_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַדְמַת קֹדֶשׁ

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א.

    גרדה פון-מיראך שכבה במיטה הלבנה והניקה את תינוקה, שהחזירוהו לה לפני רגעים מזרועות הסנדק והמוהל. היא כבר הרגישה בזוועה הקרב והולכת בלי רחמים, אך התאמצה בשארית כוחה לחזק את לבבה ולהיות עליזה. אסור לה לאם לתת חלב עצוב ומר לתינוקה. עליה להיות בריאה, שמחה ומתוקה. היא סיבררה לעצמה את כל רגעי-האושר של חייה הצעירים שעד הנה, חייתה אותם, עצמה את עיניה וחידשתם בזכרונה, בלבה, בדמה שהפך לחלב לבן לבנה הבכור הזה, שחיכתה לו כל כך. שוב קפצצה בדמיונה בשדות הרהיין מגבעה לגבעה צחקה, השתובבה בזכרונה, התרפקה על שכמו של פאול, הביטה בעיניו האפורות, משכה אותו בחבלי-החן העדינים שלה –עד שלבסוף זכתה בהסכמתו: "השבוע נלך אל הנוטריון". –

    והתינוק ינק, מצץ, בלע את נוזל-האושר עד ששבע ונרדם.

    וכשהדד יצא מפיו –שוב יכלה גרדה להמשיך במאמציה העל-אנושיים והזוועה הקרבה שוב אחזתה.

     –אני רוצה לדעת, ותיכך ומיד, מה על פאול!? –אמרה כמעט בצעקה אל אחיה, שעמד לפניה במדי-קצינים, השנואים עליה כל כך –מה לפאול?!

    –הוא נאסר –ענה האח בקול יבש.

     גרדה פשטה את ידה החלשה-הלבנה\ תפשה את יד אחיה, משכתו אליה ואמרה:

   –אריך! אני יודעת, שלא רק אני אוהבת אותך, אלא גם אתה קשור בנפשי. ובכן, דע לך, שברגע שיוודע לי, שפגעו בחיי פאול, אמות יחד עם ילדי! אתה מכיר אותי, אריך!

    –למה נתת למול את הילד?

    –לא עסקך ולא עסקם שלהם. ורק הערה קצרה: אני רציתי זאת ולא פאול. יותר אין לי מה לומר. גם לאמה הודעתי זאת. אני אך רגע לא אחיה בלי פאול.

    –גרדה... אמא...

    –אף לא מלה!

   –גרדה... הם מסכימים לשחרר את פאול... במחיר חיי הילד... הכתם הזה יימחק...   

    את דבריו האחרונים כבר לא שמעה גרדה. ערפל אדום עלף את מוחה וראשה נשמט הצדה. אריך אחיה לקח את התינוק מבין זרועותיה המרושלות ויצא.

 

ב.

     –גברתי מסכימה?

     גרדה לא ענתה.

     –אין לי פנאי למשא ומתן, גברתי! –אמר אחד הקצינים. –שמחי שנתתי לך ברירה!

    –אחד משני היהודים נתון לך –אמר קצין שני בבת צחוק. –או בעלך, או בנך. שניהם יחד אי אפשר.

    –אני רוצה לראות את...היל...את פאול!

    –אי אפשר. אחרי שתסכימי, ישוחרר.

    גרדה שתקה, עצמה את עיניה רגעים אחדים, אחר כך פרצה בצעקה אדירה:

    –אתם מכריחים אותי דווקא להסכים! דווקא! לא די לכם ברצח עצמו, עלי עוד להסכים! עלי לחתום על פסק הדין!?

    –גברתי, לא לצעוק. לא יועיל. מסכימה להציל את בעלה?... או לא?...

    גרדה התרוממה בקושי במטתה, התישבה, אחר כך שוב התאמצה, פניה נתעוותו, עמדה על ברכיה ובקול מזעזע שבטירוף צרחה, בפה פעור ועינים יוצאות מחוריהן:

   –אני מסכימה!! רצחו את תינוקי! ותנו לי את פאול...

 

ג.

    גרדה – אמר בעלה בלטיפת חמלה –למה את מענה את עצמך? מת –ואיננו. את אשה צעירה. ואת הלא אוהבת אותי. לא כן?

    גרדה סרגה, תפרה, רקמה, פרמה ושוב תפרה – והכל על פי מידה. –היא מדדה את הזמן: הוא כבר בן שנה ! כבר בן שנה וחצי, בן שנתיים. היא ראתה אותו חי כל הזמן. איך זה רוצחים תינוק? לא, הוא חי, ובכל פעם תפרה וסרגה בגדים חדשים, לפי הזמן, לפי המידה. תפרה ושתקה. ואת הבגדים מדדה כל הזמן בגופו של אחד הילדים שבבית-דירתה.

   –אתה כעת כך גדול כמו פריים(אפריים) שלי, –אמרה לילד של שכנתה בעברית רצוצה, כשאמו הרשתה לה למדוד את הבגדים הקטנים על גוף בנה. –פריים שלי בדיוק כמו אתה כעת.

    השכנים ידעו, שהגרמניה מטורפת קצת. אך לא מסוכנת. והיא יהודיה טובה להפליא. הולכת בכל חודש אל הכותל המערבי. אך יש לה רעיון-טורד: "ילדה המת הולך וגדל".

    ורק איש אחד היה, שנענע בראשו כל הזמן ואמר:

    –פלא-האם עלול להחיות מתים.

   זה היה היהודי-הלחמן הקטן, המלמד את השיעורים בבית-הכנסת הצרפתי כל ערב. הוא היה היחידי בסביבה, ש"הגרמניה המבולבלת" היתה עונה לו על שאלותיו. היתה נכנסת אתו בשיחה. אך שיחה זו לא הבין איש זולתם. גם לא בעלה, שהלך קודר ושחוח כל הזמן. הוא אכל את נפש עצמו: הוא היה הרוצח. הוא נפדה בדם התינוק שלהם. רוצח שלא מדעת, אך רוצח חי על חשבונה של אותה נשמה פעוטה.

    וכך היו שתי הנפשות חיות זו על יד זו בשתיקה, באלם.כשני צללי-אדם, ללא כל עתיד ומטרה.

    זאת אומרת – רק הוא. אך לא גרדה, שטרחה ועמלה כל הזמן: "פריים הולך וגדל כשושן!" וכשנולד ילד לשכנתה, היתה לו גרדה ל"אם שניה". היא טיפלה בו באהבת-אם רכה, עצובה ואילמת.

היהודי –הלחמן הבין לרוחה: חוסכת היא את דברי-הלטיפה שלה לבנה, לפריים. – משום כך היא שותקת. – ורק פעם אחת פתחה את פיה פתאום ואמרה לשכנתה:

   –ללכת אני אלמד אותו, טוב?

    –טוב, גרדה, את תלמדי אותו ללכת.

   –אך עליך להבטיח לי בהן-צדק, שלא תנסי להציג את רגליו על הארץ בלעדי. אני אעמידהו לצעדו הראשון על האדמה.

   –טוב גרדה. את. לא אחר.

   ומאז שוב שתיקה. –

   ובאחד הימים בא מכתב מאת אמה של גרדה שילד חי. אחיה אריך הציל אותו והבריחו יחד עם אמם, הסבתא, לחוץ לארץ.

   ו" הבית הייקי" נמלא אור וקול.

   

ד.

     גרדה התכוננה לצעדו הראשון של הילד השכן. אמנם יש חשש בדבר: גרדה אומרת, שצעדו הראשון של התינוק צריך להיות על האדמה העירומה. לא על רצפה חלילה וחס. על האדמה עצמה, למה? איש לא שאל אותה לפני כן, לא כשהיתה עוד "אלמת", וגם לא כעת. אין היא מוסיפה מלה על כך. "על האדמה עצמה!"

     וביום אביב חם נטלה גרדה את התינוק השכן, יצאה אל הגן, ועל אף חששותיה של האם, החרדה לתינוקה שלא יצטנן, הרימה את התינוק היחף ובכעין מלמול תפלה חשאית הציגה את שתי הרגלים הרכות, השושניות על האדמה הרכה, התחוחה. שתי כפות הרגלים הפעוטות הטביעו שני עקבות פעוטים – וגרדה הרימה את התינוק, מסרה אותו חיש לזרועות אמו, אחר כך גרפה בעשר אצבעותיה את האדמה שבמקום העקבות הפעוטים, גרפה, אספה, מיעכה בשתי כפיה ומיהרה הביתה – והשכנות הביטו אחריה במנוד ראש.

   "אמא יקרה! קומץ אדמה זו, שאני שולחת לך בזה, אדמת-קודש היא, מארץ הקדושה. שימי נא אותה למראשותיו של פריים (זה פריץ שלי), תחת הכר.אדמה זו הצילה אותו, שיבוא הנה ויעבדה. אני חתמתי על פסק-דינו למות ואני חתמתי בעדו על חוזה-החיים שלו עם אדמת הקודש. תסלחי לי אמא, אך את אינך מבינה את זה. את אינך יהודיה ואינך יכולה להבין את זה. – שלכם: גרדה."

    (כך חודשה המסורת של "עפר ארץ ישראל". לא למראשותיו של המת בגולה. כי אם של החי בארץ).

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה