_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שָׁלשׁ טִפּוֹת דָּם

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

א: סיפורה של האם

_ _ _ אותי ענש אלהים! - - ממני נפרע בעד כל חטאי העולם כולו! – עלי גזר גזירה מרה מאוררת!

קודם כל לקח ממני את בתי. שושנה, חבצלת, ניצן מאיר עינים. – ימים אחדים לפני החופה. היא נעלמה פתאום. אמרו לי, שברחה עם קצין – ירקתי בפני המלעיזים! חשבתי, מתוך קנאה מרננים אחריה ואחרי.

לימים הביאו אותה. חבריו שלו, הקצינים הביאו אותה. –

אם יש לך דמעות, יקירי – בכה! לי אין.

הביאו אותה, הניחוה על הרצפה מתה למחצה ואמרו כמציגים את עצמם, בהשתחוויית-נימוסין:

– נאז'אצ'וני! – חתנים! – אמרו והלכו להם.

ואני לא יצאתי מדעתי. לא רדפתי אחריהם ולא זעקתי בזעקה. –

וקברתי אותה. אותה קברתי , ולא את עצמי.

ויום-יום ישבתי על קברה: אולי תצמח ותפרח.

לך, יקירי, וראה שם: קוצים וברקנים גדלים שם. חרולים. –

אחר כך הופיעה היא, השקצה. הוא הביא אותה.

בני היחידי, האחרון, התחנן לפני: אמא! היא תתגייר. אליזה תהיה יהודיה. תראי אמא, יהודיה טובה וכשרה. תדליק נרות-שבת, כמוך אמא.

והיא שתקה. נגשתי אליה ולטפתי אותה: בתי תהיי.

והיא שתקה. אחר כך לא ראיתי אותם, את שניהם, את בני ואת הכלה שלו לא ראיתי אותם ימים אחדים. ההתעללות בנו הלכה והשתקעה יותר ויותר, רציחות, תליות, שריפות. ובני לא הופיע. מעולם לא עשה דבר כזה. תמיד היה לצדי בשעת סכנה. –

אמרתי: חייל. אין לו פנאי. מלחמה.

אך נזכרתי: עם מי הוא נלחם יחד? עם אותם הקצינים? עם ה"חתנים"?

ופתאום הופיע. במדים. עם רובה.

הופיע – ולא אמר כלום. אילם היה. לחנם דברת אליו, שאלתי: מה? איך?

הוא צנח על הספה, נשך את אגרופיו ושתק.

נגשתי אליו, שמתי את ידי על ראשו – אך הוא נבהל כנשוך נחש, הביט בי בעינים אדומות-ירוקות ולחש לחישת שרף: אל תגעי בי אמא! אני טמא! רוצח! –

אמרתי לו: מלחמה, בני. כולם רוצחים. במלחמה אין רוצח, בני. אין אתה יוצא מן הכלל.

הוא שוב שתק.

ולבסוף פרץ בזעקה איומה: יהודים רצחתי! יהודים! לא מלחמה! רצח! –

ותוך כדי צעקה לקח את הרובה, העמידו על הרצפה, התכופף עליו וחורו על לבו. לחץ, וירה בעצמו.

וצנח.

ומה אתה חוש, יקירי, הוא מת? לא. –

אם  ימות תיכף, הרי איך יתעלל בי הגורל? הלא מוכרחת אני למוץ את כל הכוס, עד תומה. –

הוא שכב פצוע ואני טפלתי בו. וכבר אז החלטתי: אם הוא ימות - אלך אתו גם אני.

אך בינתים פקח את עיניו ופח את פיו. וסיפר לי.

אליזה לא האמינה באהבתו. כך אמרה. משום שרוצה הוא שהיא תתגייר. זאת אינה אהבה אמתית. שהיא תתגייר בגללו – והוא? הוא לא כלום?! גם הוא צריך להביא קרבן. אין אהבה בלי קרבן. ואם היא משליכה בגללו את עמה שלה יחד עם דתה – הרי גם הוא צריך לעשות דבר-מה. – וכך התגרתה בו כל הזמן. ולא רצתה לנשק לו. עד שהשתגע והסכים: מה לעשות בגללה? – מה? – להרוג יהודים אחדים. – לא הרבה.

פה פרץ בבכיה חלשה, גוססת, ואמר:

– אמא! אני הסכמתי. ושאלתי: כמה? אמרה היא: שבעה. זה מספר קדוש אצל היהודים. כך אמרה. ונשקה לי. ואני עשיתי. –

אמרתי לו: אלהים יסלח לך, בני, אתה אינך אשם. אלהים לקח ממך את שכלך, את בינתך, בני. הוא יסלח.

– אל יסלח לי! – גנח מתוך גסיסה – אל יסלח לי. לא צריך. אם הוא רצה בכך, אל יסלח לי! – רצחתי אחד אחרי השני. ארבעה. חמשה. ששה. ותמיד שאלתי: את מי את רוצה? והיא הראתה לי, או אמרה לי: את זה - - את זה. - - ואחרי השישי שאלתי: ובכן, אליזה, עוד אחד. את מי? ועל זה הביטה בי, חייכה אוי, אמא, איך היא חייכה! חייכה בפניה ובעיניה. אחר כן נגשה אלי, לקחה את פני בין שתי כפיה, הביטה אל תוך עיני, בעיניה, ובשיניה הלבנות המחייכות, הגישה את פניה אל פני ואמרה: וכעת, אברמצ'ה שלי, כעת תהרוג את היהודי המגועל ביותר בעולם. זה שלכלך את פני בנשיקתו - - תתנקם בו אברמצ'ה - - כן?

שאלתי אותה, מי הוא, מי נשק אותה?

היא צחקה צחוק קליל ואמרה: היהודי המסריח: אברמצ'ה! אתה! אתה! – ופרצה בצחוק פרוע וברחה.

כך סיפר לי – ומת.

 

ב: יהודי-התהלים

מתהלך הוא בחוצות פאריס וממלמל כל הזמן בצחוק-שטנים:

– נקמה בו! נקמה! כך נאה לו! אני אמרתי: לא! בביתי איש לא יאמר עוד תהלים! בביתי – לא. כל ימי חיי בליתי באמירת תהלים, כל ימי חיי. קמתי בחצות הלילה והתחלתי בתהלים. ועד הבוקר. עד הנץ השחר. בבוקר התפללתי ואחרי התפלה – תהלים. ומזמורים אחדים אחרי ארוחת הבוקר. ובחנות – מה עושה יהודי כשאין קונים? אומר תהלים. וכשהלקוחות מבלבלים יותר מדי את המוח, מה עושה יהודי? אומר תהלים! (צחוק) אומר תהלים ואינו עונה להם עד שהולכים מאליהם. ובערב אחרי סגירת החנות ודאי שאפשר לומר תהלים. – ובלילה, כשיהודי הולך לישון, קורא קריאת שמע ונרדם בפסוקי תהלים. כך. תהלים. בתהלים חי היהודי עם אלהיו, בתהלים רואה הוא את גדולתו ואת חכמתו של אלהים, בתהלים רואה הוא את כוחו וגבורתו; מבקש ממנו ישועה בתהלים ובתהלים באה לו הישועה. כל הישועות והנחמות באות מתוך פסוקי התהלים.

כן? ישועות ונחמות? כך אתם חושבים? מובן, כך חשבתי גם אני. ישועות ונחמות? (צחוק פרוע). ישועות ונחמות! להם! אך לא לנו! ישועות לפורעים ונחמות לרוצחים, אך לא לנו! שורפים את ארון הקודש בישועות ומבתרים את הילדים בנחמות! (צחוק) מה אתם מביטים בי כל כך? שאני משוגע? (צחוק) נכון, א לא בדיוק ככה. אני הייתי משוגע, הייתי – אך לאט-לאט נתפכחתי ונשתפיתי! (צועק) רמו אותי! זאת היתה מרמה! אני אמרתי תהלים – והם עשו את שלהם. אני בטחתי בתהלים – והם שחטו את בנותי המחוללות, הנטמאות, לעיני! אני דברתי אליו בפסוקי תהלים, והתחננתי לפניו במזמורי תהלים, צעקתי אליו בתמניא-אפי – והוא נתן להם לעשות בנו כחפצם. אני זעקתי: אשרי תמימי דרך – והוא אמר: אשרי המענים בתולות והמלכלכים ספרי תורה, - כשראיתי זא, התחיל הדבר להיות חשוד בעיני אה! דבר מה פה איננו בסדר! – וחדלתי רגע לומר תהלים. נשתתקתי קצת. וחכיתי. נראה, מה יהיה בלי תהלים. – אשתי הפצירה בי: דוד, מה לך? כעת?! כעת אתה מפסיק?! השתגעת?! – הסי! – לחשתי בצעקה – הסי! שששש! שקט! רוצה אני לראות - - - לנסות - - - עבר יום בלי תהלים! יום שלם! – ובאותו יום הכריחו את הרב דמתא לחלל את ספר התורה. – נראה הלאה! – אמרתי. ובליתי גם את הלילה בלי תהלים. זה היה איום. כל הלילה! – ובאותו הלילה תלו מחרוזת של תינוקות על שער בית-הכנסת. – אם ככה – אמרתי – אם ככה - - הרי - - אחת היא. לגמרי אחת היא, אם אני אומר תהלים, או לא! אין שום הבדל, מה? – אם כן, הרי - - הכל אינו אלא טעות, שטות. שטות, מה? – שטות? – וחכיתי עוד שבעה ימים. שבעה ימים רצופים לא אמרתי אף מלה אחת תהלים! אינכם מאמינים? אני נשבע לכם בשם ומלכות! שבעה ימים רצופים בלי אות אחת של תהלים! – ובאותו השבוע לא נשאר זכר לא מבית-הכנסת, לא מבית-המדרש, לא מבית היתומים, לא מבית הרב. באותו השבוע שיברו את כל המצבות בבית-העלמין. באותו השבוע הטביעו את כל הנשים במיקוה. באותו השבוע נגמר הכל, הכל. ועל זה החלטתי, שאין עוד ספר-תהלים. אין. הפקר! אין דין ואין דיין. רציתי לשרוף גם את הסידור שלי עם התהלים, אך אשתי הטיפשה חטפה אותו מידי. חטפה ואמרה: משוגע! אם רוצה אתה לשרוף את התהלים – הרי אליך לשרוף גם את ראשך הזוכר את התהלים בעל-פה! – מה? את ראשי? זה נכון. ובכן טוב. אני אשרוף גם את ראשי אם לא אצליח לשכוח את התהלים. אך קודם אתאמץ לשכוח. והתאמצתי. כל הזמן התאמצתי. יומם ולילה התאמצתי לשכוח. – ורק כעת ראיתי, שהוא אינו רוצה שאשכח. אני התאמצתי – והוא הזכיר לי כל הזמן את הכל. כל מלה, כל פסוק, כל אות זכרתי. להכעיס. – אמרה לי אשתי הטיפשה: אהה! הנה! אינך יכול לשכוח! – אי אפשר לשכוח! – מטורף! – מה עשתה אשתי הטיפּשה לא די שלא נתנה לי לשרוף ולא די שלא יכולתי לשכוח – הכניסה לי פתאום שלשה ילדים יתומים - - - הושיבה אותם אל השולחן ופתחה לפניהם את ספר התהלים - - - כשראיתי זאת, חשכו עיני. היא תבלבל לי את כל הענין! אני עוצר ברוחי זה כמעט חודש ימים שלא להוציא מפי בביתי מלה אחת תהלים, והיא - - - היא הביטה בי בנצחון ואמרה: תתפקע! תינוקות של בית רבן אומרים תהלים בביתי, זה עולה על כל אמירת התהלים שלך! – עמדתי בפינה נדהם - - מה לעשות? – התינוקות ישבו, קרועים ובלויים וכחולי-פנים ואדומי עינים ישבו על יד השולחן. אשתי פורשת לפניהם את סידור התפלה, הם פורצים בבכיה. אשתי אומרת להם: ובכן, ילדים, תאמרו קצת תהלים, אחר כך אתן לכם לחם ומרק - - ובכן, דפדו נא ומצאו את התהלים שבסידור - - -

ומה אתם חושבים, מה קרה? (צחוק פרוע) הילדים יושבים ומביטים בה – אחר כך אומרים, שלשתם בבת-אחת: "אין אנו יכולים לדפדף" - - ושלשתם מרימים את ידיהם – והנה אין להם אצבעות. מישהו קצץ להם את האצבעות. – אין אצבעות! (צחוק) אשתי מביטה בידים שלהם, פוקחת עיניה לרווחה – אין אצבעות! אין! אי אפשר לדפדף ולמצוא את התהלים! (צחוק פרוע) נקמה בו! נקמה! כך נאה לו! אם אני החלטתי, שבביתי איש לא יאמר עוד תהלים, הרי איש לא אומר תהלים! לא בביתי ולא בבית הרב, ולא בבית-הכנסת ולא בבית-המדרש ולא בבית-היתומים ולא בבית-העלמין! חסל סדר תהלים! – אתם שומעים! – שומעים? – זהו שיר-השכורים על החרבות! – (הוא מזמר ניגון-שכורים) זהו השיר שלהם! – זהו התהלים שלהם! זה נחוץ לו! את זה הוא אוהב! (מזמר כשכור).

וכך מתהלך הוא בחוצות פאריס ומזמר לו שירי פורעים שכורים פולניים ואין מפריע לו.

 

ג: הנצחון

– למה הביאו אותי הנה – אינני יודעת. אשה זקנה כבת שמונים ושמונה, מביאים אותה לארץ ישראל! למי אני נחוצה פה? אתם אומרים: לי לעצמי? שארץ ישראל נחוצה לי? לא, יקירי, לאשה זקנה כמוני רק דבר אחד נחוץ: המות. אני ברוך השם קבלתי את שלי בעולם הזה, תהילה לאל. אני קבלתי את שכרי בעולם הזה, ואפילו גם את המגיע לי בעולם הבא. וגם יותר מזה. אינני יודעת אפילו, במה זכיתי לכך! אמנם ראיתי הרבה צרות ויסורים ותלאות. אולי יותר מדי; אך מה זה לעומת הטוב שקבלתי! איזה טוב – שואלים אתם? אני זכיתי למה שלא זכו לו הרבה גדולים וקדושים וטהורים בעולם. אני זכיתי לראות בנצחון! –

נצחון הקדושה על הטומאה. נצחון האור על החושך. נצחון היהודי על הרוצח!

ואיזה נצחון! ומי המנצח! יהודי קטן, צנום כגרוגרת דרבי צדוק, יבש כאתרוג בחורף, גופו כגוף ילד רזה ועיניו טרוטות – הוא היה המנצח, גבור הגבורים. ממש שמשון הגבור! יותר מזה! –

יודעים אתם – עשו פרעות בעיר. הרסו והחריבו את הכל, השמידו את כל הבא לידיהם. עד שנתרוקנה העיר ולא נשאר בה איש, חוץ ממני. נשארתי ככה, יחידה, וחכיתי שגם עלי תעבור הכוס.

ופתאום רואה אני דרך החלון, והנה – השמש שלנו. שמש בית המדרש הצנום. "רב גצילי הילד" – כך קראו לו על שום קטנותו וכחישותו. הוא מוהל בידי הרוצחים המתעללים בו. הם מתעללים בו. מענים אותו – והוא שותק. גם בצבת של ברזל לא יוציאו ממנו הגה. שומעת אני, הם מדברים אליו – משדלים אותו שימיר את דתו. מגישים לו את הצלב אל פיו. אך הוא עוצם עיניו – ושותק. אתם שותקים פה כעת? – כך הוא שתק! ועל זה מהדקים חבל אל אחד מענפי העץ ואומרים לו: או שתציית לנו, או שנתלה אותך! – ועל זה ניגש הוא עצמו בכוחותיו האחרונים של העץ, וככה, בשתיקה, שם בידיו את עניבת החבל על צוארו ואומר להם:

– נו! משכו! – כך הוא אומר ומחייך. מחייך.

חיוך זה הרגיז אותם עוד יותר. אחד מהם ניגש אל העץ ומתחיל מושך בחבל - -

ועל זה אומר פתאום רב גצילי הילד:

– חכו!

– הם מרשלים את החבל – והוא, רב גצילי הילד, מרים את שתי ידיו הרזות, מקמץ אותם "לאצבע משולשת" ואומר, כהשוא מראה על כל אחד מהם:

הא לך! והא לך! ולך! ולך! ולכל משפחתכם! יִכעת – תלו!

הם עמדו רגע נדהמים. אחד מהם ניגש אליו בחירוק שינים, אך השני כבר התחיל מושך את החבל, מושך ומושך – אני עוצמת את עיני – והנה אני שומעת כעין דפיקת נפילה; החבל ניתק ורב גצילי הילד נפל מן התליה. –

כולם עמדו ברגע זה אובדי עצות. הלא גם הם יודעים, שאם ניתק החבל, הרי אין תולים את האדם. – אך הם השתמשו בנס זה ושוב התחילו משדלים אותו לעשות את רצונם. – משתדלים ומדברים ומבקשים – והוא שותק. שותק ומחייך.

ופתאום שואל הוא:

– מה אתם אומרים? מה עלי לעשות?

– רק לנשק, פעם אחת, לא יותר.

אם ככה – אומר רב גצילי הילד – אם לנשק, הרי לכם: לך! ולך! ולך! ולך! ושוב הראה להם את שתי אגרופיו המקומצים ל"אצבע משושת" – ובצחוק, בצחוקו של ילד קטן, חלש רזה. –

הם התנפלו עליו וקרעוהו כדג. –

את זה זכיתי לראות, יקירי, בשנת השמונים ושמונה לחיי.

זה היה ארץ-ישראל שלי. הנצחון!

ומי יתן ולא היה גם עולם הבא שלי!

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה