_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקונגרס הבזילאי

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

בשלשת הימים הראשונים לחדש אלול היתה בבזיל אספה, שגם אוהבים גם מתנגדים יודעים עתה לערוך את ערכה כראוי.  זה הוא קונגרס הציונים.  המלה הזו עצמה כמעט שלא נודעה לפני זה לקהל הגדול.  בבזיל התיצבה הציונות לפני הקהל שאינם בני ברית, ומתוך המשא-ומתן למדו הכל לדעת את המטרה, שאליה תשאף התנועה הזאת.

כל מי שלקח מעודו אף חלק כל שהוא בחיי הצבור יודע, עד כמה רגילים לבא בעקיפין, בדבות שוא ועלילות שקר על כל רעיון מדיני חדש, בשעה שמתחילים לעסוק בו.  סבת הדבר היא, יען כי בנוגע לענינים כלליים, כל הרוצה בא ונוטל עטרה לעצמו להיות שופט עליהם, וכל אשר תקצר בינת האחד לראות סוף מעשה, כן יוסיף להיות נמהר במשפטו.  אולם המתבונן במתינות על מעשי בני האדם ועלילותיהם, ימצא בזה מקור לא אכזב לבדיחות-הדעת.  אם כבד הדבר אשר נקרב לעשותו, עלינו לתת קדם כל רשות גם למתנגדינו לגון על מעשינו ככל העולה על רוחם.  אז תהיינה כל השתדלותם ותחבולותיהם להרע, לנחת רוח להעושים.  מעיד אני על עצמי, כי למן היום אשר יצאתי לראות את שלום אחי האומללים, ואכיר את צרותיהם, הרבות והנוראות הרבה יותר מאשר פללתי מראש, היו לי דברי הריבות ועצומותיהם שלש המתנגדים למקור שעשועים.  That iss the humor ofit (זהו הצד המעורר שחוק שבדבר).

זולת זאת הוא דבר מעציב.  תנועתנו נולדה על ברכי העוני, מתוך עני-היהודים שבכל אפסי הארץ.  אולם בטרם אוסיף לדבר, הנני לברר את מושג הציונות לאלה הקוראים, שאולי לא שמעו על אדותה מאומה עד היום.  את המושג הזה בררתי כבר בספרי "מדינת היהודים" לפני שנה וחצי, והקונגרס בבזיל הסכים לדברי וישימם לחק: "הציונות שואפת לכונן מקום מושב בטוח על פי המשפט הצבורי ליהודים, שאינם יכולים ואינם חפצים להתבולל בארצות מושבותיהם".

בהוסיפי עתה לקרא את הדברים האלה, השגורים בפי עד מאד, אחרי שכבר חזרתי עליהם והוכחתי ישרם פעמים אין מספר, ובשומי אל לב את המלחמה העזה, שפרצה לרגלם בקרב היהודים עד כה; בראותי, כי גם היום, אחרי שנשמעו מחוץ לחומות הגיטו, מתנפלים עליהם מכל עבר לעקמם ולהפוך הודם למשחית, בראותי כזאת, הנני עומד משתאה על עורון קנאת האדם.  אולי יעשה זאת גם הקורא התמים השופט בלי משא-פנים.  הן הדעת נותנת, כי תביעה קטנה כזו, שאיננה נוגעת בזכיותיו של שום אדם אף כמלא נימא, אי אפשר שתחולל סער נורא כזה.  על זאת יש רק תשובה אחת מספקת: שאלת-היהודים עודנה מעוררת גם היום את הלבבות כבימים מקדם, וגם בשנות הרוחה האלה עוד לא החלו לדבר על אדות היהודים ביתר שקט ונחת, מאשר הסכינו זה אלף ושמונה מאות שנה, למן העת, אשר הלכו אבותינו שבי לפני צר ונתפזרו לארבע כנפות הארץ.  ובכל זאת יש יהודים, המעיזים להחליט, כי כבר בטלה שאלת-היהודים ועברה מן העולם.  לא, לא.  שאלת-היהודים עודנה, לדאבוננו, עומדת בתקפה, וכל מי שנגעה אליו, אם אל נפשו או אל בשרו, לא יחדל לעולם מהחיש מכותיה.  ובמצב כזה חי כעת החלק היותר גדול מבני עמנו.  אין ברצוני לעורר על היהודים את מדת החמלה, כאשר לא עשיתי זאת עד כה.  הנני מחליט רק דברים כהויתם, כי נתונים אנחנו בצרה.  מאכס נורדאו תאר את מצבנו זה בקונגרס הבזילאי בדברי עצב נדיבים ונמרצים, שאין ערוך אליהם, לאמר: "זה הוא עני היהודים המוסרי, הרע והמר מן העני החמרי, בהיותו נוגע אל אנשים, העומדים במדרגת השכלה יותר גבוהה, המכירים יותר את ערכם, ונוחים ותר להתרגש".

מודים אנו על האמת, כי אנחנו הציונים חושבים שת עני היהודים המוסרי לגדול ורע מענים החמרי, אף כי יש לנו אחים באיזו ארצות, שהנם נרדפים על צואר בלי-חשך, מוכים ומעונים, רצוצי משפט ועשוקי כל זכיות האדם.  אכזריות ורדיפות שונות סובלים בכל העולם גם מעוטים לאומיים או אישים פרטיים אחרים, מפני שעדין רחוקים אנו מן המצב האידיאלי, שבו יחיה היחיד חיים של אֹשר ונחת בצדקת הרבים.  איננו דורשים גם כן, כי יבוכרו היהודים על פני כל עמי הארץ.  חפצים אנו להעביר מן העולם רק את הזכות המשונה המבדילה בינינו ובין יתר האדם, לפי שממי יהודה יצאנו.  כגמול ידיו יעשה לכל איש! זאת מבקשים גם אנחנו, ואין אנו רואים דרך אחרת להגיע אל המצב הזה, בלתי אם במצאנו מקום בטוח על יסוד המשפט, שבו ינוח עם היהודים לאֹרך ימים.

אבל, לכאורה, קדמה השאלה: אם בכלל יש עוד עם יהודי בעולם.  כמובן ענו עליה בשלילה כל אלה החושבים, כי עם יקרא רק לקבוץ אנשים היושבים יחד על אדמתם.  כי שונים היהודים מעמים אחרים, וכי נחוץ מתחלה לברר לנו את מהותו של המושג עם, לזאת לא שמו לב כלל החוקרים השנונים ההם.  הלאום הוא, לפי דעתי, קבוץ תולדי של אנשים בעלי אחדות מסוימה ונכרת לעין כל, אשר יד האויב הצורר לכלם תאגדם לאחד.  התבוננו אל תולדות העמים וראו והגידו, אם יש בין העמים אחד, שנוצר בדרך אחרת.  אולם אם נסכים אל המושג התולדי הזה, אז מן הנמנע הוא להכחיש, כי גם היהודים הנם עם.  ולא עוד, אלא שהנם עם נפלא בכחו לחיות ולהתקים, אחרי שיכלו לעמוד אלף ושמונה מאות שנה אחרי אבדן ממלכתם וארצם, למרות צרות ורדיפות, שאין להן דוגמא.

לידי החלטה הזאת באתי כבר בספרי  "מדינת היהודים".  היום אך למותר הוא להוכיח זאת על פי השכל וההגיון, יען כי במקום ההקשים ההגיוניים והראיות התולדיות אנו רואים מעשה גדל-ערך, שכחו חדש ורב: את הקונגרס הבזילאי! בקונגרס הבזילאי הראו היהודים בהחלטותיהם וגלוי-דעתם הברור, כי הנם עם.  אמנם יש המכחישים גם זאת.  את הכל יכחישו, כל מה שאנו עושים ומדברים אולי רק לעתים רחוקות קרה, שיכחישו בני אדם מעשים הנראים לעין כל, כמו שמעיזים להכחיש את מעשינו אנו.  חשך שמים לאור, ישר לעקום, ול"הן" קוראים "לא".  מי שעלתה לו כך במשך איזה זמן, הסכין להביט על מתנגדיו בקר רוח, וביחוד כשמתנגדים לו אנשים, שהם בעצמם מחליפים דעותיהם כמו לבוש.

העמים האחרים אינם מכחישים כלל במציאות עמנו.  אם אמנם לא כלם מסכימים לתוצאות הדעה הזאת, אבל אל עצם הדבר לא יתנגד שום איש השופט מישרים.

ליהודים הונח מקום להתגדר ולהתקומם נגד הדעה הזאת; יש יהודים הנלחמים נגדה בכל כֹחם.  ומדוע? יש בזה חֹסר הבנה מתוך פחד שוא, והאדונים מרחיקים מאֹד ללכת בפחדם.  עליהם היה להסתפק במסירת מודעה – אם בכלל תסכון מודעה כזו להאחד או השני – כי הם בעצמם לא התחשבו על העם היהודי, או חדלו זה עתה מהתחשב עליו.  לגלוי-דעת כזה יחלקו הכל כבוד ותהלה, אם בכלל דרכי האיש ומעשיו ראוים להכבד; אם אין מקום לחשדו, כי ממקור לא טהור יצאו דבריו.

אולם אם יאמר מי שהוא להכחיש במציאות העם כלו, יען כי הוא בעצמו מסרב להיות כאחד מבניו, הרי זו מדה גדושה של זהירות, ויחד עם זה הוכחה של גסות-רוח.  מר X או מרת Y אינם יהודים – טוב הדבר! (לפעמים אפילו טוב מאד לנו.) אבל מזה אין ראיה, כי אין עם יהודי בעולם.

ומה נפלאים הכרכורים המשונים, שעושים היהודים המתנגדים ללאום היהודי! מדי דברי בם עולה על לבי בדותא אחת מבדוּתות הגיטו, שעליהן התענג הינריך הינה: "שני יהודים עומדים לדין לפני השופט.  התובע דורש מאת רעהו תשלומין בעד קדרה שהשאיל לו, והוא השיבה לו שבורה.  והנה שלש טענות להנתבע: ראשית, לא השאיל לי קדרה.  שנית, שבורה היתה כששאלתיה מאתו.  ושלישית, השיבותיה לו שלמה, כמו ושלקחתיה מידו".  המשל הוא מעורר שחוק אולם הנמשל מביא לידי גחוך הרבה יותר ממנו.  שחוק הוא לשמוע מפי יחידים מקרב היהודים: "ראשית, אין ליהודים אחדות עממית.  שנית, יש ליהדות משלחת בעולם.  ושלישית הננו פטריוטים, ואין לנו אלא מולדתנו המיוחדה בלבד".

ראשית.  אין ליהודים אחדות עממית? אם כן אפוא, אין גם המכחיש רשאי להשמיענו אלא דעתו הפרטית, וערכה יהיה גדול או קטן בעיני האחרים כערך בעל הדעה הזאת בעצמו.

שנית.  יש משלחת ליהדות.  ובכן יש איזו אחדות עממית? שהרי אי אפשר ליהדות, שגלותה נחשבת כהכרחית לה, שתתקים בלי אנשים הנושאים אותה.  הן תוכה האידיאלי של היהדות אינו תלוי בנושאיו אלה, וזה כבר היה, באמצעות רעיונות מוסריים וספרים נצחיים, לקנין כל העולם התרבותי.  ולפי זה מרגישים היהודים בנפשם את המשלחת להורות דעה לכל העולם? לא כן הדבר.  אלמלי היה כן, כי אז עוררו ביהירותם שחוק וגועל נפש במדה היותר מרובה.  יתפארו בזאת יחידים מקרבנו, אך כלל היהודים הנהו רחוק מיהירות כזאת.  הננו חפצים רק לעמוד בשורה אחת עם יתר העמים ולהשתתף עמם בעבודה להטבת מצבה של כל האנושות.  די לנו בחלום נעים כזה.

השלישית היא טענת הפטריוטים.  אנחנו הציונים מרגישים, כי נועיל לארץ מולדתנו, אם נוציא מקרבה בסדר ובמשטר אנשים, אשר צר להם המקום לשבת, המעוררים קנאה ומשטמה בין שכניהם, בעוד שהם בעצמם הנם אמללים מאֹד.  יש ארצות, שבהן יביא המעשה הזה רק שלום ליושביהן.  הזאת היא פעולה מתנגדת אל אהבת  המולדת? ומי המה בעלי הטענה האת, שבעדה הם לוחמים לפעמים בחמה עזה? שר צבא הפטריוטים באנגליה הנהו הרב הראשי בלונדון, מר אדלר, אשר מאשכנז מוצאו.  תורת הפטריוטות הפרוסית יוצאת מבית מדרשו של הרב ד"ר מאיבוים מברלין, שנולד בהונגריה.  ובימים האחרונים נספח אל רבני המחאה בתור בלגי גם הרב בלוך מבריסל, ששמו מעיד עליו, כי איננו לא פלַמַנדי ולא וֶלוֹני.

בארצות אחדות יש לציונות ערך אמצעי לעתיד לבא.  יש היום שתי ארצות, שהן כמוצאי מים בין ציות האנטישמיות: אנגליה והונגריה.  אבל בהונגריה כבר נחלו לעסוק בכֹבד ראש בדבר נעילת השערים בפני היהודים הנודדים מגליציה ורוסיה.  וגם באנגליה תמהר האנטישמיות למצא נתיבותיה, אם יוסיפו הנודדים האמללים מיהודי רוסיה להתרבות בתוך האיסטנד בלונדון, בעוד שארמנות היהודים מסביב לגן Hydepark

ירבו מיום ליום במדה נכרת.  גם באנגליה והונגריה כבר הגיעה העת להכיר, כי נחוץ לעצור בעד זרם הנודדים.  והנה אפשר הדבר, שהצעתנו בדבר התישבות ההמונים הדלים מבני עמנו תמצא חן בעיני אחדים, ואולי בעיני כל אלה, החיים בטובה.  אולם לזאת לא יסכימו, כי יעשה הדבר בדרך בטוח על פי המשפט הצבורי, יען כי על ידי זה ינטה קו של חשד על הפטריוטות של אותם החושבים להשאר במקומות מושבותיהם.  אבל במטותא! מי האיש הנבון והישר, אשר יחשוב לרעה, אם ידרשו להעמיד תנועה לאומית כבירה כזו על יסוד ערבות בטוחה על פי משטר העמים? הציונות כבר רכשה לה המונים רבים מבני עמנו, הנתונים לה בכל נפשם, אבל בתנאי קודם לכל מעשה, כי תעמדנה שאיפותינו על יסוד החֹק והמשפט.  ואם יעזבו ראשי התנועה את היסוד הזה, אז יאבדו כל ערכם בעיני העם, וההכרה הלאומית שבאה בלב ההמונים תחלוף בִן-לילה כלעומת שבאה.  בנידון זה מעַנְין היה לראות בקונגרס הבזילאי, איך התנגדו דוקא צירי ההמון בכל עוז להגבלת יסוד הערבות הבטוחה על פי משפט העמים.  הועד שנמנה על תקון הפרוגרמה הציע את הנוסחה: "מקום מושב בטוח במשפט"; הנוסחה הזאת הטילה סער גדול, ולעומתה דרשו דוקא את הנוסחה: "בטוח על פי משפטי העמים".  לבסוף נתפשרו הצירים ויקבלו את הנוסחה: "בטוח על פי המשפט הציבורי" (öffentlich rechtlich).  מן השקלא-והטריא הזה יוצא לנו, כי הקונגרס איננו שואף לרכוש אחוזות אדמה, אלא מדינה בעד העם, וחפצו הוא, להגיד זאת בדברים גלויים וברורים ככל האפשר, מבלי לפגוע במשפטה ובכבודה של איזו ממשלה שתהיה.

אחוזות אדמה אנו יכולים לרכוש לנו לקנין פרטי בכל אפסי הארץ, בכל עת ובכל שעה.  אולם לא זאת המטרה, שאליה שואפים הציונים.  הקנין הפרטי הוא אצלנו דבר, שאינו מעלה ואינו מוריד; הוא יבא לאחר איזה זמן, כאשר ירבו הקופצים על האדמה לשם עסק, אחרי שתגיע תנועתנו למטרתה.

עיני הציונים נשואות רק אל המשפט הצבורי, ובו הם מקוים לרפאות את המחלה הנושנה.  אם רשאי הייתי להגיד זאת באֹפן פרדוכסי, הייתי אומר: חבל ארץ שהנהו, על פי המשפט הצבורי, קנין העם היהודי, אפילו אם אין בו אף מלא שעל, שאיננו קנין פרטי של אחרים, חבל כזה הנהו בכל זאת פתרון לשאלת-היהודים.  לעומת זאת מעורר רבוי הנכסים, הם קנין פרטי לאנשים מישראל, קנאת האנטישמיות.  על הציר הזה סובבת כל השאלה.  רבים אמרו, כי דרך הציונות שבחרתי בה, איננה שונה מזו, שכבר קדמונו בה בנסיונותיהם הבארון הירש ונדיבים אחרים, אשר נסו להפוך את עניי עמנו לאכרים.  אבל הנני חושב, כי דרכי שונה מדרכיהם.  הבארון הירש וכמוהו גם חובבי-ציון נגשו לפעולותיהם מצד הקנין הפרטי, בעוד שאנחנו הציונים המדיניים רוצים ליסד את תנועתנו על המשפט הצבורי. 

אם לא שוגה אני, אין בדבר הזה אף קרטוב של יהירות או איזו מחשבה נגד החֹק.  אין בזה אלא נסיון להוציא לפעולה דבר גדול על ידי אמצעים גדולים הראויים לו.  ומכיון שאנו עושים הכל בגלוי, אות הוא, כי איננו מתכונים לפרוץ חק ומוסר.  בבזיל נאספנו לעיני כל העולם, ושם נגלו הכרת הנעם ורצונו בצבעים בהירים, שהרעישו לרגעים את הלבבות.  לבזיל באו יהודים מכל הארצות, בני כל השפות, מכל המפלגות המדיניות והדתיות.  היו שם יותר ממאתים איש, שלוחי העם היהודי, ורובם היו צירים, שנבחרו בידי מאות ואלפים.

צירי רומניה לבדם הביאו אתם יותר מחמשים אלף חתימות ידי שולחיהם.  מעולם לא היתה עוד אספה בעלת גונים שונים ודעות שונות באולם צר כזה.  ובכל אספה אחרת שבעולם היו בודאי ריב ומדנים בין הדעות השונות יותר מאשר באספתנו.  פה נקבצו ובאו אנשים, אשר בהגיון לבם ובהשקפותיהם על הדת, בדעותיהם המדיניות והכלכליות היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אנשים שידעו זאת, אבל לא התחפשו איש בפני רעהו.  בקצור, המפלגות, כמו שהן נמצאות בקרב כל עם ועם, שאינן עוצרות בעד התקדמות עמן, אלא מועילות להתפתחותו.  אבל בבזיל השכיחו רגע מלבם כל מה שמבדיל ומפריד ביניהם, כאילו עשו חוזה, שלא להיות ברגעים הגדולים של תחית האומה סוציאלים, ליבראלים או אדוקים, לא חפשים בדעות ולא מחזיקים בנושנות, אלא יהודים בלבד.  אנחנו כולנו, שבאנו לבזיל לטכס עצה בדבר שאלת-היהודים, עמדנו נדהמים ומשתאים למראה החזיון המפתיע, שאת גדלו ואת עצמו לא שערנו מראש: אחדות עמנו! רגשותינו נתפעלו כל כך, עד שלא יכלנו באותו הרגע למצא חשבון ממראה עינינו.

הרב מבזיל, שלא היה חבר לקונגרס, אלא בא כאיש פרטי להתבונן ולהקשיב, עלה על הבמה לפני תֹם האספה, ובדברים יוצאים מן הלב הודה בפומבי, כי היה מתנגד גמור לציונות, ועתה חזר בדעתו.  והאיש הישר הזה, שכבר אז כבדנו אותו כשהיה מתנגד לנו, הנהו עתה אחד ממרחיבי תנועתנו.

גם על היותר קרים ומתונים, על הזרים לנו מתמול שלשום וגם על אלה שבאו שמה כדי להתלוצץ, עשה המאורע רשם חזק, כאשר הוגד לנו אחרי-כן.  ומה הרגשנו אנחנו באותה השעה, כשקם עמנו לתחיה ויפקח את עיניו ראשונה? עיני זקנים, שכבר זרקה בהם שיבה, זלגו דמעות.  בעיני הצעירים קדחה אש מפיקה רצון כביר.

אבל לא את רגשותינו אני רוצה לספר.

אדון אחד, יהודי, הטיח בעתון "Times" דברים זים כלפי הקונגרס.  לו היה בבזיל, כי אז חשך שפתיו מדברי  הבל כאלה.  בתוך יתר דבריו מחליט הסופר, כי הקונגרס לא יוכל להחשב לאספה לאומית הראויה לשם זה, יען כי חברות-צדקה ידועות וראשי הקהלות לא השתתפו בו.  הם לא באו לאספה? כן הוא, לא קאנו להם.  מה לנו ולראשי הקהלות, לועדי חברות-הצדקה ולחברי איזו מסבה אחרת של יהודים עשירים? הסופר התמים לא הבין פשוט את תנועתנו ומהותה.  הוא איננו יודע, מה היא תחית האומה.  איננו שם אל לב, כי גם מבלי כל מסבת מרעים על שלחן ערוך ומבלי קבוץ נדבות החלונו כבר לבנות את הריסות עמנו על יסודות חדשים.  לא פה המקום לדבר על חיי קהלותינו ומגרעותיהן.  איננו יכולים לטפל היום בהבלים, גסות-הרוח והמנהגים הנבערים השוררים שמה. 

בכל אלה יש הרבה דברים, הנראים לנו מגוכחים או מכוערים, אם לא נחקור בעין חמלה ובכבד ראש לדעת, באיזה אֹפן נתהוו השדרות האלה.  עמדת העשירים בהנהגת הקהלה, הכנעתם של אחדים מרבנינו, השאיפה הכוזבת לאחד את המסורת העתיקה עם מנהגי עם הארץ, שהם מחקים כקופים, עזותם של מקבלי  צדקה – את כל אלה יבין האיש היודע פרק בהיסטוריה וימצא להם צד זכות.  אבל אם גם איננו קוצפים על הקהלה, איננו חושבים בכל זאת לתת לה יד להשפיע על מעשינו.  הציונות נכונה ליסד קהלה אחרת בישראל, חדשה, גדולה מן הראשונה, קהלה אחת.  ואֹפן הנהגתה שונה יהי גם הוא.

יש אשר יתנשאו היהודים במערבה של אירופא בגאון על אחיהם שבארצות אחרות, בחשבם אותם לברואים שפלי-המדרגה.

האיש, שאין מבינים את שפתו, נחשב תמיד לזר.  "Barbaros hic ego sum, quia non intelligor ulli" (זר הנני פה, יען שאין מבינים את שפתי).  וכן נחשב היהודי היושב במזרח אירופא למין בריה משונה.  איזו טעות היא! כשאני לעצמי, הנני מודה, כי מחזה היהודים מרוסיה שבאו לבזיל, היה בעיני המאורע היותר חשוב בקונגרס.  אמנם זה כבר החלפתי מכתבים מלאי ענין עם אחדים מהם, רבים בקרוני גם בביתי ויהיו לי לשעשועים.  אבל נזהרתי מלשפוט על פי אלה בני התרבות על יתר אחיהם מקרב ההמון.  רק השמועות, שהגיעו אלי על דבר חריצותם של המוני יהודי רוסיה ועל דבר אהבתם לכל עבודה קשה, חשבתי לאמתיות, ומחויב הייתי להאמין כזאת, יען כי עדים רבים ונאמנים העידו עליהם, עדים אשר ראו בעיניהם עניים מדוכאים בין יהודי רוסיה עוסקים במלאכה ובכל עבודה קשה, ב"קולוניות", שנוסדו לשם נסיונות של צדקה.  הן חריצות העובדים והפועלים "שאינם מלומדים" האלה היא אחד מיסודותיה של הצעתנו.  הלא להם נצפנה ראשית עבדות התרבות בארצנו השוממה.  הם ברצונם יפרו את האדמה.  אבל לא חשבנו אחרת, אלא שצריכים הם להנהגתנו ועזרתנו הרוחנית.  והנה התנשאה לפנינו בבזיל היהדות הרוסית בכל תקפה התרבותי, שלא שערנוהו מראש.  לא את האדם  הפראי ראינו שם, אלא את האדם השלם.  כשבעים איש מילידי רוסיה באו אל הקונגרס, ורשאים היינו להחליט בודאי גמור, שהם נושאים אתם את רגשותיהם של חמשה מיליונים יהודים שברוסיה ומדברים בשמם.

וכמה עלינו לבוש ולהכלם, על אשר חשבנו להיות נעלים עליהם.  כל אלה הפרופיסורים, הרופאים, עורכי-הדין, המודדים, בעלי החרשת והמסחר עומדים במדרגת השכלה, שבודאי אינה שפלה מזו של אחיהם במערב אירופא.  כמעט כלם הנם מדברים וכתבים בשתים או שלש שפות של תרבויות חדשות, וכי כל אחד מהם מוכשר למקצוע החכמה שהוא עוסק בו, זאת נוכל לשער על פי מצבם הקשה ומלחמת הקיום, שעליהם להלחם בארץ מושבם.  הם שמרו פיהם ולשונם מהתערב הרבה בוכוחי הקונגרס בפומבי, מפני שצריך להתחשב בזה, שמטרת הציונות ושאיפותיה עוד לא נודעו כל צרכן בעולם.  מבלי דעת או מזדון לב היה יכול להתעורר איזה חשד, כי קשרו בבזיל קשר על הסדרים הקימים.  אחינו הרוסים מוכרחים היו אפוא מטעמים מובנים לשלוט ברוחם, עד אשר יושמו מעקשים למישור, וגם כל אחד ואחד מצירי יתר הארצות ידע לכַוֵּן אל המצב הקים.  היום כבר יכולים אנו לחשוב, כי גם ברוסיה נודע גם לממשלה גם לקהל הגדול, לאן פני הציונות מועדות.  העתונים הרוסים כתבו על דבר הקונגרס בעיון ובשום-לב.

אולם, אף אם לא התערבו ציוני רוסיה במדה מרובה בוכוחי הקונגרס, למדנו להכיר אותם ולכבדם בשיחותיהם הפרטיות אם באתי לכלל את הרשם הזה, שהיה אדיר מאֹד, במלה אחת, הרי היא זו: יש להם אחדות פנימית שאין דוגמתה אצל רובם של יהודי אירופא.  הנם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אבל רחוקים הם מכל גאוה לאומית צרת עין וקנאית, אשר, כמובן, אין לה מקום במצב היהודים של עכשו.  הנם חופשים מתאות ההתבוללות, תכונת נפשם היא ישרה ושלמה.  היהודים הרוסים האלה בכל תכונת רוחם הם כתשובה ברורה על שאלת הפטפטנים הנבערים, השואלים וחוזרים ושאלים: האם לא תגרום היהדות הלאומית בהכרח שנתרחק מן התרבות החדשה? לא.  דרך האנשים האלה סלולה לפניהם, מבלי להתפלסף הרבה, ואולי גם מבלי לראות איזה מכשול בדרכם.  הם אינם מתבוללים בשום עם אחר, אבל עמלים הם לעשות כמתוקנים שבהם.  ועל כן הם מצליחים להיות תמימים ונאמנים ברוחם.  ובכל זאת הנם יהודי-הגיטו, יהודי-הגיטו היחידים החיים עוד בימינו.  בראותנו אותם הכרנו את המקור, שממנו שאבו אבותינו בימי מצוקותיהם הרעים את כֹחם לעמוד ולהתקים.  בתמונה נשגבה מלאה חיים נגלו לפנינו תולדות עמנו למראה האנשים האלה.  אז עלה על לבי מה שהגידו לי בראשית עבודתי: רק את יהודי רוסיה תוכל למשוך אחריך.  אם יאמרו לי גם היום כדברים האלה, הנני נכון לענות: די לי באלה!

אבל תנועתנו איננה בשום פנים רק תנועת היהודים במזרח אירופא בלבד.  הציונות כבר רכשה לה אוהבים בכל העולם, וכמליצת נביאנו נקבצו נדחי ישראל "מארבע כנפות הארץ" ויבאו אל הקונגרס לבזיל.

ומה עלה בידינו באספת הנדחים האלה? האם בנו שמה רק לקונן, לדבר ולשמוע? כמדומני, שנעשו בבזיל גם דברים של ממש. 

לעתיד לבא, כשיביטו על תנועתנו מתוך ההיסטוריה, הרחק מן הכעס ומן הלעג של היום, אפשר שיודו בהגיון הבריא של מפעלנו.  כדי להגיע אל מקום מושב בטוח על פי משפט העמים, היה עלינו קדם כל להראות כי הננו עם.  ועם כי יהיה, אז ירכוש לו את חבל-הארץ הדרוש לו.  לפי דעתי לא היתה אחרת בימי-קדם, כשנאלץ איזה קבוץ של בני אדם לתור לו מקום לשבת ולהאחז בו.  אלא, שאנחנו עושים זאת באֹפן מתאים אל ההוה, וזה הוא ההבדל שבינינו.  אין אנו מסיחים את דעתנו מזה, כי מחויבים ויכולים אנו לעשות הכל ברוח העת החדשה, אף על פי שרעיוננו הוא ישן ופשוט.  לא עוד על ידי רועים תועים או דַיָגים מטולטלים בידי הסער מתפשטת השמועה על דבר תנועתנו, אלא על ידי קו החשמל ורבבות גליונות של כתבי-עת היא עוברת ארצות וימים רחוקים.   הודעות על דבר ועידות, שיחות עם אנשי שם, משוחחים ומתלוצצים נושאים את רעיוננו אל מרחקי התבל.  וכן יהיה גם להבא, כאשר תצא מחשבתנו לפעולה.  בו ביום שנאָחז בארץ, שאותה אנו מבקשים, נמהר למלא אותה בכל דבר שבתרבות, במסלות-ברזל, בטליגרף, בטליפון, בבתי-חרשת, במכונות, וקדם כל בכל אותן התקנות בחיי הצבור, שאליהן ישאף כל בן תרבות, כמו שהוא שואף לתקון הדרכים, להתפתחות האמנות והמדע ולכל מה שמניח דעתו של אדם בחייו.  דבר זה  צריך  להאמר רק לתמימים ביותר; זוהי תוצאה מובנת מתוך התנאים הקודמים לה.  במקום שיש בני אדם, נמצאים גם כל צרכים.  חובתנו היא רק להביא את האנשים לידי תנועה.  את הכח הזה הראה רעיוננו כבר עתה, ועוד יוסיף להראותו יותר ויותר.  המהירות שרכשנו לנו צריכה להתרבות, ועליה יִלָוה הכח, המושך את ההמונים הנקבצים.

יש אשר תכסף נפשי לצאת מחוץ לתנועה, לא רק מפני המכשולים המונחים בדרכי, אלא מתוך התשוקה להתבונן, יען כי חושב אני, שיש לתנועתנו מראה רב-ענין לעומדים מחוצה לה.  לחכמים בדתי-המדינות היא נותנת, לפי דעתי, חמר מענין מאד.  אם תצליח או לא, הרי היא בכל אֹפן נסיון מודרני לחדור אל עמקי הנפש ההמונית, שעדיין לא נחקרה כל צרכה, ולהכיר את הרצון, הנוטה אחרי חֹק ומשטר, משעת הויתו.  האין זה רגע מאותם הרגעים, שבהם אדם מוצא שכר עמלו ודאגותיו, בהטיבו לבו למראה סכלות האדם, – כשאנו רואים, כי התנועה הציונית, שכל שאיפתה היא, לעמוד על בסיס החֹק, נחשבת לתנועה של הריסה? אם לא צחוק הוא, כי יתנו אותנו לסוציאלים-דמוקראטים, מפני שאיננו מעלימים עין גם מצרכי ההוה?

וביחוד יתענין החכם המדיני בהתפתחות הציונית, איך היא מפרידה לאט לאט את הכחות הפועלים בה.  לפי הצרך המיוחד של תנועה זו היה גם דרך מהלכה מיוחד במינו.  היום עוד לא באה העת לבאר הכל בפרטיו.  מראים לו לאדם דבר ולא חצי דבר.  כבר יש מסביב לנו ערבוב מושגים יותר מדאי, ורק ילדים ופתאים אינם מבינים, איך אפשר לשבת בבית, שיסודותיו החלו זה עתה להתנשא מתוך האדמה לעיניהם.

רבים ממפעלינו נעשים בעת ועונה אחת, ומלחמה עזה לנו במעצורים כבירים.  את מְחִלַּת מונטסֶני (Montcenis-Tunnel)  חוצבים משני העברים, ועד הרגע האחרון, שבו יפגשו קוי האור מזה ומזה, ידאגו, פן נטה אחד החוצבים מן המישור והחטיא את המטרה.  אנחנו לא נאמר נואש.  נחוץ, שדעת הקהל במלא רחב הארץ תעזר לנו להסיר את המכשולים מכל דרכנו.  הן סוללים אנו מסלה חדשה לתועלת האנושות. 

שונים הם המעצורים הדיפלומטיים.  קֹדם כל נחוץ שיכירו הכל, כי הננו פותרים חלק משאלת המזרח, אם נכרות אמנה עם ממשלת הוד השולטן בהסכמת הממלכות.  ביאת היהודים בני התרבות האירופאית אל ארצות הקדם תהיה בלי ספק למגן בעד הנוצרים היושבים שם או באים שמה מחדש, כשם שתועיל להטבת המצב בממלכה העתמאנית בכלל.  ואם ישאל מי שהוא: איך יכולים אנו להחזיק בידי ממשלה, שתחת חסותה קרו בשנים האחרונות המאורעות האכזריים, שעוד לא נשכחו מלבנו? הטוען כזאת איננו מכיר, לפי דעתי, את הטורקים.  מטבעם הנם רפי-רוח וטובי-לב, שאמנם לפעמים משחיתים את דרכם ועושים מעשי-אַלמות קשים.  הארץ ויושביה הולכים הלך והתרושש, ומה שנראה לנו להתפרצות מתוך קנאה דתית, אפשר שנכיר ביתר עיון כהתמרמרות עזה נגד המצב הפנימי הפרוע.  אולם באמת המושלמנים, לפחות אותם הנמצאים עתה בטורקיה, הנם סבלנים נגד בני הדתות האחרות.  ידעתי כי דברי אלה מתנגדים לדעה קדומה השוררת באנגליה*); אבל הנני מגיד רק מה שראיתי בעיני במשך מסעי בארצות הקדם ומה ששאבתי במקורות רבים ונאמנים.  מצב הטורקים הנהו רע, וכדרך ילדים ואנשים תמימים הם תולים את האשמה בכל דבר, אך לא בנפשם הם.  אם יעזרו ביד האנשים האלה להתרומם משפלות מצבם, אם יכניסום אל חוג ההשפעה המוסרית של החיים המודרנים, ואם יעזרום בשלום ובנחת לעשות תקונים בהנהגת עניניהם הפרועה, אז לא יוסיפו עוד לחולל פרעות כאשר עד עתה.

הנה נראה אפוא כדבר ברור, שטובת הממשלה הטורקית דורשת, לבא לידי פשרה עם היהודים.  אבל איזו תועלת יש לממשלות אחרות לעזור ביצירת מדינה יהודית בטוחה על פי משפטי העמים? שונה היא התועלת שתצא מזה לכל ארץ וארץ, אבל במדה ידועה נוגע הדבר לכל הארצות.  הלא היא היציאה הנחוצה של אנשים אמללים, שנואשים ונדחקים אל היאוש הקיצוני, אנשים נדים ונעים על פני כל כדור הארץ ונלחצים בכל מקום להספח אל הכתות היותר קיצוניות.  אי אפשר שלא יכירו ראשי הממשלות וכל אוהבי הסדרים הקימים, כי, בתמכם בידינו להוציא הצעתנו לפעולה, ירגיעו רוחם של אמללים, אשר מרב ענים מתעוררת בם התשוקה לכל מעשה של הרס, ובהיותם נפזרים לכל רוח, סכנה הם לעולם.  זה הוא המחזה היותר מרעיש  באסונו של עמנו, כי העם היהודי, המחזיק בנושנות מאין כמוהו, נמשך תמיד אחרי תנועות ההרס.  לזה יבא עתה הקץ.  תוצאות טובות, ששפעת ברכתן איננו יכולים לשער היום אף בדמיוננו, תצאנה מזה לכלל האנושות.

אמנם יש עוד מעצורים מדיניים חשובים, שנחוץ להסירם, אלא שאפשר להסירם ברצון טוב.  שאלת המקומות הקדושים היא רצינית למדי, אחרי הקונגרס הבזילאי הביאו העתונים את השמועה מרומא, כי האב הקדוש אומר להתיצב כצר נגד הציונות**).  אפשר שהחכם המדיני, היושב עתה על כסאו של פטרוס, איננו יודע אל נכון, מה טיבה של תנועתנו.  מתי אמרו הציונים, או חשבו אף מחשבה קלה, להאחז במקומות המקודשים על-פי מסורת האמונה לאנושות המונותיאיסטית? כשם שהחֹק הרומי הניח מושג לדברים העומדים מחוץ למקח וממכר (extra commercium), כן חושבים גם אנחנו, כי המקומות האלה אינם יכולים להיות עוד לקנין לאיזו ממלכה שתהיה.

בשום אֹפן לא יעיזו לנסות ולשנות דבר בסדרים הקימים, שאולי גם דעת הנוצרים אינה נוחה מהם כל צרכה, אם לא שיסכימו לזה כל הנוצרים שבעולם, או לפחות החלק הגדול שבהם.

בכלל קבלה עתה התנועה הציונית – וזאת היא, לדעתי, פעולת הקונגרס – אופי של פרסום.  כל מה שאנחנו מדברים ועושים עומד תחת ההשגחה והבקרת של דעת-הקהל.  איננו בורחים מפני אור היום, אלא רודפים אחריו, ואם נמצאה בנו איזו מחשבה זרה, אז יארבו לה אלפי עינים ואלפי ידים יעצרו בעד צאתה לפעולה.

בעתון פרוסי אחד נדפס זה מכבר מאמר, שלא התיחס אלינו בחבה, ובו נמצא הרעיון, כי נחוץ היה, שיצא ישוע הנוצרי דוקא מגזע העם היהודי החלש, יען כי תכונתו הנעלה על כל בני האדם היתה מכשירה כל עם אחר, שממנו יצא, לשלוט בכל האנושות.  יש ברעיון הזה די עיון והסתכלות לימים הרבה.  אבל על-ידי זה נתרחק מהענין, שאנו עסוקים בו.  אולם רשאים אנו לסמוך אליו רעיון אחר: גם בנוגע למקומות, שבהם התהלך לפנים, היתה אחוזתם נותנת מקום לכל עם אחר, לבד העם היהודי, להשתרר על העולם הנוצרי במדה כך גדולה, עד שאין להבין איך יסכימו לזאת כל יתר העמים. 

אבל מה יהיה בכל זאת, אם גם אחרי שיתברר עניננו לכל העולם, גם אחרי שנשיג הסכמת כל הממשלות, גם אחרי שנבטיח להביא טובה הרבה לממשלת טורקיה בעצמה, אם אחרי כל אלה לא נוכל להתפשר עם ממשלת השולטן? או אז מוכרחים נהיה לחכות, עד שיעבור בארצות הקדם המשבר ההולך ומתקרב.  עם שלם יכול לחכות.  ימיו ארוכים מימי אנשים וממשלות.  ולפי מצב הדברים בארצות המזרח, אפשר לחשב את שעת הכליון באמצעות השעון שבידינו.  נצחונות במלחמה לא ישַנו את המצב לטוב.  הן גבורת המחמדנים לא היתה צריכה לראיות, ולכבוש ארצות לא יתנום עוד.  בנידון זה למדנו הרבה ממלחמת הטורקים נגד היונים.  הכליף איננו יכול אפוא לרכוש לו כחות של תרבות חדשים בחרבו ובקשתו. 

לעומת זאת נודע רפיון ידיו של עם הטורקים, התמים בדרכו, בהתחרות העמים במעשי השלום.  כי יבאו עמים אחרים להאחז בארץ, נראה כדבר רחוק מן האפשרות, מפאת המצב הפרוע והמסוכן השורר שם עתה.  ולו גם חפצו זרים להתישב שם תחת חסותם של קונסולים, כי אז מוכרחת היתה ממשלת טורקיה לעצר בעדם בכל כחה, יען כי במדה שתגדל השפעת הקונסולים בארצה, כן ילך כבוד ממשלתה הלך והתמעט.

אך ליהודים אין, לפי מצב הדברים של עכשו, כל חפץ לשלוח שמה אף קולוניסט אחד.  אלה היושבים שם מכבר יכולים להשאר, ויש בארץ הקדושה קבצנים יותר מדאי, שאפשר וגם נחוץ לעשותם על-ידי הספקת עבודה לאכרים ולבעלי-מלאכה.  אין ספק בדבר,  כי הממשלה הטורקית תתיחס אליהם בנדיבות, ומה גם עתה, אחרי שבררנו גלוי ומפֹרש, כי אין ברצוננו להמשיך את ההגרה בתנאים הקימים עכשו.  בקונגרס הבזילאי נמנו וגמרו, כי נחוץ להחזיק במושבות, שנוסדו עד כה והצליחו במעשיהן, אך לא ליסד מושבות חדשות, כל זמן שלא נוצרו מראש ערובות בטוחות במשפט.  אין אנו רוצים ליסד מושבות שאינן בטוחות, אשר מבלי כל תועלת מדינית לעצמן, תועילנה רק להטבת מצב הארץ, בעוד שהן בעצמן תהיינה בסכנה, אם תעבור רוח אחרת על הממשלה ואם ישנה עם הארץ, שלבו טוב לנו עתה, פתאם את רוחו לרעה.    

אבל אם תחפץ ממשלת טורקיה, תמצא לה עזרה.  אוצרות כסף גדולים הנם נכונים לתכלית זו.  אמנם הממונים על האוצרות האלה אינם מסכימים עמי בכמה פרטים, אבל הדבר איננו נוגע אל עצמם, כשם שאיננו נוגע להנאתי הפרטית.  בכל אפן הנם אנשים, שכבודם יקר בעיני.  הם ישתתפו במפעלנו, כשנגיע להוציאו לפעולה.

האפשרות, שיסרבו בדבר, אין להעלות כלל על הדעת; נודעים הם ברצונם הטוב ובנדבת-לבם.  לו נִסו לעשות כזאת, כי אז היה להם לירא מפני כל יהודי לבוש-קרעים, שיפגש בהם בפנים זועפים.  לפי המצב, שעליו העמדנו את עניננו, איננו תלוי עוד בדעת נדיבים לשבט או לחסד.  יש די כֹח בעם להושיע לעצמו, אם רק יתעורר בו הרצון.

לפני הקונגרס הבזילאי הוצעו הצעות שונות על-דבר האוצר הלאומי ומוסדות אחרים לעניני כספים.  הצעת הפרופיסור של האוניברסיטה בהידלברג, שפירא, ליסד אוצר לאומי, נתקבלה.  כבר נרשמו גם חתימות המתנדבים לתרומות.  אולם קֹדם כל אומר הועד, הנמנה מטעם הקונגרס, לקבוע את היסודות, שעל פיהם יתנהגו עניני האוצר וחשבונותיו בפרהסיא, יען כי איש ממנו לא יאבה להטות על עצמו קו של חשד, בהיות הכספים נכנסים ויוצאים בצנעה.

בזהירות כזו עסקו גם בעניני אוצרות וכספים אחרים שהוצעו, ובקונגרס הראשון לא נתנו כלל להתוכח עליהם בגלוי.  הננו רוצים, עד כמה שטובת הכלל דורשת זאת, לאמץ את רוח הקבלנות, אבל בפני העם היהודי אנו ערבים רק בעד עסקים פרטיים כאלה, שנוכל להיות באיזו מדה בטוחים, שיהיו לתועלת לכל העם.  הלא יודעים אנו, איך יארבו לנו מתנגדינו לראות את קלקלתנו בפנה זו.  בימים הראשונים לתנועתנו, כשחשבו לאי אפשר שיצא רעיוננו לפעולה, היינו בעיניהם כפתאים.  במדה שתתברר האפשרות יותר ויותר, כן יתאמצו לחשוד אותנו, כי בעלי-עסק הננו.  האנשים העומדים בראש התנועה לא היו בעלי-עסק מעולם, כשם שהפוליטיקה לא היתה ואיננה גם היום אומנותם.  נגד חשדות כאלה אנו מבקשים לנו מפלט אל רמי-המעלה, האמנים והוגי-הדעות שבעמנו.  הם, בהכרח, יבינו לחדר לתוך תוכם של דברינו ולהיות ערבים בעד מחשבתנו הרצויה.

מלפני שלחן-הכתיבה קמנו, בשעה, שבחוץ  עלתה צעקת-היהודים למרום, חובתנו היתה לצאת אל בני עמנו הנתונים בצרה ותועים כתאן בלי רועה.  אבל אנחנו, שפתרון חלומותינו ובקשת החשבון על הליכות העולם אהובים לנו מכל, כשאנחנו מוכרחים לשנות ולשלש את דברינו באספות, כשאנחנו מרגישים, שהאמתיות היקרות לנו, נהיות בפי עצמנו למשלי-המונים – או אז מתעוררת בנו התשוקה לשוב אל עולמנו השקט ההוא.  ואם יעלה בידינו להביא את העם אל המקום, שאליו הננו נושאים את נפשנו, אז נשוב להכלים את דמיונם הנאלח של מתנגדינו.  מה לנו לבקש שם לעצמנו? שם יחיה עמנו ברשות עצמו, לפי רצונו ויכלתו.  אין ספק בדבר, שיהיו גם שם בעלי-עסק ופוליטיקאים, אמנם לא פחות, אבל בודאי לא יותר מאשר במקום אחר.  ואנחנו רק אחת שאלנו ואותה נבקש: לשוב אל המקום אשר עזבנו, אל שלחן הכתיבה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*   המאמר הזה נדפס ראשונה בעתון "Contemporary Review"

**   השמועה הזאי הוכחשה בינתים מצד החוגים הקרובים אל הוַטיקאן.