_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַסִּפּוּר

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

האניה העליזה סאנה כלפי תל-אביב הרחוקה והסמויה מן העין. תזמורת ג'אז לבנה הרקידה את הכל בריתמוס שלה, המתמזג עם קצב המכונות, הנוער רקד, השמש סימאה, הגלים ציננו בירקרק מלטף עינים, כל העיר השטה צהלה בזוהר האביב –ורק זוג זקנים אחד ריתקו אותי אל יגונם הנואש, עד כדי שלא לזוז מאצלם כל הזמן. ואפילו כששלחו אותי "ליהנות מן הנסיעה, מן הנוער המשתובב באור השמש", לא יכולתי לעזוב אותם. גורלם שמני ממש בסד.

גלמודים נוסעים שנים לארץ הקודש. למות שם. ואתם יחד: בנם המת, המוטל שם בתחתית האניה בארון הברזל. ששונם וכל אשר להם, שחייו קופחו בלא עת ובלא טעם ובלא כל סיבה.

הוא מיסטר נאדר, היה שם באמריקה שופט נכבד, משך יותר משלושים שנה. כן למד גם בנו יחידו את תורת המשפטים בכשרון מיוחד לכך. ושבוע ימים אחרי שגמר את למודיו – –

איום לספר: בנשף מסכות התחפש-התאפר לכושי, עד כדי שלא להכירו בשום אופן, ובלכתו הביתה לפנות בוקר, נלוותה אליו בחורה יפהפיה. זו שרקד עמה כמעט כל הלילה. בדרך ישבו שניהם על ספסל שבפארק – ופתאום קמה הבחורה, התחילה לצעוק, ליילל בזעקת שבר, שהכושי התנפל עליה, התאסף המון עצום – ולא עברה שעה קלה וטומי היה תלוי על אחד העצים בגוף מושחת עד כדי זוועה.

ורק כשהסירו אותו מן העץ נודע למשטרה, שזה אינו כושי כלל, כי אם בנו של השופט מיסטר סטיפן נאדר.

ורק אחרי כן נזכרו רבים מבין הקהל. שהאומלל צעק כל הזמן את השם הזה ואת שם אביו –אך מובן, שצחקו לו בלעג רם.

השערוריה הנדיר הכתה גלים. לינץ' לאדם לבן. ועוד מרמי המעלה. בנו של שופט!

ומי היא הבחורה?

אין איש יודע. היא היתה מסוכה באפר—מרקיזה, מן הנשף –ובשעת המעשה נעלמ. אולי נקמת אהבה נכזבה?

תוך כדי שיחה אלמת-מגומגמת ראיתי,שהאב השכול מנוגע במוסר כליות כל הזמן. הוא מלמל על חטא ועונש. –בקושי נודע לי מפי אשתו, שפעם קיבל בעלה מכתב ממישהו, שפנה אליו, כאל "אחד מבאי כוח הצדק עלי אדמות", וכמועמד לסינאטור, שיקום וירים תנועה במדינה, לעשות פעם קץ ליחס הזלזול וההתעמרות בכושים בכלל, ולגול מעל ארץ-החופש את חרפת-החרפות: את משפט-הלינץ' בפרט. הכותב הדגיש במכתב את יהדותו של השופט ואת חובת הסולדריות של היהודי עם הכושים האומללים.

מן המכתב הורגש, שאשה כושית כתבה אותו. ודאי אם שכולה, שבנה נפל קרבן למשפט-המונים כזה.

האשה פרצה בבכיה חרישית. בעלה לא ניסה לנחם אותה. אין אָבל מנחם אָבל.

וגם אני לא יכלתי לפטפט תנחומי-שיגרה שדופים. לכל היותר נסחט מפי, שלא ברצוני, שהמת אחת היא לו איך מת, ותיכך נזכרתי, שהמשך המימרה הזאת מוכרחת להיות: כן, אך את החרפה והכאב נושאים הנשארים בחיים!

 

ב.

בין הנוער העליז, הנעלס בתכלת השמים והים, ראיתי גם זוג צעיר, שלא השתתף בשמחת החיים. בייתר דיוק: רק הבחורה. הבחור הצמוד לה יצא פעם בפעם בטיול, בריקוד,השתתף בשיחה ושב אליה לבדר אותה ביחידות. הבחורה, כבת עשרים, לבושה בפשטות ושום דבר מושך לא היה בה, ורק עם התבוננות קלה הבליח מתוכה, מפניה העיפים איזה יופי מפליא. אך יופי זה לא מלידה הוא לה. זהו אותו הזוהר, שהצער העמוק משווה לו לאדם, וביחוד אם צער זה מתמזג עם הנעורים, עם פריחת הגוף והנפש. על התענינותי ענה לי הבחור הצמוד לה, שהיא סופרת. כותבת באנגלית. יש לה ספור כתוב בכשרון יוצא מן הרגיל. קשה מאד להוציא את יצירותיה מידיה, היא חוששת להראותן למישהו. אך הוא קרא את סיפורה.

–זה נודע לי ככה –אמר הבחור: –הצקתי לה, מדוע היא עצובה כל כך? לא נתתי לה מנוחה עד שפרצה בבכיה ויחד עם כאבה המתפרץ נפתח גם סגור-לבה ופיה והתחילה מספרת לי –אך תיכך אחרי המשפט הראשון הפסיקה פתאום ואמרה:

–אינני יכולה לספר. הא לך!

–אמרה והוציאה כתב יד ומסרתו לי –מוסיף הבחור – קראתי והשתוממתי. תוך כדי קריאה העפתי כל זמן מבט כלפיה מתוך תמיהת משנה. לא רק על הכשרון הבשל והעמוק, כי אם גם מתוך הרגשה ברורה, שגיבורת הסיפור היא: היא עצמה.– כשכמרתי, שאלתיה על כך – אך היא לא ענתה לי במישרים. "מדוע זה מוכרחת הסופרת עצמה להיות גיבורת הספור?" ענתה בשאלה . –אך השקר לא הועיל לה: היא שוב פרצה בבכיה.

והבחור מספר לי את תוכן הסיפור.

אני מקשיב ולבי מתחיל מרחף בי.

מעשה במשפחה יהודית באמריקה, שלקחה לה כושי למשרת בית ומשק. כושי צעיר ואהוד להפליא, בעל נשמה יתרה ונאמן רוח. למשפחה היתה בת, שהכירה בכשרונותיו של הבחור השחור, הניעה את הוריה לעזור לו בלמודים והוא הצליח. למד את תורת המשפטים ותקוותם היתה חזקה, שיהיה פעם לשופט בליבאריה או ברובע הכושים בניו-יורק. ופעם ישב בפארק על ספסל, התיישבה על ידו בחורה בלונדינית, התחילה לעגב לו –ופתאום פרצה בזעקת-שבר. שהכושי מציק לה.לא עברה מחצית שעה והמתלמד הכושי היה תלוי על אחד מעצי הפארק שרוף למחצה. –ואותה הבחורה הבלונדינית יצאו לה מוניטין. אפפוה עתונאים, הציעו לה שידוכים ולימים קיבלה הצעה לחוזה באחד מבתי הסטודיות לסרטים. –ותמונתה חייכה מכל העתונים ככוכבת פירמה זו וזו.

הבחור מספר לי –ואני מחפש בעיני את הבחורה-הסופרת –היא בלונדינית? – לא! שחרחורת. אך הלא – – ההיא היתה במסכה!

הבחור משקיט אותי:

–חכה, לא היא. הקשב נא הלאה לסיפור: אותה משפחה, שחנכה והלמידה את הבחור השחור, הרתיחה את חוגי-המשפט כמרקחה. מחאה, תבעה לדין, כתבה תזכירים –אך ללא יועיל. –והבת –היא באחת: היא רוצה לנקום באותה בלונדינית, שעלתה לגדולה. ולשם זה חדרה בערמת-שטן אל בית-החרושת לסרטים – והצליחה להשחית את פניה של הכוכבת בוויטריול, ולהמלט מידי המשפט.

– אך המקום המפליא והאמנותי ביותר, שבסיפור, הוא תיאור ההמון העומד ומסתכל בהנאה בגוף הכושי התלוי ובפניו הנעווים והמעונים. תיאור זה הוא מעשה ידי-אמן ממדרגה גבוהה. הקונטראסט האיום שבין היסורים ובין ההנאה, והתמזגותם של שניהם לכרון תפתי מחריד. ובתוך השקט הזה של התמזגות הצער וההנאה של ההמון המביט בכושי התלוי על עץ – פרצה בחורה אחת פתאום בזעקה אדירה נואשת: אני אתנקם! –מובן, שזאת היתה אותה הבת.

והבחור ממשיך את סיפור המעשה: אך הבת החליטה להתנקם לא רק באותה בחורה, שעלתה לגדולה על יסוריו ועל קברו של הכושי האומלל,כי אם גם באחד השופטים, שפנתה אליו בתזכיר ולא קבלה ממנו תשובה.

–אני משער, שזאת היא הסופרת עצמה, מפסיק הבחור ואומר. ובכן החליטה להתנקם – והתנקמה. התחילה לעשות ולהתחבב על בנו של אותו שופט, שלא שם לב אל תזכיר אמה, השתתפה עם הבן יחד בנשף מסכות, שלפיתוייה התחפש-התאפר לכושי וכשהלכו הביתה מן הנשף – –

את המשך הסיפור גבר ידעתי מפי אשת-השופט, האם השכולה היושבת שם בשמש יחד עם בעלה שעות שלמות בשתיקה, וכשמתעוררת מהרהוריה, הרי זה רק כדי לרדת אל ארון בנה ולשוחח אתו שם שיחת-רפאים.

 

ג.

רוח תזזית נכנסה בי באותה שעה: עלי לרפא את הפצע הכפול הזה!

אך איך?

לחבר את הורי המת עם אויבתם זו הארורה והאומללה גם יחד? הם אינם יודעים דבר. לא השופט ואשתו ולא הבחורה אינם חשים בקרבתם על האניה. מה אילו נודי להם פתאום,קה לשער. –אך דבר אחד היה ברור לי, שרק איחודם יכול לרפא את היסורים הללו. רק השתפכותם איש בחיק רעהו יכולה ליישר את העקמומית העמוקה הזאת שבלבות שלשתם. ודווקא על יד ארונו של המת עצמו!

קודם כל גיליתי את סודי המחריד לאותו בחור: שהשופט ואשתו, הוריו של הנסקל בעאיה, נמצאים על האניה, והנסקל המת –למטה. מובן, בהן צדק.( הבחור חשב רגע, שיצאתי מדעתי, או שמחבר אני איזה סיפור פאנטאסטי!) וגם ירדתי אתו אל הארון.

הבחור הבין אותי. והתחיל להיות לי לעזר.

קודם כל הצליח לברר את הנעשה בנפש בחורה. לברר לעצמו ולה-עצמה. הוברר, שגם היא הרגישה מוסר כליות עמוק להורי המת. ושנינו הצלחנו להביאה לידי כך, שפרצה בווידוי שבדמעות: –אילו רק פעם אחת, רק פעם אחת נפגשתי אתם! הייתי מבקשת מהם לסלוח לי. מה הם אשמים בדבר? הלא גם הם אינם אלא שניים מני מיליונים, הרואים את "המשפטים" האלה, הלינצ'ים, כדבר רגיל שם! –אילו ידעתי את קברו שלו! –אך הן ברחתי מפחד, פן אאבד את עצמי על קברו. –  

הדבר הולך כשורה. שני הצדדים אכולי מצפונם הם. השופט שלא שעה אל התזכיר, ורוצחת בנו.

אך להציג אותם זה לזה –אי אפשר. הדבר יכול להיות לרועץ להם.

ובכן מה לעשות? איך להמשיך?

למחרת בבקר הפתיע אותי הבחור עד כדי בהלה: הוא גיל לה שהורי המת, השופט ואשתו, הם פה באניה!

–היא רצתה לרוץ אליהם מניה-ביה, אך אני לא נתתי לה –אומר הבחור, – אני תוודעתי אליהם, אחר כך הצגתי אותה להם.

–מה?

–כפי שאתה שומע. מובן, לא גליתי להם מי היא. רק שיכירו זה את זה כמכירים באניה. הם כבר יושבים יחד.

עליתי ע סיפון: כן, הם יושבים יחד.

כשניגשתי אליהם –היתה כבר ידידות הגונה ואהדה רבה מפותחת ביניהם, וביחוד בין שתי הנשים: בין האם השכולה ובין רוצחת בנה-יחידה.

משך שני ימים הצלחנו להשפיע על הזקנים, שיקחו את הבחורה אל ביתם בירושלים (תכניתם היתה לגור בירושלים). בין כך נחוצה להם עוזרת, המנלת את משקם. הם הסכימו.

ועוד באותו יום לחשה לי הבחורה את סודה המאושר: היא הצליחה להוציא מן הזקנה את הווידוי, שאילו היתה נפגשת עם "אותה בחורה" היתה סולחת ל. שמבינה היא לרוחה, שוודאי אהבה את הכושי, ונקמת מובנת לה מאוד. הלינץ' –זוהי תועבה אנושית, שכולנו ראויים לעונש עליה.

ובכן: הענין הולך כשורה גם בלעדי. ובמהירות שלא שערתיה מראש.

אך מה יהיה ברגע – ברגע ההוא – כשיוודע בכל זאת להורים, מי היא?!

את התשובה על השאלה זאת דחיתי – דחינו –לירושלים.

אנחנו דחינו, אך לא הגורל, הוא פתר את השאלה במהירות  יתירה:

כשקמנו בבוקר והתיישבנו יחד לארוחה – היא, הבחורה, איחרה לבוא.

ואיחרה גם לבוא לטייל אתנו יחד על הסיפון.

עברו כשתי שעות והיא איננה.

הלכנו לחפש אחריה – ומצאנו אותה כורעת על יד ארון-הברזל וראשה עליו. שוכבת היא על ארון-המת ומתייפחת. מחבקת את הארון, בשתיקה, בהשתפכות, בהתמזגות עם נפש המת. –

עלינו ושלחנו שמה את האם – שבין כך לא ביקרה עוד היום אצל בנה המת והיתה רגילה לעשות זאת בשעה זו בערך. – שם מצאו הזקנים את הבחורה שפוכה על בנם המת.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה