_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נְקָמָה

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א

בתוך חיל-המילואים, שנכנס היום לתוך בור-המערכה, בא גם רעי הצעיר, החביב עלי במידה לא-מצויה: פרֵידי.  פרידי הוא אופיציר רך, כבן-עשרים, בעל פנים תינוקיים ועינים המביטות יותר אל נשמת בעליהן מאשר כלפי העולם המגוּנה.  זה יותר משלוש שנים שאני מכיר את פרידי.  בפעם הראשונה, בשעה שהתוודענו, ראיתי אותו על דוכן קונצרט רותח, שבו היה פרידי דנן חתן-האמנות.  פרידי היה כּנר.  כבר בשנת השלוש-עשרה לימי חייו היו מדברים עליו כעל אמן מובהק ומסויים, שיותר משהתפלאו על תוכן נגונו, היו משתוממים על אופן השתמשותו בכנור, על הטכניקה המפליאה, המשוכללת, הראויה לכנר זקן, שמנגינותיהם של חמשים-ששים אביבים שוטפים בעורקיו.   בכלל היו מביטים על פרידי כעל צעיר מבטיח-נשגבות, שמוניטין עתידים לצאת לו במולדת ובכל העולם.

שם, בעיר, היה פרידי הצעיר שבחבורתנו, החי חיי-לילה, חיי-צוענים, יחד עמנו, השוגים באהבתה של אותה המופקרת הידועה שם בחוץ, ביום, בשם אמנות, ואצלנו היא צנועה, בת בית, מבסמת ומעציבה עד-כדי מיתת-עצמנו לשם חיי-עולם-הבא.  בחבורה זו היינו מקשיבים לו לכנורו של פרידי באוזן אחרת, שונה מאלה, המקשיבות לו שם, מחוץ לתחומנו, בקונצרטים ההומים והנודפים ריח נשים מתפרכסות וריח זכרים בעלי-ממון ולב מגוהץ ומזויף.

על-דבר אמנותו של פרידי קשה לדבר; היה באותה אמנות איזה דבר, שאי-אפשר לדבר עליו באופן ברור ולנתח אותו באיזמל.  דבר שאין לו לא רק תפיסה במלים, אלא אפילו במחשבה אי-אתה תופס אותו לרגע.  אולם דבר אחד הלך ונעשה ברור אצלנו, כמעט לכל בני-החבורה – דבר, שאחדים מאתנו לא היו מדברים עליו מתוך כעֵין-נמוס ואחדים מתוך – – פשוט משום שלא היו מייחסים לו ערך מיוחד, – אבל הרגש הרגשנו בו כולנו.  וזה היה: הסגנון היהוּדי שבניגונו של פרידי.  פרידי לא היה יהודי; ואצלנו בחבורה לא היתה שאלה שכזו חשובה כלל.  יהודי או לא-יהודי – מי זה עוסק בכגון אלה:  כולנו עומדים זה-כבר למעלה ממדרגה זו, שמבחינים בה בין אוּמה לאוּמה, ועל-אחת כמה וכמה בין דת לדת.  בכלל: האמנות היא דבר עולמי, אנושי-כללי.  והמוסיקה יותר מכל.

אלא שאותו הסגנון – אם בכלל מותר לי לכנותו בשם זה – היה עקשן קצת.  סגנון זה כאלו היה הולך ומתפתח יותר ויותר, הולך ומתבלט, הולך ותופס לו מקום חשוב ונעשה כעֵין עיקר; כמו להכעיס.  כל מה שהוציא פרידי מתחת אצבעותיו, היה יוצא – "בטלית שכולה תכלת".  אחת היא, אם מאירבֶּר או בֵּיטהוֹבֶן, גְריג או בַּךְ, שוּמַן או פּוּצִ'ינִי – הכל נעשה אצלו עברי.

אנחנו מעולם לא היינו מדברים על ענין זה.  ואולם פעם אחת העירה שחקנית אחת מבני החבורה לפי תוּמה על איזו סונַאטה, שהיא לא הכירה אותה בשעה שפרידי ניגן אותה, שמנגינה זו בוודאי יהודית היא.  – כולנו ענינו לה בבת-צחוק, שטיפשה היא עד-כדי אסון, שזוהי סונַאטה של גריג – – אלא שפרידי התחיל רועד בכל גופו, פניו הלבינו ובתנועה אחת זרק את הכנור מידו בקללה.  ברגע זה הרגשנו, שאי-אפשר להמשיך עוד, שכבר הגיעה השעה "לסדר" את הענין הזה, משום שפרידי היה פשוט פגוע בכבודו.  לא מתוך בוז ליהודים; אלא פשוט, הסונַאטה אינה יהודית, ולפיכך עלילת-שוא מתועבה היא להלעיז עליו, שהוא מנגן אותה בסגנון שאינו הולם אותה.

אני, בתור אחד המחבבים אותו והחביבים עליו ביותר, נכנסתי עמו פעם אחת בשיחה על ענין זה.  על-פי מקרה התחיל הוא לדבר בו.  כמובן: בשלילה.  יותר מזה: במחאה רצינית.

– זוהי טיפשות שאין למעלה ממנה!  – אמר בהתרגזות.  – זה פשוט מגוחך!

– לא, פרידי, כלל וכלל לא.  הרבה אמת יש בדבר, דברים שאין להם שום שייכות אל המוסיקה היהודית, או אפילו אל החיים היהודיים, אתה נותן להם לא רק צבע יהודי, אלא אפילו תוכן מוסיקלי יהודי – –

– אפשר: מזרחי סתם?

– מזרחי? – ויהי מזרחי.  אבל כלום יש הבדל בדבר, בגופו של הענין?  העיקר הוא, פרידי – –

– אמת, – הודה, – הלא אחת היא, זוהי מחלה – לנגן את הראפְּסוֹדיָה הששית של ליסט או סוֹנַאטת-הסהר של ביטהובן בסגנון יהודי או אפילו מזרחי סתם.  זוהי בלי-ספק מחלה פנימית – מה עלי לעשות? – שאל בעצב ילדותי תמים, עמוק ונוגע עד הלב.

– מה לעשות?  לא-כלום, פרידי.  אני, כשאני לעצמי – הוספתי בהטעמה – במקומך-אתה לא הייתי מדקדק בזה כלל, פרידי; זהו דבר לא בלתי-מצוי, ואפשר שבכלל רק דבר ארעי, התלוי בזמן או במקום, או באיזה דבר אחר.  אמרו עליו, על יוֹאַחים: כשהיה צעיר, היתה כל מלוֹדיה, שיצאה מתחת ידו, מעוררת צחוק – צחוק-של-שׁדים ארור ומלא-רעל – ואפילו העליזה שבהן.  בזה אין עוד שום טראגדיה, פרידי.  נודע אחר-כך, שהיה ליוֹאַחים איזה ענין של שטוּת, איזה דוּ-קרב אמריקאי עם איזה סטודנט גרמני, והוא, יוֹאַחים, הוציא את הכדור השחור, ולפי-הדין היה צריך, בטרם תעבור שנה, לתלות עצמו על הגשר.  מובן, שבמשך שנה ארורה זו היה כנורו צוחק בצחוק-שׁדים.

– ומה היה סוף הדבר? – התענין פרידי.

– סוף הדבר היה, שאותו הסטודנט, בעל דבבוֹ של יוֹאַחים, מת בשחפת באותה שנה.

פרידי נשם נשימת-נחמה עמוקה: תודה לאל –

– כן, פרידי, כאמור: בזה אין עוד טראגדיה. יוֹאחים הרגיש בזה וקיבל את הדבר כמו-שהוא.  אלא שכאן, אצלך, פרידי, הענין אחר הוא.  ועל-זה רוצה אני לדבר אתך.  דבר, שאני, שאנחנו כולנו הרגשנו בו.  וכבר דברנו עליו בינינו לבין-עצמנו –

– וזהו?

– זהו, פרידי חביבי, דבר, שאי-אפשר שימשך כך הלאה.  הדבר הזה הוא: מלחמה.  מלחמה בינך לבין-עצמך, פרידי; ביתר דיוק: בין שתי נשמותיך.  מרגישים אנחנו, ששתי נפשות נלחמות פה בשעה שאתה מנגן על כנורך.

פני פרידי הלבינו.

– הוֹסף, הוסף-נא, – פצר בי באי-סבלנות.  – בבקשה!  גם אני רציתי – –

– ובכן, כמדומני, שאתה בעצמך צריך להרגיש בזה.  – אמר-נא, פרידי, אתה אינך יהודי?  – שאלתי אותו, אף-על-פי שברור היה לי, שאיננו יהודי.

פרידי הביט בי בעינים עגולות:

– כלום אינך יודע, שאינני יהודי? 

– המ...

– אלא, ש – אתמול נכנסתי בשיחה עם אמי והיא אמרה לי, שאֵם אביה, כלומר סבתי-זקנתי – היה לה איזה עסק עוד בבתוליה עם יהודי – – – לא, לא אוכל לשקר לך: לא עם איזה יהודי, אלא עם מורה-המוסיקה שלה: עם מנדלסון – – - ואולם אחר-כך נישׂאה לגראף בֶּלֵינִי וממנו ילדה אחר-כך את בנה הראשון: גראף בּליני, זהו דודה של אמי, מי שהיה דירקטור באוֹפּירה הבּוּדפּשטית הראשונה.  אלא שהדבר הזה רחוק כל-כך, וחוץ מזה הוא דבר שאין לו – כלום אפשר ליחֵס לאותו עסק-של-אהבה, שהיה לה לאֵם אבי-אמי – ובבתוליה –, כלום אפשר ליחס לזה איזו חשיבות?!  שטות!

– אינני יודע, פרידי: אפשר הן, ואפשר לא.  בכל-אופן: הדם איננו דבר טפל לגמרי בחיים, ומכל-שכן באמנות.  והלא יודע אתה, עד-כמה סבוכה היא שאלת האהבה הראשונה.  בתולה שנישאת, למשל, לכושי ואינה יולדת לו בנים ואחר-כך נישאת ללָבן, בהרבה אחוזים למאה מקרים כאלה, הבכור שלה, שיולדת אחר-כך, הוא שחור או שחור-למחצה.  ואני אומר לך, פרידי חביבי, שידיעה זו, שאהובה של אם אבי-אמך היה יהודי – ומנגן!  –, בשוֹרה זו גללה ממש אבן כבדה מעל לבי.  פרידי, אתה יודע, שאני מחבב אותך כנפשי, ואפשר גם יותר.  אני מבקש ממך דבר-מה: התוודע-נא אל עצמך.  אני אמרתי לך: מלחמה יש כאן.  כן, עכשו ברור לי הדבר: יש כאן מלחמה עזה בין שתי ידיך.  אתה מבין אותי, פרידי?  אנחנו הרגשנו בזה מזמן, שהיד השמאלית שלך, פרידי, נלחמת מלחמה מרה ביד הימנית. 

עיניו של פרידי נעשו עגולות ותמימות כעיני ילד בהיר, הוא כבש את פניו בקרקע ובלחש, ובקול מתחטא, אמר:

– כן.

– ובכן, פרידי, מלחמה!  טוב שלכל-הפחות הוברר לנו הדבר.  היד הימנית שלך עושה את תפקידה באמונה.  הקשת שלך היא שפחה נאמנה לכל תּוי-הנגינה של המחבר, תמיד; אלא שהיד השמאלית באה תמיד ותובעת את שלה: את שלך –

- ומה יהיה הסוף?

– הסוף, חביבי – לי ברור הדבר: היד השמאלית, או שתנצח, או שתּתנַקם בך.  כן, פרידי; היא עתידה להיות נוקמת בך – ונקמה שכזו היא תמיד מוזרה ונוראה.  – אני איני רוצה לפתוח פה לשטן.  כבר היו מקרים כאלה, פרידי.

פרידי ישב והסתכל בי בעיניו הלחות, אחר כך קם פתאום וצחק.  מאמין הוא ואינו מאמין.

– מגזם אתה, – אמר בבטחון, – זוהי גוזמה – אף-על-פי שאמי גם היא ספרה לי בכעין-דבר זה – על-דבר דודה, הדירקטור.  שכידוע לך תלה את-עצמו על נימת-עוּגב.  – אלא שגם הענין ההוא מעורפל קצת.  – וסוף-סוף: מה אני אשם בדבר?!  ואם אני אשם, הרי – – מה עלי לעשות?

– מה עליך לעשות?  אינני יודע, פרידי, – היה יהודי!  כלומר: תן לו ללבך, לדמך להיות מה ששליחו מצוה עליך: היד השמאלית.  נסה-נא, הנסיון צריך שיעלה יפה, פרידי –

פרידי צעד פסיעות אחדות אילך ואילך, אחר-כך שפשף את ידיו ואמר:

– לא!  לא, ידידי, זה אי-אפשר!  המוסיקה היא לא ענין של פוליטיקה ולא של דת!  המוסיקה עומדת למעלה מכל חברה, מכל אוּמה ומכל דת – אני הנני מוסיקאי, אמן ולא יותר!  ואני אַראה לך, שאכריח את ידי השמאלית לשמוע בקולם שלהם, של הקדושים שלי, של גריג, של בּיטהובן, של רובינשטיין וכולם!  במקום שהם יהודים אהיה יהודי, ובמקום שהם הוֹטינטוֹטים – הוֹטינטוֹטי. –

מאותו יום ואילך לא ראיתי את פרידי.  בא הגיוּס המשוגע וסחף אותי אל תוך המערכה.

 

ב

עכשו, שזה יותר משנה שאני מאבּד את חיי בחפירות-המות הללו, שוב הופיע פרידי לנגדי.  על פגישה שכזו אי-אפשר לדבּר בלשון בני-אדם, כמו שבכלל אי-אפשר לדבּר בלשון-שהיא על פגישתם של שני מכּירים-ידידים בתוך החפירות, בשדה-הקטל.  אינו דומה הקשר, שהחיים העליזים קושרים בו שתי נשמות זו לזו, לאותו שהמוות מאגדן בו.  זוהי הרכּבה עילאית ועצובה, שלחנם אתה רוצה לרדת לסוף סודה; שמקורה הוא שם, מעבר לחיים ולמוות, והעושה את רבּואות חלקי מהותו של עולמנו לחטיבה עולמית אחת.  אין לך אהבה, כאותה המקוּדשת תחת חוּפּתו השחורה של מלאך-האפס.   ואהבה זו אינה מוצאת את בטויה אלא באותה הסימפוניה הנוראה, המורכּבת מרעש-התותחים ומאנקות-הגסיסה של אלפי בריות, הממיתות בלי שום שנאה והמתות בלי שום מדוע וצער שבמדוע.

ובאותה הסימפוניה החידתית והמלאה זוועה היה כנורו של פרידי תמיד לאינטרמֶצוֹ מבוֹרך, המחַיה אותנו לפרקים בסם של שירה עילאית, עליזה, רכרכּה, מבסמת ומרפּאה.  בשעה שחדלו הקרבות ליום או יומים, בשעה שגם אנחנו וגם אותן הבריות האומללות שם מעבר לקו-החיים, הנקראות בשם אויב, התעלפו לרגעים אחדים – אז היה פרידי בא ונותן לנו מאותה הנרקוֹזה, שלא יתן לנו שום יין ושום אשה שבעולם.

ולפיכך, מובן מעצמו, שפרידי היה פטור מכל מצוות המלחמה ומכל תנופת-יד גסה.  הוא היה מתהלך בינינו כסמל החיים שאבדו לנו פתאום, כסמל העיר, ששלחה אותנו, את השוגים באהבתה, מחיקה החם, מתשואות יפיה הריתּמיות והמיישנות בשנת שכרון, אל רעש המלחמה, לתוך חיקו של המות, כדי להגן עליה, לעמוד על משמרת-החיים שלה ולמות על מזבחה, הטמא והקדוש כאחד.  מריחה האובד של עיר זו היה זולף אל נפשנו כנורו של פרידי, שנשא חן בלתי-מצוי בעיני שר-האלף.  הוא היה שומר עליו כעל בת-עינו.  עמו ביחד היה דר אחורי המערכה, עמו היה אוכל ושותה ומתהלך יום ולילה.   ולאט-לאט היה שמו של פרידי שם מיוחד אפילו בפי החיילים הפשוטים; שם בעיר היו צריכים לחפש אחרי חובבי האמנות, שיבינו אותו, ופה היה האכר שבאכרים עוצר את נשימתו לנעימה המפשטת ביותר.  פרידי היה בא אל תוך החפירות, אל השורה הראשונה, והיה נותן לנו את תוך-תוכה של נשמתו המלאה, הגדושה חיים תינוקיים, תקוות אביבים וחידות העלומים.

ונשמה זו היתה – יהודית.  איך?  במה היתה ניכרת ליהודית? באיזה סימנים נסתמנה יהדות זו?  אי-אפשר לדעת ברור.  צא ולמד, חטט ונתח בשכל הגיוני: מפני-מה בכתה אצלו הסרנַאדה של אַמבּרוֹזיוֹ כקינה יהודית?  אלא שהרגשנו, כולנו הרגשנו, למן החייל-האיכר התמים, שרק פעם אחת בחייו עבר על יד בית-כנסת יהודי, ועד שר-האלף, המנצח במקהלה סימפונית שם בביתו, כולנו הרגשנו את הנשמה היהודית בצערה, בלטיפתה, במחאתה וכעסה, בתקותה, בעלבונה ובסליחתה הנוגה – בכל.

פרידי היה אצלנו למושג.  ומושג זה היה כעין מושג-נרדף לאיזה מושג אחר, שכל-אחד מאתנו היה מרגיש בו בתחתית-נשמתו, ורק אותו השטן הנלחם, המתגושש, המכה והמרצח של החייל העומד במערכה, היה מאפיל עליו תמיד ולא נתן לו, לאותו מושג מסתתר, אך תובע, לבצבץ כלפי-חוץ.

מושג זה היה – השלוֹם.

אינני יודע, כיצד היה הדבר, אבל בשעה שפרידי היה מנגן לנו, היינו כולנו לא מתגעגעים, לא עורגים אל השלום, אלא פשוט וממש היינו מרגישים בו, באותו השלום, שבו ובשבילו נולדנו, והוא צץ ומשגשג בדמנו, וכבר איננו מקווים לו, משום שכבר ישנוֹ, שכבר נתקיים, שכבר בא.  ופחות מכל היתה נחשבת אצלנו לפלא אותה עובדה, שחברי ד"ר מַיזינג – פרופיסור לפיסיקה שם בביתו – יצא עליה מדעתו מתוך שמחה.  – –  והיא: שבכל פעם, שפרידי היה בא ומנגן רגעים אחדים, תיכף היו משתתקות כל היריות מסביב, בין בתוך מערכתנו ובין בתוך מערכת האויב, אפילו אותן היריות, שהיו מצויות משני הצדדים בשעת-מנוחה; ועל כל הקו, בשטח ידוע, שמנגינתו היתה מגעת לשם, קמה פתאום דממה רכה, שלוה ומלאה חידות – כאילו באה פקודה בהסכם-גומלין משני הצדדים, שלא להפריע את הלבבות, שלכאורה אינם מרגישים שום שנאה זה לזה, להיפך.

בתחלה היה הדבר לפלא.  אחר-כך התחילו באים הפירושים על הפלא.  הפרופיסור ד"ר מַיזינג התאמץ לבאר את הדבר בשיטת גלי-הקול הידועה.  לפי שיטה זו: כל תנועות החיים, כל שנוי ביצירה, וגם תנועת הגרמים השמימיים, הסיבה הראשונה והמניעה שלהם היא: גלי הסימפוניה העליונה, שכל צורה וצורה שבעולם היא התגלמות הריתמוס שלה.  החל בפתותי-השלג, השונים בדיקנותם המידתית, וגומר בכוכבי-אור ושמשות-בראשית לאין מספר וחקר.  ולא נתקררה דעתו של ד"ר מיזינג, עד שהוכיח לנו באותו הנסיון הידוע, בגרגרי-חול המסוננים על-גבי דף של זכוכית, שכשמושכים בקשת של-כנור על חוּדו של הדף, הולכים גרגרי-החול ומצטרפים לאט-לאט לצורות כוכבים קטנים, הדומים בדיוק מפליא לאותם של השלג: הן-הן צורות-הריתמוס השונות, הנראות לעין.  גם אותה עובדה של הגשר המצרי שבפטרבורג, לא מצאו לה ביאור אחר.  אותו הגשר, פעם אחת עבר עליו גדוד-חיילים של קיסר פאול הראשון (המשוגע והדיקן בתפארתן של הלכות הקַסרוֹמיטַציָה עד-כדי צחוק), הגדוד עבר ב"מהלך-תפארת" ופתאום נבקע הגשר לשנים.  כל המומחים החליטו אז, והחלטתם נתקיימה עד היום, שגשר זה, המכיל מאה ושמונים אלף פעם יותר ממשקלו של חלק-הגדוד שעבר עליו, לא נהרס אלא על-ידי הריתמוס שבמקרה עבר דרך קוי-החתּוך של אטומי הגשר.  והאיך אתם יכולים בכלל לבאר באופן אחר – שאל ד"ר מַיזינג ברתיחה צודקת – את הריסת חומות-יריחו בקול שופרותיהם של שבעת כהני יהושע?  – ומה לעומת כל-אלה – להשתיק חיילים עייפים אחדים!?  – ואם כל-זה ביחד כגשם על אבנים הוא כם – שאל הפרופיסור לפיסיקה את האופיצירים הגבוהים – מדוע אתם זהירים כל-כך להוליך את גדודכם בלי ריתמוס, ב"הליכה מקולקלת", בשעה שאתם עוברים על הגשרים?!  – ובשמחתו הגדולה להיוכח ולהוכיח סוף-כל-סוף פעם אחת בעין את אמיתותיו הקדושות הללו, שכל חייו היו נתונים ותלויים בהן – יצא ד"ר מַייזינג מדעתו.

היו בינינו גם אחרים, שביארו את הדבר באופן לעגני.  האחד, למשל, ביארוֹ פשוט בזה, שעל שתי המערכות יש הרבה יהודים, המשפיעים באינטליגנציות שלהם על חבריהם וכיון ששומעים "מנגינה יהודית", מיד הם משתיקים את היורים.  וכדומה לזה.  אם כך ואם כך, דבר אחד היה ברור לנו, שניגונו של פרידי פרש עלינו איזה צעיף כחול של חלומות, של מנוחה ואהבה ממוגגת כל-כך, עד שכל הדסציפלינה שלנו החזקה, המשמשת נפש-חיה לכל הנצחונות, סכנה היתה צפויה לה.  הלבבות נתרככו, השרירים נעשו רועדים ועדינים, והשפתים, הרגילות לקללה, לגדוף ולנשיכה, התחילו מתגעגעות לחבוק, לאהבה – – –

שלום, שלום, שלום!  – זאת היתה השירה היחידה, הנעימה, הכללית, שהיתה נובעת מתחת אצבעותיו של פרידי הצעיר.  – שלום-עולם –.

– אם יבוא השלום בקרוב – חייך פעם אחת שר-האלף שלנו הלוּם שירתו של פרידי – אז מבטחני בו, שכנורו של פרידי הביא אותו על כרחו – על כרחה של הדיפלומטיה הטיפשית – –

אלא שבתוך שלום זה היתה מורגשת מלחמה אחרת: מלחמת שני עולמות טמירים, רחוקים ועתיקים.  מובן, רק אחדים היינו, שהרגשנו בה במלחמה החבויה ועזה זו.  ובין היחידים הללו היה גם הוא: פרידי.

ומלחמה זו היתה הולכת וקרבה אל סופה.

אני שהייתי מתבונן אל מלחמה זו מכבר, בשבילי היה כנורו של פרידי הולך ונעשה לאימה, למפלצת, לחרדה חשאית.  פחד בלתי מצוי היה תוקף אותי בשעה שהקשבתי לו.  תמיד הייתי מחכה לדבר-מה – ובימים האחרונים הייתי נחבא ונמלט ממנו ומכנורו.  אלא שהגזירה השיגה אותנו.

הדבר היה לפנות-ערב.  השמש השוקעת שפכה עלינו את כל הזוהר האביבי שלה, העלול להוציא את חיילי שדה-המות והיסורים מדעתם.  זה כששה ימים שעמדנו בתוך הבור מבלי להתכונן לקרב.  בשעת-בין-הפרקים שכזו היו נשמעות ממעל-לנו רק אותן היריות המצויות, שאינן באות אלא לצאת ידי חובת-מלחמה, משום שמנוחה שלמה הלא אסורה מכל-מקום.  אלא שגם מפני יריות הללו אי-אפשר להוציא את הראש מן הבור.  המערכות קרובות זו לזו, עד שלא רק הראש הנראה לעין-האויב מוטל בסכנה, אלא אפילו כף-היד.  הוצאת הראש היא מוות בטוח, והוצאת הכף גם-כן מיתה בטוחה בידי – בית-הדין של המלחמה.  כל המוציא את ידו, סימן שרוצה הוא להסתכן ו"לפגוע בעצמו, בכדי להיפטר מן המלחמה" – והרי הוא מתחייב בנפשו.

ופעם אחת בא אלי פרידי ולחש לי בבת-צחוק, שרוצה הוא להיות פצוע קצת.  ראשית כדי לשוב לביתו לשבועות אחדים; ושנית, יש בזה מעין גבורה והוד-שבגבורה כביכול: להיות לאופיציר פצוע.  – – אני התריתי בו: דבר זה יש בו משום סכנת-מות: מיתת בית-דין.  פרידי צחק ואמר כמתביש:

– חי-נפשי, היצר הרע שבי מפתה אותי לדבר.  אני אינני רוצה בכך, הלא חי אני פה כיוצא מן הכלל, ביחד עם שר-האלף, הנוטה אלי את חסדו.  אלא שבכל פעם שאני נכנס אל תוך הבור, כאילו איזה שטן אוחז בידי ותוחב אותה כלפי-מעלה.

דמי קפא בקרבי.  שתקתי.  ופתאום עבר עלי איזה רוח: קמתי ומיהרתי אל הטליפון; רציתי לגלות את הדבר לשר-האלף  ידעתי, שאוהב הוא אותו, ולכתחילה בודאי שיסלח לו את טיפשותו זו המכוערת ויעכב בעדו.  – הטליפון היה תפוש.  אחר-כך התחרטתי: זוהי מלשינות, חשד בכשרים.  הלא סוף-סוף לא עשה עוד שום דבר ובודאי לא יעשה גם להבא.

ולפנות-ערב נהיה הדבר.  היריות הבודדות כאילו התחילו באות תכופות, באנרגיה כפולה.  פרידי בא, לקח את הכנור והתחיל מנגן לנו באפלולית שבין-השמשות, הנעימה והמצערת.  אני ישבתי על הספה שלפני פתח מערתי, רחוק ממנו פסיעות אחדות, ואטמתי את אזני, שלא להקשיב לו.  אלא שלא עלתה בידי.  מי שלא שמע מנגינת כנורו של אמן, היוצאת מבור-מתים זה לפנות-ערב, מי שלא הקשיב לקול-זמר בכלל, הנמלט מתוך נפשו של חייל, החי והסובל תחת כנפיו של אותו מלאך-פלאי, הנקרא בשם מוות – לעולם לא יבין ולא ישער לעצמו את סודם של שבעת הקולות, המזדווגים עם שבעת הצבעים להרמוניית-מסתורין מלאה פלאים ותנובה מבורכה ונצחית.  ופרידי היה מנגן מתוך אלפי-אלפים לבבות בבת-אחת.  בתחלה גם לא הבחנתי היטב, איזו מנגינה הוא מנגן.  אחת היא.  אחר-כך הכרתי אותה: ה"שיר בלי-מלים" למנדלסון היה זה.  הכנור התחיל בולע לתוך עצמו את היריות, המעופפות על ראשינו בקוים מנסרים את האויר ואת הנפש, קלט אותן והעלן להרמוניה נעימה, משונה, ארורה ונפלאה.  אחר-כך כאילו בלע אותן לגמרי: לאט-לאט נשתתקו קולות המוות ועל כנפיו של הערב הרך, החמים והשוקט, בא ופרש את רדידו הכחול-האדום והמרפא – השלום.

ופתאום – קול צורם את האוזן, כקול צפור שנמלקה: הנימה נקרעה.

החלום נפסק באמצע.  דממה.  דממה בלי נשימה, בלי תנועה.  ואחריה, כעבור חצי רגע – צריחה חשאית, אבל קורעת את הלב, את העצבים: – קולו של פרידי היה.  וכעבור עוד רגע עברה השמועה: פרידי נפצע:

– היכן נפצע?

– בידו.

מהרתי אל פרידי, הרימותיו מן הקרקע ולבי עמד בי מדפוק: הכדור נקב את צומת-הגידים של ידו השמאלית.

שר-האלף הסתובב כמשוגע.  הוא הבין תיכף.  חרפה שכזו – פרידי שלו חָבַל בעצמו – חרפה ובושה! – כל החיילים הסתכלו זה בזה: נורא.  מה יהיה?  – מיתת בית-דין?!

לבית-דין לא הזמינו את פרידי.  שר-האלף השתדל לטשטש את כל הענין ועלתה בידו להציל את פרידי.

ולמחרת עברה שמועה אחרת בתוך הבור.  שמועה מבהילה יותר מן הראשונה: הרופא מצא את הכדור, שנקב את ידו של פרידי, לחָלוּד קצת.  ולפיכך מן-הנמנע לרפא את הפצע באופן רגיל.  הכף הורעלה.  יש רק דרך אחת: לחתוך את הכף ולהציל את חיי הנפצע.  והדבר אינו סובל דחיה.

שמועה זו עברה כסער צורב, המחניק את בית-הנשימה: ידו של פרידי צריכה להיחתך – כסמרטוט – ידו של פרידי –

הגזירה העולמית הטתה אלינו חסד במהומה זו: באותו יום הסתער עלינו האויב, וכך שכחנו את כל הענין הנורא.

 

ג

ולא שמעתי על-דבר פרידי, עד שנפצעתי גם אני.  וכשהביאו אותי לבית-החולים של הרגימנט שלנו, הייתי במצב נדהם במקצת.  הפצע שלי היה קשה ומסוכן.  אף-על-פי-כן לא שכחתי את פרידי.  שאלתי את הרופא, אפשר יודע הוא, היכן הוא:

– פרידי הוא בבית-המשוגעים – ענה הרופא – וכמדומני, ששלשום מת.

מה שהיה אתי אחרי רגע – אינני זוכר, משום שהפצע שלי התחיל עובר בי מן הגוף אל המוח.

וכעבור ימים אחדים ספרה לי האחות-הרחמניה על-דבר פרידי כך:

– כל הענין הזה משונה הוא – אמרה, – משונה כל-כך, עד שנעשה לשיחה בעתונים.  הדבר היה כך: בשעה שחתכו את ידו של פרידי, היה החולה מבקש מאת הפרופיסור, שיתנו לו את הכף המקוטעה.  הרופא שהכיר אותו מכבר, מילא את בקשתו זו, כמובן, בתור יוצא מן הכלל – יד שכזו!  – כולנו בכינו.  הפרופיסור חנט את הכף, כנהוג במקרה שכזה, שתתקיים לזמן ידוע.  ואחר-כך נתנו אותה בקופסה של זכוכית יפה, מצופה כסף, ומסרו אותה לו.  הקופסה היתה מונחת על שולחנת-הלילה שאצל מטתו.  ונפלא הדבר: הנער היה שוכב במנוחת-שקט, בלי להתאונן, בלי להתייאש, כמי שמקבל את יסוריו ואת חורבן-חייו באהבה.  אחר-כך באה השמועה, שהאקדמיה למוסיקה רצתה לקחת לעצמה את הכף בשביל המוזיאון שלה, אלא שפרידי היה מסרב לתת אותה.  "איני נותן אותה לשום אקדמיה שבעולם!" היה אומר.  מובן, שלא הפצירו בו.  וכך היה הנער האומלל שוכב בדממה בלי התרעמות, והיה מקבל את החבישות במנוחה.  אלא שפעם אחת התחיל מתאונן באזני ובאזני הרופא, שחש הוא בראשו.  ופתאום ביקש, שיסירו את הקופסה משולחנו.  הוא אינו רוצה בה – אמר באנחה ובכאב נסתר; אך כשרצינו למלא את בקשתו – התחרט.  לא, הוא אינו נותן את הכף שלו לאחרים!  ופעם בלילה הקיץ משנתו והתחיל צועק.  מהרתי אליו תיכף ומצאתי אותו במצב פרוע ומבולבל.  על שאלתי ענה לי, שהוא מתיירא לגלות לי את הסוד.

– איזה סוד? – שאלתי אותו בתמיהה ובצחוק.  הוא התחיל בוכה.

– אחותי, – אמר מתוך דמעות, – אחותי היקרה, – יד זו רוצה לחנוק אותי – לחנוק –

– מה פירוש: לחנוק??

–כך, אחותי היקרה, היא – חונקת אותי – פה – בצוארי – חונקת – היא חיה עדין – –

– שטיא אתה, פרידי יקירי, הירגע-נא טפשאי.  יד יקרה וקדושה שכזו אינה חונקת.  הירגע-נא, אתה עייף קצת.

– לא אחותי היקרה, היא רוצה לחנוק אותי, להמית אותי – בחמש אצבעות שלה.  – בכל פעם, שאני נרדם, היא זזה ממקומה, יוצאת מן הקופסה, זוחלת אלי, מטפסת כעכביש על-גבי המיכסה – אחר-כך אוחזת בגרוני ומחנקת אותי – מחנקת בכוח – –

– פרידי יקירי, אתה עייף, אתה מתעצב יותר מדי, הירגע-נא אפרוחי היקר, זהו חלום טיפשי ולא יותר.

הוא לא שמע את דברי.

– אחותי הרחמניה, בבקשה, אל-נא תלכי מזה, אל-נא תעזבי אותי – אל-נא תלכי – שבי כאן – –

– כן, כן, פרידי יקירי, אני יושבת כאן אצלך, תמיד.  אלא, שאם-כן, מוטב שניתן אותה לאקדמיה.  כן יקירי, ניתן אותה –

הנער התרומם על מטתו, וכאילו רוצה להציל את הקופסה, שלא יגזלו אותה, הגן עליה בידו אחת –

– לא, חלילה!  – אמר בקול צרוד, אבל כמעט מאַיים – חלילה!  היד היא שלי!  – שום איש אל יעז לנגוע בה!  – אלא – שהיא חונקת אותי – הוסיף בעצב עמוק ומר, כשידו רפתה וצנחה מן הקופסה.  ושוב התחיל מתחנן אלי: – אחות רחמניה, אל-נא תעזבי אותי – אל-נא תלכי מזה – –

נפל פרקדן והתחיל בוכה בכיה משונה, שלא שמעתי כמוה גם-אני בכל ימי עבודתי פה בבית-החולים.  אחר-כך עצם את עיניו המלאות דמעות ובקול לוחש התחיל ממלמל, כמו לעצמו:

– אני יודע – אני יודע – היא תחנוק אותי – היא לא תשקוט, עד שתחנוק אותי – היא תתנקם בי – היד היהודית – – אחותי היקרה – דברי-נא אליה, פּייסי-נא אותה – בבקשה – אני איני אשם בדבר – חי-נפשי, אינני אשם!  – –

לא הבנתי את דבריו.  נשקתי לו.  והוא נרדם.  עייף היה, כמו אחרי מלחמה כבדה.

ולפנות-בוקר שוב העירה אותי צעקתו של פרידי.  עכשו כבר צעק בכל כוחו החלש:

– הצילו!  אויה!  רחמים! הצילו אותי!  – צעק כמשוגע, כשעיניו הפתוחות לרווחה תקועות בקופסה שלפניו.  – היד הארורה חונקת אותי – – ברגע זה נמלטה למקומה!  – הביטו – פה – על צווארי, הביטו הנה – כאן, חמש אצבעותיה – והביטו עליה – איך האצבעות שלה כפופות, עקומות – העכביש!  – –

הבטנו בכף שבקופסה ולבנו פג בנו: האצבעות היו כפופות, עקומות.  הקופסה היתה פתוחה למחצה.  בודאי הוא בעצמו פתח אותה.  אלא שהרופאים השתוממו: זהו דבר בלתי-מצוי, שאבר חנוט ומיובש ישנה את צורתו החיצונה.  ורק הפרופיסור הזקן נענע בראשו ואמר כמו לעצמו, כמי שמגלה טפח ומכסה טפחים:

– כן, זהו דבר בלתי-מצוי, באנאטומיה.  כן-כן, אנאטומיה – אמר במין יאוש ולעג, – אנאטומיה – אפשר, יש לו פה איזה מודע או קרוב?  – שאל לבסוף.

לאחר שעות ביקרה אותו אמו האומללה.  אני לא דברתי אִתה, אי-אפשר היה לדבר אתה.  המיסכנה.  הפרופיסור נכנס עמה בשיחה, בינם לבין עצמם, בחשאי – – אחר-כך ראיתי את הפרופיסור מנענע בראשו, כמי שמבין את הכל, ואומר בלעג:

– אנאטומיה – –

ובו-ביום העבירו את הער אל בית חולי-הרוח.  לאלא שגם את הכף המקוטעה היו אנוסים לתת עמו.  בלי זה אי-אפשר היה לכפותו או להרגיע את רוחו הסוער.  נורא היה הנער הרך הזה וכוחו היה כוח-ענקים ממש.

ולאחר ימים אחדים באה השמועה, שפרידי מת.  מספרים, ששוב היה חוזר על דבריו, שהיד חונקת אותו.  ומוזר הדבר: בשעה שמצאו אותו מת, מצאו את הקופסה שבורה ופסת-היד עומדת, ממש בחמש אצבעותיה על חזהו.  אחרי בדיקה מצאו, שמיתתו באה על-ידי חניקה; על צוארו היו סינים כחולים של חמש אצבעות.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה