_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְׁלָשׁ הַחֲלוּצוֹת

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א: "קטלנית"

ידידי הפסל אחז בזרועי, משך אותי ואמר:

– בוא. בוא ותראה מה משגע אותי בזמן האחרון. עליך לבוא ולראות גוף אשה.

– ראיתי. באַטלייה של פרנץ שטוק ראיתי לא פעם.

– שדים ראית, חביבי, לא גוף אשה. שטוק מצייר שדים ומכשפות. בוא, תראה מלאך אלהים, אראלה.

הלכתי אתו אל הים.

היתה  שקיעת החמה. שקיעה יפואית עם כל הקסם הפוטוריסטי שלה. הים: תשפוכת-זהב בוערת, וקערת השמש יורדת אל הים כאשה מחייכת אל תוך טמבטי-הבושם שלה. ושפת הים מלאה רוחצים. נוער וזיקנה כאחד. רוחצים, משתובבים ומתהוללים, זבובי רקמה בבריכת היער. –

ידידי הפסל מהלך הנה והנה, מסתכל, מחפש, ומבטיח לי בידו האחת אחורנית: תיכך-תיכף. היא פה. כל יום ויום מתרחצת היא פה. אני אמצאנה. –

ואני אחריו.

ולא הוא מצא אותה, אלא אני. ראיתי כנופיית נשים מתגלגלות בחול ועיני כולן קפואות כלפי נקודה אחת שבים. הנקודה היתה: היא.

– הנה היא – אמרתי לידידי.

– אהה. כן.

– ובכן? –שאלתי אותו.

– מורי ובי, רודין –מלמל ידידי בהתלהבות –למדני ואמר לי: אל תכייר גוף-אשה עד שלא מצאת אחד, הגוזל את מנוחתך והמביאך לידי אמונה, שלולא הראו לך ממנו אלא שד אחד, היית יכול לומר בדיוק בת-כמ היא בעלת-הגוף". –מצאתי אותו. זה ימים אחדים איני אוכל ואיני שותה ואיני ישן כבן-אדם, הן יודע אתה אותי ואת מאכלי ושנתי: אוכל אני כסוס-משא וישן כמרמוט. ועכשיו אוכל אני כמרמוטה וישן כסוס: כמעט שאיני עוצם את עיני.

אני מביט בה, מסתכל והוא מוסיף:

– זהו הקהל שלה. כנופיית נשים משתאות. היא היתה לשיחה בפיהן. "הצעירה היפה". יודעות הן, מתרחצת היא פה בכל יום בשעה זו והן באות להסתכל בה ולהצטער. –

– כן. היא יפה. מי היא?

– מי היא? אגיד לך את האמת: רוצה אני להתחקות ולשאל, אך אני פוחד מפני התשובה. "מדוע?" הבט בה. –אמור-לי, היודע אתה לשער את ארוך הזמן, שעבר וחלף מתקופת חו-אמנו, הקופה הדעירה, ועד תקופת גוף אשה זה? כמה מיליונים עברו עד שהגוף הגיע למדרגה כזו? ומי ומה הביא אותו עד כה?

– מי? אני חושב, חיים שקטים ומפונקים של תרבות-עדנים ממושכת, של טיפול רב שעבר בירושה מאם לבת. טיפול בכל חלקי הגוף, משער הראש ועד צפרני הרגלים.

– זהו. וזהו המכניס לי דיסונאנס בהתלהבות היצירה שלי. צעירה מפונקת עד כדי לחולל מהפכה פרולטארית! –מי שהוא אמר לי, חלוצה היא. בתחלה האמנתי ואחר כך נוכחתי לדעת, כמה רחוק אני עוד מלמלא אחרי פקודת מורי. איך יכולתי להאמין, שחלוצה היא? בהביטך בחלוצותינו היגעות, הפרועות והמפורכות, הנובלות בלא-עת –תתקפך שנאה כלפי צעירה זו. זהו יופי, המתפנק על חשבון כל בנות ישראל הקדושות והאומללות, שאין ידן מגעת לקנות להן אפילו סבון הגון.

– אין זה ענין לאמן.

– יודע אני: זוהי התחכמות, אך מה אעשה? והגיע הדבר לידי כך, שתחת ליצור גוף אשה נשגב – החלטתי להכניס בו רעל. אך התחלתי לעבוד בתבניתה – נצנץ בי שמו של הפסל: "קטליה ניקנס". היודע אתה את האורכידיה "קטליה ניקנס" , הנפלאה שבכל האורכידיות? זהו פרח פלאים, פרח חבלבל, המטפס על פרחים ועצים, השופך את ממשלת ענפיו על הרבה נטיעות אחרות, מתעכן עליהן, מחבק אותן וממיתן בנשיקה: מוצץ את לשדן ופורח לברכה, וראשו צוחק כלפי שמש קו-המשוה בצחוק צבעיו וריחו המשכר. –פרח ממין זה היא מכשפה זו: מתפנקת על חשבון אלפי אחיותיה העמלות ונכמשות כשושונות יער הבר, הנשרפות בלהב השמש הצורבת. –קטליה ניקנס. קטלנית.–

אמרתי להעיר לו דבר. מעין זה:"מעז יצא מתוק" –ואולם היא טבלה ויצאה על החוף. לבדה.

השמש התחילה מדהה והיתה לטס של זהב טהור, והצעירה עמדה והתמתחה. –פסעה פסיעה וראשה נכנס בדיוק אל תוך גלגל השמש הבוער. שפת קערת הזהב היתה לזר לראשה השחור. –

– הבט, איך המקרה משחק ומשתעשע בנו: גלוריית-זהב סביב ראשה. –בוא. נלך. דיינו.

בדרך חזר ידידי פעמים אחדות על המלה:

– קטלנית. –קטלנית.

 

ב: "האם"

נפגשתי שנית עם ידידי הפסל ורוח אחרת בו. י לו רעיון חדש, את הקטלנית עזב באמצע העבודה. נאמן הוא לדעותיו החברתיות ואינו נותן את לבו אפילו לקדושת האמנות, אם זו אינה מכוונת לדעותיו. שונא הוא את הקטלנית ההיא. ואין שונא יוצר. עכשיו יש לו רעיון חד.

– יש לי ענין, שזה כבר הרגשתי בנחיצותו.

– ?

"האם היהודיה". וזה הדבר: פה בשכונתי, בדירה השניה, גר זוג עם שני פעוטות. ילד וילדה. הילד חולה בזמן האחרון. הקיר קיר תל-אביבי: דק כמצה. ואני שומע את כל המתרחש שם אצלם. ובין השאר עמדתי על דבר, שמעולם לא הרהרתי בו כל צרכי. נודע לי, מה זאת אם יהודיה. – אני תוהה ובוהה: אם זו, זה כמעט שלשה חדשים אינה ישנה כלל. בעלה עובד בלילה, כידוע לך, והיא כל הלילה ערה על יד הילד שלה. חביבי: אף לחמשה רגעים אינה עוצמת את עיניה. פשוט: אינה ישנה. איך זה אפשר?

– אולי ישנה היא ביום?

– הוא הדבר! נודע לי, שביום טרודה היא בעבודה. אני גם לא ראיתי אותה עדיין. –מעשה שהיה: קמתי בבקר, מאחר שלא עבדתי בלילה –והנה שומע אני, איך היא מטפלת בשני ילדיה. אמא מדברת עברית, הראויה להתקנא בה. – בזמן האחרון אין איש אצלם בבית כל היום. ורק בבוקר בבוקר, כשהיא מניקה את הילד, שומע אני את קולה. שומע אני מפיה דברים, ולבי נפעם, מיניקה היא את הפעוט ומזמרת אליו בשירה. רשמתי לי דברים אחדים. – והוא מוציא פנקס וקורא:

"פרחי-תולעתי, ציצי הקטנטן. הא לך מעט חלבלב; הא לך חיי הלבנים והטהורים. הא לך דמי הלבן. שתה, שתה אילי הפעוט. שתה תהיה לאריה. גור אריה יהודה. אסור לו לגור אריה יהודה להיות חולה. רבות הן חיתו הטרף, בני הקטן. עליך לגדל ולשאג, לא לטרוף , בני, כי אם לדבר אדני. "אריה שאג מי לא יירא, אדוני דבר מי לא ינבא". שתה, שתה בני את חלבי ודמי –ל–ל–לה. לה–לה–לה–להלה.–

הוא טמן את פנקסו והרים את עיניו אלי.

– בלילה ערה היא, אינה נותנת תנומה לעפעפיה. וביום –"גור אריה יהודה" –ואחר כך עובדת בבית מלאכתה. "הא לך דמי הלבן".אמהות כאלו לנו, חביבי.

– ומי בעלה?

– אין לי מושג. את האמת אומר לך: עדיין לא הרגשתי רצון חזק להכירה. בוא אצלי.

לפני שנכנסנו עברנו על-יד כניסה של דירת שכנתי \ו, האם. מרחוק ראיתי על הדלת קבוע כרטיס-ששם. נגשתי והצצתי רגע – והרגשתי שפני חוורו.

– היודע אתה, מי היא? –שאלתיו.

– אתה מכיר אותה?!

– לא פנים-אל-פנים, אך מי אינו מכיר את שמה? הלא זוהי "רצפה בת איה"ידועה!

– אל תשכח, אני חדש בארץ.

–ניכנס ואספר לך.

וסיפרתי לו. היא גרה לפני חצי שנה בערך באחת המובות. הערבים התפרעו שם ורצחו בסך. בעלה לא היה בבית והיא עמדה אחרי החלון, מן הצד. וברובה בידיה הפילה שנים מהם ופצעה שלושה  –אף כדור לא נורה מידיה לחינם. אחד הרוצחים הצליח לזחול אל תחת החלון מצדו השני ולתפוס בידו האחת את קנה-הרובה שבידיה. היא נאבקה עמו ובינתיים קראה : "רחלה! את סכין-הלחם הגדולה! – וכעבור רגע הרפה הרוצח מן הרובה וברח כשצומת-הגידים שלו שותת דם. –משאפסו לה הכדורים פקדה על הילדה לשכב על הרצפה יחד עם היונק ולעצום את העינים ולא לזוז –ועד שהרוצחים עסקו בשבירת הדלת בלחץ-כתפיים ובקת-רובה לקחה את סכין הלחם הגדולה, חתכה חתך ארוך באחת מירכיה, הזיל את דם השותת על שניהם, ליכלכה גם את ראש עצמה בדם, נטלה את תינוקה בזרועותיה ושכבה גם היא כמתה. –משנכנסו הרוצחים וראו אותה ואת ילדיה מובסים בדם, מיהרו והלכו להם.

– זאת היא?

– כן.

פניו של ידידי בערו באש לבנה. עיניו בלטו כשל זיקית. הוא הוציא בקבוק וודקה, מילא בה כוס-של-מים והריקה בבת-אחת ורק אחר-כך מזג לי. זמן רב ישבנו בשתיקה אילמת. פתאום נזכר והרים בי את עיניו המעוגלות:

– איפה קראתי את זה? – – זה סיפור – –

– אצלי. בין סיפורי המלחמה שלי. "רצפה בת איה".

– כן! אם כן גם זה אינו אלא – –

– טיפש. זהו הסיפור הקול אצלי כנגד כל מה שכתבתי ואכתוב כל ימי-חיי. בסיפורי זה הצלתי שלוש נפשות הללו. היא קראה אותו ועשתה כמו גיבורת סיפורי. אני אינני סופר "אר-פור-ל'אר חביבי. ההיא לא הצליחה וזו הצליחה.

פסל גמע ואמר:

– את ההיא אתה כתבת ואת זו אני אפסול. בשיש אדום. שאלה רק, אם גם גופה כנפשה?

– שאלה רק אם תעמוד לפניך כתבנית, ערומה? קדחת לך תעמוד! וחבל, היית רואה את הצלקת על ירכה.

הוא קם מרוגש עד היסוד, התהלך הנה והנה כמחושמל; ופתאום נעמד: מעבר לקיר שמענו את האשה מזמרת. – כעבור רגעים חזר בעלה מעבודתו הביתה.

– נצא! –אמר ידידי –כשבעלה חוזר, יוצאת היא תמיד. נעמוד בצד בלי להיחשד ונראה אותה.

משעברה לפנינו אמר ידידי.

–חבל. יש לי הרושם, שגופה אינו ראוי לה. אך אין דבר, אשתמש בגוף אחר ואצוק בו את דמה שלזו, מה שם אתן לה?

– היש בעולם שם יפה יותר מן "האם"?!

 

ג: "החלוצה"

– אתה מחפש ענין ליצירה, ודווקא יצירה סוציאלית בוא אצלי, –אמרתי לידידי הפסל מקץ ימים אחדים. בוא אלי אחרי הצהרים, אני אתן לך ענין, שמחה לנפשך. תראה דבר ותעשה פסל בשם פשוט ויפה וברור: "חלוצה".

– אַישר! רא, זה לא עלה על דעתי.

למחרת אחרי הצהרים בא ידידי אל דירתי.

מול דירתי, מעבר לרחוב באמצע החולות הולך ונבנה בית.

– קרב הנה – אמרתי לו. –רואה אתה שם את הבחורה ההיא? זו שם, החבושה מטפחת אדומה, עשויה ככיפה על ראשה? –

– רואה.

– התכבד נא ושב פה על יד החלון והסתכל בה זמן מה.

ידידי ישב ואני עזבתיו לנפשו.

לאחר רבע שעה שבתי. הוא ישב והסתכל. משהרגיש בכניסתי – קפץ ממקומו:

– אין כמוך, חביבי!

– מה יש?

היודע אתה לאיזו מסקנא באתי? שראשית כל המהפכה היא מהפכת נשים. זוהי חביבי, נבלה. מדוע האשה מקבלת שכר-עבודה קטן מאששר הגברים! הלא בחורה זו עובדת ברגע אחד יותר מאשר שלשה גברים בבת-אחת בשך עשרה רגעים! –הבט בה, איך היא עובדת! כח איתנים לה לצעירה זו, חביבי. הבט וראה איך היא מרימה את קורת הברזל.

וניתר ממקומו כמי שרוצה לעזור לה.

והנה קול אשה מזמרת. היא מזמרת. תוך כדי עבודה. קול נעים, מתוך ומסולסל. קול חלש, אבל נכנס לאוזן וללב. וי שהגברים עונים אחריה למקוטעין. ויש שצחוק עליז פורץ מפי לשמע שירת הגברים צרודה. קול משק נחל בין רשרוש אילנות. –

ידידי התלהב.

– מה אני ומה כחי לעומת יצירה זו, חביבי? –אמר ביאוש. –כל מאמצינו טיח-תפל הם לעומת יצירה שכזה. "חלוצה". אמת דברת. ובכל זאת אנסה. –היא צעירה ורכה עדיין. עיני הרואות. נחמדה.

ושוב הקשבנו לזמרתה העליזה. הסתכלנו והשתוממנו על כחה וחריצותה. מעין המתגבר.

– נלך שמה! –הציע לי ידידי, –רוצה אני לראות מקרוב.

אחרנו קצת. בינתים נגמרה העבודה. האנשים הלכו. הלכנו אחריה. היא הלכה יחד עם בעלה. הם הלכו אל בית שבו גר ידידי. וכשהגענו אל בית דירתו של ידידי – נכנסנו ישר אל הבית.

הבטנו זה אל זה כשני מוקיונים.

– זוהי "האם" שלך! –אמרתי. – איך לא ידעת זאת?

נכנסנו אל חדר ידידי והקשבנו. ושמענו אותה אומרת:

– קום לך אל הילדים. אני אבוא רק מקץ שעה. זה יומים לא התרחצתי. –

הבטנו זה בזה, ורעיון אחד הבהיק במוחנו: אולי זאת היא אותה הבחורה היפה?

– הנה –אמר ידידי –תפשת מרובה. טפש אתה.

– טפש, טפש –ואף על פי כן: בוא נצא אל השער.

יצאנו ומקץ רגע יצאה היא. אמנם כן, זוהי "האם" שראינוה לפני ימים אחדים יוצאת בשער.

הלכנו אחריה. בשתיקה. היא הלכה ישר אל הים.

כשהגענו וראינוה במים – הבטנו זה בפני זה תוהים ובוהים. השמש שקעה –ידידי אחז בידי ומשך אותי ימינה.

– הנה! הנה בוא!

מתחלה לא הבינותי מה הוא רוצה. אך מקץ רגע הבינותי: ראשה השחור, נכנס אל תוך קערת השמש הזהובה, והחלוצה עמדה על שפת הים מוארת בגלוריה. –זאת היא: "הקטלנית"! "האם.

– ובכן. חביבי, מה שם יש לך בשביל יצירה זו?! –

 

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה