_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמַּנְהִיג

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

– א –

עוד קודם שידעתי אני בעצמי – זיגזגה אלי השמועה במחנה ההסגר: רייניקה יעמוד לפני המנהיג!

מובן שאיש לא האמין ברצינות הדבר חוץ ממני בעצמי.  אני ידעתי, שהוא לא יתן לי למות עד שלא יתעלל בי קצת פנים אל פנים, ועד שלא ראיתי אותו בהדרו עין בעין.  יודע הוא היטב, שאני אינני משונאיו המסוכנים של "משטרו שלו", שאני בכלל אינני מחטט בזבל האידיאות והפוליטיקה.  אבא שלי, שהיה גנב מובהק ממני פי כמה, לא היה מפחד מפני שום שֵׁד בעולם, חוץ מאותו דבר, שגונבי דעת קוראים לו בשם "אידיאה".  – כשם שהמנהיג עצמו, שלפני חודשים היה מתהלך אתי יחד מחצר אל חצר לחפש איזה עמל ידיים, לא הבחין מעולם בין מפלגה למפלגה ובין ימין לשמאל.

 

– ב –

אני הייתי האחרון שבידידיו לשעבר.  האחרון בין אותם שהתגוררו אִתוֹ במצוקות שאחרי המלחמה, שהיו ישנים אתו תחת הגשר וגם פשטו יחד אתו לנדבת-חרפה כפעם בפעם. 

– ורק בזמן האחרון, חודשים אחדים לפני "הקפיצה", נפרדתי ממנו מתוך בחילה, וטימטומו האפל, שהלך וגדל מיום ליום עד שהגיע לשיאו: לידי שתוק-לשון; שותק כל הזמן ומביט כמו עגל.  זה היה שמו בינינו: "העגל".  – ואם מדברים אליו, מפנה הוא את עיני העגל שלו אל המדבר, מביט בו ואינו רואה אותו.  את שיירי הסיגריה הייתי תוחב לו אל תוך חוֹר-פניו, שזה מזמן פסק להיות בחינת פה.  – אך לזה כמעט שהתרגלתי כבר.  לולא באה המגפה.  הוא התחיל מתקשה בבליעה.  בתחילה חשבתי: התקררות, וכדומה.  אך כשראיתי את נצני "הפריחה הצרפתית" על חזהו, תיכף ידעתי: השֵׁדה נכנסה אל דמו.  אמרתי לו:

– כנראה שאותה הכלבה, שריחמה עליך ברחוב-השפלה, חולה היא.  היא נתנה לך אתנן, שלא תשכחנה.  בבוקר נלך אל הקליניקה, אם לא ירפאו אותך, הרי לכל הפחות ישתקו את המארה פעם בפעם.  – הן אין לך האומץ להשמידה יחד עם חייך, סמרטוט שכמוך!  – ושכבתי לישון.  – ואולם אחרי רגעים שוב שאלתיו: – מה אתה מרגיש?  איפה?

– בגרון – ענה לי.

– בגרון – אמרתי – המ.  ובכן: לישון עד הבוקר.

ובבוקר הולכתי אותו אל הקליניקה, וחכיתי לו בחוץ.  כשיצא, שאלתיו:

– מה אמר הרופא?

– תחב לי מחט במותני.

– במותניך.  המ.  ומה אמר עוד?

– שאבוא בכל יום שלישי.

– לכל הפחות תפגש עם בני אדם עליונים פעם בחייך! – אמרתי לו, ועל זה באה שתיקה ארוכה בינינו, ורק כעבור הרבה זמן שוב אמרתי לו: – אין הגיון גדול בחיים כאלה.  אך הן כלב פחדן אתה מעודך, גם במלחמה לא למדת למוּת כבן-אדם.

אמרתי וירקתי לו.  אחרי כן הרגשתי כעין פחד ממנו, התרחקתי קצת מגופו ואמרתי בחמלה, משום שחמלה תקפה אותי על "העגל" החולה, ואמרתי לו:

– ומה תעשה כעת בלעדי?  משום שאין לי כל חשק להצטרע אתך יחד.

על זה הביט בי בעיניו החמלתיות, כמבקש ממני – – שאני – –

–מה? – אמרתי לו – שאני אחנוק אותך?  אין לי כל חשק לכך.  גורי-חתול כבר זרקתי אל תוך הנהר.  וגם אל תוך לועו של השקנאי "שרקרק" לא פחדתי לתחוב את אצבעי ולעזור לו למלכות השמים – אך נבלה חיה כמוך!

ועל זה קרה כעין פלא: "העגל" הזדקף פתאום, הביט בי במבט אחר, חדש לגמרי, עיניו נעשו ירוקות כשל נחש, פתח את חוֹר-פניו ואמר לי:

– תוכל ללכת! – –

הבטתי בו מופתע בכל מהותי.  לא האמנתי לאוזני.  – אחר כך חייכתי לו ואמרתי:

– אתה בחור כהלכה.  אתה תתקן את המעוות שעיווה אביך בהולידו קֵן-חידקים כמוך.  אתה יכול לבחור: יש לי גם אקדוח וגם חבל.  – והוצאתי את שייר הסיגריה מתוך פי ותחבתי אותו אל פיו, כדרכי תמיד.

ועל זה היכה הוא את הסיגריה מידי.  אחר כך הסתובב על צידו ועזב אותי.  – קראתי אחריו:

כשיהיה לך צורך בי – תמצאני עגל!

 

– ג –

וכעבור זמן שמעתי – ולא האמנתי: העגל בא בחשבון באחת המפלגות.  שומעים את דבריו ומתחשבים אתו.  – ובסוף שמעתי: מנהיג.

– תצמיתוּ אותי כמו פרעוש, אם אני מבין אף אות מכל העניין!  – אמרתי לחברי תחת הגשר.  – כנראה, שבכל זאת צדק הכומר המשתעל שלנו שם בכפר: גם בימינו ישנם פלאות בעולם.  – אני מוכרח לראות אותו בעיני.  אולי יסלק לי את טובותי אתו: תמיד השארתי לו נשיפות אחדות מכל סיגריה שלי.  יכניס נא גם אותי אל אותו האספסוף שבמפלגה.  יודע אני לדבר לא כמוהו.  לי אין מוגלת-נקבה בגרוני!

ועל זה אומר "הסייח", אחד מחברי האינטליגנטים, זה שחימם שנים אחדות את ספסלי האוניברסיטה:

– זהו!  – אומר הוא – זהו: מוגלת-נקבה זו חסרה לך, חביבי!

אמרתי לו:

– זה למעלה מבינתי הפעוטה.  מאימתי מכניס חולירע-נשים את בני-הבקר בבריתם של הנפוליונים?!

– יש דבר כזה!  – אומר לי ה"סייח" בסגנון מדעי – היו כבר מקרים כאלה!  שמישהו קיבל מכה בראשו והתחיל כותב שירים.

אמרתי לו:

– אם ככה, הרי המגפה שלו שקולה כנגד כל המכות שבעולם: הוא יהיה עוד גיבור לאומי לפי המדע שלך!  – אחר כך שאלתי אותו, אם זה בא בבת אחת?  הוא התחיל עונה לי:

– זה תלוי – –

אך אני נזכרתי פתאום בפרידה שלנו, בזה שהעגל אמר פתאום: "תוכל ללכת!" ושהיכה לי את הסיגריה מידי בהעזה פתאומית הראויה לבן אדם ממש!  ואמרתי ל"סייח":

– זה לא בא לו בבת אחת.  בתחילה ספג אל תוכו את השֵׁד דרך הדם, השֵׁד הלך וגדל בו, אחר כך פרץ מתוכו.  רק חבל, שלא נתתי לו אז אחת על פרצופו.

– למה?  – העיר מישהו – השד יוכל להביא לנו ישועה.  הוא יודע את נפש האדם הרעב!

אמרתי לו:

– ישועה?  עגל חולה זה?  פיתפותי ביצים, חביבי.  כאלה שוכחים בבת-אחת את הכל.  כאלה מאושרים, אם אשה כבודה מושיטה לו יד לנשיקה.  כאלה יודעים לרצוֹת רק מה שאחרים רוצים.

אך למחרתיים בכל זאת הלכתי לשמוע את נאומו.  – ושם בא הבוץ!  – כששמעתי אותו מדבר, בתחילה נדמה היה לי, ששומע אני נהימת עגל, יש בקולו נעימה כזו, אחר כך כשראיתי איך מקשיבים לו, חשבתי, שאני טומטמתי פתאום.  פניתי לאחד השומעים ואמרתי לו:

– דומני שאצלי פה, בראשי, לא הכל בסדר.  – העגל נואם!  המ!

ועל זה אמר לי אחד בר-נש בכעס עצור:

– יכול להיות.  ומשום כך טוב שתקשיב. 

אני פרצתי בכל זאת בצחוק קל – ועל זה העיף לי אותו פרצוף תפיחת אגרוף בפני, ובינתיים שומע אני אותו אומר למישהו:

– הקונדס הזה אינו מרוצה מן המנהיג!

אני לא הספקתי לגמול לו בקיבתו – וכבר הובילו אותי בידי ברזל, שהידקו אותי כבצבת.  ומאז –

ומאז, זה שלוש שנים ויותר סוחב אני את נשמתי המיותרת במחנה הריכוז בתוך גוף מרוסק שאינו חי עוד אלא כדי לסבול עינויי גיהינום, והמחכה לגאולה מידי חייו העלובים.

ופתאום מודיעים לי, שהמנהיג רוצה לדבר אתי. 

 

– ד –

בחדר ההמתנה הפנימי, שלפני-ולפנים, מסר אותי הקצין לענק אחד משומרי הסַף במילים: "הוא אינו בר-סכנה!" והלך לו.  והענק בכל זאת בדק אותי מכף רגל ועד קדקוד, אם אין אצלי תותח.  וחיכיתי.  – נמאסה עלי הציפיה, אמרתי אל הענק:

– מה אני מחכה פה?!

הענק הביט בי בעיניים עגולות ובולטות כמו של זיקית כשהיא רוצה לבלוע זבוב.  אחר כך ניגש אלי כמכונת-תופת הולכת על שתיים ועיניו יצאו עוד יותר.  ועל זה הוספתי:

– המנהיג רוצה לדבר אתי, ופה איזה אינבלידים מעכבים את האדם!  נו מהר!

הענק הסתכל בי, אחר כך הביט סביבו, בזקיפים ובני-זקיפים במבוכה, כשואל מה לעשות בי?  ולבסוף היפנה את פניו אלי ושואל:

– כמה איברים בריאים יש לך עוד?

עניתי לו:

– מעט מאוד – והראיתי לו את כף ידי השמאלית המרוסקת לגמרי, אחר כך הוספתי: – אם אתה רוצה, אראה לך גם את אחורי המכורסם.  אתה רוצה?  – והתחלתי מפשיל את המכנסיים.

הענק עיכב אותי בידיו בקצף אין-אונים.  אחר כך פנה אל אחד הזקיפים:

– האומלל הזה משוגע הוא.  אולי לא צריך להכניסו – אך לא הספיק לגמור, והנה יצא השליש ואמר תוך כדי קריאה מתוך נייר: "רייניקה, בבקשה!"  – ועל זה נכנסתי. –

העגל ישב בכורסה ועישן סיגריה.  הסתכלתי בו היטב: באמת הוא-הוא.  – על זה משמשתי בעיני, ושוב הבטתי בו ואמרתי בהשתוממות: לא ייאמן!!  – ותיכף נזכרתי, שאין אנו פה יחידים, שיש אדם מיותר פה, הבטתי כלפי השליש, אחר-כך קרצתי בעיני האחת כלפי "המנהיג", שישלח אותו לעזאזל.  העגל התנהג לעת-עתה כהוגן; פנה אל השליש ואמר לו:

– בבקשה לדאוג, שהציר המסחרי יהיה פה במועדו.  בעוד חצי שעה בדיוק.  תודה.

השליש יצא ואני שוב השתוממתי: לא ייאמן! – וצחקתי. 

ראיתי שהעגל מתפלא עלי.  נזכרתי, שזה יותר משלוש שנים התרגל להכנעת עבדים ושבני האדם ידברו אתו בדחילו ורחימו וברעד פחד המוות.  ראיתי, שהוכה בתמהון להתנהגותי החופשית ולקולי הפשוט.  אך לעת עתה הבליג על עלבונו ואמר: – שב!

– לשבת?  נקל להגיד זאת!  אין לי על מה!  – אמרתי והראיתי לו על אחורי – אספסוף מכובד יש לך, אין מה לדבר.  אילו ידעתי לכל הפחות, שמתוך רעבון גזרו מבשרי ואכלו.  – לבריאות!  – אך וודאי גם זה יבוא בקרוב. –

העגל התכשכש בכורסה הנה והנה – אך שתק.  ולפיכך הוספתי:

– העניין הולם אותך למדי – אמרתי לו ופי התמתח מאליו לכל רוחבו.  – והשפם הזה!  – ראיתיך בתמונה ולא האמנתי.  באיזה ציד ירית את השפם האכזוטי הזה?  יוצא מן הכלל!  תן לי סיגריה! 

פני העגל לא נפשרו.  בהבעה קפואה הושיט לי את קופסת הסיגריות.  של זהב.  אך אני לא הסכמתי להיות פתאום אציל, פשטתי את ידי והוצאתי את הסיגריה מתוך פיו, ושמתי אותה בפי, ואמרתי:

– סליחה!  אני לא קיבלתי זריקות.  אני הנני מי שהייתי קודם – אך תיכף נזכרתי בסכנה במוגלת-הנקבה שבו, זרקתי את חצי הסיגריה בבחילה וירקתי: – טפו!  אני אינני רוצה להיות למנהיג.  – ולקחתי לי סיגריה מתוך הקופסה, הדלקתי אותה ואחרי הנאה מרובה בה אמרתי: – טוב.  אתה בכלל הצלחת בכי טוב – וישבתי מתוך העוויית כאב שבמותני.

הכאב היה איום.  אך אני החלטתי לשבת ויהי מה.  – ואחרי רגעים, כשכאבי הוקל קצת אמרתי:

– כדאי היה לך כנראה, להשתבש באותה נקבה.  הרעל המטונף הזה שולק אותך לאדם גדול, מה?

ראיתי שהעגל אינו מבין את הדבר.

– מובן – אמרתי לו – אתה אינך מבין את זה.  להבין דבר מה – זה עניין אחר.  לשד-השטן יוכל רק להרתיח אותך, אך ללמד אותך אין בכוחו אפילו אלף-בית.  כבר היו מקרים ארורים כעין זה, שמישהו קיבל מכה בראשו והתחיל – – והתחיל להיות מנהיג.  – ופתאום החלטתי ושאלתי: – נו, מה אתה רוצה ממני?  דבר, אין לי פנאי, עלי למוּת.

והוא ישב ושתק.  באמת כמו אליל.  נזכרתי: כמו עגל-זהב.  ראיתי בו, שאלפי תנועות מתרוצצות בקירבו מוכנות להתפרץ, אך הוא נמלך בנפשו, מחפש, איזו מיתה לבחור לי ולעת עתה הוא כובש את יצרו ושותק בכבוד.  וודאי רוצה הוא להקר את מזגו כדי שיגיב במנוחה.  אך אני, עלי נמאסה שתיקתו הנכבדה.

– יש לך ישיבה אתי?  – אמרתי – או שתדבר או שאלך!  – ורציתי לקום.

– חכה – אמר לי הוא סוף סוף.

טוב, לא קמתי ישבתי וחיכיתי.  עד שסוף סוף פתח את לועו ואמר:

– אני לא רציתי שיענו אותך, שיגעו בך – אמר בקול שקט ועמוק.

לא נתתי לו להמשיך ככה.

– לא רצית?  – אמרתי לו – ומנהיג כלום רצית להיות?  אותו השד שעשה אותך למנהיג, הוא רצה גם זאת, שירסקו אותי קצת.  אך אני ידעתי, שתרצה פעם לדבר אתי.

הוא הביט בי בתמיהה – ואני הוספתי:

– ידעתי, שכל הענין הגדול הזה לא ינעם לחיכך עד שלא תראֶה את עצמך בפני.  שקוּל אני לך כנגד כל העכברים הללו.  וטוב עשית.  מי כמוני יודע אותך ואוהב אותך.  זאת אומרת: "אוהב אותך" – יען כי כעת אי אפשר לאהוב אותך יותר מאשר את הצפרדע המגועל ביותר בעולם.  ויחד עם זה אילו לכל הפחות לא היית מגוחך כל כך.  את – –

ופה הפסיק אותי ואמר:

– שמע, ריינקה!  אתה עדיין חי ומרגיש.  ואתה כבר טעמת את טעם חודה של מחט מלובנת.  ולמה אתה מתגרה בי?  מה? 

– אה!  – קראתי – ובכן אתה בכל זאת יודע את עניין המחט המלובנת!  איך אמרת לפני רגע: אתה לא רצית שיגעו בי.  אתה בחור נחמד.  ואני ידעתי גם זאת, שקליפת קודקדו של גנראל אדום אינו שקול אצלך כנגד אצבע רסוקה אחת שלי!  של ידידך רייניקה.  משום שכל מחיאות הטלפיים של כל ההמונים שלך אינן נעימות לך, כל עוד לא תראה גם אותי מוחא לך כפיים, לא כן?  מה לך כל ההשתחוויות והליקוקים, אם רייניקה יורק בך, מה?

ופה פרצתי למרות רצוני בצחוק.

העגל נבהל מאוד: רק זה חסר לו, שישמעו שם בחוץ, שאני צוחק פה.

– טוב – אמרתי – לא אמיט עליך חרפה הפעם.  אך אילו ידעת כמה אתה מצחיק, עגל!  כי יש לי הרושם, שאתה חושב, שכל העניין הוא באמת כמו שאתה רואה אותו!

– ואיך?  – שאל הוא במנוחה ארורה.

– איך?  נה, זה כביר, זה נשגב!  אתה לעולם אינך מביט בראי?  נסה נא ונאם נאום לפני הראי, אך נאום כהלכה, כמו שאתה רגיל שם בחוץ בפני בני-הבקר שלך.  פרצוף כזה אתה לא ראית עדיין, אני אומר לך, אני, רייניקה!

הוא העביר את ידו על מצחו ועל פניו וברגע זה ראיתי, שכבר יצא מתמהונו המודהם וכעת הוא חסר אונים לגמרי.  ממש רחמנות להביט בו.  וראיתי, שמתאמץ הוא להתגבר על עצמו.  זאת אומרת: עלי, אך אינו מצליח בשום פנים.  ולפיכך החליט כנראה, להיות שוב "מנהיג" ולהראות שלווה עליונה, המראה בה חסד לעבדו.  ולבסוף שוב פתח את הבית שלו ואמר לי:

– הן רואה אתה שמיליונים נוהים אחרי.

שוב פרצתי בצחוק, והוא שוב ניסה להשתיק אותי בתנועת בקשה: "למען השם"! –

– טוב – אמרתי גם אני בחסד – לא אצעק.  אך אשר למיליונים שלך – זהו!  זהו הטימטום שלך.  אתה חושב בוודאי, שמיליון אידיוטים הם חכמים יותר מאשר אחד!  גם מאה ראשי חמורים לא יפתרו את השאלה, כמה שתי פעמים שתיים, לא כן? –

הוא שוב ניסה לדבר כבן-אדם:

– יש ביניהם גם מלומדים – אמר כרוצה לנצחני.

– מלומדים? – אמרתי אני – בזה וודאי שמוח-דלעת לך, חביבי.  אתה חושב שהמלומד יש לו רק מדע במוחו?  טעות.  הוא רק הוסיף מדעים וספרים על הטיפשות שלו.  המדעים מכסים עליה כמו בצעיף, אך היא חיה שם את חייה בסתר, בהכנעה, ומחכה עד שבא משהו או מישהו, ומשחרר אותה.  עד שבאה טיפשות גדולה ממנה וקוראת לה החוצה.  למשל הטיפשות שלך.  טיפשות גוררת טיפשות ומושכת אותה.  לזה נחוץ לא גאוניות, אלא ראש-דייסה כמוך.  וצר לי עליך!  בחיי!

אני חשבתי ברגע זה, שהוא בכל זאת יתפרץ עלי – והוא שאל:

– ומאין אתה יודע את כל זה?

– מאין?  – אמרתי, ממך!  הנה העובדה לפני עיני!  למה לי תיאוריות וספרים על כינת-הטיפוס, אם אני רואה אותה בעיני?!  לא כן?

ראיתי שהוא שוב מהרהר, אף כי זה אינו הולם אותו בשום פנים ואחר כן שוב שאל:

– טוב – אמר – ומדוע ישנם בכל זאת מלומדים וסופרים שאינם מאמינים בי?

– נו, תודה לאל – אמרתי – שיודע אתה, שעוד ישנם בכלל אנשים שאינם מתפללים לפניך.  ואתה שואל מדוע?  משום שבשביל אלה נחוץ אידיוט עוד יותר גדול אפילו ממך, חביבי!  למשל כמו אותו נפוליון!  הוא – כן!  הוא היה קונדס ממדרגה ראשונה.  הוא הצליח להוציא את טיפשותם של כל הגדולים!  – אך לא אתה.  – יודע אתה?  אתה בעצם יצור מיסכן למדי.  אפילו לנשים לא תצלח כמו אותו נפוליון.  הבט בראי, אמרתי, ותראה ותבין למה צוחקים לך בחשאי אותם המיליונים עצמם כל הזמן.

– הם צוחקים לי?!  – השתומם פתאום העגל.

– ומה?  – אמרתי – עד שאתה מדבר ונוכח שם, מוחאים לך כפיים, ואחרי כן, כשעוזבים אותך – – אילו שמעת איך מדברים עליך!  אתה יודע איזה שמות יש לך?  וודאי לא!  העדין שבכולם הוא: "מברשת המרחץ".  למה דווקא "מברשת המרחץ", שואל אתה?  כלום זה דורש ביאור?  איזה שם בעולם אינו הולם אותך?  לפעמים ממש איום לשמוע!  שלפעמים יש לי החשק לתת להם על פניהם.  הן בכל זאת ידיד נושן אתה לי, אף כי זאב שבע, שכבר אינו אוכל, אלא סוחף את טרפו הנה והנה ל"הנאתו האסתיטית"!  אך – אני בעצמי יכול ללעוג לך, ואולם הם?  קוש!

העגל רצה להיות סאטירי:

– אני מודה לך מאוד!  – אמר, אך לאו דווקא כולו בלעג.

– מיותר!  אמרתי – אני עושה מה שעושה, מתוך עצמי, לא מתוך טימטום לפיטפוטיך.  אך צר לי באמת עליך.  יושב לו פה בן אדם הגון, שאפילו לגנוב לא היתה לו העזה קטנה מעולם – ופתאום מרגיש את עצמו קיסר!  בבית משוגעים זה – כל החולים הם נבלים סאדיסטים.  משתחוים לפני המיסכן כמו באמת לפני קיסר כדי לצחוק עליו שלא בפניו.  – הנה!  אהובתך האחת היחידה, החיה אתך רק מתוך שאין לה מה לאבד, מתוך המגפה המשותפת לשניכם – – שתי תולעים חולניות המתנשקות בבטחון שברגש החופש הנפלא, שאינן מזיקות זו לזו, יען כי שתיהן רקובות – הנה, גם היא אינה מרוצה ממך, מחפשת היא לה תמיד גברים אחרים.  ככה, למשל – –

פה יצא העגל ממנוחת הכורסה שלו וקפץ על רגליו – אך אני הכרעתי אותו:

– שב– שב, חביבי.  לא כדאי, מוטב שתשמע.  שפעם בחייך תשמע מה שרק ידיד כמוני יוכל להגיד לך.  זה חשוב יותר מאשר שיחת הדיפלומטים שלך יחד עם חבריך החדשים, שאתה יושב אתם יחד ומביטים אחד בפני השני כמו בראי ונהנים כל אחד מעצמו בפרצופו של השני.  – אתה מתפלא על הזאבה שלך שבוגדת היא בך?  מובן, משום שחושב אתה שגם את האשה אפשר לפטם בנביחות פוליטיות.  אינך חכם יותר מדי, אך את זה גם עליך להבין.  – מובן, כעת תיתן פקודה לבשל אותה חיים.  בער כמוך מסוגל גם לזה.  לעת עתה היתה זאת החכמה היחידה שלך: – – מחט מלובנת בבשר ידידך.  נקמה בעד המחט שאתה קיבלת ומקבל וודאי גם כעת מידי הרופאים.  גועל נפש, חביבי.  – שב, אל תקפוץ, אני אינני מפחד ממך.  מפחד ממך ההמון.  הצפרדע הרירני הזה המתרחץ בפיטפוטיך כבמרק העשוי מדם אדם.  – אך לא אני, שמתוך חמלה נתתי לך תמיד את החצי הגדול של פרוסתי.  – שלא תתן לי חנינה?  אתה אינך יכול לעשות זאת, חביבי.  לזה אתה אומלל יותר מדי.  אתה אינך יכול לתת חנינה, גם אילו רצית את זה בכל מאודך.  כל המפחד פחד כזה מפני המוות, כמוך – אינו יכול להעניק למישהו את החיים.  אינך יכול לשחרר את זולתך מן המוות, כשיש בידך להורגו.  ואתה גם את זה אינך מסוגל להבין.  המחלה שלך, היא רק שיחררה את הבערוּת שלך, אך בינה לא הוסיפה לך אף קורטוב.  ואני בכלל לא הייתי נכנס אליך, לולא רציתי להגיד לך מה שאמרתי.  והן מישהו היה צריך להגיד לך ולהראות לך את המצב ואת פרצוף חייך.  אידיוט מתגולל תחת הגשר, קבצן בריא הפושט יד לנדבות, עכביש החולה במחלת-פריצות, תולעת מתנפחת, סמרטוט נוצץ, טינופת, טפו, ימח שמך וזכרך!  – ירקתי ועזבתי אותו עוד קודם שהספיק לצלצל, או לעשות משהו אחר. 

ופה קרה דבר, שבעצמי לא חכיתי לו: הוא רץ אחרי וצעק לי:

– חכה, רייניקה, חכה!

זה היה בעומדו על סף דלתו ואני הלכתי החוצה וכולם שמעו וראו אותו צועק אחרי ומבקש ממני להישאר ואני אמרתי לאחור: – אין לי פנאי, עלי למות!

ולאחד הזקיפים אמרתי:

– אני גמרתי אתו, נוכל ללכת.

והלכתי, ורק בחדר השני עיכבו אותי שלא אלך יחידי, ושם שמעתי אותו אומר לשליש שלו: "לחכות באדם זה עד פקודה חדשה!"  ואחר כך גימגם והיסס לאמר: "כן, להודיע לציר המסחרי, שאינני יכול לקבלו היום – וגם – לא – למחר.  – אינני מרגיש – אינני בקו הבריאות – – קצת".

כששמעתי זאת, החלטתי לתת לו נעץ-חסד, לפר האיצטדין האומלל, ואמרתי בקול רם:

– כן, המנהיג צריך לקבל זריקת נשים!

והלכתי.  אך תוך הליכה התחלתי מרגיש כאילו כוחותי הולכים וכלים.  לא כאב הרגשתי.  גופי כבר היה מעבר לכל כאב.  איזה כאב יכול גוף ממורט כזה להרגיש, כשהוא כולו כאב אחד?  – אך רגלי לא נשאו אותי.  ודבר מה הפך אותן חזרה.  חזרה; כאילו שכחתי לומר לו עוד דבר-מה.  כן, אני מוכרח לחזור אליו.  – הזקיף המלווני נעמד והביט בי:

– בוא, בוא.  מה אתה עומד?

לא עניתי לו.  פניתי והלכתי חזרה.

– לאן אתה הולך?!  – נהם בי הזקיף.

נשאתי את עיני אליו – והמשכתי את דרכי, והוא הלך אחרי אילם.  – ושוב נכנסתי.

הוא לא התפלא; הביט בי בשתיקה, אחר כך נעץ בי את עיניו:

– מדוע לא חזרת תיכף כשקראתי אחריך, מה?

שתקתי.

– שאלתיך דבר-מה.  מדוע לא חזרת תיכף?

ומשלא עניתי לו, קם וצעק בכל חמת כוחו:

– מדוע לא חזרת?!  עדיין אינך מבין?!

אחר כך ניגש אלי, רכן אל אוזני ממש ואמר בשקט שבחירוק שיניים:

– אתה רוצה למות ככלב מצורע?  – אתה יודע, ידידו של מי אתה?!  של שליט העולם!  ידידו של שליט העולם לא סבל כל כך הרבה בחינם!  סבל גדול כזה דורש נקם!  – רייניקה – אמר בלחש ושם את ידו על שכמי – במי אתה רוצה להתנקם?  בחר-לך –

ופה קרה דבר טיפשי מאוד: פרצתי בבכייה.

– אל תבכה!  – צעק – אתה סבלת בעדי!  מבין!?  בעדי!  בעד המנהיג שלך!  כל ימי חייך רעבת לפיסת בשר שמן וצמאת לסיגריה טובה.  – ולאשה יפה.  – וכעת יש לך הכל: יש לך מנהיג!  הבינות?!  הכל יש לך!  מנהיג!  אלוהים, המדבר אליך!  שבעדו ולמענו סבלת ובעדו ולמענו תמוּת!  תתנקם ותמוּת!  גם אני אינני רוצה יותר מזה?  רק להתנקם ולמוּת!

וכאן שוב לחש בחירוק שיניים:

– אני מעולם לא טעמתי טעם אשה.  ובמקום האהבה קיבלתי את מחלתה.  איני רוצה להתרפא!  אני רוצה לנקום ולמות.  אך אני אשאיר לעולם ירושה כזו, ששום ילוד אשה לא השאיר להם עדיין.  אני אשאיר להם את יורשי: את השטן!  שמשך דורות יעמוד על פיסגת תבל וישיר ויריע את הימנוני!  – וגם לך כבר הזמנתי הימנון!  הימנון-רייניקה!  הימנוננו שלנו ידהים ויחריש את כל ההימנונות שבעולם!

הוא הזדקף מלוא קומתו, חיבק אותי בידו השמאלית ובמועל יד ימנית צעק באדיר:

– הייל רייניקה!  – קרא גם אתה: הייל רייניקה!

אימצתי את כל כוחותי האחרונים וקראתי בקול צרוד.

– יחי המנהיג שלי!!!

וצנחתי וחיבקתי את רגליו בבכייה מאושרת.

התבין פעם את האושר הזה? 

 

– ה –

מכתב זה נמצא בשולחנו של הפרופסור הגרמני לפיסיקה ואסטרונומיה ארנסט ארנים, שכפי שידוע היה בן-עניים ובעזרת הנדיב היהודי בלייכרידר למד ועשה קאריירה.  בגלל התנגדותו הגלויה למנהיג, חי זמן רב בצינוק ויצא משם בעל-מום כל עוד נפשו בו.

בסוף המכתב מצאו את הערתו של הפרופסור מקבל המכתב:

אם אני מבין את האושר הזה?  הוי, אילו זכיתי גם אני לאושר זה, לחבק פעם את מגפיו הקדושים של אלי-מנהיגי ומשיחי ­– ולמוּת.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה