_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קֶשֶׁת יַעַנְקֶלֶה

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א.

שחרורה של העיר הקטנה יאבורוב מתחת עול הקוזאקים – כתוב בספר הזכרונות אשר לדיויזיה החמש-עשרה "באש שחורה על גבי אש לבנה"  ורשום הוא בתור אחד הנצחונות היפים והמרים אשר לצבא הקיסף פראנץ יוסף הראשון במלחמת-האיתנים.

אלא שאחינו בני ישראל בק"ק יאבורוב יודעים את שלהם. 

ויודעים הם, שכל נצחון כביר זה בא מידו של נכד הרב מרא דאתרא: ה"ה "יענקלי החריף".

אני כשאני לעצמי, תמה על הענין.   נצחון זה עלה לי בעשרים ושנים איש גבורי חיל וגם שוקי כמעט שנתקפחה בו, ולפיכך הריני משתמט בזה לשמש עד לדבר ומוסר אני את כל המעשה, כמו שסיפרה לי אותו אחותו הגדולה של יענקלי.  ביום ל"ז של ספירת העומר: ביום "גבורה שביסוד" – –

 

ב.

– אדוני יודע – התחילה אחותו דבורה בדמעות-גיל בעיניה האפורות-היהודיות מגליציה – אדוני יודע, מה פרושה של תשועה זו?  – לא, אדוני איננו יודע ולא כלום.  אני מבקשת סליחה, אדוני הוא איש-צבא באמת – אבל לדעת, מה הביא לנו נצחון זה – לזה צריך להיות יהודי מעירנו האומללה, יהודי יאבורובי.  כן, לזה היה צריך אדוני להיות פה בעירנו יחד עמנו ויחד עם הקוזאקים כדי לדעת קודם, מי הם הקוזאקים בכלל ומי הם בשבילנו בפרט, ואדוני איננו יודע את זאת.  הלא אדוני או שרודף אחריהם, או – סליחה – שבורח מפניהם ומאין לו איפוא לדעת אותם?  לא כן?  ואני אינני רוצה כלל וגם אינני יכולה למסור לו את זה בעל פה.  מי שלא טעם את טעמם של אלה, בין-כך ובין-כך לא ידע אותם לעולם, רוצה אני רק לספר לו את ענין הנצחון עצמו: את גבורתו של שרץ זה הקטן.  – –

מביט אני ב"שרץ הקטן", המתהלך בבית, כאילו כל הענין איננו נוגע לו – ואני נזכר בספורו האחד של הרומניסטן יוקאי: באותו ילד-פלא, המנבא לכל הכפר את הטובות והרעות העתידות להתרחש להם לבני-הכפר והוא עצמו איננו יודע אפילו לדבר כהוגן ואוכל הוא כל מיני שקצים ורמשים ועשבי-חשאים העלולים להמית את האדם מיתה משונה – ואיננו מרגיש בהם כל עיקר.  – אלא שיענקלי שלנו לא היה עושה מעשים מגונים כאלה ולא רק שידע לדבר כהוגן, אלא שהיה לומד את כל "סוגית-נשר" בעל פה ביחד עם הרשב"א, הר"ן, והרא"ש – ואולם לבוא אתו בשיחת-חולין פשוטה באמת אי-אפשר היה, הוא לא שמע ולא הקשיב לשום דברים ולא ענה על שום שאלה, שאיננה נוגעת ישר אל הסוגיא שלו.  – אך אם נגעו בסוגיא שלו – התחילו עיניו מתפשרות ופניו השחורים המלוכלכים האירו בכעין גבורה שבנצחון.

ודבורה מספרת:

– לאמיתו של דבר – הרי רק קטן אומלל זה היה ממיט עלינו דאגה כל הזמן.  את הכל סבלנו בעינים עצומות ובלב מתכווץ מיסורים ובשתיקה.  ואולם קטן זה – אישון עינינו הוא.  והקוזאקים התעללו אצלנו יותר מכל בילדים.  התעללות זו עלתה למרום קצה.  להאכיל אותם בשר נבלה – היה הדבר הענוג ביותר.  והלא את תענוגם הגדול מצאו בזה, שלימדו אותם לצאת במחולות על גבי ספרי-התורה וכדומה לאלה.  ואם כל הילדים התייפחו בצערם המוסרי ונכנעו אחר-כך תחת יסורי הגוף שסבלו מידי הקוזאקים, הרי ילד זה היה עושה – השם יודע, מה היה עושה להם אלמלי היו מכריחים גם אותו לעשות מעשים אלו.

– ומה מנע אותם ממנו?

– מה מנע אותם?  – נס מן השמים: במקרה התאכסן אצלנו המפקד הראשי שלהם, וככה ניצלנו מן הגזירות המרות, שכל העיר התייפחה תחת משאן.  "ניצלנו" אמרת אני, הצלה יפה היא זו: לראות בצרות כל העיר ויסוריה – – ואם כל בני העיר סבלו מהם ומתיגרתם בחומר, זאת אומרת: בגזירות מעשיות – הרי אנחנו, בני הבית שלנו, אנחנו סבלנו ברוח פי שבעה מכולם.  אדוני איננו מבין את הענין?  באמת קשה להבין בני-שטן כאלה.  יצייר לו אדוני: יושב לו המפקד שלהם בביתנו.  אוכל עמנו ביחד, מחייך עלינו בבת-צחוקו הטמאה והערומה, מלטף אותנו במחמאותיו ובינתים כותב לעינינו את הפקודות הנוראות שלו לקציניו: לגלח את זקני כל אחינו ופאותיהם ולהדביקם בפני הנשים ואחר כך להלביש את הנשים שמלות הגברים ולהיפך וככה להכניסם את בית הכנסת להתפלל ביחד – – וכל זה כותב הוא לעינינו ומראה לנו בכונה את הפקודות הללו מזמן לזמן, וכדי להרבות ביסורינו, ממציא הוא תחבולות על תחבולות שונות במוחו השכור, מיום ליום.  ואחת התחבולות הללו היתה מיוחדת במינה: "פתאום" באמצע הסעודה מתחרט הוא על כל המעשים הללו, ומיד יושב וכותב פקודה "להשיב תיכף את כל הגזירות הרעות, לתת חופש גמור לכל היהודים בכל מעשיהם, ולא עוד, אלא לבקש מהם סליחה על עלבונם – –" וקורא הוא את הפקודה החדשה הלזו באזנינו ונמלך בנו, כביכול, אם לעשות את זאת, או לא?   ובזה הוא מושך אותנו ממש בעצבינו הנרגזים, ובכל פעם בנוסח אחר, בכל פעם מתייעץ בנו – ובכל פעם מתחרט על הפקודה החדשה ואינו רוצה להשיב את הגזירה – – עד שהקטן שלנו לא יעשה את רצונו: לדבר אתו בכבוד הראוי לו – –

– איך זה?

– אדוני שואל, איך זה?  – פשוט מאוד: בשום כוח ובקשה לא עלה בידינו להביא את הילד שלנו, את הפרא-אדם לידי נהיגת כבוד במפקד העליון.  ויש אשר הביא אותנו לידי פחד עד כדי יציאת נשמה.  יצייר לו אדוני: בשעה שכולנו היינו מרתתים מפני עריץ זה עד כי חולשה – הוא, הקטן, היה מדבר אתו כעם איזה נבל פשוט, מעליב אותו כלאחר-יד, מדבר בו קשות ומגדף אותו בכל פה.  לא היתה מלה קשה, שלא היה מנבל אותו בה – פעם אחת ירק לו –

– והוא?

– והוא??  – הן זאת היתה חכמתו האכזריה: צחק על הקטן ואמר בבת-צחוק:

– טוב יענקלי חריף (את המלים הללו למד מפי אנשי העיר), טוב מאד: אתה בשלך, ואני בשלי.  בעבור זה אשיב את פקודתי הטובה חזרה ואתן פקודת-גזירה חדשה. 

בזה ענה על בזיונותיו של הילד, ואנחנו לחנם עשינו את כל מה שבכחנו להשפיע על הילד, הוא באחת: הביט בנו בבוז ואמר:

– החזיר הזה בין כך ובין כך ישאר חזיר, משקר הוא: לא בו תלוי הדבר, חזיר-שקרן הוא ולא יותר.

וכך היה.  "מישחק-זועה" זה נמשך כל הימים.

ואולם מה שמילא אותנו פחד עד כדי מחלת-עצבים היה – קשתו של פרא-ילד זה.  לפני ימים אחדים, כך, לאחר חג הפסח בערך, ראיתי, והנה הוא עוזב את לימודו פתאום ועוסק בעשיית קשת.  אנכי נזכרתי מיד, של"ג בעומר ממשמש ובא ולא תמהתי עליו.  דרך הילדים היא.

אך פעם אחת ניגש אלי, מרים את הקשת למעלה ואומר:

– את רואה?  – "קשת-יעקב".  גם שמי יעקב, וגם ליעקב אבינו היתה קשת, כמו שכתוב: "בחרבי ובקשתי" ובקשת זו אהרוג את המנוול שלנו.

– שמתי ידי לפיו:

– אתה משוגע?  – שתוק!

– מה משוגע?  בואי ואראך!

ומניה-וביה רץ אל החדר השני, אל חדרו של המפקד "שלנו" ואני אחריו, למנעו מעשות דבר שטות, – ועוד לא הספקתי להשיג אותו – והוא כבר עומד מול המפקד, מרים את קשתו כלפי פניו ואומר:

– פוף פף עֵשׂו!  – פוף אֱדוֹם!  כן יאבדו כל אויביך, השם!  וירה בו "חץ".

המפקד צחק בקול רם ושוב אמר כדרכו:

– נו, טוב יענקלי חריף!  חץ תחת חץ, למחר אני אורה חץ לבית הכנסת שלך! 

– לא תזכה לזה, טיטוס הרשע!  – אמר הילד בשאט נפש, ויצא.

והמפקד ישב וכתב "פקודה", וצחק, ובינתים פנה אלי:

– מה אמר השרץ הזה?

בארתי לו, שכינה אותו בשם "טיטוס הרשע" וגם את פרושו של כנוי זה מסרתי לו כפי ידיעתי.

המפקד צמצם את גבות עיניו, הרהר קצת, אחר כך קם ממקומו, עשה פסיעות אחדות ושלח אותי החוצה.  אני עזבתי את החדר – ובינתים רואה אני: הוא לוקח את פקודתו – וקורע אותה לגזרים ופיו מקלל:

– יהודיון ארור! 

והשליך את הקרעים אל מתחת השולחן –

 

ג

תנועות כמו אלה ראיתי אצלו לא פעם, אחרי היכנסו "בשיחה" עם הקטן.  – בתחילה לא ראינו שום שייכות בין זה לזה, ואחר כך, כשזה שנה ושלש – צחקנו: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".

אלא שבימים האחרונים התחיל מישחק זה עובר לסכנה.  יענקלי שלנו היה מדבר דברים, ששערנו סמר להם.  ובמדה שאנחנו נמסנו מפחד – הוא היה מתהלך עליז וטוב לב, כאילו רואה הוא איזה מלאך מושיע הולך וקרב.  ולפני ארבעה חמשה ימים שומעת אני אותו אומר לאחותי הקטנה:

– יודעת את רחל'ה?  – זאת לא קשת, בקשת זו אי-אפשר לעשות ולא כלום.  אני אמציא לי קשת אמיתית, אקדוח.  יודעת את?  ל"ג בעומר הולך וקרב.

אחותי הקטנה נגשה אליו, שמה את ידו על פיו ולחשה לו דבר-מה.

אחותי זו הקטנה היתה בכלל יצרו הרע של הקטן, היא היתה בת-סודו בכל דבר; כשני בעלי-ברית, אויביו המרים שלהמפקד, היו מתהלכים תמיד ומתלחשים.  ואם אנחנו גערנו בו בנזיפה על מעשיו והליכותיו עם המפקד – הרי היא היתה תומכת בו תמיד ומעודדת אותו.

וגם עכשיו לחשה לו בוודאי מעין זה.

אני שוב פעם גערתי בו בנזיפה, חטפתי את הקשת שלו ושברתי אותה.

הוא צחק:

– שברי, ומה בכך, בין-כך ובין-כך לא תצלח לכל; לל"ג בעומר יהיה לי אקדוח, והוא לא יזכה ל – –

– הס!  שרץ!  – שמתי ידי אל פיו והשלכתיו החוצה.

בימים האחרונים לא קרה דבר יוצא מן הכלל; המפקד חדל מעשות רעה בעיר, לא מתוך חרטה חלילה, אלא מטעם אחר לגמרי: עסוק היה יותר מדי; מורגשת היתה כעין תנועה במחנה האופיצירים שלו.  ובינתים, כמובן, לא לפסקו מלהשתכר עוד יותר מאשר בתחילה. ואמש, בתוך שכרונו של המפקד, נכנס אליו הילד ובחוצפה יתירה אמר לו:

– ובכן, מתי כבר תלכו מפה?!  עליך למהר, יען למחרת יהיה ל"ג בעומר! 

המפקד, כמובן, לא הבין מזה אף מלה – אך כדרכו תמיד ענה לו:

– אם תאכל חזיר – אתן פקודה לגדוד, שיצא תיכף ומיד!

– ואיך תתן פקודה?

– איך??  – פשוט אתן פקודה שיצאו, שיברחו מפני האבסטריים שלכם; ישמיעו יריה בתותח ויצאו בבת אחת, טוב?!

הקטן הרהר רגע ואמר:

– טוב, כתוב את הפקודה.

– נו, אם ככה: הא לך חזיר, אבל בברכה, בקול רם!

– קודם כל כתוב את הפקודה.

המפקד ישב בצחוק פרוע וכתב את הפקודה הקצרה.

אנחנו עמדנו מן הצד וצחקנו על כל הדבר, רגילים היינו למישחקים מעין אלה.

בינתיים יצא הילד לרגעים אחדים ושוב נכנס בבהלה אלינו:

– דבורה, דבורה, לכי מהר, אמא קוראת לך! 

נבהלתי החוצה, אל אמא.  אך לא מצאתי את אמא בשום מקום.  ופתאום – והנה יריה מזעזעת מחרידה את כל החצר.

ואחרי היריה – והנה רחל'ה שלנו יוצאת בבהלת-מות מן החצר של המפקד ופיסת-נייר בידיה.

אני הכרתי את הפקודה בידיה, שאלתי אותה לאן היא בורחת – אך היא לא ענתה לי מלה.  רצה כחץ מקשת כלפי המפקדה.

רצתי אל החצר, שמשם נשמעה היריה – ותמונה מבהילה משתרעת לפני בכל זועתה: המפקד מוטל מת ועל צדו – יענקלה.

לא עצרתי כוח להוציא אף מלה.  נחנקתי והתעלפתי.

ירית תותח הקיצה אותי.

וכעבור חצי שעה – והגדוד בורח על נפשו מן העיר.

 

ד.

ואת השאר הלא יודע אדוני:

עוד באותו לילה, שלשום, נכנסתם אתם ובראש הגדוד שלכם: רחלה אחותי ויענקלה עם הקשת.  "קשת יעקב".

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה