_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כתבי הנ"ץ - חלק שני

נפתלי הרץ ניימנוביץ'

לתוכן הענינים

 

.XI

מה הנה סבות השנאה והרדיפה שירדפונו אויבינו מנדינו, אין אתנו יודע עד מה, וכל חכמי הדור שישבו על מדוכה זו לא באו עד תכונתן. זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובני האספסוף אשר בוויען אינם שואלים ואינם דורשים ומתכוונים לעשות ככל הני תנאי ואמוראי.

מר אמר חדא ומר אמר חדא, ובהא כלהו מודו כי מקור השנאה הוא רק "טעות גוי".

מאמינים הם כי עם ישראל הוא עם של קרעזוסים, לו הכסף ולו הזהב, לו אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, ומביטים על כל איש יהודי בעין קנאה, והקנאה היא אֵם השנאה.

היהודי מתרצה ומתפייס ומתחנן לפניהם וטוען טענת "אין לי!" והם טועים ואומרים כי הוא טוען טענת "משטה".

– איך תאמרו "לא צחקתי" – אומרים הם ליהודים – ומה המה הנזמים (הגדולים כזית וכביצה) אשר באזני נשיכם ובנותיכם? מה הנה הנטיפות אשר על צוארי בנות ציון, הפארים הצעדות והקשורים?  האם כל זה בחרתם מעוני?  האם דרכו של עני להשתקשק במרכבות מרקדות ועגלות צב, להתהדר לפני גדולים, לאכול מעדנים ולשתות ממתקים בכל יום ובכל עת, ולהתחכך בכותל המזרח בבתי המרזח והתיאטראות, לשלוח את ה"פלונית" לארץ רחוקה לרחוץ בחמי בעהמען ועוד ועוד, האם דרכו של עני בכך?  הלא תענה אבנר!

ור' יהודה אומר "לא כי".

– אני נוהג עמך כאח ואתה נוהג עמי כזר, ותתאמץ בכל מאמצי כח למצוא עוני לשנוא.  הא לך "תקיעת כפי", כי כל אשר אתה רואה לא לי הוא.  מספר שטרי יגדל עשרת מונים ממספר הפנינים אשר על צוארי אשתי;  הנזמים משועבדים הם זה כבר בשעבודא דר' נתן לר' נתן המלוה, ומשלם אנכי טבין ותקילין נשך כסף; גם השמלות החמודות לא לי הן כי אם לשמואל החנוני על פנקסו;  גם חיי תענוגים אני חי רק לקיים מה שנאמר "על כרחך אתה חי".

ואם תשאל "מדוע?  למה?  מה לך לצרה הזאת?" הלא לך לדעת כי אע"פ שאני קורא תמיד אחר ההבדלה בכונה יתירה ברכת "ויתן לך", לא נתקיימה בי ברכת אבא, ואין לי לא מטל השמים ולא משמני הארץ, אין לי לא שור ולא חמור, לא צאן ולא עבד ושפחה, לא אכר אנכי ולא בן אכר, רק סוחר אנכי, וכבר נתפשט המנהג שהסוחר הוא נקי מה' ומישראל, ואין כסף לאדון זה, רק הוא עושה סחורה בפירותיו של חברו.  וא"כ מה המה הנזמים והנטיפות וכל שכיות החמדה לנו, אם לא אבן-חן הוא, אבן המושכת, כסות עינים לכל אשר אתנו?  התבין לשכל מלי, בן יפת?

אולם האספסוף אשר בוויען הוא "שאינו יודע לשאול", ואינו רוצה בתשובה, הוא אך למראה עיניו ישפוט ולמשמע אזניו יוכיח, ובחג הפסח הוא עושה כדברי ההגדה, ולוקח כזית "ישראל" וטובלו בחרוסת ואומר:  מרור זה אנו אוכלים שלא על שום מה, ואח"כ הוא עושה את היחץ כדינא ומניח את החצי השני תחת הכר לאפיקומן, ואחר הרבה כוסות עושה מה שלבו חפץ, והיהודי הוא בידו כחומר ביד היוצר, כזכוכית ביד המזגג, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג, ואז ישמע קינים והגה, אוי ואבוי, וכל זאת מפני החשד, בשביל "טעות גוי".

 

לוא רק חפצו אלה אויבינו בנפש לעמוד על דבר אמת, כי אז לא היו חושדים אותנו במה שאין בנו ולא היו טועים; לוא רק חפצו למשמש בכיסנו היו רואים עין בעין את המדבר הגדול והנורא אשר בכיסי ישראל, ואף בקסאות די פרזלא; יאבו נא לבוא אל בית מערכת הצפירה לבדוק בצרור המכתבים הבאים בכל יום למאות ולאלפים מערי השדה המלאים יגון ואנחה, פרץ וצוחה, על כל גדותיהם, ואשר כלם מתנבאים בסגנון אחד:  "עם ישראל צריכים פרנסה, אין לחם ואין שמלה, ונפשנו קצה בחיינו".

לוא רק חפצו אלה הזדונים לשים עין על אהלי יעקב ומשכנות ישראל בערים הקטּנות, או גם להתבונן כמעט קט על הני נשמתין ערטילאין, על הלוחמים מלחמת תנופה עם מר המות גם בעיר ווארשא, הלא אז נוכחו לדעת כי אתם תלין משוגתם.

בצבעים נוראים יתאר לנו אחד הסופרים את מצב אחינו בערי השדה, וכה יאמר עם הספר:

"... סלח לנו מחל לנו כפר לנו על כי דרכנו קסתנו לדבר מר, ואת עטנו עשינו לאכזר כיענים במדבר, לתאר לך את מצב עירנו הקטנה, המר והנמהר ואת מצב הערים סביבותינו.

"אף אחת מני אלף לא אגיד את אשר אני רואה בכל רגע ורגע, כי יקרו לי דמעותיך ודמעות כל ישראל אשר אולי יקראו הדברים האלה, וחס אנכי על זרעא דאבא וקשה עלי צערם, על כן יהיו דברי מעטים.

"דאגה אחת שוברת עתה כל גופנו, איך למלאות רצון בעל ההגדה, אשר יצוה עלינו במפגיע "קח את המצה וכו'" כי מאין נקחה, המן הגורן או מן היקב? בפרט מה לעשות עם הדין:  אפילו עני שבישראל ימכור מה שיש לו לקנות יין על ארבע כוסות, בעת שהעני כבר מכר מה שיש לו, או בעת שכלם עניים, כלם אביונים, ואין קונה.

"הה!  מי יתננו כירחי קדם, בסוד אלוה על אהלינו ובהלו נרו על ראשנו, בישבנו על סיר הבשר ובאכלנו לחם לשובע.

"לפנים בישראל היו הכל יודעים כי רק בלילה בעת החשך יכסה ארץ, תאין ומתכנשין כחיזו אדותא שוכני עפר אל ביהכ"נ ושם הם מתפללים וקוראים, ועתה נשתנה הדבר שנוי גמור, כי גם לאור יומם נראה עין בעין את המתים בביהכ"נ, שאין לפניהם לא אכילה ולא שתיה, והם מתפללים וקוראים ועולים לתורה כדרך כל הארץ.

"חמסי עליכם סופרי ישראל שאתם חושבים ודורשים על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, על הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר.  ואתם מניחים חיי עולם ואינכם עוסקים בחיי שעה.  מעשה ידי היוצר טובעים בים הצרות ואתם אומרים שירה. שימו נא זאת על לבבכם. עוצו עצה, דברו דבר, כי עמנו אל, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם וכו'.

"בעיר הקטנה מרדרור, יום ו' תענית בכורים תר"ן.

אני הקטן המסתתר בשפריר אביון".

האגרת הזאת השלוחה לנו מעמק הרפאים (מאת אחד המתים החיים, ההולכים על שתים, אשר להם זרוע ולחיים, קיבה ובני מעיים, וגם חוסר לחם ונקיון שנים) קראתי באזני אחד הגבירים המיצר בצרת עמו והמביט על מצב אחיו בני עמו באספקלריא המאירה, ושני אגלי דמעה כשני אגוזים התראו מבעד לשני חללי עיניו ויתגלגלו על לחייו ויפלו על המכתב מטה מטה, ואחריהם התפרצה אנחה חזקה מקרב לבו אשר עלתה מעלה מעלה.

– כן ידידי! – אמרתי אליו – רק להוריד דמעות ולהאנח בשברון מתנים יכולים אנחנו על מצב עמנו האמלל, ויותר אין לאל ידינו לעשות בדבר הזה, כי המפתח של פרנסה אך בידו של הקב"ה, ומה יועיל לזה בן אדם תולעה.

– אם הצרה נוגעת – הוסיף הוא על דברי – למפלגה אחת, לעיר אחת, למקום אחד, אז רק אז יכולים האראלים לנצח את המצוקים, ומדת הרחמים יכולה להתגבר על מדת הדין, אבל בעת שכל ישראל יסבול מחלה אחת, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, אין מזור ואין תרופה, ואין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים.

הידעתם אתם סופרי ישראל את גודל הלחץ והדחק אשר כל אחב"י סובלים בכל הארץ? כסבורים אתם אשר רק עליכם רובצת קללת ה', היא "חוסר הפרנסה", המארה הזאת התפשטה בכל עבר ופנה , ותציק גם לגדולים וטובים האמונים על תולע, ואשר מעולם לא ידעו כל חוסר, אין נקי!

אם אפגע אדם בימים האלה, מכיר או מודע, ואשאל לשלומו "ומהיכן ירק זה חי?" אז אשמע מפיו אך קינים והגה והי, או אם לא יאבה לצערני יענני:  כך, כך, (זא, זא).

ימים רבים לא ידעתי מה היא התשובה "כך כך" אשר ישיבו לי אחי בני עמי על שאלתי, ואמרתי בלבבי:  אין זאת כי אם תשובה בינונית, כלומר:  "אין אני מקבל רוב טובה, אך גם הרעה מעטה היא במּדתה".  אך אח"כ נודע לי כי שתי המלות האלה ר"ת הן, ומודיעות הן בדרך קצרה את המצב המר והנמהר, כלומר:  אוי לאזנין ש"כך" שומעות, או "כשם שחייב אדם לברך על הטובה "כך" מברך על הרעה".

– ומה היום מיומים?  – שאלתי.

– סבת "חוסר לחם" השורר בעוצם תקפו בין בני יעקב היא מולדת ההשתנות הנעשה עתים האחרונות בתנאי החיים, והם פעלו פעולה עזה ביתר שאת בדרכי חיי היהודים, וכל עוד לא יפקחו אחינו את עיניהם לראות ולהתבונן אל הסבות ולהתאים דרכי חייהם עם הסבות הפועלות, אין לקוות כי ייטב מצבם הרע, ולהפך, המצב ההוא יורע חלילה מיום ליום, ואחריתו מי ישורנה.

– א"כ מה נעשה להטיב אחריתה, להנטותה לתחיה?

– לפע"ד נחוצים לנו שני דברים. ראשית חכמה היא להרחיב חוג הידיעה הזאת בקרב בני עמנו, כי יתיצבו על דרך לא טוב, והחובה מוטלת על כל אוהב עמו להודיע בשער בת רבים כי לא כימים הראשונים הימים האלה, ואם רק תרחב הידיעה הזאת, וידע כל העם למקטן ועד גדול, כי "לרגל השתנות אופני החיים מוכרחים אנחנו לשנוים גם בדרכי חיינו", אז נמצא את העם נכונים לשמוע בקול יועץ ולאמר:  נעשה ונשמע, ואז נוכל להורות להם את הדרך אשר ילכו בו ואת המעשה אשר יעשון.

והשנית, עלינו לצאת למלחמה נגד שיטה אחת אשר התפשטה במלוא רוחב ארצנו ותשחית כל חלקה טובה בתוכנו, ומנפש ועד בשר תכלה.  השיטה הזאת היא שיטת "שב ואל תעשה", הממלאה כל חללו של עולמנו הקטן ביאוש גדול ונורא.

תא חזי מה עושות המפלגות השונות בארצנו, ואף אלה אשר בשם דגל האחדות תדגולנה; כשור לטבח יובל, כרחל לפני גוזזיה נאלמה יפשטו כלם את חלקת צואריהם ויעמדו כלם הכן לתלאות הזמן ופגעי העת אשר יעברו על ראשיהם, ואין אחד מהם מכניס ידו מתחת לאבנטו, ואין חולה מהם על מחלת ישראל כלו, ואין דובר דבר לאמור  "עת צרה היא לעניי ישראל, עת לעשות צדקה וחסד", מרכינים הם את ראשם לפני כל גל וגל ואומרים לנפשם "חכי כמעט רגע עד יעבר זעם" "שב ואל תעשה עדיף!".

השיטה הזאת כבר כלתה אבדה מן העולם כלו, ואך לנו נשארה למזכרת עון, וכסמל הקנאה המקנה. לכן עלינו לדון אותה בגניזה, כאחת הרעות הנפסדות והמפסידות, וכל חי יתן אל לבו, כי החיים דורשים מעשה, ולא "שב ואל תעשה".

ואם לחשך אדם לומר "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ נגזר עליו מלמעלה", אף אתה אמור לו כהלכה:  "בהדי ככשי דרחמנא למה לך"

דברי האיש הזה, גביר לאחיו ודגול מרבבה, הדורש טוב לעמו, נכנסו אל לבי, ורגש פנימי התעורר בי, לאחוז בקצה המשענת אשר הושיט לי האיש הזה בעצתו.

 

XII.

"מה נעשה לאחיותינו ביום שידובר בהן?"

כן תשאל המחברת מרת קעטטלער במחברתה החדשה שיצאה לאור זה מקרוב בעיר ויימאר, ואשר חכמי הפדגוגיא באשכנז ידרשו עליה תלי תלים של הלכות.

במאמר הראשי במחברת הנ"ל תתנוסס השאלה:

Was wird aus unseren Toechteren?

על השאלה הזאת ישיב כל איש:

– הבנות תנשאנה לגברים!

– אך האם ניטל להחליט בירור גמור כי תנשאנה לגברים?

 לא! כי הרבה בנות יושבות בבתוליהן עד שילבין ראשן.  ואת"ל כי תנשאנה לגברים, האם אז בטוחות הנה מעוני ומחסור כל ימי חייהן?

 לא!  כי על האיש לכלכל מחסורי אשתו ובני ביתו.  המוהר והמתן אשר יסלקו שני הצדדים, נשאר בידי האיש, ואם הוא איננו נזהר, ויאבד כספו בענין רע, אז תשא ותסבול את הנזק גם האשה ובניה; אם האיש לא יכון לעבודה או למלאכה, אז סכנה נשקפת לכל בני המשפחה.

– אם כן גם הנשואין לא יערבו ערובה לבטחון האשה בחייה?

– לא!

– אם כן, האם תהיה התשובה "נשואין" תשובה מספקת להשאלה:  "מה נעשה לבנותינו?"

– לא!

 האם בטוחה היא הבת אשר לא ידעה איש!

– לא!

– והנשואה, האם בטוחה היא בימי חייה?

– לא!

– ומדוע?

– יען כי גורלן הוא רק ביד הגברים! אם לא תמצא לה הרבה איש כלבבה, בטחון מאן דבר שמיה? ואם גם מצאה, מוטל הדבר בספק, אם תמצא לה מנוחה בצל האיש, או אם יהיה הדבר הזה לאורך ימים.

– אם כן?

 אם כן, בונים אנחנו "גורל בנותינו ובטחון חייהן" על קורי עכביש, על המקרה.

 ואל מי נפנה להוציאנו מן המבוכה הזאת?

– רק אלינו נפנה, אל נפשנו ורוחנו, אל שכלנו, אל כחנו ואל החמלה הנטועה בלבותינו.

אחרי הדברים האלה פרשה מרת קעטטלער את הנס של "עזרת עצמו" (Selfhelp) לפני אחיותיה, ותעביר בכור הבקרת את כל האופנים והאמצעים, היכולים להרחיב חוג העבודה והשכר של הנשים, למען תשחקנה לכל פגע ואסון, ולמען תוכלנה להלחם מלחמת תנופה עם כל המכשולים והמעקשים העומדים על דרכיהן, ועם כל צרה שלא תבוא.

 

השאלה הנזכרת, העולה על השלחן בארץ אשכנז, אשר ישאו ויתנו בה שם חכמי הפדגוגיא, לא תאות בכל פרטיה לארצנו, ובפרט לאחב"י יושבי הארץ הזאת, מפני הטעמים האלה:

א) באשכנז יגדל מספר הנקבות בערך מילליאן אחד ממספר הגברים, ובארצנו (כמדומה) עולה בערך רק אשה ורביעית לראש גבר.

ב) השאלה:  "האם בטוחות הנשים בהנשאן לגברים מעוני ומחסור?" תתיחס בעצם וראשונה לארץ אשכנז, כי בארצנו, ומה גם בין אחב"י יושבי הארץ, תהיה על השאלה הזאת תשובה אחרת:

 עד שאתה שואלנו על הנשים החוסות בצל הגברים, שאלנו על הזכרים בעצמם:  "האם בטוחים הם הגברים בעצמם מעוני ומחסור, הן הנשואים והן הפנוים?"

האשכנזים מחונכים מנוער לעבודה ולשכר, ואם יפגוש שם איש את רעהו, ישאלהו:  "מה מלאכתך?  מה מקור מחיתך?" והוא יענהו בגאוה וגאון:  "אכר אני, אומן, פועל, סוחר, עוזר בבתי המסחר, סופר, איש חיל, פקיד, שר הצבא וכו'", א"כ לא תתיחס אליהם השאלה: האם בטוחים הם הגברים מעוני ומחסור?" כי ע"פ רוב בטוחים הם הגברים, ותסוב השאלה רק על הנשים:  "האם בטוחות הן הנשים?"

לא כן אצלנו!  כי שאל איש את רעהו:  "מהיכן ירק זה חי?" הוא ישיב לו בהכנעה וענוה:

– בעל נכסים אני, לי שלש אחוזות נחלה.

ומה שמותיהן?

 הלא הן:  דלות, עניות, אביונות.

האשכנזי ילמוד בנעוריו לדעת מקור מחיתו, ולא יגש אל המלאכה או אל הענין לעסוק בו, בטרם ידע את הדבר על בוריו.  הסוחר או עוזר בית המסחר יודע היטב תהלוכות הענין אשר אליו יקדיש ימי חייו, כי למדהו בביה"ס למסחר.

לא כן היהודי יליד פולין המדינה, הוא מבטל כל דבר בלבו ודיו.

– האם "הלכות המסחר"  צריכות למוד?  – שואל מאניש בן גאדיל –  האם הסוחר הגדול ר' פייטל בן טודרוס למד בביה"ס לסוחרים?  וזרח בן אשר האם בקי הוא בטיב משא ומתן? אך הכל תלוי במזל!

ובכן לוקח הוא את צרור כספו –  בשכחו כי אין מזל לישראל –  ויוצא לאויר העולם "לעשות עסק".

מאה בני אדם כאלה יוצאים, ורק אחד שב למקומו בצרור מלא, ולפעמים גם בשני צרורות תחת האחד, והנשארים שבים בכיס ריק; ואלה האובדים הם רואים ואינם נראים, נחבאים אל הכלים, ולכן לא יביא מאניש הנ"ל ראיה מהם:  שמי שאיננו בקי בטיב המסחרים לא יהיה לו עסק עמהם, אך הוא מביא לו ראיה מהסוחר הגדול ר' פייטל אשר הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ונראה לעין כל, כי "גם בור ועם הארץ שאיננו יודע בין ימינו לשמאלו, שלא למד ולא קרא ולא שנה, וחותם שמו במסירת הקולמוס (או במסירת הנפש), יוכל להיות לסוחר גדול".

בעבור זה יקרב האשכנזי אל איזה ענין או עסק כזקן ורגיל, ויחשוב מקודם אם העסק הזה טוב הוא עכ"פ ע"פ דרך הטבע, ובטוח הוא, שאם לא יקרה לו פגע או אסון, או מקרה לא טהור, אז שכרו אתו פעולתו לפניו;  לא כן היהודי הפולני, הוא ידלג כאיל, ויקפוץ על העסק כנמר על טרפו, או כיושב בתענית, המתנפל בערב על הפרוסה הראשונה. לכן אין להתפלא אם ע"פ רוב קפיצה כזאת בנפשו היא, ושכרו הוא: שבר רגל או שבר יד, או גרב או ילפת.

היינו דאמרי אינשי:  למה יש שתי נוסחאות בתפלת "אל ארך אפים"?

הנוסחה האחת היא:

כמנהג אשכנז:

אל ארך אפים ורב חסד ואמת אל באפך תוכיחנו חוסה ה' על עמך והושיענו מכל רע וכו'";

הנוסא השנית היא:

כמנהג פולין:

"אל ארך אפים ורב חסד ואמת אל תסתר פניך ממנו, חוסה ה' על ישראל עמך והצילנו מכל רע וכו'".

יען כי האשכנזי בטוח הוא ע"פ דרך הטבע, ואיננו ירא רק מאסון שאיננו רגיל, לכן מתפלל הוא אל באפך תוכיחנו, כלומר:  רבש"ע!  אל תקצוף עלי, כי מפני חמתך מי יעמוד?  ואם אך לא תקצוף עלי, בטוח אני כי לא יארע לי אסון ופגע ע"פ דרך הטבע, כי עושה אנכי מעשי בהשכל ודעת כמלומד ובקי, ולא אכשל!

אבל היהודי הפולני, שאיננו יודע בין ימינו לשמאלו, כי לא למד ולא שנה, וקרב הוא אל עסקיו רק בבטחון לבד, כי יצליח ה' דרכו, מתפלל:  "אל תסתר פניך ממנו", כלומר רבש"ע! אל תסיר עיניך ממני כרגע, כי כל עסקי אך בנס הם עומדים, התעיף  עיניך בי ואינני, ואם תעזבני אך רגע אחד הכל הבל!  כי ע"פ דרך הטבע, סוחר אינני, המסחר איננו מסחר והעסק איננו עסק, כי רק על הנס אני סומך!

בעבור זה יאמר ג"כ היהודי הפולני "חוסה ה' על ישראל עמך" בהזכירו זכות אבות, והאשכנזי אומר רק "חוסה על עמך", כי היהודי הפולני לא יעמוד אף רגע בלי זכות אבות, אחרי כי כל שיחו ושיגו איננו ע"פ דרך הטבע.

וכן יאמר ג"כ היהודי הפולני:  "והצילנו מכל רע", בעוד שהאשכנזי אומר:  והושיענו מכל רע", כי היהודי הפולני צריך להצלה, ובטרם יקרב אל העסק, כבר נחוצה לו "הצהלה", כי עסקיו ועניניו בנוים על קו תהו ואבני בהו.

היוצא לנו מזה, כי השאלה הנזכרת יש לה מקום בארץ אשכנז, ואנחנו לא הגענו עוד להשאלה הזאת:  "מה נעשה לאחיותינו?" בעוד שלא נפתרה השאלה הקודמת :  "מה נעשה לאחינו?"

בפרט כי רובצת עלינו כל הימים קללת חז"ל:  "אוי לו לאדם שבניו נקבות", בעוד שהבנים אצלנו גם הם בבחינת נקבה, ואינם עומדים כמעט במדרגה גבוהה בעולם העשיה, ופטורים הם ממצות כהנקבות.

בכ"ז אין אנו בני חורין להבטל לגמרי מהשאלה "מה נעשה לאחיותינו?", כי יהיה איך שיהיה, גם אצלנו רב מספר הנקבות ממספר הגברים, וכי אשה ורביעית לראש גבר, מלתא זוטרא היא?

המספר הרב של הבנות בתוכנו, הגדול הרבה יתר ממספר הבנים, ישים בפינו את השאלה:  מה נעשה לנותרות לגברים?

באמת רגיל על לשוננו פתגם קדמוני "אין בית מקלט לנזירות לבנות ישראל", זאת אומרת, כי אין לך בת ישראל שתשב עד שילבין ראשה, אך כל אחת תמצא לה בן זוגה.

הני מילי בשנים קדמוניות, בעת שנברא הפתגם ההוא ובדורות עד הנה.  אבל בדורנו, בעת שהמספר צועד צעדי ענק, צעדים כפולים, משולשים ומרובעים (כי מה שהיום אחד, והיה בשנה הבאה שנים, ובשנה השלישית ד', וכן להלאה עד אין חקר); בדורנו, בעת ההשכלה פרשה כנפיה על הארץ, לא רחוקה היא העת שתצא בתולה בת ששים במחול, בחורים וזקנות יחדיו. כי מאין יקחו להן גברים, המן הגורן או מן היקב?

ואם תאמר:  מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? מה ענין השכלה אצל זווגים?

על זה אשיבך מענה, כי רק ההשכלה עומדת לשטן על דרך הזווגים, וכפלטי בן ליש נועצת היא חרב בינו לבינה.

אחב"י אפילו האדוקים שבתוכנו, אפילו החסידים ואנשי מעשה, מכניסים הם את הבנות בבריתה של ההשכלה, בעת שיגרשו את הבנים מקרוב אליה ומנגוע בה.

מות בהשכלה –  אומרים אחינו האדוקים –  כל טועמיה יאשמו, רעה תבוא עליהם.  אבל הנשים הלא פטורות הן ממצות, הן תאכלנה מפרי עץ הדעת כנפשן שבען, ורעה אליהן לא תאונה.

ובעוד שהם גודרים גדר בעד בניהם, לבלי יגשו אל הערפל, פורצים הם את הגדר לבנותיהן, פותחים הם להן שערי למודי חול, בשלחם אותן לבתי הספר אשר במדינה, בהלבישם אותן מלבושי כבוד כאשר תלבשנה בנות מרומי עם הארץ, בהרשותם להן לצאת במחולות, מין בשאינו מינו וליהנות מתענוגי עוה"ז בבתי תיאטראות וקרקסאות.  ואחרי כל אלה כאשר תגדלנה הבנות, ובהגיע פרקן להנשא, מציגים לפניהן אחד הבנים מבני עוה"ב, כבד פה וכבד לשון, ואומרים להן:  "זה דודך, זה רעך, הוא יארח לחברה אתך, הוא ישים ידו על עיניך, והוא יכלכל את שיבתך".  מובן כי באופן זה קשה לזווגם כקריעת ים סוף.

מובן כי תוצאות חיבורים וקישורים כאלה, הן ע"פ רוב תוצאות לא נעימות, ולפעמים גם מסוכנות.

ויען כי הדרך הזה הנראה בתוכנו, מתפשט ומתרחב בכל יום יותר, לכן "שאלת חנוך הבנות" בין האדוקים היא אחת השאלות הגדולות העומדות ברומו של עולמנו, והנני נותן בזה ענין רב לסופרי ב"י לענות בו.

ויען כי כבר הסכימו לזה אחינו האדוקים להרחיק את הבנים מההשכלה, וגזירה זו יצאה מהם, ואין לנו רשות להרהר אחריה, לכן החובה מוטלת על השדכנים שבימינו, להשתדל בכל עוז ולדבר על לב האבות השכם ודבר, כי יתנו להבנות "שווי-הזכיות", ויסירו גם מעל צואריהן עול ההשכלה, ותמורת לשון וספר ילמדו אותן הלכות מליחה, דיני בישול והדחה, דיני חלה והדלקת הנר, ורק באופן זה לא תבטל השדכנות מן העולם, כי לא לתהו בראה לשבת יצרה, ונזכה לראות בנים ובני בנים, שלשים ורבעים, והמלאך הגואל אותנו מכל רע, יברך את הנערים והנערות, ויפרו וירבו וידגו לרוב בקרב הארץ!

 

XIII.

"כל הדברים יגעים" אמר המלך החכם.  הם הם הדברים אשר יאמרו חכמי הטבע שאין לך דבר בעולם שלא תשלוט בו התנועה התמידית, אין לך דבר שיעמוד אף רגע אחד ולא יחול בו שינוי ותמורה.  גם בצור וסלע תשלוט התנועה, גם בגוף המת תחול התמורה, אף כי נעלם הדבר מעיני בשר, והאדם לא יראה לעינים ולא יתבונן.

בין הדברים המתנועעים והמורגשים ביותר ע"י חושינו הוא הזמן.  הוא הוא המרכבה הרתומה לסוסים דוהרים ביד חזקה, אשר ביד חזקה תמשוך אותנו כלנו הלאה הלאה עד אין קץ ותכלית.

הזמן הוא עגלת מסלת הברזל ואנחנו הנוסעים;  כל איש צרורו על שכמו, נעליו ברגליו ומקלו בידו, ילך הלוך ונסוע הלאה הלאה עד אין קץ ותכלית.

בני אדם אשר אין בידם לעצור את הזמן במרוצתו, יאבו למצער לשאוף רוח כמעט קט, או לדעת לאן כבר באו, ובכן יציבו להם ציונים, יתארו להם גבול, יקראו בשם תחנות פלונית, אך הזמן לא ישגיח בם, לא יאבה להם ולא ישמע אליהם, יעבור גבול, יעבור תחנות ולא יעמוד ברגע, ימהר לרוץ אורח וימשוך אותנו כלנו הלאה הלאה עד אין קץ ותכלית.

"הגיע החדש" הגיע הרבע, באה השנה", מה הם הציונים האלה?

גבולים המה! תחנות מסלת הברזל הגדולה והארוכה, שמות אשר יקראו להם בני אדם, כשמות אשר קראו להם את תחנות מסלות הברזל:  זמערינקא, פולנאה, מלשני וכדומה;  כי האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, ואם לא יהיה גבול או תחנות – חשבון מאן דכר שמיה?

זמן, זמנם, זמניהם עוברים הלאה הלאה ולא יעמדו כרגע, ובני אדם נמשכים אחריהם ביד חזקה, מבקשים חשבונות ומחשבים קצים.

כל הדברים יגעים, ואין לך דבר שעומד בפני התנועה התמידית והנצחית!

גם קהל הקוראים עם מכתבי-עתיהם, עם רדקטוריהם וסופריהם, נדמו לאורחת נוסעים דרך מדבר גדול ונורא, דרך יער גדול חורש מצל, במסלה מלאה כפים ואבנים וצורי מכשול; מכתב–העתי הוא העגלה המתנועעת הלאה הלאה, הקשורה אל המרכבה הגדולה היא מרכבת הזמן;  המו"לים ועוזריהם וסופריהם הם הם העגלונים המושכים בקרון, השומרים את העגלה לבלי תנגף באבן, לבלי תהפך על פיה ולבלי תעשה אורחת הנוסעים גל של עצמות;  עטיהם אשר בידיהם הם המה השוטים להדוף את הסוסים לבלי יפגרו ללכת, והקוראים הם המה הנוסעים היושבים איש איש תחתיו וקוראים:  משכונו! משכונו!

הנסיעה תארך לא יום אחד ולא יומים, לא עשרים יום ולא חודש ימים, עד אשר תהיה לזרא, עד כי בתוך המדבר הגדול והנורא הזה יתראה מרחוק ראש פנת גג של בית-אכסניא, דגל אדום של מקום התחנות, מקום כל אחד יקפּוץ ממושבו, יתנער מעפרו, יעשה שפמו, יבלע כוסו, ימשש בכיסו, יחליף כח ויסע הלאה.  גם העגלונים שמחים בראותם מרחוק גג בית האושפיזא, כשמחת קאלומבוס בשמעו את המלה יבשה! יבשה!"

פה יחשבו עם נוסעיהם, פה יתנו תבן ומספוא לחמוריהם, פה ימשחו בזפת לתת רוח החיה באופניהם, פה יתפללו תפלה קצרה, ייטיבו מקום מושבות אורחיהם, יפנו מקום לנוסעים חדשים ההולכים ברגל, העיפים והיגעים מעמל תלאות הדרך, ואחר יחליפו כח וישימו לדרך פעמיהם, יקראו "עושו, גושו, חושו, כי המרכבה הגדולה המושכת בקרון שלנו, מרכבת הזמן תעשה דרכה ולא תעמוד רגע, ובכן נסעה ונלכה הלאה הלאה".

אמנם כן!  האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, ואם אין גבול ותחנות – השבון מאן דבר שמיה!

ראש פנת גג של בית האכסניא, דגל אדום של מקום התחנות, הידעתם מה המה אלה במכ"ע הצפירה?  הן הנה המלות אשר כל תינוק דלא חכים ולא טפש, כל זקן ואיש שיבה אשר גם כהו עיניו מראות, יכירן כרגע מרחוק, הן הנה המלות הגדולות בראש הגליון:

הצפירה לשנת 1890!

ובכן נוסעינו הנכבדים, יקפוץ נא כל איש ממושבו, יתנער מעפרו, ייטיב שערו, יעשה שפמו, ימשמש בכיסו, יחליף כח למען יוכל לנסוע הלאה יחד באהבה וחבה, באחדות וריעות עם כל הנהו חבורתא קדישתא די בארעא דישראל ודי בבבל, עם כל תלמידיהון ותלמידי תלמידיהון ועם כל מאן דעסקין באורייתא, די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר.

אם עד כה עברנו יחד את הדרך הזה במדבר הגדול והנורא, שמלתכם לא בלתה מעליכם ורגלכם לא בצקה, יחד שחקנו כטוב לבנו, יחד בכינו משבר רוח, אל תפרשו מעתה מן הצבור ללכת ברגל במדבר הזה, במקום ישוך נחש וצפעוני יפריש.  שבו איש תחתיו, נסעה ונלכה הלאה הלאה!

אם עוד העם כמתאוננים, אם לא אחד בכם אשר השוט לסוס נגע באחת מעיניו בלי ראות, או שמע דברים כבושים מפי אחד העגלונים, אל יפול לבבכם עליכם;  זכרו זאת והתאוששו, כי כזה וכזה יאכל השוט, יגזור על ימין ויאכל על שמאל, אך למען שמור כל עצמותיכם, והנה אחת מהנה לא נשברה, לכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו, נסעה ונלכה הלאה הלאה!

גם אתם עולי רגל, בין צורים וכפים, בין סלעי מגור ואבני נגף, שמרו רגליכם מלכד, לא תעיפו ולא תיגעו, הנה העגלה העוברת לפניכם, ונשמרתם לנפשותיכם, שבו בקרון ובצוותא חדא נאחז דרכנו, כי מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.  נסעה ונלכה הלאה הלאה!

עוד מעט והגענו אל דרך המלך, אל הפרסא העשירית מהמאה פרסאות, אשר תשעים מהם כבר עברנו, ותקותנו תעודדנו כי ינוסו הצללים ואתא בקר, בקר לא עבות, ולנו השומרים הסובבים בעיר לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, ולקרוא בקול:  עורה נא עמי!  הקיצו ישנים, קומו עצלים, עורו והתעוררו, קומו לעבודת הבורא!

הן כל היקום כבר העיר משנתו, ולמה אתה לבדך ישן הנך?  הנך הוזה שוכב בחיק התנומה, או הנך אחוז בחבלי מות מדומה, ידיך אסורות ולא תעשה מאומה, תתעורר נא נפשך העגומה, גם החזה והשוק של האומה, יהיו לחזה התנופה ושוק התרומה, כי מי זה ינום עתה, מי זה יישן?  הקיצה נא עמי, עורה למה תישן!

מבלי משים נזכרתי שירו של משוררנו ריל"ג:

הקיצה עמי עד מתי תישנה,

הן גז הליל, השמש האירה;

הקיצה שים עינך אנה ואנה,

וזמנך ומקומך אנה הכירה.

 

XV.

היום קצר, והמלאכה מרובה!

היום קצר כמה שנאמר בלוח, שחור ע"ג לבן:  ביום ג' וארא כ"א טבת, יום הקצר. נמצא שהיום עש"ק פ' שמות הוא ערב שבת הקצר שבכל ימות השנה, שבו בנות ישראל משכימות קום טרם שהרואה אומר:  ברקאי!  מבערות את האח, מסיקות את התנור, לשות את הבצק, אופות ומבשלות, וההבערה ללהב יוצאת, להכין צרכי אוכל נפש ליום השבתון, ולגמור מעשיהן בעוד היום גדול, ולהוסיף מחול על הקודש לבלי תכנסנה בו כחוט השערה, ואשה לרעותה תקרא "עושי, חושי, נושי, הימיני, השמאלי, כי קדוש היום לאדוננו, כי היום קצר והמלאכה מרובה!

הני מילי בזמן שהשנים כתיקונן, עולם כמנהגו נוהג, ובעלת הבית מוצאת הכל מוכן לפניה; אז יאמר אברהם לשרה אשתו "מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עגות", אבל אם העריבה ריקה, בארגז אין כל, אין קמח ואין סולת, אין בצל ואין ביצה, אין בשר ואין דגים, וגם הכיס ריק ואין בו, אז חדל להיות לשרה אורח כנשים, ידיה רפות ורגליה כלנחשתים הוגשו, ובלב מר תחיל תזעק בחבליה "התחת אלהים אנכי, לברוא יש מאין, אין חכמה, אין עצה ואין תבונה לכבד את יום השבת במועדו ובמקומו וכהלכתו.  היום קצר, המלאכה מרובה, ואנה אני באה למלאות החסרון".

כמשתגעה תסוב הנה והנה, כנשר יטוש עלי אוכל, תבדוק בחורין ובסדקין עד מקום שידה מגעת, אולי תמצא דבר הסמוי מן העין, לבשל ולאפות.  ובראותה כי כלו כל הקצין, ושאלה האשה משכנתה או מגרת ביתה, מלא כף קמח, ואסוך שמן, מעט צרי, מעט דבש, בטנים ושקדים, ותמהר כאשה צנועה וחרדה, לעשות עכ"פ את הפשטידא.

היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, ועוד חצי תאותה אין בידה, והנה האח!  אברהם מושיט לה עוד שקל כסף אחד, כי גם לו אוהבים ורעים, אשר לא יעזבוהו ביום צרה.  ותמהר שרה וממרחק תביא לחמה, ותקן גם בשר וגם דגים ותעש בחפץ כפיה.   ידה לפרור תשלחנה, וימינה לגולל, ובכלי נשק אלה תרוץ המערכה, כגבור ירוץ אורח, וכיהושע בן נון הרודף אחרי אויביו וחרב פיפיות בידו, תקרא גם היא "שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון!" אבל לאו בעל יומא אתרחיש ניסא, והשמש אל מקומו שואף, ועוד מעט ואיננו, ותתקצף שרה ותקלל את יומה הקצר עם בעל הלוחות לאמר "מי יתן, והלוחות האלה תשברנה כמו שנשתברו פעם הלוחות ע"י מרע"ה.  הן מקצרים הם את ימינו, ומביאים לנו שלג ומטר וריח סערה בלא עתם.  ארור בעל הלוחות איש הדמים, המענה ומיצר ומקצר ימים –,  יאבד האכזר בעל הלוחות, יכנסו בו אלף רוחות!"...

צללי ליל ינטו, וחושך יכסה ארץ, וכגבור השב משדה קטל, תשאף שרה רוח ותמלא את הבית אורה, לכבוד האורח הנכבד הבא חדריה, לכבוד שבת המלכה.  אורות מאופל אמרה ויהי!  מנוחה שאננה וחרישית תאציל מהודה על הנפשות הנהלאות, ועל כל פנה וזוית, ורוח חן ועונג ישפך על כל פנים, אין פרץ ואין צוחה, כי נסו יגון ואנחה.

בגאון קודש יושב בעל הבית על יד השלחן, וכשתילי זיתים סביב לשלחנו בני ביתו יושבים כצדיקים, כמו עטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה.

"מה נכבד המראה הזה", ישורר לנו אחינו המשורר האשכנזי, לוא בא אלכסנדר מוקדון הפעם לבקר את בעל הבית הזה, ושאל אותו "מה תאמר נפשך ואעשה לך" אז השיב גם הוא בגאוה ובגודל לבב מטוב כל כדיוגינוס בחניתו "אנא אדוני המלך, אם תאבה בחסדך להטיב לי את הנרות, למען יאירו לי כאור שבעתים, ותברכך נפשי".

 

מחזות כאלה אשר נראו מלפנים בכל בית איש יהודי, הולכים ומתמעטים בעוה"ר, כי בימינו יתראו עוד אך בבתי החרדים, אבל בבתים רבים מבני ישראל בין העם אשר לא יחרדו – לא יראו עוד ולא ימצאו, ספו תמו ואינם.  ערב שבת הקצר לא יחריד עוד את בעלת הבית הזאת.  בנות הציביליזציא למודות הן לעשות מעשיהן בשובה ונחת, אף בע"ש בין השמשות, לפניו ולאחריו.  צללי ליל ינטו וחושך יכסה ארץ, והשפחה הנכרית תדליק את המנורה כדבר יום ביומו.

– רחצתי את ידי איככה אטנפם – תאמר הגבירה – הלא שלוחו של אדם כמותו, תדליק השפחה, ואנכי למה לי להטריף את ידי בנרות?  ומה גם כי טובות מנורות זמננו, מאלפי נרות בימי אבותינו.  האם ידעו אבותינו מהמנורות החדשות, ממאור הגאז, והעלעקטרי?  – וגם הגברים האלה לא ירהו ולא יפחדו מאימת יום הקצר, ועין גבר שמרה נשף, ובהגיע זמן קבלת פני שבת מלכתא, יתאספו הגברים אחים לצרה, ויעטרו את השלחן הירוק, ואז עליונים ישישו ותחתונים יעלזו, וחד בחד כי סביך ועביד קרבותא, או אלה מול אלה יערכו קרב בפרוע-פרענות (Preferans) ויראי שמים בסתר ובגלוי (oko) ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים – והנה, דם ואש ותמרות עשן!

וגם ביום המחרת תאמר הגבירה לשפחותיה "את אשר תאפינה אפינה, ואת אשר תבשלנה בשלנה, ממני תראו וכן תעשינה".

– הלא שבת היום    למוסר אזנה אחד מגואליה – ולמה תחתי אש מיקוד,

ותשרפי לשריפה?

– עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות (נכריות) – תענה הגבירה.

אולם בין אלה אשר ביום המנוחה עושים מעשיהם (זר מעשיהם) ועובדים עבודתם (נכריה עבודתם) ישנם רבים אשר לא גרשו עוד את יום השבתון כלה מהסתפח בנחלתם, כי ישאירו זכר לו להם ולבניהם אחריהם.  אלה לא יאבו לפרוש מן הצבור ולהבדל מן העדה, ואוכלים לתיאבון –  את הבצלים והפשטידא.

 

ובעוד שרבים מאחינו הבלתי חרדים, משתמטים מעסוק בהלכות שבת, ישנה כת אחת גדולה שאינם בני ברית והם "שומרי שבת" (סאבאטאריאנער) הדרים בכמה מקומות באירופא ואמעריקא והלוחמים מלחמת תנופה בפלפולים בע"פ ובכתב בעבור קדושת יום השבת.  הם ינזרו מכל מלאכה ביום הזה, יסגרו חנויותיהם ולא יעשו כל מקנה וקנין, וישבתו ביום הזה כדת משה וישראל.

לעיר אחת באמעריקא –  כן יספר מכ"ע אחד –   אשר כל תושביה הם בני הכת הזאת, בא עובר אורח ביום השבת, ויחפוץ למלא רעבון בטנו, ולא יכול, כי כל החנויות סוגרו על מסגר.  אך להצלחתו מצא שתי חנויות פתוחות אחת של שר המשקים ואחת של שר האופים, ויאכל וישת וישבר את רעבונו.

ועל שאלתו:

– מדוע אתם השנים תפרשו מן הצבור ותמכרו ממכר ביום השבת?

ויענוהו הם:

– ומדוע תתפלא?  הן לא סאבאטניקים אנחנו, כי אם –  יהודים.

 

הא ראיה שהיהודים שבאמריקא דומים במקצת למקצת אחב"י בארצנו, אף כי האינם יהודים שם ישתנו מהא"י שלנו בכמה מדות הנפש.  לכל הפחות רוח הסבלנות (טאלעראנץ) לבני אמונה אחרת גדול שם הרבה יתר מאשר בין יושבי הארץ פה.  והיתה לנו לאות, הידיעה המובאה במועדה בקוריער צאדזיעני, הלקוחה ממ"ע אשכנזים המודיעים על אדות אחת מבנות ווארשא אשר נמנתה בין המשוררות בבית התיאטרון פה, ואחרי כי השמיעה את קולה כשתי פעמים במשך כל השנה כלה, עזבה את וורשא, באמרה: לא מעוקצך ולא מדובשך! העלמה הזאת הצטיינה בניוארק בקול זמרתה בתוך חברת המשחקים האשכנזים בצאתה בתור אורבא (הפאזש) בחזיון "הוגענאטים" ומ"ע האמערקאנים (האנגלים והאשכנזים) מספרים, כי עלתה בידה לרכוש לה את דעת קהל השומעים שם אשר התענגו מאד למשמע אזנם.

העלמה הזאת" –  מוסיף הקוריער הנ"ל –  זכתה לזה שזוכים כל הכשרונות, לא אצלנו חלילה, כי אם ...בחוץ לארץ".  ואנן מה נענה אבתריה?  כי הכל היו יודעים פה שהעלמה הזאת מחוננת בכשרון נפלא, כי מנה בת מנה היא, ואביה ש"ץ מהולל, אך יען כי בת ישראל היא, לא קרבו אותה בבית התיאטרון פה בכל לבם, והיתה ימין דוחה ושמאל מקרבת מחוסר רוח הסבלנות, עד שבאו בני נוייארק ויאמרו לה:  בני ארצך לא ידעו ולא יבינו, לכן אחותנו את היי, שבי נא בתוכנו, הראינו את כשרונך, השמיעינו את קולך, כי קולך ערב וכשרונך גדול.

 

כך הוא מצב הדברים אצלנו.  פה לא יתהלל החכם בחכמתו ולא בעל הכשרון בכשרונו ולא העשיר בעשרו.  אם נתן לך ה' חכמה ודעת, יקומו נמלים עם לא עז ויגזלו ממך חכמתך;  אם חננך ה' בכשרון טוב, יתקנאו בך אחיך, יגזלו כשרונך ויאמרו "מה קמשמע לן"; אם נתן לך ה' עושר יקומו גנבים שודדי לילה ויגנבו דים.

רבים הם החושבים בכל עת אשר תקרה איזה גניבה בעיר כי יהודים הם אשר שלחו בעולתה ידיהם, וטעמם ונימוקם עמם, כי אזלינן בתר רובא, ורוב גנבי ישראל נינהו, אך אדמה כי הכלל הזה נוהג רק במקום שמספר התושבים של יהודים ואינם יהודים ישא בד בבד, אבל בעיר שמספר היהודים הוא רק חלק רביעי ביחס למספר הכולל, בא רובא ומבטל רובא, כלומר הרובא של מספר התושבים בולע את הרובא דרוב גנבי ישראל נינהו, וכל עוד לא נודע מי המה השודדים הם נמולים או אינם נמולים, זכאה חולקיהון דישראל לפני דעת הקהל.

אולם זאת לא נוכל להכחיד תחת לשוננו, כי רב בתוכנו מספר הגנבים ביחס למספר אחב"י.  רבים הם חברי גנבים אשר יעשו מעשיהם בסדר ומשטר, בצבור ולא ביחידות, וישימו ראשים עליהם, שופטים ושוטרים, גבוה על גבוה, אשר ישפטו ביניהם בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע.  לשופט כזה יקראו "רבי", וכל הדבר הקשה יביאו אליו ואומרים לו "ילמדנו רבנו", והוא יאציל מרוחו עליהם ויורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

בימי חרפי ראיתי העתקה מכתבי שו"ת אשר נכתבו לרבן של כל בני הגנבים הנורא על כל סביביו ר' גרונם, ואם זכרוני לא יטעני, אדמה כי בה היו כדברים האלה:

"אל כבוד רבנו אלופנו ומיודענו המאור הגדול לממשלת הלילה, רשכבה"ג, בחכמה פותח שערים, הצנע לכת ומטיב צעד, ידע מה בחשוכא, ובודק גנזי נסתרות וכו' ה"ה ר' גרונם נ"י ואל יזרח השמש עליו.

"ילמדנו רבני, יו"ט שני של פסח שחל להיות ביומא דשוקא, אם מותר לחפש בכיסם של עכו"ם, ונ"ל דמשום ג' טעמים אסור.  א) משום חמץ בפסח;  ב)משום מוקצה;  ג)משום תחום. –  לתשובתו אחכה בכליון עינים, כי ימי הפסח ממשמשין ובאין.  דברי תלמידו הסר למשמעתו.        בעריל חטפן.

וזאת תשובתו:

"יקרתך הגיעתני לנכון , ובדבר שאלתך חוכך אני להתיר.  ומה שאמרת:  א) משום חמץ בפסח, היינו דאמרינן עד מקום שידו מגעת.  ב) משום תחום, הן לא הביא העכו"ם בשבילי.  ג) משום מוקצה, הלא דעתך היה מאתמול לכך.  אעפ"כ יש ליזהר משום מראית עין, שכל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור, ובשעת הדחק יש להקל, ודו"ק.

"אמרו עליו על אחד מבני חברתנו, –  אחד קדוש יושב –  שלא היה נזהר משום מראית עין, והלקוהו עד מאה, וקראתי עליו המקרא: תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. תלמידי!  הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות!      נאום הקטן גרונם".

כשמת ר"ג הנ"ל נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבי במה הארכת ימים?  אמר להם:  מימי לא נכנסתי לבית חברי פתאם ולא הלכתי ד' אמות בלא נטילה –  וכיון שהגדתי לא הייתי חוזר ומגיד אף אם מחו על קדקדי במרזפתא דנפחא.

להאנשים האלה יש ג"כ שפה מיוחדת אשר בה ידברו חד את אחד.  השפה היא כעין שפת "זשארגאן" כלולה בהברות מרמזות, ואין מגלין אותה אלא לצנועין.

 

שפתנו שפת יהודית המדוברת בין אחב"י בארצותינו, שפת הזשארגאן, עולה למדרגת שפת–עם, כי סופרינו ינשאוה וירוממוה, יכתבו בה ספורים שונים ודברי שיר ומליצה.

וכפי שיודיענו הבלשן החכם ה' אלכסנדר הרכבי זכתה השפה על ידו גם לדקדוק הלשון, אשר עמל ויגע למענה, להסיר מעליה את הבגדים הצואים ולהלבישה מחלצות.

את חבורו שישנו עוד בכ"י לא ראיתי, ולא אפונה, כי הח' הזה יכלכל דבריו במשפט, וחזקה לחבר וכו'.  אולם לא אדע אם שם לבו למנהגי הלשון הזאת והשנוים בכל מחוז אשר בני ישראל נחתים שם.  האם יודע הוא למשל לשפוט על הפעל כמנהג פולין ורייסין.  אם בד"מ בני ליטא ישנו את הפעל ע"פ כללי הדקדוק:  "איך האב, דוא האסט, ער האט, בני פולין האוהבים את הקיצור עושים את הקאניוגאציא כזה בהוה:  "האב, דאסט, ראט. –  מאמר, זאבען, צאט" (בכלן הא' בקמץ). –  וכן גם בעתיד, תחת:  איך וועל, דוא וועסט וכו', יקצרו היהודים הפולנים, ויאמרו:  "כעלל, דעסט, רעט, מעמער, זעללען, צעט", וכן יצא לנו הפעל בזשארגאן כצפיחת בדבש.

גם עוד על דבר אחד ראיתי לנכון להעיר את הח' הנ"ל, האם ידע את השמות הנרדפים אשר יש לנו כחול הים על מושג אחד, וכונה אחת "להרע לגבר עמיתו", ע"י הכאה או נגיעה לרעה.  רבים מהאנטיסימיטים יחשדונו במה שאין בנו, באמרם כי אחדות גדולה שוררת בין בני ישראל (סאלידאריטעט), וכל בני יעקב אחראין וערבאין זה לזה.  ואעידה לי עדים נאמנים את השמות הנרדפים "שכונתם להזיק איש לרעהו" הרבים מאד בשפה היהודית, המטפחים על פניהם של החושדים אותנו במדת האהבה והאחדות.

תא חזי כמה מלות על הוראה אחת, קרבו הנה בוזי הזארגאן, האומרים כי שפה דלה ורזה היא, ראו נא עשרה וגדולתה והתפלאו.

אדם מתהלל ברעתו, ואומר לחבירו איי האב איך איהם געשלאגען, איי האב איך איהם געגעבען א שטויס"!  ויוכל לאמר באופנים כאלה:  א דריקק, א זבאנץ, א סטארק, א מרפידה, א טעלעמעץ, א רייב, א קנאק, א שנייד, א קיף, א זדענק, א רימס, א פלאמס.    וכן גם באופנים אחרים :  א שנעלל, א קרעלל, –  א זעטץ, א קוועטש, –  א פאטש, א גראטש, א דראפ, א טאפ, א ליאפ, א חליאפ, א קליאפ, –  א טשאסק, א פליאסק, א טראסק, א טראמאסק, –  א ריק, א פליק, –   א ברען, א טרען, –  א שטיפפ, א ציפ, א קניפפ, –  א ריס, א ביס, –  א יאג, א פלאג, –  א סמאל, א חמאל, א שטאך, א באך, א רזיאך.  ארבעים וחמש מלות במספר!!!![1]

הן כל לשון מורה ורומזת גם על תכונת העם המדבר בה.

האם העושר הזה מבטאים למחשבות רעות ולמעשים רעים איננו ציור נעלה מתכונת עם האחדות?  שפטו נא בינינו ובין האנטיסימיטים!

אולי יבוא אחד מחכמי הלשון ויאבה לחבר חבור על השמות הנרדפים הנ"ל, ולבאר ההבדל הדק אשר בין מכה למכה בסגנון ס' גן נעול מאת וויזל (להבדיל), אז יאבה נא להודיעני ונכון אנכי להוסיף לו על המכות –  כהנה וכהנה.

 

XV.

– השנה הזאת הבאה לקראתנו תהיה שנת רחמים וחסר לכל בני ישראל! – כך אמר לי ר' גדיאל, אחד ממחשבי קצין, בעל רמזים וגמטריאות, בפגשו אותי בימים האלה ברחובות קריה.

את ר' גדיאל זה ידעתי מכבר, כי עושה הוא מעשה להטים, ובכל שנה פורט הוא פרטים, אשר ישתמשו בהם בכל הבתים, ומחג המצות עד ערב ר"ה מאסף הוא הלפ"קים והיו לאחדים בידו, ומכבד הוא את השנה בק"ן פרטים.  למלאכה הזאת הוא יוצר נפלא;  מכלי ריקן, יעשה נוטריקון, מתיבות בלות ומטלאות, יעשה גמטריאות, ממאמרים דלים ורזים – סודות ורמזים, ופסוקים דקים, יהפוך ללפ"קים.

– הלא ידעתיך ר' גדיאל ואת פרטיך!  – אמרתי לו – בכל שנה ושנה אתה מנחם אותנו בלפ"קים המלאים תקוה, ורבים מאוהבי רמזים משליכים יהבם עליהם וטומנים ידיהם בצלחתם, ובאחרונה יוכחו לדעת כי כל שנה קללתה מרובה מחברתה, ד' ירחם!

למה הרעות לעם הזה?  למה תבטיחם הבטחות שוא ותקות הבל?

ד' יברכנו בשנה טובה ובתשועה שלמה גם בלעדי פרטיך!  הן לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.  כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

– אולם הפעם – הוסיף ר' גדיאל לדבר – לא אל הפרטים ירזמון מלי, ולא על הלפ"קים תמכתי יתדותי, כי יש לי רמזים אחרים הרבה על החלטתי זאת שהשנה הבאה תהיה לנו שנת רחמים וחסד.

 

– גם ברמזים בחלה נפשי.

– א"כ הלא חשבון צדק תאבה לשמוע מפי.

– אם יש אתך חשבון, ספר למען תצדק.

– מלבד הלפ"קים, הרמזים והגמטריאות, יש אתי חשבון צדק, כי השנה הזאת תכף בכניסתה היא שנת רחמים לאלפי אביוני בני ישראל.

לפי חשבוני הרויחו בני ישראל בארצנו בחדש תשרי הזה לערך שלשת מיליונים שקלים.

– שלשת מיליונים?  האם רוח עועים תבעתך ר' גדיאל?  האם בשגעון הוכית?

– האמינה לי כי החשבון צדק הוא.  אבל למה לי להלאותך בחשבונות רבים, הא לך חשבון קטן שעניי ישראל בעיר ווארשא לבד הרויחו עתה לערך ששים אלף רו"כ.

– הא כיצד?  – שאלתי בתמהון.

– כמה הם אחב"י תושב יעירנו?

– מאה וחמשים אלף! – עניתי.

– הן לא תכחישני, כי אך חלק שלישי מהם יכולים לשבות שבתם ולחוג את המועדים בלי הרגיש חסרון ומגרעת, אבל שני שלישים עניים הם המחשבים כל פרוטה ופרוטה, וצרכי שבת או יו"ט יציקו להם מאד.

– אמת הדבר!

  גם תודה לי כי ההבדל בין הוצאות של שבת ויו"ט ובין הוצאות ליום החול יעלה למצער שקל אחד למשפחה (ומשפחה נחשבת לערך חמש נפשות).  א"כ מאת–אלף איש המה כעשרים אלף משפחות, וכל אחת הלא הרויחה בחדש הזה לכל הפחות שלשת שקלים...

– ואיככה?

– יען כי יום א' דר"ה, יום א' דסכות ושמיני חג העצרת בלעו שלש שבתות בשנה הזאת, הרי לך ששים אלף רו"כ בעירנו לבדה.  ועתה צא וחשוב את כל ב"י תושבי ארצנו ותמצא כי הרויחו לערך ג' מילליונים בחדש הזה, האם אין זאת שנת רחמים בצוק העתים האלה?  הלא סימנא מילתא היא!

  חשבונותיך ר' גדיאל דומים ללפ"קיך!  פרטיך מבטיחים ואין בהם ממש, כך חשבונותיך צודקים, אבל רוח ישאם.  החשבון צדק, והכסף – איננו!

ועתה הניחה לי וחדל לך מהרהר הרהורים ולחשוב חשבונות, ושים פניך לחלק המעשה.

– אולם עוד איזה רמזים טובים...

– לא אובה!

– עכ"פ איזה לפ"קים...

– לא אשמע!

בפגשי אח"כ את אליפז התימני, אחד ממפלגת הנאורים אשר למד תורה בנעוריו, עשיר ובעל נכסים, ספרתי באזניו חשבונו של ר' גדיאל, ויאמר לי:

– אל תצחק לדבריו, כי דבר גדול דבר ר' גדיאל! לוא ראית כמוני את הדמעות הזולגות מעיני אלפי עניים בערבי שבתות ויו"ט, לוא ראית את העבוטים אשר הם ממשכנים לצורך הימים הקדושים באנחות שוברות חצי גופם (ובאמת אין כונתם לש"ש רק לאכילה גסה), כי אז הודית כי אחת לאחת למצוא חשבון, וכבר עלה גם על רעיוני חשבון כזה:  לוא התאפקו עניי בני ישראל זמן מצער והיו שומרים את השבת כתקונה, ע"פ הדין הראשון אשר בש"ע "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כי אז היו יכולים בעד הריוח הזה לקנות להם לבדם נחלות שדה וכרם במשך עת קצרה, והיו זוכים לשבות שבתות ד' ולחוג את המועדים בבשר ודגים, גם בתנינים גדולים ובתפנוקי מעדנים, ולא היו מצטרכים לבריות ולשאת עיניהם לארצות מעבר לים מתנת בני אדם.

– אולם חוסה נא, אדוני אליפז, על עניי עמך.  העשירים יתענגו על רוב טוב, והעניים יעשו שבתם חול?

– העשירים רשאים, כי אין להם הצורך לקבץ על יד כסף לאיזה מקורי מחיה, אבל העניים יכולים למצוא להם מקורים רק ע"י שני התנאים האלה, הסתפקות וקבוץ הכחות, כי אחד התנאים בלעדי השני כמהו כאין.

– עצתך אליפז נובעת ממקור משחת וממעין נרפש, רק דעות נפסדות מולידות כאלה! כיצד הלה עושה סחורה בקדשי בני ישראל?  אחינו העניים שובתים שבתם במסירות הנפש, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.

– ואני אומר לך – ענה אליפז – כי אין זה קיום התורה רק בטול התורה, כי מבטלים הם את הדין הראשון מהלכות שבת "עשה שבתך חול וכו'", ולולא דמסתפינא הייתי מפרש מאמר חז"ל  "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין" בדרך פשוט, וג"כ ע"פ חשבון.  למשל,  מספר אחב"י בארצנו הוא לערך חמש מילליון נפש, ושבת אחת עולה להם, בין לעניים בין לעשירים, בדרך ממוצע  כעשרת מילליון שקלים (?), נמצא כי בשתי שבתות יהיו להם עשרים מילליון, הוא הסך אשר הרים להם נדבה הבארון דע הירש באגודתו אשר על ארץ אנגליא יסדה, ולא הצטרכו למתנת בשר ודם, וכל זאת רק באופן שאם שמרו שתי שבתות לעשות אותן כמצוה עליהם ע"י הש"ע.  גם יכולתי לפרש המלה "שמרו" כמו "ואביו שמר את הדבר", המתינו.

– ואתה אדוני אליפז – אמרתי אליו בשצף קצף, כי דבריו אלה ירדו חדרי בטני – אם הנך נאה דורש מדוע אינך נאה מקיים?  אם בכל לבבך תדרוש כי לא יטו אחיך בני בריתך מדרכי הש"ע, מדוע תחשוב את עצמך לבן חורין בענין הזה?  האם גם אתה בין העניים תתחשב?

– ומדוע?

– ומדוע ראיתיך לא אחת שגם אתה עושה את שבתך חול?...

– זשיד הנך ככל הזשידים, המשיבים תשובה רק בדרך שאלה.

ויפן אליפז ערפו וילך לו בחרי אף.

בבואי לעת ערב הביתה, מצאתי על שלחני מכתב מר' גדיאל, וזה לשונו:

אישי הנ"ץ! קנאתי בגדולים היוצאים לעזרת עמם, זה בכה וזה בכה, לכן אמרתי כי גם אני אינני בן חורין להבטל הימנה.  ואל תקרי מהונך, אמרו חז"ל, ורק במה שחנני ה' אצא לעזרת עמי, ואם בחשבונותי ברמזי ובלפק"י בחלה נפשי, הבאתי לך בזה (לא לפ"ק חלילה) כי אם לפ"ג (לפרט גדול) כדבעי, אשר לא יכחישנו כל ילוד אשה, כי השנה הזאת תרומם גוי קדוש.  צא וחשוב והבא זאת מנחה לאחי בני עמי.

מאת האוהב עמו עד זיבולא בתרייתא

הקטן גדיאל בעל הגמטריאות.

אנכי החלותי להביא בחשבון את הלפ"ג של ר' גדיאל, אך חשבונות אחרים בלבלו את מוחי, הן המה חשבונו של ר' גדיאל הנודע, חשבונו של אליפז, וחשבונותי אני בימים האלה ובזמן הזה, חשבונות הנפש וחשבונות הגוף.  לכן אמרתי אולי אחד מקוראינו יקח לו מועד בימי חוה"מ, בימים שהם נחים מן העבודה (שאין להם), להתחשב עם ר' גדיאל הדק היטב היטב הדק, ותהי זאת (למצער) תנחומתנו.

וזה הוא לפ"גו ככתבו וכלשונו:

"בשנת תרנ".  יקום פורקן מן שמיא חנא חסדא רחמי וחיי, גם טובה וברכה בא יבאו עלינו, וישראל יושע תשועת עולמים".

מזה נוכחתי כי שונים הם בני האדם, בתוארם, בהלוכם, בדבורם ובדעותיהם.  למשל יהודי פשוט הולך לשיטתו ומקוה לתשועה לשיטתו, אליפז התימני הולך לשיטתו ומקוה לתשועת ישראל ע"פ שיטתו;  הבארון הירש הולך לשיטתו, ורוצה להושיע לעמו בשקליו, ור' גדיאל גם הוא הולך לשיטתו, ורוצה להושיע את ישראל בפרטיו.  וכן כל אחד אוכל ושותה ע"פ שיטתו, ועובד לשיטתו ומתפלל אל ה' לשיטתו.

 

XVI.

באחד ממאמרי הזכרתי בקשת רב אחד, אשר בעת שהסופרים יפנו במאמריהם אל הרבנים, לא ידברו דבריהם בדרך כלל, אך יאבו לפשוט את הדברים אשר לפי דעתם על הרבנים לעשות לעמם בימים האלה ובזמן הזה, והם ידעו איך להתנהג, מה לקרב ומה לרחק.

אחד הסופרים הבין נחיצות הענין, ויעש להם פרוגרמא, ויפרוט להם שבע מצוות.  ואם כי ינעם לי לראות כי נתגלגלה זכות על ידי, עכ"ז רואה אנכי לנכון להעיר על הפרוגרמא;  ולבלי יהיה המספר כמספר שבע מצוות של בני נח, קבלתי על עצמי בלי נדר לשנות את המספר.  והנה באתי אנכי והעמדתים על ארבע.

ראשית דבריו היא, שיזהרו הרבנים מתת כתבי הסכמות וסמיכות לאנשים שאינם מהוגנים, עד כי יביאו כתבי תעודה מהרב בעירם.

האזהרה הזאת אף כי טובה היא בפני עצמה, אך אינה ענין לכאן;  הסופר עושה אותה כגזרת הכתוב אשר ממנה לא תזוע, ובאמת זאת היא שאלה אחרת, אשר יש עוד לדון עליה, ויש פנים לכאן ולכאן.  עכ"פ בזמננו זה בעוד שדרך היהדות איננו סלולה עוד, ועוד לא עלה עמוד השחר, שנוכל להכיר בין קלא אילן לתכלת, בין זאב לכלב, אין לאל ידינו להחליט בנקל החלטה כזאת.  לדידי חזי לי איך שבא איש חסיד ויר"א להרב דמתא שהיה מהמתנגדים הנקפאים, ויבקשהו לתת לו כתב מליצה הנצרך לו לאיזה ענין, וימאן הרב לכתוב בה כי הוא ישר דרך, באמרו כי דרכו של האיש הזה, היא דרך החסידות, לא יתכן בעיניו, ומי יכול לדון עם מי שתקיף ממנו?  ויסע האיש הזה לעיר הקרובה אשר שם ישב על כסא הרבנות רב מן החסידים מיודעיו ומכיריו, ויקבל ממנו מכתב כזה מלא וגדוש בשבח ותהלה.  וכן גם להפך ראיתי איך רב אחד מן החסידים לא רצה להגיד לאדם ישרו שהיה מהמתנגדים, והדברים עתיקים.

לכן אדמה כי המצוה הראשונה הזאת איננה מחויבת לקחת חלק בראש המעשים אשר על הרבנים לעשות לבני עמם, בפרט כי אנחנו דנים כעת על הדברים שהם בקום ועשה, ולא על מצות לא תעשה, כי מה שנוגע לשב ואל תעשה, יודעים הם הרבנים הרבה יותר ממנו, ומה לנו להכניס תבן לעפריים ולהוסיף על מצות לא תעשה שלהם.

שאלה היא העומדת בפני עצמה, וטוב היה לוא אבו הרבנים לטפל בה ולהגיד חות דעתם במכתב עתי, אולם בקהל המצוות שלהם לא תחד כבודה.

המצוה השניה אשר שם הסופר על הרבנים, היא להביא את המלמדים במסות באותות ובמופתים, ולא כל הרוצה ליטול את השם מלמד יבוא ויטול.

גם בדבר הזה לא יסכים עמו כל איש המביט באספקלריא המאירה על מצב עמנו הנוכחי.  כי בעוד דרכי החינוך אינן סלולות עוד, ולא באנו עוד אל המנוחה ואל הנחלה על הדרך ההיא, לא יתכן להחליט עוד החלטה כזאת מפני כמה טעמים.  א) שלא לבייש את מי שאין לו (לא תורה ולא סחורה לא עבודה ולא פרנסה).  ב) שלא תרבה מחלוקת בישראל.  ג) שלא תשתכח תורה מישראל.  ד) שלא תתרבה העניות בישראל.  בפרט כי אין לנו עוד באראמעטרים למדוד על ידם מדרגות הידיעה של המלמדים, ויהיה רב אחד הבוחן ובודק מן המקילים האומרים "כחא דהתירא עדיף?" ומה בכך אם ר' ענזיל המלמד איננו יודע מקרא מפורש, הלא לעומת זאת גדול הוא בש"ס ופוסקים, ומה בכך אם איננו יודע איפה ימצא הפסוק "רגזו ואל תחטאו" בתנ"ך, הלא לעומת זה יודע הוא היטב למצוא את המקרא הזה במסכת ברכות, הלא הכל הולך למקום אחד, ובין כך ובין כך פסוק זה או זה לא יאבד לחלוטין, – ובמקום אחר יהיה רב המחמיר, אשר יתעקש ויאמר כי המלמד רבי תודרוס מחויב להיות בקי גם בקידוש החדש כמו ב"אשרי יושבי ביתך", ולדעת אפילו פירוש רש"י על "ויתנכלו אותו להמיתו".  ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי תכלית בחינות כאלה בפרט במדינתנו פה, היתה כתכלית היצר הרע שרצו לבטלו בימי חכמינו ז"ל – וכסופם של חמשים הצדיקים בסדום.

ענין זה הוא שאלה אחרת, שאלת החינוך היא, הנוגעת לכלל ישראל, וחובה על הרבנים לעסוק בשאלה הזאת לפלפל בה, איך לקרב אל המלאכה הזו לתקן הריסות החינוך בכל הענינים הנוגעים אליו, ולאו דוקא בענין בחינות המלמדים, וכן גם הרשות ביד כל איש פרטי להשמיע חות דעתו בזה, אולם בסוד המצוות אשר על הרבנים לעשות, לא תבוא השאלה הזאת.

גם המצוה הרביעית "שהרבנים יפקחו עיניהם על המחלוקות הפורצות ע"פ רוב בהקהלות מבחירות ש"ץ וכדומה, והמה יהיו הבוחרים ולא יהיה חילול השם וכו'" לא נהירא;  הטרם נדע כי בבחירת ש"ץ לא יוכל הרב לפעול מאומה, כי הדבר הזה הוא ביד אנשי הקהלה שהם מעולם הניגון, וביחוד ביד בעלי המלאכות, העושים מלאכתם על האבנים כל ימי השבוע ע"פ הלך הניגון ששמעו מפי החזן בשבת בביהכ"נ, כגון החייטים והסנדלרים, הראשונים ימשכו את החוט ואת המחט במקהלת עוזריהם, ע"פ רוח הנגינה בארוכה או בקצרה:  כל נדרי ואסרי וכו' בנחת, שביתין שביקין בטלין ומבוטלין – במהירות רבה.

דבר זה נודע הוא בכל תפוצות ישראל, שבאם תקרע לפעמים התפירה בבגדו של איש יהודי, בידוע הוא שהתפירה נעשית בהאריא של "כל נדרי" בשעת נגינת "שביתין שביקין".

וכן גם הסנדלרים מכים בפטיש בסנדל המסומר בכחו של הניגון.  כל ימות החרף מחדש מרחשוון עד פורים, עובדים ומזמרים – לשכוח רישם ולהסיר עצבונם – את הזמר:  שישו ושמחו בשמחת תורה (piano), התקבצו מלאכים זה אל זה (forte), ומן הפורים עד ימי הספירה, שושנת יעקב צהלה ושמחה וכו' ארור המן (מכה גדולה בכעס ורוגז!)  ארורה זרש (מכה גדולה ועצומה בכעס ורוגז!) ברוך מרדכי (בנחת ובנעימות).

הניגונים הם חיי רוחם ונשמתם של כל איש ישראל, הניגונים ממתיקים להם מרורת פתנים אשר ישבעו די והותר כל היום, ואם בעלי מלאכה בין עמים אחרים, כדי להפיג צערם או ע"פ הרגל, ישתו וישכרו ויזמרו שירי עגבים כקול הסירים תחת הסיר, אשר ישרטו שרטת בלב הנפש היפה, בעלי מלאכתנו שכרות לא ידעו, וגם בעת עבודתם תנשא רוחם על כנפי השירה והזמרה לשבוע מזיו האמונה, מליצותיה ושיריה.

ולכן אין להתפלא אם האנשים האלה מוסרים לפעמים נפשם לשמוע קול שרים ונוגנים, ואם תצמח מזה מחלוקת בעדה על דבר הש"ץ ויקומו צדדים מזה ומזה לשבט או לחסד.

אך גם זה יקרה לפעמים שאיזה איש פרטי יהיה מצד של החזן או מהצד שכנגדו רק מסבה פשוטה, שבעל דבביה או אחד מבני אומנתו מהקונקורנטים שלו, הוא מצד זה, וממילא מחויב הוא להיות ממתנגדיו.  וביותר תחוינה דעתן בעניני הש"ץ הנשים השאננות;  הן נכונות לפרוק גם את הנזמים אשר באזניהן, להחזיק את הש"ץ אשר כלביא ישאג וכארי יתן קולו לפני התיבה, וקולו במרום ימריא, בוקע והולך עד עזרת הנשים, שובר לבבות, יחולל אילות, עד כי דמעותיהן תשטופנה כפלגי מים.

בעיר N היה החזן ר' שאול'קע ויבוא אחריו ש"ץ חדש ר' דוד'ל.  ויתפרד העם והיה לפלגות:  ר' קאפיל החייט וכת דיליה אינם יכולים לשכוח אף כרגע את קול הספרן בזמרת ה"צוענית" של החזן הראשון, ואיננו מוצא נחת רוח בהבת של הש"ץ החדש, ור' מאטקע הסנדלר גוזר מהיפך להיפך, כי טובה צפרנו של החדש מכריסו של הראשון, והנשים העדינות תענינה:  הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו!

תם אני ולא אדע מה יעשה הרב לזה?  האם יצא לריב עם כל המחנה, אנשים נשים וטף?  הלא דבר המסור אל הלב הוא, לזה יטעם בשר עוף ולזה יטעם בשרא דתורא, ובאיזה אופן שיאבה הרב לעשות פשרה, יעורר על עצמו שנאה מהצדדים, או מאוהבי הספרן או מאוהבי הבת.

בעיר X עיר ואם בישראל פרצה מחלוקת על אדות הש"ץ זה יותר משנה תמימה, וההבערה ללהב יצאה ותאחז בעצים יבשים ולחים, עד כי אחד מראשי העדה עתיד ליטול את הדין.  האם לא טוב עשה הרב כי היה כמחריש?

הענין הזה, היינו:  "מחלוקת העדה וחילול קדשים" היא שאלה גדולה, אך במספר המצוות אשר על הרבנים אין מקומה.  מהנכון שהרבנים יגידו חות דעתם בענּינים האלה, וכן גן גם כל העם, עד שיתבררו ויתלבנו הדברים.  ושערי מכ"ע הלא ימצאו לפניהם תמיד פתוחים לשאלות הכלל.

לכן דל מכאן אלה שלש מצוות ונעמידן אך על ארבע, הלא הנה:

א) ללמד תורה (היינו שיעור בעיון) את הבחורים והאברכים כשתי שעות ביום ולחנכם בשאלות איסור והיתר.

ב) השגחה על מעשה הצדקה והחברות.

ג) לדרוש על כל פנים בכל שבת שמברכין ולאו דוקא בפלפולים שאינם מובנים לרוב העם, אך בדרך אגדה ופשט באופן לוח לבבות, ולחבר אל הדרשות גם את שאלות החיים, כגון פרנסה, עבודה, מלאכה, צדקה, סדרים, חינוךּ, מדות, חובות הלבבות, ד"א וכדומה.

ד) שיתאספו בכל שנה, או עכ"פ אחת בשלש שנים אל מקום אחר להתיעץ על דברים נחוצים הדורשים הסכם רבים. זה הוא הנשאר מהפרוגרם של הסופר ואנכי מוסיף עוד נופך משלי:

ה) שיקחו חלק בשאלות החיים בפומבי, הבאות ע"פ רוב במכה"ע אשר לבנ"י, ויענו גם הם חלקם בשלחם את הצעותיהם וטענותיהם אל מכ"ע, ובאופן כזה יבואו הדברים לידי בירור וליבון.  הרבנים יוכלו להיות בטוחים, כי בית המערכת ישמור עליהם לבלי יגיע להם שום נזק ופחיתות הכבוד בצאתם שער אלי קרת, אדרבא, בזה ירכשו להם עוד כבוד ואהבה מכל מקצעות העם, בראותם כי קדושיהם דואגים על עניניהם ועל עניני האומה כלה, כי מדוע לא ידברו דבר על ישוב א"י, על דבר הקולוניות, על אתרוגי א"י, על לימוד המלאכות ועל הפרנסה בכלל ועוד ועוד.

ובכן מספר המצוות אשר על הרבנים הם אך כחמש במספר, אולם מסתעפות הן לענפים רבים.  ולבבי נכון בטוח כי סופרים אחרים יביאו עוד אחרי וימלאו את דברי, ויביאו לנו עוד פרטים אחרים.

 

כמה גדולים הדברים הנשמעים מפורש מעל הבימה, ראינו מדברי דרשן אחד בשבת פ' שקלים, אשר דרש כי יתן כל איש, כעשיר כדל, מחצית השקל לקיום הסוכה הנופלת.  דבריו פעלו אז על אנשי מעשה בעירנו, ויקבלו על עצמם להוציא הדבר לפעולות ידים.  אולם מסכת הקרירות הגדולה השוררת בלבות אחב"י יושבי עירנו הנאורים, נפונה מאד אם יבוא הדבר לידי מעשה אחרי דרשה אחת, והרב הדרשן יהיה נאלץ לחזור ולשנות את דבריו הרבה פעמים לחתות אש מיקוד לחמם את הלבבות הקרות.  להאנשים האלה נזכיר דברי בעל אגדה אחד מהסופיסטים שבדורנו, אשר אמר על הפסוק: זכור את אשר עשה לך עמלק. כי קשיא טובא בפרשה הזאת:   א) הדברים "אשר עשה לך" הלא מיותרים הם, כי היה יכול להתחיל תיכף זכור את עמלק אשר קרך בדרך.  ב) למה אמר אשר קרך ולא אמר פגשך? ג) מה ענין ויזנב בך? ד) מה ענין ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, איזה שייכות יש בין זה לזה?  ועוד קושיות רבות אשר אי אפשר להולמן.  אך הענין הוא כך: זכור את אשר עשה מלשון עיסוי כמו ועסותם, היינו מה שמעיק ומציק לך עמלק.  עמלק הוא בגימטריא רם, היינו הגאוה והגאות שלוקחת לעצמה כת אחת להפרד מכלל ישראל;  וכן בהיפוך המלה מר, לשון מרות ושררות שלא להתחבר עם אחיהם בני עמם, אך ישתררו עליהם, ומזה תקומנה בין אחב"י שתי מפלגות, כת המוכה בקרירות מאד מצד זה, וכת בעלי ההזיה מצד אחר אשר יתרחקו זה מזה, הרחק כמטחוי קשתּ, והפירוד הזה הוא מענה ומיצר לעם ישראל כלו, כי אלה הנשמות הקרות אינן מרגישות בצערם של החלשים העיפים ויגעים.  ושיעור הכתוב הוא כך: זכור את אשר עשה (הציק) לך עמלק (הרם, היינו הגאוה והפירוד מן הכלל) בדרך (הגלות כמו בצאתך ממצרים), אשר קרך ויזנב בך (שהגאוה הולידה שתי כתות, אחת קרה מאד ואחת חמימה ביותר כזנבות האודים העשנים), ואתה עיף ויגע (מוסב על החלשים) ולא ירא אלהים (מוסב על בעלי הגאוה והשררה) וגו' מחה תמחה את זכר עמלק (לכן תמחה את הגאוה והפירוד, שיהיו כלם בעצה אחת ובדעה אחת), לא תשכח!

 

XVII.

נחמה חפשתי, בקרתי, דרשתי, להביא לאחי בני עמי;  פניתי צפונה ונגבה, קדמה וימה, בקשתיה מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחורי, והנה היא רחוקה ממני!  בקשתיה בחצר, במבוי ובסימטא, בסכות ובאהלים, בבתים ובארמונות, במשכנות דלת העם ובמעונות אריות, בין כסא דהרסנא ובין התנינים הגדולים, והנחמה תסתר מעיני.

אהה! נחמו נחמו עמי, יאמר לנו החוזה בשם ה', ואיך אבוא היום בשערי בת עמי, ובידי אין מנחה להביא, בידי אין גם קורטוב של נחמה.

באו עלינו צרות רבות, תנות בל נוכל, שבר בכל יום ואנחה, הרוחות הרעות מנשבות מכל העברים ותמלאנה מתנינו חלחלה!  מצבנו המוסרי מושפל עד שאול תחתיה והתורה חוגרת שק על בניה כי עזבוה כל מדה נכונה בלה מזוקן ותעמוד מלדת, ומצבנו החומרי כבול עץ אין בו רוח חיים;  כלתה פרוטה מן הכיס והמשתכר משתכר אל צרור נקוב.  "לי הכסף ולי הזהב" יאמר ה' "ואתם אין בידכם לפורטה אפילו שוה פרוטה"!

כל הצרות האלה באוני, ואיך אנחם?

אך "פטור בלא כלום אי אפשר", ואף אם שתינו קבעת כוס התרעלה, שתינו מצינו, נשארה לנו עוד נחמה דקה וצנומה, אשר לצמאוננו תשקנו חומץ, ואוי לו לעם אשר זאת היא נחמתו.

בזכרי שני המאמרים:  "אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חייב", או "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" – רק אז אנחם!

אנחם ב"אינו ענין", כי אם אינו ענין לזה, תנהו ענין לזה, ואם רחוקה מאתנו התקוה הראשונה לזכות לדור שכלו זכאי, הלא קרובה לנו בעוה"ר התקוה השניה במאמר ההוא.  גם כנראה תתאמת עוד מעט גם התקוה במאמר השני, ולכן אני מאמין באמונה שלמה שאף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, ואז אנחם!

 

האגרת הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום בזה, הביאה קורטוב של נחמה לפצעי לבבי וליגוני אשר שפכתי בחיקכם, ידידי ואוהבי!  באחד מפוליטוני, בדבר חורבן בית קדשנו, אשר החלטתי כי רק השחתת המדות היתה בעוכרנו, כי כל ימי הייתי מצטער על זה, בהיות הדבר מתנגד למאמרם ז"ל:  אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים.

לא נכחד  כי אנו כחמורים (ואף אם לא נגיד, הלא מעשינו יעידו עלינו כי כן הוא הדבר!), אבל איך יתאימו הדברים "הראשונים כבני אדם" עם המעשים אשר יספרו לנו חז"ל, מעשי האנשים ההם אשר הסבו בכיה לדורות?  אולם לפי דברי בעל האגרת הזאת יושמו המעקשים    על אנשים אשר זה כאלפים שנה ינומו שנת המותה, ואתה הרגזתם להעלות עצמותיכם מבטן האדמה, להציגם לפני דעת הקהל ולהעבירם תחת שבט הבקרת אי נקי.

"על שלשה פשעי הנ"ץ ועל ארבעה לא אשיבנו!  הנה חשדת את בר קמצא במה שאין בו, כי אף אם היה מלשין, נוקם וּנוטר, אך אבטיחך נאמנה כי לא היה בעל תאוה ורעבתן, ואולי לא היה גם רודף אחרי הכבוד.

אף גם לא אמאס משפט עבדו דההוא גברא אשר רצעת את אזנו במרצע והחרשת אותו, כי המשרת הזה באמת אזניו לא הכביד אך לבבו לא הבין, ואף כי לא היה חרש, לא היה גם פקח, אך היה אויל שפתים פשוט, וכחומץ לשנים לשולחיו – שולח דברים ביד כסיל ובעשן לעיני כל בית ישראל אשר יבכו את השרפה – בכיה לדורות.

גם אוכיחך כי ר' זכריה עשה מה שעשה בחשבון ובדעת, לא משום זהירות והצטדקות יתרה או מרפיון רוח כאשר כתבת.

"אישי הנ"ץ!  דע לך כי לא דברים נקלים כאלה עוררו את הדברים האלה, אך דברים העומדים ברומו של עולם הפוליטיקא השוררת אז ביהודה, ורוח מדיני יצוק בזה.  ומעשה שהיה כך היה:

בעת ההיא היה מטעם הרומים געסיוס פלורוס העריץ לפחה ביהודה, אשר רדה בשבט ברזל, וישפות את היהודים לעפר מות, ויצק להם עד מאד, עד כי הצית אש המרידה בלבותם.

אז נחלק העם לשתי מחנות:  המחנה האחת היו היהודים אוהבי ארץ מולדתם, הפטריוטים הנאמנים אשר נקראו בשם "קנאים" (צעלאטען), ובראשם היו אליעזר בן שמעון משועי הכהנים ורבי זכריה בן אמפיקולוס (גראטץ ס' ג' פ' ט"ז), גם ענני כה"ג ור"ש בן גמליאל.  בני המחנה השנית היו עשירי העם אוהבי עצמם (עגאיסטען) אשר יראו פן יבולע להם ולעשרם בעת צר ומלחמה.  בני המחנה הראשונה היו חפצי קרבות ונוסדו יחד ויעשו אספות בכל פעם לחבל העול הקשה אשר על צואריהם, והמחנה השנית רדפה שלום ואנשיה היו נאמנים להרומאים.

בראש העגאיסטים בעלי השלום היה גם האיש מעיר טבריא קאמפסי בר קאמפסי (כלומר שמו היה כשם אביו) והוא הנודע לנו בשם קמצא בר קמצא [עיין במהרש"א] ולא שהיו שני בני אדם שונים, כי אחד היה האב ואחד היה הבן (שם פ"טו). – אך חכמי ישראל הרבנן פסחו על שתי הסעפים, כי אף אם חפצו בכל נפשם לגדע זרועות הרומאים מחריבי ארצם ומחללי קדש, אך עיניהם למרחוק הביטו ויראו את הנולד, כי לא יגברו על הרומאים העצומים והרבים מהם אלפי מונים.

ההוא גברא דעביד סעודתא היה אחד הקנאים חפצי קרבות, ויזמין לסעודה את הרבנן, ולמען הטותם אל חפצו כי יאותו לקחת חלק במרידה, ואז ימשכו אחריהם כל בית ישראל, כי עיני ישראל רק אליהם נשואות.

הסעודה לא היתה סעודת מצוה של איש פרטי, רק סעודה לטובת הכלל, מעין המיטינגים היום וסעודות הדיפלומטים.

אבן–החן אשר היתה ביד "ההוא גברא" למשוך לב הרבנן אחריו ולהטותם לכל אשר יחפוץ, היה רבי זכריה בן אבקולוס שהיה מקהל הרבנן, וגם הוא היה קרוא אל המשתה הזה (מדרש איכה פ"ר).  ואף כי גם אליעזר בן שמעון היה ראש החברה, אך הוא לא לקח נפשות ישראל כר' זכריה, יען כי אליעזר לבש גאות (מלחמות היהודים ספר ב' פרק כ') והיו יכולים לחשדו כי אהבת המשרה תעור עיניו, לא כן ר' זכריה אשר ידעו תכונת רוחו כי הוא צדיק ועניו, וכל מעשיו רק לש"ש.

למטרה הזאת שלח ההוא גברא לקרוא אל המשתה גם את אוהבו קמצא (האב), אשר גם הוא נלוה לעדת הקנאים.  אך השליח האויל לא הבין חפץ אדונו ויקרא את בר קמצא (הבן), אשר גם הוא נקרא קמצא.

וירא פתאם ההוא גברא על המשתה את האיש המתנגד לכל דרכיהם, ויבן כי בפני האיש הזה לא יוכלו בני חבורת הסעודה להגיד כל לבבם ולהמתיק עצה, וכל עמלו להטות לב הרבנן למטרתו יעלה בתהו, כי נאמן הוא האיש קמצא הבן להרומאים, וגם הוא מלשין ודלטור אוכל קורצא, ובלתי ספק היו לו גם עסקים רבים עם חיל הרומאים ועם שרי צבאם, שהיה מספיק לחם ומזון להגייסות, ותבן ומספוא לחמוריהם, כמו ה"פאדראטשיקים" בזמננו, וכמהם אולי היה מתעשר ואין כל, – חי חיי תענוגים, חיי גדולים וקצינים;  למראית עין היה מעשן ציגארים יקרים, משתקשק במרכבות מרקדות, רץ רצוא ושוב כמראה הבזק, שולח שליחים הרבה, כותב מכתבים הרבה ומרבה בשטאפעטים ובתלגרמות למען תפוש את העם בלבם ולמען יאמר:  אדיר הוא, גדול הוא, קצין הוא.

ובעבור זה לא אבה ההוא גברא כי יהיה האיש הזה בביתו עתה למכשול ולפוקה בעת כי ידרשו פה הדיפלומטים דרשות פוליטיקות, ויטכסו עצה מה לעשות.

בר קמצא מצדו הבין הדבר לאשורו למה עשה ההוא גברא את ביתו בית ועד לחכמים.  ואף כי היה שונא לו מתמול שלשום, לא נמנע מלבוא על המיטינג הזה, אולי יעלה בידו להפריע עצת–מרד אשר היתה למורת רוחו, פן יוכל לספר להנאספים פרשת גדולת קיסר רומא, רוב חילו וגבורתם, מספר כלי נשקו כלי תותח וכדורי מות אשר באוצרו, ויאחזם שער ויחדלו מחשוב מחשבות זרות והרהורים רעים.

ובעבור זה התעקש ג"כ בר קמצא, ולא אבה לעזוב את מקומו, אף כי פגע ההוא גברא בכבודו ויצוהו לצאת מביתו, כי הכל היו יודעים שלא למען מלא כרסו במנה יפה מהאוזות, מהחלות ומהמצות והכוסות בה הנה, כי אם למען רעיון דיפלומטי, ולבושה מה זו עושה.

ומטעם זה הציע לפני בעל הסעודה כי יחדל מהפיק זממו, והוא ישלם לו דמי כולא סעודתא, למען לא יהיה לו הפסד מרובה בעזבו מחשבתו.   אך ההוא גברא לא שב מדעתו, ותהי ראשית מלאכתם, מלאכת המרידה, לגרש בחרפה מהמשתה את הפאדראטשיק הרומאי, להראות לעין כל כי אין מוראה של המלכות הרומאית עליו, באמרו לו "לך לעזאזל נשמה רומאית, דלטור, מלשין ומרגל! למה תפריע את העם ממעשיו?"

ורבנן אשר הוקירו ערך ר' זכריה שמו יד לפה ויעצרו במלים לכבודו, בידעם כי על פיו היתה שומה לגרש את בר קמצא מזה.

ובזה מובנים היטב גם דברי בר קמצא אשר אמר "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו בהו, ש"מ קא ניחא להו", וישפוך חמתו על כל היהודים, כראותו כי הרבנים שהם עיני העם מסכימים לקשר, ויאמר "מרדו בך יהודאי" (כי לכאורה קשה, איך בדה בר קמצא שקר מלבו, אחרי שאיש אחד פגע בכבודו, להלשין על דבר מרידה?).

ובזה יובן ג"כ מדוע התעקש ר' זכריה בדבר הקרבן, האם לא ידע ר' זכריה כי משום שלום מלכות אין כאן איסור, וכי דינא דמלכותא דינא?  אולם אף כי ר' זכריה עמד בראש המורדים, בכ"ז היה צדיק ועניו מאד וסבלן ביותר ולא הרשה להרוג איש ולשפוך דם.  זאת היתה הסבה כי התגלע הריב ושלהבת המרידה התלקחה.  ואחרי אשר נסחפו על הקנאים גדודי שמעון הפריץ עצרת רוצחים אשר מלאו את ירושלים דם נקי וישרפו אוצרות התבואה, אז נקראו הקנאים פריצים – הני בריוני – והם הסבו הריסות ירושלים ושריפת המקדש.   החכמים אשר  זכרו מה שעשה להם ר' זכריה ויוקירו ענותנותו – קראו במר לב:  "ענותנותו של ר' זכריה החריבה את מקדשנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"                                                                  מ.   וו.

הדברים האלה נחמוני, כי אחרי שנתבראו היטב דברי האגדה הזאת, יובנו ג"כ הדברים "אם הראשונים כבני אדם" כי כבני אדם היו נוהגים, גם אם בכתות שונות במפלגות שונות ובדעות שונות, לבוא אל המטרה כפי שהציבה לה כל כת וכת.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] להפיס את דעת הפוריסטיס אבקש סליחתם כי לא יכולתי להעתיק כל השמות האלה לשפ"ע, ומי מהם יקבל המלאכה הזאת ע"ע ויצלח, שכרו נכון אתי.