_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַנָּה'לֶה

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

השעה היתה חצי שתים-עשרה בלילה.

על המשמר עמדנו, אני ושני אנשים שלי, בתור שומרים "מאזינים".

בתפקיד זה כל שער שבראש יהיה לאוזן קשבת.  הערפל הולך וקופא ממש על פנינו.  לראות אי-אפשר היה אפילו את חברי העומד אצלי ומתחכך בי.  אלא שלחנם: אדרבה. ערפל שכזה, מסייע לשמוע כל זיזה וכל רשרוש, הקל והעדין ביותר.  כך דרכו של ערפל: את העינים הוא מסמא, אלא שבמידה זו מחדד הוא את האוזן. הוא מביא ומוסר את הקול באופן מצוין.

וזה כחמשה רגעים, שאיזה קול מגרה את אזני כולנו, איזו בכיה חרישית המתאמצת להסתתר ומבליגה על עצמה.  והבוכה הוא דוקא לא רחוק מאתנו.  פה – לא יותר מפסיעות אחדות.  שתי המערכות הצהובות זו לזו ביניהן כמאתים וחמישים פסיעה בערך, ובין שתיהן, כמעט באמצע, כלפי ימין, משתרע בית-העלמין היהודי: משם בא הקול.

– פרַייטר גאַלי!  – אמרתי לאחד מאנשי – לך אל האדון האוברליטננט ובקש מאתו רשות ללכת אחרי הקול.

פרייטר גאַלי – מאַדיאָרי בעל לב-לביא ונאמן ככלב – בא בחזרה ומודיע:

– האדון האוברליטננט אומר: לכו, אם יש לכם חשק לדבר.

העמדתי איש אחד על המשמר ולקחתי לי עוד איש אחד והלכנו כלפי מערכת האויב, אחרי הקול.  הערפל היה עבה, דחוס, עד כדי גשם קל.  אחוזי-יד הלכנו, שלא נאַבּד זה את זה באפלה מטפּשת זו.

זה כשלושה ימים, שמנוחה שוררת בין המערכות.  אף יריה מצויה אחת אינה נשמעת.  דממה שכזו חשודה היא במקצת.  רגילה היא תמיד להביא איזו הפתעה.  דממה שלפני הרעש היא.  וברגע זה היתה דממה זו כפולה.  כאילו אורבים לנו מסביב.  והקול החודר לעומתנו, קול אשה הוא.

קול אשה?  בין שתי המערכות?  מקום שרגל צפור אינה מעיזה לדלג בו?  ועכשיו?  בחצות הלילה?! 

ובבית העלמין? 

אחת היא.  אדרבה.  במידה שהענין משונה – חשוב הוא בשבילנו.  אלא שהדממה ירדה לתוך שס"ה גידינו ממש. 

– אפשר נלך חזרה?  – שאלתי את חברי?

ופרייטר גאלי:

– לא, בשום אופן.  ראשית: חרפה.  ושנית: בשעה שאפשר לצוד אשה?  אשה אחת עולה על ראשי כל מלכויות האויב! 

והולכים אנחנו הלאה, בחשאי, על ראשי אצבעות.  ובכל רגע נכונים אנחנו להשתטח על הקרקע, משום שבכל רגע יכול האויב להאיר אותנו בראקיטת-אור ואז אבדנו.

והקול הולך ובוכה, מתאפק לרגעים.

– אפשר שנזכה כאן לדו-קרב יפה – לוחש לי פרייטר גאלי – דו-קרב כדין, בגלל המין היפה –

דממה.  הקול נפסק לגמרי.  אח"כ שוב בכיה חרישית, עמוקה ומלאה צער.  כאילו איזו אם שכולה מעוררת שם קינה בחצות הלילה על בניה שאבדו לה בדמי ימיהם.

מוזר: בשעה שאתה קרב בלילה אל בית-עלמין יהודי, נעשה אתה לפחדן.  – אלפי מיתות צפויות לך ממערכת האויב, אלפי קני-רובה פוערים עליך את לועם ממרחק פסיעות אחדות, והקול הזה, הבא מתוך בית-העלמין היהודי, משתקשק בשיניך.

כבר קרובים אנו לגמרי אל אותו הפלוני אלמוני, או פלונית אלמונית הבוכה.  – כבר מבחין אני כביכול את צורתה האפלה.  – והיא אינה זזה.  – להדליק גפרור אי-אפשר: על עצמנו אני מאיר בה.

אני ניגש אל הצל האפל והוא עודנו שוכב בדממה ואינו זז.    שוכב הוא כמת: שותק.  – אני זוחל עוד פסיעה, – נוגע בו, – הצל מזדעזע ואוחז בידי פתאום! 

– תופת וזעם!  מי את?!  – לוחש אני בחשאי וקור עובר בי בכל רמ"ח אברי. 

– בחורה יהודית. 

"בחורה יהודית" זוהי תעודה יפה בגליציה בשדה המלחמה.  הבחורות היהודיות לעולם אינן מביאות קלקלה.

לא הספקתי לשאול אותה: מה לך פה, והיא קמה כרגע, פשפשה תחת חושן סינרה, הוציאה משם פיסת-נייר, תחבה אותה אל תוך כפי ומבלי לעזוב את ידי, התחילה פתאום בורחת, עמי ביחד, על ראשי אצבעות כאיילה קלה, כלפי המערכה שלנו, כשידה סוחפת גם אותי עמה. 

ובאותו רגע: יריה של שורת קני-רובה שלמה שרקה ממעל לראשינו.  שם הרגישו בדבר.  רק כשערות אחדות החטיאה היריה את המטרה.  הקַסְדה של חברי נוקבה משני כדורים בהעלם אחד.

– יפה קולעים הארורים!  – אומר פרייטר גאלי תוך כדי דילוגו – הראש אינו שווה כסף והקסדה שווה כסף היא, ימח שמם!

כשהגענו אל המערכה ושאפנו רוח-חיים, הסתכלתי בפיסת-הנייר – ופני חוורו כסיד: מפת-מלחמה רוסית היתה זו, שזה לא-כבר שרטטו אותה בידים.  מפה שלמה ומדויקת של מערכת האויב העומד לעומתנו, עם כל מקומותיה החשובים, עם כל חיל-המילואים שלה, עם דירות כל שרי הצבא הגבוהים, עם הרפתים, הכלכלה, הקומנדאות, התותחים, הכל בדיוק.

רשימה של דיוויזיה שלמה. 

לבי התחיל נוקף בי כפעמון-סכנה (הוי, אותו הלב החיילי!).

מסתכל אני באורחתי הנכבדה: נערה יהודית צעירה, שחרחורת, עדינה, רעננה, סגלגלה, בעלת פנים לבנים ושער של פחם-ניתך.  בעיניה עודם נוצצים שיירי טיפות-דמעה.

עייפה היא מאוד.

ידי, שבה אני אוחז את המפה, רועדת בעין.  ציד כזה!  – מציאה שכזו!  – פרייטר גאלי צדק: מה ערכו של איזה גנראל טיפש לעומת פיסת-נייר זו!

ושוב אני מסתכל בה ושואל:

– מה שמך, חביבתי?

– חנה'לה – לוחשת היא בענוותנות של-בושה. 

– חנה'לה יקירתי, את תבואי עמי ביחד אל שר-האלף.

כשנכנסתי אל שר-האלף, ואחרי ההודעה, שהבאתי לו אורחת נכבדה, מסרתי לו את המפה – פניו האדומים קצת מיין, הלבינו: הוא הסתכל אל תוך הנייר, אחר כך בנערה, ושוב במפה, ואמר בקול חם:

– תודה.

אחר כך פנה אל האורחת הלא-קרואה אך חביבה:

– מאין לך זאת, אחותי הקטנה?

חנה'לה היתה יגעה ומפורכה; ועוד לא הספיקה לענות ושר-האלף פנה אלי:

– מאין לך קטנה זו?

– מבית-העלמין היהודי!

שר-האלף ממשמש קצת במפה, בוחן אותה היטב ורעד נראה-לענין עובר בכל גופו.  יינו הולך ופג והוא מתבייש קצת, שהדבר עשה עליו רושם חזק כל-כך.  מתאמץ הוא למשול בעצמו.

– מה שמך, יונתי?

– חנה'לי, – ענתה היא בקול כמעט מזמר.

– חנה'לי יקירתי, בבקשה ממך, ספרי לי את כל הענין, במנוחה, כך פשוט, כמו שיודעת אַת.  את הכל.

חנה'לה מאזרת את כוחותיה הרכים ובקול רועד עודנו מפּחד וגרוי-עצבים, אך מנגן בחן רך, מספרת:

– "אני ביחד עם דודתי היינו מתחבאות.  הורי כבר אינם בחיים.  הקוזקים הרגו אותם עוד אשתקד.  ועכשיו, כשבאו עוד פעם וכבשו את כפרנו, נחבאנו מפניהם בעליה.  אלא שאוֹכל לא היה אתנו ולפיכך אפסו כוחותינו מלישב שם.  הרעב אינס אותי לרדת והאופיצר-הקוזק ראה אותי כשירדתי וחפצתי להימלט.  הוא לא נתן לי לברוח, אך גם לא עשה לי כל רעה. להיפך, הוא היה מתאמץ להתנהג עמי בכבוד, בדרך-ארץ כראוי; ואחר-כך התחיל מדבר בי, שאוהב הוא אותי.  תמיד היה מפטפט דברים שכאלה, שהוא אוהב אותי מאד.  אני לא הייתי משיבה לו – אלא שבזמן האחרון התחיל מתפאר, שכעבור ימים אחדים יתנו לו חופשה ואז יקח אותי עם עצמו לביתו.  אמרתי לו, שלא אלך עמו.  והוא הוסיף לפטפט: שהוא בנו של בעל-אחוזה עשיר, – כך אמר לי – וששם, בביתו, יכבדו אותי.  ששם ישכחו שיהודיה אני.  – ואני התחלתי להרגיש כעין איזה תיעוב, איזה גועל פנימי.  – שהוא יקח אותי.  – מי שמע כזאת?!  – וששם ישכחו שיהודיה אני.  – תודה רבה: ישכחו שיהודיה אני!  וחוץ מזה: הוא יקח אותי!  כלום מין-מטלטלין אני, שאפשר לקחת אותי?!  ושאני אהיה לו לאשה.  – לקוזק.  – וחוץ מזה: הלא יש לי כבר חתן שלי. 

– לך?  חתן?  והיכן הוא?  – שאל שר-האלף בבת-צחוק.

– הוא עובד בצבא.  במערכה באיזה מקום.  אינני יודעת בדיוק היכן, פה אצלכם בצבא האוסטרי.  – כמדומני, ברגימנט הששים וששה. 

רגימנט זה היה בשכנותנו.

– ומה שמו?

– משה יוסף שפירא.

שר-האלף רמז לי ללכת אל הטלפון ולשאול.  בקשתי מאתו, שיתיר לי לשלוח איש אחר.

וחנ'לה מוסיפה לספר:

– זה יותר משנה, שכּלה אני.  האירוסין היו ימים אחדים לפני המלחמה, לפני הילקחו לעבודת הצבא.  – אז – מי היה יודע?  – קבענו גם את יום החתונה – מי ידע אז!  – –

דמעות כבדות נשרו והליטו את עיניה האפלוליות כליל-אביב.  שר-האלף הרגיע אותה: אין דבר, החתונה תהיה בעזרת השם – ומתי היתה החתונה צריכה להיות? 

– בכ"ד לחודש זה.  – זה היה אתמול.  – תמיד הייתי חושבת על היום הזה: – ועכשו. 

ופרצה בבכיה מרה.

– ועכשיו באה חיה רעה זו.  – ולא עוד, אלא, שתמיד התפאר עלי, שדוקא ביום זה יקח אותי.  – דמי התלקח בקרבי כזפת בוערת – לא!  חשבתי – היוֹ לא תהיה!  לזה לא תזכה!  אתה החיה בדמות אדם!  – לא!  ואם אלפי מיתות משונות עתידות לי הפעם!  – כך הייתי חושבת בלבבי, אבל לוֹ אמרתי אחרת, משום שבאופן אחר אי-אפשר היה לי להיפטר ממנו.  אמרתי לו, שאין אני שונאת אותו.  אלא – שמתועב הוא עלי קצת מחמת שהרוסים זוללי יהודים הם.  – הוא צחק, שמח היה, שאיני משתמטת הימנו, שאני מתקרבת אליו.  ופתאום קם, חטף אותי והתחיל מנשק אותי.  – איש לא היה בבית, אני צעקתי.  – חיה רעה. 

חנה'לה נשתתקה ובלעה את דמעותיה; הליטה את פניה ובכתה.

– גועל נורא תקף את כל גופי, הכיתי אותו בידי, ברגלי, והוא צחק.  אחר-כך אמר לי, שלחנם אני חושבת אחרת, שבין-כך אני כבר שייכת לו.  – משום שלמחרתיים הוא נוסע לביתו ושטוב לי להכין את עצמי.  התחלתי בוכה, לי יש חתן שלי.  ועל זה אמר הוא: טפשאית, החתן שלך או שכבר מת במלחמה, או עודנו חי, ואז במשך שלושה-ארבעה ימים בודאי שלא ישאר בחיים, משום שהתקפה גדולה וכללית מתכוננת עכשיו מידי הרוסים על האבסטריים.  – בהתקפה זו לא ישאר אף אבסטרי אחד בחיים.  אפילו לפליטה. 

כולנו הסתכלנו זה בזה. 

– כך אמר לי.  פני הלבינו, אלא שהתאמצתי להראות לו פנים של-מנוחה.  ובינתיים חשבתי על דבר החתן שלי ועל דבר הורי היקרים, ועל פני התחילה הנשיקה הטמאה שלו בוערת, צורבת כאש-גיהינום.  הבושה והנקמה התחילו תוססות בי – ונשבעתי בלבי שאברח.  ידעתי שהדבר לא קל כל-כך.  הכפר מוקף שומרים מכל צדדיו.  אלא שהרגשתי, שמוטב לי למות מיתה משונה!  – ואם כבר בורחת אני, מוטב שלכל הפחות אברח לכאן, אל החתן שלי.  – והיום, בבוקר ראיתי אותו יושב אצל השולחן ועובד איזו עבודה.  הוא שרטט איזה דבר; נגשתי אליו ושאלתי אותו, מה הוא משרטט?  התקרבותי אליו בלי-פחד הפתיעה אותו באופן נעים.  – הוא ענה לי בהטעמה ובגאווה: זוהי מפת מלחמה; דבר חשוב מאוד! דבר שכזה אינם מוסרים, אלא לאדם חשוב, לאיש אינטליגנטי.  בזה היתה כוונתו: להטעים לי, שאדם חשוב הוא, שלא אתחרט אחר-כך – לבי התחיל נוקף בי.  ופתאום התחלתי בוכה – למה אני בוכה?  שאל הוא.  – ואני בעצמי לא ידעתי, משום מה אני בוכה, אלא שבינתים נצנצה מחשבה במוחי.  – איככה לא אבכה – אמרתי לו – ומחר אני נוסעת עמך לארץ נכריה ואפילו מאמי היקרה לא נפרדתי בברכה!  והיכן היא אמך?  שאל הוא.    שם, בבית-הקברות – עניתי לו.  הוא נענע בראשו בשלילה: לא, יקירתי, זהו דבר שאי-אפשר, בשום אופן!  בית הקברות הוא בין שתי המערכות ולשם אסור לעבור – אפילו לי אסור!  וחוץ מזה – אמר – למה לך האם שלך?  צריכה אַת לשכוח את אותה היהודיה!  – ברגע זה נעץ בי סכין קהה וחלודה – "את אותה היהודיה" אמר.  – פרצתי בבכיה והוא התחיל מנחם אותי, שרואה הוא, שאני אוהבת אותו, שסוף-סוף התרגלתי לו ושהוא ישתדל לנסות באיזה-אופן שהוא.  – אולי. – אני יודעת אמרתי לו, שאם אתה רוצה אתה יכול את הכל!  אני יודעת – ואני אינני יכולה לעזוב את אמי בלי ברכת-פרידה.  – הוא פייס אותי והבטיח לי, שבערב יוליך אותי.  – הערב צריך הוא להיות מפקד על המשמר.  – אבל רק בלילה יתן לי, אם אינני מפחדת.   בינתיים חשבתי על הנשיקה ועל "אותה היהודיה" ונשבעתי שאתנקם בו!  – גנבתי העתקה אחת מאותו הנייר המשורטט, ועכשיו בלילה פתח לפני את הדרך.  – ברחתי כמשוגעת.  – רציתי לברוח ישר לכאן, אלא שרגלי נשאו אותי אל בית-העלמין, אל אמי.  – פחד נורא תקף אותי ובלא יודעים ברחתי לשם – אל אמי.  שם נפלתי על הקבר שלה, בלי שום פחד.  – בקשתי ממנה סליחה על אותה הנשיקה הטמאה, שנשק לי אותו החזיר בעל-כרחי – חי-נפשי, בעל כרחי, לא ברצוני! 

כאן פרצה חנה'לה בבכיה מרה כל-כך, שגם עינינו נמלאו דמעות.

– ומה אַת מבקשת בשכר זה, חנה'לה?  – שאל שר-האלף. 

חנה'לה ניגבה את דמעותיה, הרהרה קצת, התאדמה ואמרה:

– כלום אינני רוצה.  – בבקשה, – את החתן שלי אני רוצה לראות. 

בינתיים חזר אותו האיש מן הטלפון והודיע, שכן הוא: משה יוסף שפירא הוא טליפוניסטן ברגימנט הששים וששה. –

כעבור שעה קלה הביאו חייל צעיר, בעל פנים של בחור-ישיבה טפוסי.  כשראתה אותו הנערה, עצמה את עיניה.  – דממה מלאה חיכוי ומותחת-עצבים שררה כרגע, – אחר-כך הרימה את עיניה הרטובות ומפיה נזרקו רק שתי מלים: משה יוסל –

שתי הנפשות עמדו כנדהמות, הסתכלו זו בזו, שני נאהבים קפואים וחיוורים כסיד-ההיכל.

מחזה זה זיעזע גם את שר-הצבא הזקן; גם בעיניו התנוצצו אגלי דמעה.

– אם כן – אמר שר-האלף – חבקו זה את זה! 

חנה'לה קמה ופתאום התנפלה לרגלי שר-האלף והתחילה מנשקת את ידיו – אחר-כך צנחה על הארץ ובכתה, בכתה – – – – –

כעבור רגעים אחדים התחילה המיה נוראה של אלפי תותחים מנסרת את הערפל העבה, ומתוך הכפר עלתה והבהבה מדורה אדומה-שחורה, שהאדימה את אופק השמים מכל צדדיו של הכפר ברוחב קילומטרים אחדים.  מתוך המדורה ומתוך הרעש המדהים והמנסר ברקיע היו נשמעות למקוטעות שוועות-מוות, זעקות-גסיסות, אחר-כך התמזגו ההתפוצצויות להמיה איומה אחת מסמרת את השער ומחרישה את האזנים.  כולנו עמדנו והסתכלנו במשואות הנוראות, דומם, מבלי דבּר דבר.  ופתאום – קול בכיה חרישית ופנימית בינינו: חנה'לה התנפלה על הארץ ובכתה בכי תמרורים.  – מה זה? 

ובאותו רגע קרה דבר מה, ששום איש מאתנו לא היה מחכה לו: חנה'לה קמה על רגליה, הלכה פסיעות אחדות כלפי מערכת האויב, כלפי המדורה ורבואות הכדורים המפוצצים את כל הסביבה לרסיסים; הסתכלה לרגע בעינים פתוחות, עגולות וקפואות – ופתאום, כמו שקוראים אותה לשם, התחילה בורחת בכל כוחה, כשהיא צועקת בקול נחר ואיום:

– דמיטרי איבאנוביץ!  דימיטרי איבאנוביץ!  אני הולכת, אני באה!  דימיטרי איבאנוביץ!  – –

ונאבדה בתוך המדורה האדומה ובתוך אלפי התפוצצויות מעפרות בעפר עד לב-השמים.  כולנו עמדנו ככפואי-שד ורגלינו השתרשו בקרקע שמתחתינו. –

משה יוסף שפירא פנה אילך ואילך, אחר כך התחיל רץ אחריה, – רץ פסיעות אחדות בחשכה האדומה, נתקל באיזו אבן ונפל על פניו.  אחר כך שוב קם ורץ אחריה בכל כוחו בקריאה בוכה:

– חנה'לה!  חנה'לה! 

ואבד גם הוא ברעש החורבן האיום.

*

היריות התחילו משתתקות, הרעש הולך ונח, הולך וחלש, השמים בוערים כמכה גדולה אדומה וצורבת ומתוך הערפל האדמדם, הרועד לפנינו כוילון, נראתה תמונת איש הולכת וקרבה אלינו: משה יוסף שפירא.  הוא הולך ובא, מתלבט בדילוג כבד כחיגר, ברגלים נגררות, ונאנח בבכיה חשאית.  כשניגש אלינו התפרצה בכייתו בקול משונה ונעווה:

– הנה, הנה – געה כמטורף אומלל, כשהוא מושיט כלפינו איזה דבר – הנה...  חנה'לה...  הטבעת, אוי ואבוי לי, חנה'לה!

השתמט על הקרקע והתחיל נושך את ידיו, נושך, קורע את עורו עד שפך דם.  מפרכס, נאנק ומפרפר, צועק ומקלל: פרנץ יוסף הראשון!  מלחמה!  נבל!  חנה'לה!!

– הוא השתגע!  – אמר שר-המאה וירה בו.

ניגשתי אל המת, הוא אוחז בידו הכווצה זרוע מקוטעה עד בית השחי ומהדק אותה אל פניו.  יד קטנה, מקוטעה, ועל אצבעה טבעת זהב קטנה: טבעת-ארושים.  הסירותי את הטבעת וקראתי את החרות בתוכה.  – ותקעתי את כפה של היד ביד החתן המת. 

ועד היום הזה מתנוצצות האותיות החרותות לפני עיני:

"חנה'לה – משה יוסף, כ"ד אב, תרע"ד, למזל-טוב"!

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה