זאת, מתחת לסף הכרתם, קשורים אל היהדות ואל זיכרונותיה וגם אל תקותה הגדולה, הנצחית.  בעמקי הלב הגינו כלנו נכאים: 

מתי, הה גלה אל כל אפסי ארץ,

תמצא מנוח משוד ומפרץ?

ורק תנועת "ההשכלה" השתדלה להשכיח אותנו את מאויי לב אלה, אבל אנחנו הסתרנו את תשוקתנו לשוב ולראות את עמנו בכל כבודו הלאומי כימי עולם.  אבל התקוה הגדולה לא נשכחה, הגאון הלאומי חי היה גם אז בקרבנו.  והנה בא סמולנסקין לעורר את הלב, והכה נפלאות על המיתר היקר הזה, – וכולנו התעוררנו לקולו, כאל שירת הילדות הבלתי נשכחה, החביבה עלינו תמיד.  הן רק אלה אשר בגדו בעמם ועברו אל מחנה מנדינו, עלי השלכת אשר אבדו לבלי שוב, אלה נגזרו ותקוה אבדה מהם.  ואולם המון בית ישראל, וגם בני "ההשכלה" בתוכם, לא חדלו מעולם לשאת את עיניהם ולבם אל היום הגדול, אל העתיד הגדול לעמם.  ההשכלה וסופריה שללו מאתנו את צהלת התקוה הלאומית, וסמולנסקין חייב אותה, שב והרנין את לבותינו בכל צלצוליה המעודדים, נתן בזה רעיון והגיון לחיינו והאיר לנו את הדרך החשכה. 

לא רבים היום בקרב בני עמנו, הזוכרים עוד את שם פרץ בן משה סמולנסקין.  הולכים וכמו נמחקים תוי הפרצוף של הגבור, שהיה הראשון להרים את דגל התחיה מעל גבעות "ההשכלה", הרבה מספוריו אולי כמו נתישנו, ומאמריו כולם עוד לא נאספו בחוברת, – אלה הספורים, שבהם גנוזים חיי עמנו של תקופה שלמה והמאמרים כולם מערכות מלחמה בראשית התנועה הלאומית.  אך שרידים נשארנו מימי תקופת "השחר" ויוצרו.  ואולם צדק הד"ר קלוזנר באמרו, כי עדה האספה הגדולה הזאת, עד הקהל הרב שנאסף לזכר סמולנסקין אל האולם הזה, כי עמנו לא יעזוב ולא יטוש עד עולם את מקורות הברכה אשר לו, אשר אחד מהם היה פרץ בן משה סמולנסקין.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כתוב בשנת תרפ"ה