_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משה'ל

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

משה'ל הוא אנטי-ציוני.  זה כבר אנו יודעים אותו, ותמיד התעורר בנו געל-נפש, כשהסתכלנו בפניו, כשהביאו אותנו מקרי החיים להתקרב אליו, או לבא אתו במגע ומשא.  אולם יחד עם הגׂעל, שהרגשנו למראהו, היינו רגילים עד כה לחמלה עליו; בקשנו לצדד בזכותו בטעמים היסטוריים, כיצד נעשה זה לבריה כה נַעוָה, מדוכאה ומנוולה.  ועוד זאת: הלא בן הוא לעמנו – אף אם אין לנו שום סבה להתגאות בחברתו.  אמרנו בלבנו, כי עלינו לסבול אותו, אף חובתנו הקדושה היא לחנכו ולתקנו, כי אנחנו כלנו נגדל במלוּי חובתנו הזאת, ומתוך איזו רכות או חולשה רומאנטית היינו למגן לו, מפני שהיה נבל.  כשעשה משה'ל דבר בליעל, עמלנו לחפות עליו.  כשהרבה משה'ל להיות שפל במעשיו, הזכרנו לכל העולם את הגדולים שבעמנו.  כשהמיט משה'ל חרפה על כלנו, נכלמו או קצפנו בסתר לבנו – אבל החרשנו.

והנה עשה משה'ל מעשה, הראוי לתהלה ותפארת הוא לנו, ובו השיב לנו גמול בעד כל מה שסבלנו בגללו.  הוא נפרד מאתנו.  משה'ל, יפה עשית!

אבל מדברים אנו במשה'ל, מבלי להציג אותו כראוי.  מי אפוא הוא משה'ל זה? טפוס הוא, רעי החביבים, תמונה מתגלה וחוזרת ומתגלה מזמן לזמן, בן לויתו האיום של היהודי, וכה קשה להפרידו מעל היהודי, עד שהחליפו אותם תמיד זה בזה.  היהודי הוא אדם, לא טוב ולא רע מיתר בני האדם, לכל היותר הנהו נכה-רוח ומר-נפש על-ידי הרדיפות, וכח גדול לו לעמוד בעת צרה.  ומשה'ל, הוא קלקול מין האדם, שפל ונבזה במדה שאין לתארה.  במקום שהיהודי חש כאב או גאון, נמוג לב משה'ל מפחד רע, או מעוה הוא פניו בלעג של עזות בצוק העתים מתנשא היהודי להחזיק מעמד, ומשה'ל מתעקם ומתפתל עוד יותר.  כשמשתנים העתים לטובה, נותן היהודי אל לבו להיות נוח לבריות, להתנהג בסבלנות, לפעול ולעשות לטובת הכלל; ומשה'ל נעשה חצוף וגס-רוח.  נפש היהודי, המנוסה בענויים, מלאה געגועים לעלות למדרגות גבוהות בחיי התרבות, ןמשה'ל עושה הכל, אם ישים פניו אל ההתקדמות או ינהה אחרי הריאקציה, לשם עסקיו הפרטיים המגואלים.  היהודי נושא את העניות בּיקֶר ובבטחון באלהים, ובעשרו הוא נותן ביש נדיבה ורחבה מסת נדבותיו לפי הונו ורכושו.  משה'ל הנהו בעָנְיוֹ קבצן נבזה, ובעשרו הוא שחצן עוד יותר נבזה.  היהודי אוהב את האמנות וכל דבר שבמדע; אלה היו ימים רבים תנחומיו בעולם הבודד, שבו נסגר בידי חברה מלאת-שנאה לו.  משה'ל עוסק אפילו באמנות ובמדע רק בכדי למלא תאוותיו השפלות.  וכן נראה בקרב עמנו בכל דור ודור גם סוחרים ובעלי-מלאכה, שלבם קנה הרבה חכמה צנועה ובישנית – בתמונות כאלה התגלה היהודי.  אחד מהם היה ברוך שפינוזא, שעסק בהשחזת כלי זכוכית והביט על התבל sub specie aeternitatis (מנקודת ראות הנצח).  ולעומת זאת יכלו, ויכולים עוד, לראות רבנים, סופרים, עורכי-דין, רופאים, שאינם אלא רודפי בצע ומעשקות – בתמונות כאלה מתגלה לעינינו משה'ל.  היהודי הנהו מוכשר להתנגד לממשלת ארצו בתׂקף וביושר-לב, או לעמוד על צדה בפומבי.  משה'ל מסתתר מאחורי המתנגדים לממלכה היותר קיצוניים ומסית אותם בסתר, אם אין דעתו נוחה משלטונה, או מבקש לו מפלט ומגן ביד השוטרים בתור דילטור ומלשין, אם יפחד לנפשו מפני ההרס.  אשר על-כן בזה היהודי תמיד את משה'ל בלבו ומשה'ל מחזיק אותו לפתי.  ושני אלה, שנפרדו תמיד זה מזה ע"י שנאה כבושה, הטבועה בעצמיותם, נתחלפו לעתים קרובות איש באחיו.  האין זאת שגיאה מחרידה?

כאלו נדחק באיזו תקופה חשכה של תולדותינו איזה המון של בני-אדם פחותים אל תוך עמנו האמלל ויתערב בו, כך נראים לעינינו אותם הנגודים, שלא נתנו להתאחות ולהתבאר.  ומכיוון שהיינו מאז, למן היום שהחלו העמים לחשב את דרכם, החלשים שבחלשים, חשבו לנושאה של תכונת עמנו לא את היהודי אלא את משה'ל.  עמים חזקים נדונים לפי הטובים שבבניהם, עמים חלשים לפי הגרועים שבהם.  האשכנזים הם עם של משוררים והוגי-דעות, מפני שגיתּה, שילר, קאַנט, יצאו מקרבם.  הצרפתים הם אנשי-חיל ובעלי הטעם היפה, מפני שהקימו אנשים כבאיַרד ודִיגֵיסקלון, מוֹנטִין', וולטר ורוסא.  ואנחנו הננו עם של תגרנים ואנשי-בצע ומרמה, מפני שמשה'ל מלוה ברבית ופורע פרעות בשערי הבירזה.  במשה'ל מצאו תמיד את התואנה להתגולל ולהתנפל עלינו.  משה'ל הנהו הקללה הרובצת על היהודים.  מתוך רגש פנימי הרגיש בזה היהודי תמיד, ואפשר שאירע פעמים הרבה, כי התרחקו יהודים טובים מעל עמם ודתם, מפני שנלאו נשׂא את האחדות הזאת.  וכך החליש משה'ל את היהדות מבית ומחוץ.

אבל באו ימים, העת שאנו חיים בה, וגם המנוסה מן היהדות איננה יכולה עוד להוציא מכלל חברתו של משה'ל.  הגזע! כאילו היו היהודי ומשה'ל בני גזע אחד.  כמובן, קשה היה להביא ראיה לסתור את הדעה הזאת, ובעיני האנטישמיות נחשבו היהודים ומשה'ל כאחים נאגדים בקשר אמיץ, שלא ינתק לעולם.  בעתים כאלה יש אשר יצא מתוך היהדות איזה משה'ל, אך בוראי לא יהודי.  והנה הופיעה הציונות – היהודי ו משה'ל מוכרחים היו לברר את יחסם אל השאלה הזאת.  ועתה, רק עתה בפעם הראשונה עשה משה'ל חסד מוסרי עם עמו, שאת גדלו לא שערנו מראש.  משה'ל הולך ונבדל מתוך האחדות, משה'ל הוא אנטי-ציוני.

אל-נא יטעו בדברינו.  רחוקים אנו מאותה העקשנות והשגעון, שבהם רוצים לתאר אותנו.  איננו מחזיקים את כל מי שמתנגד לתנועתנו לאדם רע.  יש טעמים חשובים וראויים לתהלה, שמפניהם אין איזה יהודי יכול או חפץ להשתתף בעצמו בתנועה עממית זו; אולם לבעבור זאת איננו רואה צׂרך לעצמו להטיל עליה חשד ולהלחם נגדה.  התיחסות אדם מישראל, שאינו רוצה להשתתף בתנועה הציונית, מובנה בעצם הדבר מאליה: הוא מתיצב מנגד.  הוא התבולל בסביבתו, בעלת הדת האחרת, טמיעה כל כך גמורה, עד שאין גורל היהודים נוגע עוד אליו.  אפשר, שמתוך יושר-לב וגאוה לא נתק את הקשר החיצוני.  הוא איננו שם לב אל אלה, שהיו בני עמו, ויכול להיות בטוח, שגם הם אינם רוצים לדעת אותו.  אולם במדה שהתרחק כבר מן היהדות, בה במדה יוסיף לכבד ולהוקיר את רגשותיה של ההכרה העממית הזאת, שזרה היא לו.  ואולי יבין גם כן, כי מצבו לא הורע בגלל התנועה, אלא נשתנה לטוב.  היא מקילה לו את פרידתו מעל עמו וכניסתו אל עם אחר, שהוא מרגיש את עצמו יותר קרוב אליו, מבלי לעשות ותורים מחפירים.  הוא, פשוט, איננו ציוני, אבל גם אנטי-ציוני איננו.  הוא נשאר ניטראַלי, קר, זר.  ואם רוחו עודנה נכונה ושלמה בקרבו, אז יסכים כאיש זר לשאיפות הציונים המלאות אהבת אדם ויתמוך בהן, כמו שעושים זאת ידידנו הנוצרים בני העמים השונים.  משה'ל הנהו, לעומת זאת, אנטי-ציוני באׂפן צעקני ומטריד.  משה'ל לועג, מחרף, מוציא דבה ומלשין.  כי מרגיש הוא משה'ל, שסוף סוף באה עתה עת פקודתו.  הוא הכיר זאת כמעט באׂפן גאוני, בטרם עוד גלתה הציונות את כל כלי התותח.  אף מהר משה'ל בערמתו לטבוע נגד הציונים את הפתגם: אנטישמיים יהודים הם.  אנחנו? אנחנו, שמבלי לחוס על עמדתנו שרכשנו לנו ועל התקדמותנו, ועומדים לימין אחינו העניים.  אבל הוא הכיר במהירות הברק, מה אנו.  שונאי- משה'ל הננו.

משה'ל כבר התפשר כמעט עם האנטישמיות.  הלא בארצות התרבות נוגע הדבר רק אל כבוד היהודים.  משה'ל מושך בכתפותיו: מה זה כבוד? מה-בצע בכבוד? כשרואה אדם ברכה בעסקיו, ובריא הוא בגופו, אז ישא את השאר בנקל.

במקרה היותר רע נושא משה'ל את עיניו למרחקים, אך לא לציון, כי אם לאיזו ארץ שהיא, אשר בה יוכל להקלט לתוך אומה אחרת.  וכיון שהגיע לשם, הוא מתחיל אחרי עבור זמן קצר להתנהג באדיקות נלהבה, מורה לאחרים לקח בפטריוטות החדשה, וחושד בכל מי שאיננו כמוהו.  ובעשותו כל אלה הוא סותר את עצמו סתירה נפלאה; הוא נפרד מעל היהודים, ובכל זאת הוא מדבר בשמם.  אשר על כן יקרה לנו לפעמים לשמוע מפי אוהבים נאמנים לתנועתנו את ההערה: "הלא היהודים בעצמם אינם רוצים לדעת עד מה מן הציונות".  היהודים? לא, ולא.  רק משה'ל איננו רוצה.  שום יהודי אמתי איננו אנטי-ציוני, רק משה'ל לבדו.

טוב הדבר! יהי מה שהוא.  בזה הננו נפטרים ממנו.  זוהי אחת התוצאות הראשונות והיותר מועילות שבתנועתנו.  אנחנו נשאף רוח במחת, אם נפטר לגמרי מן האנשים האלה, אשר בבשׁת מסותרת היינו מוכרחים להתיחס אליהם כאל אחים בני עם אחד.  לא לנו הם, אבל גם אנחנו לא להם הננו.  האם מתחילים כבר עתה לראות, מה בריאה היא הציונות שלנו בתור תנועה עממית; איך נגיע על ידה להטהר מכל אותן הבריות, המַעְטות עלינו חרפה? הלאה הסבלנות הנרקבה! איננו צריכים להכלם עוד על מעלליו הרעים של משה'ל, איננו צריכים לחפות עליהם ולהצדיקם כאילו נוגעים הם אלינו.  האמנם נואלנו? אבל, לא נואלנו במדה כזו, שנוסיף עוד להיות אחראים בעד משה'ל, ולא עוד, אלא שלשונא צריכים להתיחס כאל שונא.  רד, משה'ל, מן הבמה, שאתה מחללה! שוב אנו רוצים ללכת לבית-כנסת מטוהרים, שבהם מתפללים יהודים אמתיים בתור רבנים גם בעד העניים.  צא, משה'ל, מכל מוסדותיו של העם היהודי, שלפי דבריך אינך מכירו.  ואם אמת נכון הדבר, כי רק הנלחצים ולא התקיפים נוהים אחרי הציונות, אז נחוץ, כי הכח הצָבוּר באמללים האלה יתקומם למלחה.  הבה נראה, איך יתפתחו הענינים, אם נכריז בויקוט של משה'ל בכל מקצועות החיים.

אם נבדיל מתוכנו את כל אלה, המוחים נגד אחדותנו הלאומית, אז יֵרָאה מחנה הנבדלים כאספסוף יחיד במינו.  הנה בעל האוצרות, שקופה של שרצים כך גדולה תלויה לו מאחוריו, עד שהוא מפחד מפני משה'ל שכמותו, מפני העושק העתונאי, שהוא מפרנסו.  הנה עורך-הדין עם בעלי-הדברים, העומדים בקצה הגבולות של סעיפי החׂק.  הנה בעלי-העסקים החשודים, המכובדים המזויפים, החרדים הצבועים, התמימים המתחפשים, העושקים הערומים...

השמר לך, משה'ל! הנה לפניך תנועה, שגם צוררי-היהודים מודים, כי אין לתעב אותה.  מטרתה היא, להעביר אנשים אמללים, שחייהם המדיניים והכלכליים מסוכנים מאׂד, למקום מושב קבוע ובטוח על יסודות המשפט.  ולדבר זה אתה מסרב, משה'ל? בעד זה אתה רוצה לעצור בזדון-לבך, מפני שאינך רואה בו שום הנאה לעצמך? מה אפוא עשית אתה מעודך בעד "אחיך"? חרפה העטית עליהם, רעות הבאת להם, ועכשיו, כשהם חפצים להושיע לעצמם, אתה מפריע אותם.  משה'ל, השמר לך! אפשר, שתנהג בך הציונות כמעשה טֶל, המסופר באגדה.  כשמתעד טֶל לירות בחצו את התפוח מעל ראש בנו, מכין הוא לו חץ שני.  אם יחטיא הראשון את המטרה, אז ישתמש בשני להנקם מאויבו.  רֵעים! החץ השני שביד הציונות נועד ליריה בחזהו של משה'ל!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה