_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַסְדּוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל הָאָדוֹן שַׂר-הָאֶלֶף

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

האדון שר-האלף אסף אותנו בשעת-רצון שלו ודיבר עמנו הפעם כאשר ידבר איש אל רעהו.

לא פקודה, חלילה, לא דברי צבא חמוּרים ולא תוכחות.

לא, אלא פשוט: דברי כבושין.

והאדון שר-האלף דיבר אתנו בלשון פשוטה וקלה, בלשון רכה ומלאה נימוס, ובסגנונו שלו המיוחד.

ובלשון רכה ומלאה נימוס אמר לנו האדון שר-האלף בסגנונו שלו המיוחד, הידוע בכל הגדוד:

– "שמעתי אומרים, שאני איש-רע.

"שאני איש רע.  פידונק: זה לא נכון,

"זה לא נכון!

"אך נכון הוא, שאני איש צבא!  חייל.  לא יותר.

"לא יותר.

"אמת, לפעמים עלי להיות מחמיר קצת יותר מדי!

"קצת יותר מדי.

"ואולם לא בי האשם, אדוני הקצינים, לא בי האשם.

"לא בי האשם.

"הלא מבינים אתם, שהמשמעת יקרה לנו מכל.

"יקרה לנו מכל.

"ואולם אנכי, כשאני לעצמי, איש טוב וישר אני.

"איש טוב וישר אני.

"ואלמלי המשמעת, כי אז הייתי כאחד מכם, חי כפתור הוד-מלכותו!

"חי כפתור הוד-מלכותו!" –

ככה אמר לנו האדון שר-האלף בלשון רכה וטובה.

בלשון רכה וטובה.

ואנחנו האמנו לו לאדון שר-האלף.  חי כפתור הוד מלכותו, האמנו.

והאדון שר-האלף לא היה בין אלה המתפארים בטובם וישרם.  הוא היה חייל, ממש חייל.  במלוא מובנה של המלה.

במלוא מובנה של המלה.

והחייל אינו מתפאר בטובו וישרו.

החייל מתפאר יותר מזה באומץ-לבו שאינו יודע פחד, בגבורתו שאינה רואה שום סכנה ובאמון נפשו שאינה מודה במוות.

שאינה מודה במוות.

והאדון שר-האלף היה אמיץ לב ונאמן מאד: היה הוא שולח את חייליו בלי כל פחד אל הסכנה הכי-גדולה ולא היה מתיירא מפני המוות שלהם.

"אין לך פחדן יותר גדול מן השולח יד בנפש חברו" – אמר החכם.  והוא, האדון שר-האלף, לא היה פחדן ולא שלח יד בנפש האויב מעולם.  לא.  הוא שלח תמיד את חייליו. ישלחו הם את ידם בנפש חבריהם.

ולגבורתו של האדון שר-האלף לא היה גבול וקץ.

לא היה גבול וקץ.

לעמוד ולצוות על החיילים שילחמו, שיסתכנו, שימותו ושיתמותתו, לעמוד עליהם ולהסתכל בהם בעין רועדת, ובלב רועד ובעור מסתמר – זו לא גבורה.

זו לא גבורה.

אבל גבורה היא – לישון בשעה כזו.

לישון בשעה כזו.

לשכב על הספה הרכה והקפיצית, הרחק מן המערכה כחמשה-ששה קילומטרים, ולתת צו לחייליו באומץ לב ובלי פחד, שיסתערו על התותחים היורקים אש גיהנום, על רבבות הכדורים המנסרים את האויר ונוקבים את הלבבות ואת הקדקדים – ובאותה שעה לישון שנת-תמימים, במנוחה, בבת צחוק אפיון ובחלומות יין אדום – זוהי גבורה שאין למעלה הימנה.

גבורה שאין למעלה הימנה.

ובאמת היה האדון שר-האלף מקבל מדאליה על-גבי מדאליה ותודה על-גבי תודה מאת המפקדה העליונה על גבורותיו, על אומץ-לבו ועל אימון-לבו שאין למעלה מהם.

שאין למעלה מהם.

יש יושר גם שם, שם למעלה, בנשמתה של המפקדה העליונה.  היא, המפקדה העליונה, אינה מקפחת את שכרו של שום שר-אלף על גבורות חייליו.  וּמישרה זה היתה המפקדה העליונה מאצילה גם על האדון שר-האלף בן-ביתה וילד-שעשועיה.  הוא גם כן היה איש טוב וישר.  ובטובו וישרו לא היה סובל בשום אופן את החייל הפשוט אינפנטריסטן משה חיים כהן, ימי חייו: שלושים ושמונה שנה, אומנותו האזרחית: מלמד, מצב משפחתו: אשה וששה ילדים, דתו: דת משה.

דתו: דת משה.

כלום ראית איש טוב וישר וחייל טוב שהוא סובל באיזה אופן אינפנטריסטן משה חיים כהן?  אתה ראית?  אני לא.

אתה ראית?  אני לא.

ולא משום שכל אינפנטריסטן משה חיים כהן יהודי הוא בטבעו. חלילה.

חלילה.

אלא שישנם שמות כאלה, שאדון שר-האלף מרגיש אליהם כעין – סליחה – כעין גועל.

כעין גועל.

ולא מתוך איזו פניה לאומית או דתית חלילה.  אלא פשוט: השם גורם.

פשוט: השם גורם.

ואינפנטריסטן משה חיים כהן היה סובל יסורי-איוב, ענויי-מצרים וחבלי-גיהינום.  ויסורים הללו מידי האדון שר-האלף – יסורי אהבה הם.

חי כפתור הוד-מלכותו: יסורי אהבה הם.

האדון שר-האלף היה מייסר אותו מתוך אהבה.  חביב היה עליו משה חיים כהן.  אף על פי שלא היה סובל את שמו.  הוא רצה לעשות אותו לאיש: לחייל.

לאיש: לחייל.

ולא כאילו משה חיים כהן לא היה ממלא את תפקידו באמונה ככל חבריו במערכה.  לא.  אלא משום שהאדון שר-האלף רצה לעשותו לחייל היודע לסבול.

לחייל היודע לסבול.

משום שאין חייל ראוי להתפאר בשם זה עד שיודע לסבול.  ולזה היה האדון שר-האלף מחנך אותו, את האינפנטריסטן משה חיים כהן, ימי חייו: שלושים ושמונה שנים, אומנותו האזרחית: מלמד, מצב משפחתו: אשה וששה ילדים, דתו: דת משה.

דתו: דת משה.

וחינוכו של האדון שר-האלף היה לפי השיטה הפדגוגית המקובלת.  המקובלת אצל קציני הוד-מלכותו.  האדון שר-האלף היה איש בעל-מסורת, כראוי לבן-ביתה של המפקדה העליונה ולכפתורו של הוד-מלכותו וככה גם חינוכו היה לפי המסורת של כפתור הוד-מלכותו.  "חושך שבטו שונא בנו", אמר החכם מכל האדם, והאדון שר-האלף לא היה חושך את שבטו של הפילדוויבל מאת האינפנטריסטן משה חיים כהן.  הוא לא היה שונא אותו.  להיפך.

לא היה שונא אותו.  להיפך.

ואינפנטריסטן משה חיים כהן, בעל שלושים ושמונה שנים, מלמד, בעל לאשה וששה ילדים, היה עומד כפעם בפעם, כפעמיים בשבוע בקומה כפופה כלפי הקיר, חשוף-אחוריו והיה מקבל את השבט לעיני כל העדה, עד כדי עצימת עיניה של כל העדה ועד כדי זיבת דמו העייף והחולה של משה חיים כהן.

הסיבה לדבר? –

פילוסוף שוטה מחטט אחרי סיבת כל הסיבות וחייל מובהק אינו מחפש אחריה.  הוא מוצא אותה.  תמיד הוא מוצא אותה.  ואפילו במקום שאיננה.

ואפילו במקום שאיננה.

ואין צורך לומר במקום שישנה.  אז רואה הוא אותה באספקלריה מאירה ומגדילה שבעתיים.  ודרך אספקלריה כזו ראה האדון שר-האלף את "קוֹנסֶרוות-המילואים", שמשה חיים כהן אכל לאסונו שלא בשעתה וקודם זמנה.  קונסרווה זו אסורה מדאורייתא, כלומר: מטעם המפקדה העליונה, עד שתבוא פקודת ההיתר.  וכיוון שזה שלושה ימים רצופים לא בא אוכל אל פינו ופקודת ההיתר לא באה, וכוחו של משה חיים כהן אפס עד כדי ירקון והתעלפות, לפיכך עשה מה שעשה: אכל באיסור.

אכל באיסור.

הדבר הגיע לאזניו של האדון הפילדוויבל, מאזניו של הפילדוויבל לאזניו של שר-המאה, ומזה – לאדון שר-האלף.  ככה.

לאדון שר-האלף.  ככה.

והאדון שר-האלף לא פקפק הרבה. ציוה בחיבתו לתת למשה חיים כהן עשרים וחמש מלקות על גופו הקמוט, היבש והרזה ואחר לא לתת לו לאכול עוד ארבעה ימים רצופים.  ושלושה וארבעה הם שבעה.

ושלושה וארבעה הם שבעה.

משום שכל אותה הארוחה שמשה חיים כהן אכל באיסור לא באה בקרבו לידי עיכול.  ההכאה גרמה לכך.  וככה היה האיפננטריסטן משה חיים כהן, ימי חייו: שלושים ושמונה, אומנותו האזרחית: מלמד, צם עוד, מתענה ושותק.  ועל פניו – – – ופניו התחילו משתנים.

התחילו משתנים.

בלחייו התעמקו שתי גומות בעלות שלוש קרנים אבלות, כמי שאין לו בשר לחָיים כלל, שפתיו היו ירוקות-כחולות כשל מת-מצוה ועיניו – הוי עיניו, הוי עיניו –

הוי עיניו, הוי עיניו!  

עיניו הביטו כעיני בקר שחוט בבית המטבחים.  שום איש בינינו לא עצר כוח לדבר אתו ולהסתכל בעיניו.  ולא רק שום איש מאתנו, אלא אפילו שר-המאה לא הביט בו בשעה שדיבר אתו קשות.  ורק האדון שר-האלף היה עוצר כוח.  הוא כן.  הוא היה עוצר כוח להביט בו ישר בעיניו, כחייל.  שום שהוא היה מחבב אותו וחוץ מזה היה גם איש טוב וישר.  הוא הסתכל בו בעיניו הבולטות והעוממות, וכך אמר לו:

– אינפנטריסטן משה חיים כהן.  אל תחשוב, שאני עושה לך זאת מתוך שנאה.  אני אוהב את החיילים שלי.  כן.  ואני רוצה שיהיו לאנשים, לחיילים.  ורוצה אני, שגם אתה תהיה לאיש, לחייל, שתהא יודע משמעת.

שתהא יודע משמעת,

שתהא יודע, שהפקודה פקודה היא ואם היא אוסרת עליך את ארוחת-השימורים, את שימורי-המילואים, הרי זאת אומרת, שחסה היא עליך, שחוששת היא, שלא תבזבז את מאכלך שלא בשעתו ושלא תסבול אחר כך רעה חלילה.  ככה.  שלא תחלש חלילה.

ככה.  שלא תחלש חלילה.

וככה היה משה חיים כהן הולך הלוך והכחש, הלוך והכחל, הלוך וצנום, הלוך וגווע ברעב.

הלוך וגווע ברעב.

בא חייל אחד, מי שכבר אפסו כוחותיו לראות בצערו של משה חיים כהן ובגופו שנעשה למפלצת – ונתן לו בגניבה חתיכת בשר.  הקיא אותה משה חיים כהן.  לא בגניבה.  לעין כל.

לעין כל.

שמע זאת האדון שר-האלף, בא בעצמו ובכבודו וביישרו וטובו ואמר לו למשה חיים כהן, בלשון רכה וענוגה אמר לו:

– משה חיים כהן, ככה, לא די לך במלקות, ברעב של שלושה ימים עם הוספה של ארבעה ימים.  לא די לך בכל אלה.  ואני, אף-על-פי-כן אני רוצה שתהיה סוף-סוף לחייל.

סוף-סוף לחייל.

– יפה עשית משה חיים כהן, שהקאת את חתיכת הבשר האסור.  יפה עשית, וחס אני עליך, שאינך חוזר למוטב.  אינך רוצה לשמוע בקולי.  הלא בטובתך אני רוצה.

בטובתך אני רוצה.

ומי נתן לך את חתיכת הבשר האסור?  הגד-נא משה חיים כהן.  משה חיים כהן שתק ולא הגיד.

– אם אינך מגלה משה חיים כהן, מי נתן לך, תספור עוד.

תספוג עוד.

משה חיים כהן שתק ולא גילה.

– אם תעמוד בעקשנותך משה חיים כהן, אז אוסיף לך עוד יום אחד תענית.

עוד יום אחד תענית. –

משה חיים כהן לא נבהל, לא התחלחל ולבו לא פג.  כבר לא היה בשר על גופו שיתחלחל עליו ולבו – – לבו כבר לא הרגיש הרגשה ברורה.

לא הרגיש הרגשה ברורה.

ועוד יום אחד צום – ומשה חיים כהן הזקין, התקמץ, הצטמצם כגופתו המתה של אחד ההודים הפראים, השוכב זה חודש ימים מת לעין השמש הצורבת.  דומה לזה היה אותו השלד הרזה והחי עדיין, אשר יקרא שמו בישראל משה חיים כהן.  ואותו השלד הרזה, שכבר אינו נותן אות-חיים אחר חוץ מן השעול היבש והעוקץ את לב השומע במחטים חלודים – אותו השלד הרזה היה עומד כל היום בקנה-רובה על כתפו ומתפלל ומתפלל ומתפלל.

ומתפלל ומתפלל ומתפלל.

משה חיים כהן היה תמיד מתפלל, אפילו במלחמות המטרידות ביותר, ועל אחת כמה וכמה שהיה מתפלל בין כסה לעשור.  ואותם הימים היו בין כסה לעשור.

בין כסה לעשור.

ושלד צנום זה לא רצה להיפטר מן העולם בלי תשובה שלימה.  וכך היה משה חיים יושב על גבי אבן או עומד על המשמר וקנה-הרובה על כתפו ומתפלל ומתפלל.  בלי קול.  בלי ניב שפתים, בעינים עצומות ובנדנוד גופו, הוי גופו, הוי גופו –

הוי גופו, הוי גופו! 

וערב אחד, בשעת בין השמשות, בא הפילדוויבל והודיע לו עם חשיכה, שעבר זמן העונש, שהגיעה השעה לאכול.

שהגיעה השעה לאכול.

משה חיים כהן לא קפץ מרוב שמחה, לבו לא נקף וקיבתו לא תבעה אוכל בתיאבון.

מי שיש לו רגלים, יקפוץ – לו אין כבר רגלים.  אלא שתי עצמות יבשות.

מי שיש לו לב ינקוף – לו אין כבר לב.  אלא כעין יצור גוסס.

ומי שיש לו קיבה בבטנו, יאכל לתיאבון – לו אין קיבה בבטנו.  אבל יש לו שם כעין מכה טריה.  כעין איזו מארה מלאה לחלוחית אחרונה, המעלה צחנה וצורבת.

המעלה צחנה וצורבת.

– אדוני הפילדוויבל – אמר השלד בדמות גוף – אני אני – –

– כן-כן – אמר הפילדוויבל בכעין רחמים – אנו נותנים לך בתחילה מעט חלב, אחר כך מעט דייסה דקה, מעט אורז. 

– לא.  – אמר משה חיים כהן בלי קול – אדוני הפילדוויבל – – אני מבקש – להתענות עוד למחר.

– אתה יצאת מדעתך, משה חיים כהן

לא היה לו למשה חיים כהן כוח לדבר, ולפיכך לא ביאר לו לאדון הפילדוויבל את בקשתו.  לא אמר לו, אלא מלה אחת:

– יום-כפור.

מלה אחת: יום-כפור.

הפילדוויבל הבין אותו במקרה.  היאך בא לידי תבונה כזו כפתורו של הוד-מלכותו הקיסר פראנץ יוסף?

כפתורו של הוד-מלכותו הקיסר פראנץ יוסף?

אלא – שהבין אותו, ואמר:

- הגיעה השעה לאכול ועליך לאכול.

ועליך לאכול.

– לא, – נענע בראשו משה חיים כהן במבט תחנונים רך.

– אם ככה, עלי לשאול את האדון שר-האלף – אמר הפילדוויבל והודיע את הדבר, והאדון שר-האלף בעצמו ובכבודו, הסתכל בפני משה חיים כהן, ואמר בחיבה יתרה:

– ככה, משה חיים כהן.  ראוי אתה לתהילה.  חייל אתה משה חיים כהן, עמדת בענשך וכבר רואה אתה, שאני אוהב אותך.

שאני אוהב אותך.

– עכשיו כבר יש לך רשות לאכול כנפשך – הוסיף בחיבה.

לאכול כנפשך, הוסיף בחיבה.

– . . . . .

– מה? משה חיים כהן?  אתה רוצה להתענות גם למחר?  – חייך האדון שר-האלף בבת-צחוק רכה וענוגה.  רוצה אתה עוד יום?  – חייל אתה, משה חיים כהן!  – ובכדי שתראה סוף-סוף שאני אוהב אותך, שאיש טוב וישר אנכי – הריני מתיר לך להתענות גם למחר.

להתענות גם למר.

משה חיים לא גמר את תעניתו.

למחרת בבוקר מצאו אותו מת.

מצאו אותו מת.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה