_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּשַׁחַר-סְתָו מְבוֹרָךְ

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

בעינים עיפות, בצמרמורת קרירה שבעצמות המפורכות עמדנו כולנו, כל אנשי המשמר, שכל הלילה הבטנו בעינים בולטות כלפי מערכת האויב – שם עמדנו בבור-המערה, ובלב נמס מגעגועי שירה-חנוקה השתפכנו בשחר הסתו ההולך ומזהיב יותר ויותר את אפרו המליט את השדות וההרים ואת הספיח הנובל, שזה שתי שנים לא נגעה בו יד איכר –

שחר-סתו מבורך –

הדשא המכורכם, המתחבק עם בתבואה הנדרסת מאין-קוצר – האיר כולו ברבבות רסיסי-טל-חורף, הקושרים גבעול אל גבעול במחרוזת-פנינים יקרה. מחרוזת זו הם חוטי הסתו הלבנים, המכסים ברשת אין סוף את כל המרחב השקט עד האופק הכחול. על החוטים הללו מחורזים רבבות רסיסי הטל באין מהרס ומפריע. –

באין מפריע; יען לא יעבור עליהם בעל-חי וישאר בחיים. אלפי פיות-רובים פעורים למולו.

וברשת זו, ההולכת ןמזהבת מקרני השמש העולה, לתוך רשת-קסמים זו קורנים כל מאוויינו האומללים ברגע זה –

"אשרי מי שיזכה ראשונה לרחוץ בטל זה את רגליו בלי סכנת-מוות ובשיר על שפתיו. – בשיר השלום. –

ככה עמדנו כולנו כמוקסמים, בעינים חולמות.

מפקד האבטליון העיר אותנו מחלומנו;  

בחר לך בחור הגון – אמר אלי –בשביל המשמר היום, בחור שאינו מכבד את המוות ביותר. רק זה עכשיו נודע לי, שהאויב מתכוון היום להפתיע אותנו ב"מישחק".

"מישחק" זה הוא לאו דווקא נעים. מישחק זה הוא גשם של כדורים בלי כל מטרה. יריה לשם יריה, לשם הפחדה, לשם הפרעה סתם; ולתת אות-חיים, "שלא ינום ולא יישן שונא ישראל" – כדברי מרגלית.

– מדוע דווקא היום? – שאלתי.

– זוהי שאלה טפשית. אך היום יש דווקא טעם לדבר; איזה חג היום, חג סלאווי, השד יודע אותם.

עוד לא גמר את דבריו והנה הדוד אסטריכר, שאך זה קם משנתו החטופה ועמד מן הצד – ניגש אלינו ומודיע:

– אדוני הנאור, בבקשה להעמיד אותי היום על המשמר!–

והדוד אסטריכר הוא לאו דווקא "בחור" הגון. לא. הדוד אסטריכר הוא כבן ארבעים וחמש שיש לו כבר נכדים אחדין שם בביתו.

– איזה שד נכנס בך, הדוד אסטריכר? –

– לא נכנס בי, אדוני הנאור, אלא ככה . אני מתנדב. בבקשה.

– זה לא נימוק. מדוע מתנדב אתה דווקא היום? היודע אתה שדווקא היום יכבדו אותנו ב"מישחק"?

– יודע אני אדוני. שמעתי, אך זה אינו מפריע, "הם רוצים"! – הטעים הדוד אסטריכר, בלעג – המעט  מה "שהם רוצים"! אם השם לא ירצה!

ועשה תנועה של ביטול גמור.

אנחנו כבר היינו רגילים ללעגו של הדוד אסטריכר כלפי האויב, ולבטחונו באלהיו. אך הסקרנות גדלה בי ברגע זה.

– ובכל זאת? מה אתה רוצה שם?

– מה אני רוצה, אדוני הנאור? בשום אופן לא למות. לאדם כמוני אסור למות מיתה משונה קודם זמנו, אדוני. הנכדים הקטנים מחכים שם –

– לא תלך, הדוד אסטריכר. הנכדים הקטנים מחכים שם, צדקת. והיום, היום – – המישחק של היום אינו מתחשב עם הנכדים. אמור לי, מדוע אתה מתעקש ללכת שמה – ואסכים לך.

הדוד אסטריכר קימט את מצחו הזקן ואמר בהחלט:

– רוצה אני, אדוני הנאור, לקדש את השם! –

– זאת אומרת: למות

– לא אדוני. היהודי הטוב אינו מקדש את השם במותו, אם אפשר לקדש אותו בחייו! –

לא הסכמתי לו ורציתי לקרוא לאחר, שבא תורו לעמוד על המשמר. אלא שמפקד הבאטאליון, שהקשיב לכל זה ושתק בבת-צחוק על שפתיו, אמר לי:

– הנח לו. ילך. רוצה אני לראות פעם בחיי, איך יהודי טוב מקדש את השם בחייו. בשעה שאלפי מיתות צפויות לו –

והדוד אסטריכר נזדקף במלא קומתו לאות תודה, והלך לעמוד על המשמר.

הוא יצא מתוך הבור וזחל על ארבעותיו כלפי גדר-חוטי הברזל על הדשא הרטוב. –

בינתים ראיתי פתאום, איזה ילקוט נתון לו תחת בית-שחיו. –

בתחלה חשבתי; שק של-חול קטן הוא, להשתמש בו, כנהוג, למגן בפני הכדורים, ואולם – הילקוט לא היה דומה כלל לשק ממין זה. קראתי אחריו:

– איזה קופה של שרצים ישנה שם תחת זרועך?

– שק-המגן – ענה לי בלחישה ברורה לאחוריו.

– שקר, זה לא שק-המגן.

– בבקשה להאמין לי, אדוני הנאור. אם אני אומר: שק-המגן, אז בבקשה להאמין לי – פנה הדוד אסטריכר אלי בפניו המגודלים פרע-זקן – – שאין שק-מגן כמוהו בכל הגדוד הגדול! –

מה לעשות? האמנו לו. הדוד אסטריכר אינו משקר. יש שהוא מדבר בחידות טפשיות, אך לעולם אינו משקר.

והדוד אסטריכר זחל וזחל, עד שהגיע אל גדר העוקץ במחטי-ברזל שלו.

ןשם – ישב לו על גבי הדשא הרטוב, הניח את רובו, השעין את הקנה על חוט הגדר, שלא יתרטב – וישב רגעים אחדים כשפניו כלפי מערכת האויב.

עוד לא הספקנו אפילו לפנות לו עורף ולהכנס החדרה – והנה יריות.

בתחלה אחדות, אחת-אחת ואחר-כך תכופות, הרבה, מאלפי רובים, שורקות, מזעזעות, מצפצפות ומנגנות על ראשנו. –

התחמקנו לתוך הבור – והיריות הלכו והתגברו לברד שורק ברבבות פיות של איזה מין בעל-חיים שטניים.

– הדוד המיסכן! – אמרתי למפקד שלנו. – לא בחיים יקדש את השם, אלא במותו! –

המפקד הרים עלי את עיניו ואמר:

– ואני חושב, שטועה אתה, אין לך מושג, כמה מאמין אני ביהודים כאלה. צחק עלי אם רצונך בכך, אך אילו אפשר היה, הייתי בוחר לי בשביל גדודי את כל היהודים

ממין זה. יש בהם ב"דודים" כאלה איזה דבר, המגין עליך יותר מאלפי תותחים. השד – – השם יודע אותם, איך זה, אי-אפשר לי להחלץ מאמונה טפלה זו, שמאז לקחתי לי את היהודי ההוא, את "הדוד הלבן" – הלא יודע אתה אותו, את הזקן יעבץ – למשרת, מאז סר ממני כל פחד – אתה מחייך? – טוב . תראה – – תראה שייצא – – שהאויב ייצ אהיום ידי חובתו בלי "מפטיר".

מפטיר זה; הוא יריה גדולה בתותח הגדול ביותר, שבה הוא מסיים את ה"מישחק". יריה זו מכוונת תמיד כלפי אנשי המשמר. בלי יריה זו אין המישחק מסתיים.

המפקד לגם לגימת יין, לקח את המשקפת שלו ויצא בזהירות אל אשנב הבור, להסתכל בדוד אסטריכר – –

תמוה. המפקד איננו כלל מן הגבורים, ומסכן הוא את נפשו דווקא בשעה שאין איש זקוק לכך – – באמת מאמין הוא בדוד. –

וכעבור רגעים הוא קורא לי:

– מהר, מהר! בוא הנה! –

היריות שרקו בכל תקפן – אך בכל זאת יצאתי.

יצאתי והתעמדתי אצל המפקד – והנה מחזה מוזר; הדוד אסטריכר קם למחצה, כורע על ברכיו – ומרמז כלפי האויב. – – קורא הוא לחיילי האויב.

היריות מטרטרות ממעל לראשו – והוא באחת; קורא לאויב.

– אפשר רוצה הוא לעבור? זה ענין מכוער – –

– טפשות! – גער בי המפקד. הדוד אסטריכר יעבור אל האויב? – שטות! חכה!

והדוד אסטריכר אינו פוסק מלרמוז בשתי ידיו ומלקרוא לאויב. –

והאויב עונה לו באלפי כדורים.

האויב אינו יודע את הדוד אסטריכר – אמרתי – ואינו מאמין כלל. –

– חכה! – גער בי המפקד.

והדוד אסטריכר כשראה שכל תנועותיו לשוא, עשה תנועת-יאוש וישב רגע על רגליו המקופלות. אחר כך, כמי שהחליט דבר מה – לקח את הילקוט שלו, פתח אותו והוציא משם דבר מה – אי-אפשר היה לראות ברור, מה – והניחו אל תחת הקובע שלו על קדקדו –

המפקד הפנה אלי את פניו:

– ובכן, אם אתה יהודי טוב, אמור מה הוא עושה? – יודע אתה מה הוא עושה? – הוא עושה מה שמשרתי שלי הזקן עושה תמיד; הוא מניח פילים –

מה? –  

–פילים! אתה יהודי ואינך יודע מה זאת?

–אה, כן, תפילין! הביטו, באמת.

–ששש – חכה! –

הדוד אסטריכר התקיו את התפילין שעל ראשו ואחר כך שוב הוציא דבר מתוך הילקוט – – ולבש אותו. טלית לבנה.

המפקד נבהל:

– המשוגע הוא? הן מכין הוא "מטרה" מובהקת בשביל האיב!

– ומה בכך? – עניתי – הן אתה אדוני מאמין בו.

– טוב, נראה.

ובינתים לא הרגשנו אפילו, שהיריות נשתתקו פתאום ושאנחנו עומדים זקופים במלא קומתנו ומביטים בלי פחד.

– ובכן? – אמר המפקד בנצחון – מי צודק?

– מקרה.

– מה מקרה? ואיפה "המפטיר"? – מה מקרה? – אצלך הכל מקרה!

–מובן, שמקרה; או נכון מזה; הם נשמעו לרמיזותיו מאיזה טעם שהוא לרגע.

–יהי כך. אך עד כה וכה; אין מישחק, ואין מפטיר ואין מיתה. נראה הלאה. –

הדוד אסטריכר קם ממקומו – לבוש בטליתו ובתפילין ורמז, רמז – –

ודרך המשקפת ראינו – – והנה ראש-איש מתרומם מתוך מערכת האויב, ויד רומזת כלפי הדוד אסטריכר. והוא עונה. ופתאום עוד ראש, ואחריהם – עוד . – ואחריהם – הנה תמונת-איש שלמה יוצאת מחפירת האויב וזוחלת כלפי הדוד אסטריכר. ואחריה – עוד תמונת-איש, ועוד אחת, וזוחלים כל]יהו.

מי שהוא עמד מאחורינו ואמר:

– אני "אצייד" אותם קצת! – והרים את רובו כלפי הזוחלים.

– לעזאזל! – נזף בו המפקד – את סבתך תצייד, אידיוט! –

והזוחלים הולכים ומתקרבים כלפי הדוד אסטריכר, בזה אחר זה – –

– זוהי בגידה! – אמרתי – הוא מתחייב בנפשו!

– הבה, נראה – ענה המפקד –לעת-עתה לא. נראה.

וכעבור רגעים אחדים והנה כנופיה קטנה של אנשים עומדים, כן; עומדים על רגליהם מצדו השני לגדר חוטי הברזל – ומתנועעים – – מתפללים – –

והתפלה הולכת ומתגברת, בתנועות, סקול זמרה –

– העזה שכזו! – אמר המפקד בבת צחוק של תמהון. – חוצפה שכזו!

והסתכל בכנופיה המתפללת.

והכנופיה מתפללת באין-מפריע. מאחוריהם יצאה השמש הלבנה והמסמאה ובתוך שפעת אורה הלוהט בערו עשר צורות-איש בלהט קסמים, בתנועות משתפחות זו בזו ובסכנת-מות בטוחה – – ובבטחון גמור ועליז – – –

ופתאום קמה ביניהם דממה – ובתוך הדממה והנה קולו של אחד מהם מדבר בדברים ברורים ונשמעים עדינו:

" יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – – – – – –

קולו של הדוד אסטריכר היה זה.

ותיכף לאחר זה – והנה הדוד אסטריכר תוחב את ידו לתוך ילקוטו, מוציא צלוחית קטנה ואחריה כוס קטנה, ממלא ומחלק לכל אחד ואחד מהם, מוזג ומחלק – – –

–לחיים! – לחיים! –

המפקד שלי כמעט שקפץ מתוך בגדי השרד שלו;

–נבלה שכזו! – אמר חציו מחייך וחציו רוגז – חוצפה יהודית שכזו! – אני אתלה אותו על רצועות הפ – – – – – הפיל – – הפילין שלו! ! –

והכנופיה – כאילו לא קרה דבר; שתו לחיים ואמרו ללכת.

כל אחד ואחד הושיט לו לדוד אסטריכר את ידו – והדוד אסטריכר  – לתמהונו הגדול והבלתי-מובן – עשה תנועה ממאנת; לא!

 

ולא נתן להם את ידו. לא שמענו, מה אמר להם – אך את ידו לא הושיט להם. –

שנינו הסתכלנו זה בזה.

והכנופיה גחנה על ארבעותיה וזחלה חזרה – – – לתוך מערכת האויב.

והדוד אסטריכר פשט את טליתו, טמנה לתוך ילקוטו, וישב על הקרקע.

הסתדר רגע ואחר כך נטל את הרובה שלו, הרים אותו אל עיניו – למטרה – וירה יריה כלפי האויב. ואחר כך עוד אחת ועוד אחת, שלש. והשתטח לו על המשמר.

 

כששב ממשמרתו עמד "למשפט" לפני המפקש; הלה חרק עליו את שיניו בצחוק עצור;

– אתה יודע, מה משפטך?

– יודע אני, אדוני הנאור! – ענה הדוד אסטריכר.

– ובכן?!

– אי-אפשר היה , אדוני הנאור, אי-אפשר היה אחרת.

– איך אי-אפשר?! מה אי-אפשר?!  

– היום יום מותה של אמי נשמתה עדן ואין מי שיאמר אחריה קדיש, חוץ ממני – – זה קידוש השם, אדוני הנאור. קידוש זה דבר גדול!

– ואני אתלה אותך!

– בזה יקודש השם עוד יותר, אדוני הנאור. דווקא זה יהיה קידוש השם האמתי; לקדש את שמו בסכנת-מות. ושם לא היתה שום סכנה. מצד האויב אין סכנה, אדוני, איש לבוש טלית ותפילין אין האויב שולט בו. –

– נראה! – אך טרם כל אמור לי; מדוע לא הושטת להם יד?

– אני? אני, אדוני הנאור, אני אתן יד לאויב?!

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה