_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַקַּנָּרִית

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

בבהלת-הששון, ששון הרדיפה, שבה דלקנו אחרי האויב דרך הרים ובקעות, גנים וכפרים – נתקלנו סמוך לצ'נסטוכובה באיזה ארמון ריק מאדם.

הדלתות והחלונות פעורים; השולחן שבחדר-הסעודה מסובל עדיין בכלי האכילה ומכשיריה.  הכוסות ריקות רק למחצה, ולא עוד אלא אפילו מכליהם-שלהם לא הספיקו האופיצירים המבוהלים לקחת הרבה.

וחוק חמוּר מאוד אוסר על הכובשים לקחת אף קופסת גפרורים בלי-רשות.

ופתאום שומע אני קול מאחורי, מאחד החדרים.  קול משרתי הוא:

– אדוני הנאור, צפור-קנרית בכלוב.  ירשה-נא לקחתה.  יחד עם הכלוב.  היא רעבה.

– קח.

והמשכנו את דרכנו.  לא היתה פקודה לעמוד.

כעבור קילומטר בערך רואה אני את המשרת מתלבט אחרי בלי הצפור.

– ואיפה הקנרית?

– לא אני לקחתיה.  חייל אחר.

וגם פרש בשמו של החייל, אלא שאני לא הקשבתי לו. –  רדפנו עוד כארבע שעות ואחר כך באה הפקודה לעמוד ולפוש. 

וכעבור חצי שעה באה פקודה נוספת:

– להתבצר באדמה.  עד לפקודה חדשה.

התבצרנו ונחנו אחרי אשר אכלנו לשובע.

האויב היה רחוק בערך ואפשר היה להתהולל קצת.  להתהולל, פירוש: להריק את הנפש המלאה.  לזמר, לנגן, לחרף ולגדף ולקלל את העולם ומלואו.  ואף המלחמה עצמה בכלל.

החירופים והגידופים הם נראקוֹזה נפלאה בשדה-הקטל.  לא רק שמותר לחרף ולגדף בגסות המחפירה כל שכור-מומחה, אלא חביבים החירופים הגסים על האדונים האופיצירים מפי חייליהם.

לולא המלים הגסות, אפשר היה להתפקע פשוט ממתח העצבים הנרגזים.

ויחד עם הקללות הנמרצות – ספורי-עובדות על דבר המלחמה, הרדיפה, הרציחות והנצחונות עצמם.  ומובן, שמלאכה זו, מלאכת הגסות, העמידה בעלי מקצוע מובהקים.  כמו הרציחות עצמן.

בעל מקצוע כזה היה החייל אינפטריסטן יוֹשקה בּאַרצי, בעל מקצוע לשניהם ביחד: למלחמת-כידונים ארורה ורגזנית ולספורי-בדים במלחמה כזו.  אלא, שבּארצי לא שיקר אף מלה אחת.  הוא היה באמת רוצח בחסד השטן.  על זה העידו אזניו, חטמו ואצבעותיו,  כל אלה היו גדומות קצת.  הוא נשך ואותו נשכו.  כשהתפתח הקרב ונמאס עליו הכידון – השליך כל מין כלי-זין לעזאזל, התנפל על בעל-דבביה ונשך.  את זה למד אצל סֶרבים זעומים.  במלחמת-בינים כזו של נשיכות התפּתלוּ שני ההדיוטים זה בזה, נעצו את צפרניהם ואת שיניהם זה בזה עד שפך-דם. –

בגדוד היו קוראים לזה: כֵּרַת-השטן.  או: ארוחת-הסרבים.  גם שם זה מידי בּארצי היה להם.

ועל זה היתה גאוותו.

– בלי בדל-אוזן או בלי פרק-אצבע אין לצאת ידי חובה!

– ואולם גם הם אוהבים את אזניך ואת אצבעותיך – אמרתי לו פעם.  בקרוב לא יהיה להם מה לנשוך בך.

– כן, אוהבים אותי המזוהמים, – ענה בּארצי – הן קרובים אנו, שארי-בשר ממש: אמי היא אשה סלוֹבקית.  כּך אנו אוכלים זה את זה. –

וחבש את פניו הקרועים בתחבושת קרה.

וכשהתחיל מספר את פרשת רציחתו – עשו כולם את אזניהם כאפרכסות.  והתחילו שאלות.  שאלות, שלא פעם ענה עליהן במשך הזמן.  ואולם נעים היה להם לשמוע עוד פעם ועוד פעם.

– וכשאין שהות לירוק אותם, אני בולע – אמר במנוחה גמורה – "ככה תאכלו אותם".

שתי עינים קטנטנות כעיני עכבר-תעלות ופה עקום קצת.

– למי מיץ טבק?  למי קוּבּעת?

נתנו לו קוּבּעת.  הוא לא היה מעשן.  כשכולם עישנו הוא לא השתמש אלא במיץ השחור שביסוד המקטרת.  את המיץ הזה שם אל בין הלסת ועור-הלחיים ונהנה.  ובינתים ירק וסיפר.

דומה היה, כאילו בשבילו התחוללה המלחמה.

איש לא ידע, מה היתה מלאכתו שם בבית, ואיש גם לא שאל אותו.  מלאכתו? – חייל-מלחמה.  נושך.  ולא פעם קיבל גם מלקות על התעללותו בשבויים.

גם המלקות היו מהנות אותו לאחר מעשה.  כעין "שכר-מצווה" היה זה בשבילו.

ובּארצי מספר ומספר.  איך מתחיל הוא במלחמת-הכידונים, כשבינו ובין האויב עדיין יותר משלוש מאות פסיעה. למה לחכות?  הוא מסתער בכידון והשאר – אחריו.  רק להתחיל נחוץ, השאר בא מאליו.  זוהי חתונה.  המוּסקאים חושבים שהמלחמה היא משחק קלפים, או כדור-בובות.  למה לירות ממרחק?  במו אופל!   ולמה תלו לו לאדם את הכידון במתניו?

ומספר הוא ומספר.  וסביבו הס.  הלבבות רועדים; והוא: נחיריו העבים והשמנים נעים וחיים.  נחירים כאלה לא ניתנו לנוע, ואולם בשעה כזו גם אלה נעשים עדינים-אצילים כנחירי סוס-גזע ורועדים הם – –

ופתאום באמצע הסיפור – קול צפור מסלסל מתוך הכוך.

– מה זה?

בּארצי מפסיק באמצע, מקשיב ונזכר.

– ימח שמך וזכרך! – פונה הוא כלפי הכוך פנימה – חכי קצת, ממזרת!  תיכף אבוא.

ואלינו:

– נבלה שכמותה!  הצלתיה מחרפת רעב והיא מצפצפת לי ומפריעה באמצע הדיבור.

ומוסיף לספר

והקנרית שוב מפריעה. סלסול אביבי נפלא ורך.  באמצע החורף.

– הפסק-נא, יוֹשקה, והוציאה אלינו.  תספר מחר.

בּארצי כעס:

– סכין לתוך בטנכם!  רק עכשו מתחיל הענין.  יודעים אתם?  אני אוחז את צוארו כבצבת והוא יורק לי בפני וחוטף בשיניו את אפי!  – לא כן, אחא, אומר אני, הלא אתה – – –

והקנרית שוב מפריעה.

ראה בּארצי שהצפור תנצח, יען כולם רוצים לשמוע דוקא אותה – קם ברוגזת-רציחה, עזב את כל החבריה ונכנס אל הכוך.

הצפור נשתתקה.

– הוא חנק אותה – אמרתי.

כשיצא אמרתי לו:

– אמלוק אותך, אם נגעת בצפור לרעה!

בּארצי הביט בי בנזיפה ממש:

– איך אדוני יכול לחשוב כזאת עלי? – אמר. – נתתי לה גרגירים.  הבאתי יחד עם הכלוב; רעבה היא המסכנה, הן יודע אדוני, שהקנרית אינה מזמרת, אלא ברעבונה.  זמרה זו בכיה היא בעצם.

ישב, הרהר קצת והוסיף בלעג מר:

– ועל זה מתענגים האדונים-השׂרים ימח שמם וזכרם.  מרעיבים את הצפור כדי שתבכה והם נהנים מזה!  תבוא עליהם קללת סדום ועמורה!

והוסיף לספר.

אך לא עברה שעה קלה והצפור שוב מסלסלת.

צחקנו:

– היא משטה בך יקירי.

בּארצי שוב נכנס אל הכוך, ואולם הצפור לא פסקה.  כשיצא אמר בשאט:

– ימח שמה!  איננה רוצה לאכול.  תתפגר אם איננה רוצה.  כך התרגלה.  השרים הרעיבוה תמיד ועכשו ממשיכה היא ואינה רוצה לאכול.

קמתי ונכנסתי וראיתי, שהצפור חולה.  היא רועדת ומסמרת את נוצותיה.  ובינתים – מסלסלת סלסוּל חלש וגוסס.  הגשתי לה גרגירים ומים – והיא אפילו לא הפנתה את עיניה לכך.

כשיצאתי – היה בּארצי כולו התלהבות רציחה, עיניו נוצצו וידיו – הידים היו דוקא חיווֹרות ורועדות – תופפו על ברכיו, – אלא שקול הצפור הפריע לו והוא התאמץ בכל תוקף לאטום את אזניו ולספר.

התלהבותו הגיעה למרום קצה. – –

ופתאום – עשה את אזניו כאפרכסת והקשיב.

אין קול, הצפור נשתתקה.

עכשו – הדממה הפריעה אותו.  ומה שלא עשה מעולם, עשה עכשו: הפסיק את סיפורו באמצע ונכנס אל הכוך.  רגעים אחדים לא שב.

חכינו לו.

– מה לך שם, יוֹשקה?! – צעק אחד החיילים.

אין עונה.

– מה לך שם?! – צעק שנית.

דממה.

וכעבור רגעים אחדים – יצא בּארצי.  ראשו מורד וידיו רשולות למטה ובאחת מידיו תלויה הצפור ברגלה האחת.

בעיניו נוצצו דמעות.  הוא השליך את הצפור כלפינו ואמר בעוצב עמוק:

– הרי לכם.  מתה.

ועבר בכף-ידו על פניו, כאָבל הרוצה לבכות ומתבייש.

צחקנו.

בּארצי נעץ בנו את עיניו ברציחה וצעק:

– מה אתם צוחקים, אידיוטים?!

חרק בשיניו הקטנות – ושתק.

אחד החיילים העז:

– אָה! – שב וספר.  עוד לא גמרת.

בּארצי הרים עליו את עיניו, כאומר לבלעו חיים:

– אמך הטמאה! – ושוב חרק בשיניו, נעץ בו עיניו הצורבות ושתק. –

אחר-כך עצם את עיניו בבוז נורא, פניו נתיישרו, ניגש אל הצפור, גחן והרים את הנבלה הקטנה ואמר כמעט בבכיה חשאית:

– תולעת מיסכנה.  טיפשה קטנה.  האדם מציל אותה ומסכן את חייו בשבילה והיא – מתה.

נכנס אל הכוך ולא שב.

– מה לך שם יושקה?!  אנו מחכים.

לא באה תשובה.

נכנסתי אחריו – והוא יושב וראשו בין ברכיו.

– מה זאת יושקה?  אפשר בוכה אתה?

הוא לא הרים את פניו אלי וכמתחנן ענה לי:

– יתן לי מנוחה אדוני, זאת לא בדיחה –

והרבה זמן אחרי זה לא סיפר בּארצי כלום.

את הכלוב החזיק עוד ימים אחדים ואחרי-כן רמס אותו ברגליו והשליכוהו החוצה, ופנה אלי אמר באי-סבלנות ובהתחננות רגזנית:

– מתי נתקוף שוב, אדוני הנאור?! –

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה