_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הציד בביהם

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

הריב הגדול, שהתלקח בביהם לרגל הפקודות בדבר הלשונות, מראה אותנו את היהודים במצב נפלא.  הנם חברים נאמנים לאלה, שהיו אתמול שונאיהם בנפש – ומחר ישובו לשנא אותם.  אלמלא היה הדבר רציני כל כך, היה יכול להראות כמגוחך מאֹד.  מי שהוא יהודי לאומי, שכבר הגיע למרום הכרתו העממית, אולי יחוש בלבו את החפץ לשחוק מתוך קצף למחזה היהודים המחזיקים בכנפי מעיליהם של האנטישימיים הגזעיים.  אבל במדה ידועה אין להצדיק את השחוק, גם לא לחרפה יהיה להכרתנו הלאומית, אם ננסה להבין את מצבם והלך-נפשם של היהודים האלה בני הלאום האשכנזי.

קֹדם כל עלינו להפרידם למיניהם.  בודאי יש ביניהם כאלה, המתערבים עם האחרים ורודפים אחריהם רק בשביל הנאת עצמם או בטחונם המדומה.  דחוקים הם ונפוצים כגידי אבן בתוך מרצפת זרה לסביבתם.  גם בעתים של שלוה נחשבים הם כזרים בעיני הרוב אשר מסביב להם.  ואולם, כשהרגש הלאומי מתעורר אצל האחרים, הנם מוכרחים להיות זהירים ביותר.  במעמדם הכלכלי שלה יהודים החיים ברובם על המסחר, הנם תלויים בדעתם וברצונם אם לא של היחידים, אבל למצער של חוג אותם הסוחרים והקונים, שיש להם עסק עמהם.  הם אינם רשאים להקניט את סביבתם.  ולפיכך, כשהם נכנעים ושוחים עם הזרם, אין דון אותם לכף חובה.  מי שלא ותר מימיו ותור כל שהוא בעד קיומו, ידה בהם אבן בראשונה, פטפוט העוללים מצדיק את אבי המשפחה.  הפקיד הסובל את עלילותיו של הגבוה ממנו, עורך הדין, שאינו רוצה להעלות את חמת בעלי הדינין, האומן העושה קידות כלפי הבעלים, כל אותם התלויים בדעת אחרים במשלח-ידם, מחויבים להבין גם את הסוחר היהודי המשתתף בעל כרחו בתנועות המדיניות של סביבתו.

יש גם כאלה, העוברים את הגבול.  רואים כאן מחזות מעוררים גֹעל-נפש, רואם את משה'ל עם מסוה טיטוני על פניו; אבל רואים גם את היהודי הישר שכבר התבולל, הנמצא היום במצב מעציב.  ועל אדותיו נדבר הפעם.  הציונות שלנו מואסת בטכסיס מלחמה שכזו, הנותנת את כל מי שמתנגד לה לשחוק ולבוז.  רוצים אנו, להפך, לפקוח עיני אחינו, שנתקו מעל אדמת-שרשם ומתנודדים באין מעמד, למען אשר יראו את מצבם כמו שהוא.

היהודים בעל התרבות האשכנזית.  שימי נעוריהם ובחורותיהם היו ימי ממשלת רעיונות הליברליים, נספחו בכל חֹם לבם על הלאום האשכנזי.  הם אהבו את אשכנזותם אהבה עזה ויעבדו באמונה ובחרף נפש בעד העם האשכנזי ובערך רעיון החֹפש האזרחי.  הם התחברו אל הלאום האשכנזי בקשר אמיץ – אמיץ כנראה, יותר מדי.  כי פתאֹם, כעין יקיצה מתוך חלום.  הממשות חזרה להקיף אותם באכזריות, שכבר נגמלו ממנה למחצה.  הם היו כנדהמים, כל מה שהיה עד עתה, היתה אפוא שגיאה.  כל החשבון שבחייהם נוסד על טעות עקרית אחת, כל הקרבנות היו לשוא וכל אמונתם ללא הועיל.

בני האדם וכֹח השגתם שונים הם למיניהם, תנאי החיים קובעים את צורת הרֹשם, שהמאורעות עושים עלינו, בכל גיל וגיל שונה היא הרגשתנו.  וכך יתבאר לנו בדרך טבעי, כי ההרחקה שהרחיקו את היהודים בזרוע מתוך האשכנזות, פעלה עליהם באפנים שונים.  אלה ראו את עצמם כבודדים, בלי מולדת בארץ מכורתם.  כי הולדת איננה דבר התלוי במקום בלבד; זהו, אדרבא, המושג היותר צר למולדת, כשרואים בה רק את ההתרגלות לאיזו עיר, לאיזו רחוב, לאיזה בית – המולדת צריכה להיות יותר מן ההתחברות לאיזה דומם.  המולדת היא שתוף החשבה והרגש עם הכלל העממי, שתוף גמור, שהכל מכירים בו.  והטעם על "מכירים".  בלי הכרה אין מולדת...  אחרים שאפו בכל תֹקף לאחדות עממית, שמקרבה לא יורחקו לעולם על-ידי שום שנוי בתנאים המדיניים, ולשאיפה הזאת יש כבר היום צלצול כנחושה עד למרחקי תבל.  וכת שלישית, עוד לא רצו להאמין, כי נדחקו מתוך האשכנזות, גם בשעה שכבר נסגרו לפניהם על הדלתות בזרוע ובשאון.

והנה באה עד משבר האשכנזות באוסטריה; נאמר, בלי גוזמא: בביהם.  משבר קשה הוא, בזה אין להטיל ספק לפי הידיעות שבעתונים.  האשכנזים בביהם רואים את עצמם נלחצים, את קיומם הלאומי בסכנה.  אנחנו, שאנו לעצמנו עומדים על יסוד הלאומות, איננו יכולים להתבונן אל ריב כזה בלי רגש של השתתפות.  השאלה המדינית היא רק זו, עד כמה נוגע הדבר אל היהודים.  ברגע אשר כזה מתרגש ברוחנו בכל עוז כל מה שמקשר אותנו עם התרבות האשכנזית.  ולפיכך, עלינו להשכיל ולבקש חשבון על דבר היחס, שאנו צריכים ומחויבים להתיחס אליו.  לנו הציונים שאלה פשוטה היא ותשובתה בצדה.  הננו דורשים כי כל עם ועם יתפתח באין מעצור על-פי טבעו, ובכן גם העם האשכנזי.  הננו מתנגדים לכל שעבדו ודלדול של איזה עם שהוא, אשר עוד כֹח חיים בו, ולפי זה גם העם הטשיכי.  אבל בריב הזה יש, לכאורה, סכסוך-גבולות ואינו נוגע אלא לבעלי הריב בלבד.  את מי משניהם הצדק? לכאורה, באמצע.  פעם יש הכרעה לצד זה ופעם למשנהו, עד כי לא יצדק חליפות כל אחד מהם.  כך נראה לנו הדבר בלי משא פנים.  לא חשבנו לנכון להטעים בריב הזה את תביעותינו אנחנו, ובכל אֹפן לא נצדיק את היהודים, אשר יאמרו להתהפך בעת צרתם של האשכנזים ממתבוללים אשכנזים למתבוללים טשיכים.

כבוד הרגשותיהם של היהודים האשכנזים שבביהם במקומו מונח – יכולים אנו להבינם.  אולם כיצד מתבטאות ההרגשות האלה? עד לאיזו מדרגה הנן הגונות, אם בכלל נבונות הן במובן המדיני.  קדם כל אנו שואלים: מה הנם האזרחים בני דת משה בביהם עכשו? האשכנזים הם אם יהודים?

לפי חֹזק הנהגתה של התנועה האשכנזית-לאומית בביהם אפשר היה לדרוש אפילו תשובה רשימת מאת המנהיגים.  נפלא הדבר, כי האשכנזים בני דת משה נמנעים מלשאול שאלה זו, שאולי במקומה ובזמנה היא.  הן לא די בזה, שהם, לפי האמרה השגורה בפיהם, "מרגישים את עצמם כאשכנזים".  האם גם האחרים חושבים אותם לחברי הצבור שלהם? מענין היה יותר מאשר עד כה ברור דברים בנדון זה.

 

שאלה מיותרת.  כלום לא נודע הדבר זה כבר? כלום מתאמצים מנהיגי האשכנזים אף במעט להסתיר את מחשבתם האמתית? לא; לכבודם של האדונים האלה צריך להאמר, כי גם בשעת המלחמה, הערוכה בחזית אחרת, אינם נכשלים בשנוי יחס אל היהודים.  כמובן אינם זקוקים כלל לעזרת אנשים, הבאים לעזור להם מתוך התבטלות עצמית גמורה, ובזה הגענו לאותה הנקודה, שעליה איננו יכולים עוד, למרות רצוננו הטוב, להבין את העבריים בני הלאום האשכנזי.  אלמלי היו מנהיגי האשכנזים רק שותקים בלבד, היה אפשר לחשוב, כי יש יהודים שכֹח זכרונם רפה, וזוהי מדה אנושית.  בעיטת-רגל שלפני שלשה חדשים הנהו ענין השייך במדה ידועה אל העבר, ופוליטיקן ריאלי אמתי אינו מחויב לזכור אלא ליום ולילה אחד.  אבל דברי הבוז והמשטמה מתחדשים.  עליהם מדי יום ביומו, ועל כרחך אתה אומר, כי אזניהם אטומות במוך הרבה, אם אינם שומעים כל אלה.  לו יכלו למצער להתנחם בזה, שיכירו את פעולותיהם במלחמת האשכנזים בביהם.  לא; האגודות לבתי-ספר, לתעמולה ולזמרה נהיות מרגע לרגע יותר אַרִיוֹת, יותר "נקיות מיהודים".  אפילו בכספם של היהודים, שעליו רגילים לאמר, "שאין ריחו נודף", בועטים בבוז.  באגודה לבתי-הספר, שבה היו היהודים החברים הכי נאמנים, מחולקות הדעות, אם יכולים לקבל ממון יהודי.  רובן מתנגדות לזה.  כמה ועידות של אשכנזים מתאספות, שאין בהן דריסת רגל ליהודים, ובאותן הועידות נואמים צירים שנבחרו מאת היהודים.  אבל היהודים נושאים בדומיה כל עלבון כבודם.  אולי יש להם תקוה, כי לא יתנפלו עליהם לעתיד, אם גם לא יחשבום לעולם לאנשים אחים? לא; הציר הופמאן פון ווילנהוף הגיד בפרוש, כי מועד-החנינה יארך רק כל זמן שתהיה המלחמה הנוכחית נגד הממשלה.  הציר וולף העיר בישיבת בית-המחוקקים מיום 26 לאקטובר: "אין בביהם שני עמים אלא שלשה, ואלה הם: האשכנזים, הטשיכים והיהודים"...  ועוד: "מתנגדינו הכי עזים, שבהם אנו נלחמים עכשו, עד אשר יבא היום ונושיט להם מעל לראשי היהודים והממשלה את ידינו לשם פשרה".

אבל, אלה הם הקיצונים שבמפלגה; המתונים, כביכול, נודעים למדי בחבתם ליהודים – מה רבה הענותנות – והם מחזיקים בעקרי תורת החֹפש.  ואמנם; היום התאחדו כבר עם האנטישמיים האשכנזים למפלגה אחת, על הדבר המצער שבשאלת-ההודים עברו בנקל.  והם מחבקים אלה לאלה ובוכים מתוך צער ושמחה.  ליברלות אשכנזית? זוהי מנגינה נושנה מדור שאינו חוזר.  אנשי הדור ההוא מתו או בטלו מזֹקן, ועל אלה האחרונים יכולים להשתומם בשבתם בבטלה בבית האצילים ובבתי הפקודות הגבוהות.  אולם יש עוד טענה אחרונה: מכיון שכבר היו אנשים כלאה, אפשר שעוד יקומו אחרים שכמותם.  אבל, מה שהיתה באמת הליברלות של הנדיבים האלה, זאת מתחילים להכיר לאט לאט.  העתון "פוליטיק" בפראג מספר אחרי מטתו של הד"ר שמאיקל, מי שהיה מנהיג האשכנזים בביהם, דברים שגם ה"פולקסבלאט" בגראַץ מבארם על פי זכרונות אחרים.  ה"פוליטיק" כותב: "כי הרגיש ד"ר שמאַיקל, בעמקי לבו שנאה ליהודים כזו של יתר הליברלים האשכנזים – סוד גלוי הוא לכֹל.  בלשכתו שבועד המדינה הסכין להביע את רגשי שנאתו ליהודים בדברים היותר חריפים.  ועוד זאת, הלא הוא האיש שהכחיש בפומבי, כי היהודים האשכנזים הנם אשכנזים.  לכל היותר היה נוטה לחשוב אותם, בתור רע הכרחי, ל"ישראלי חובבי האשכנזים", המכריעים בכספם ובדעותיהם בעת הבחירות".

היהודים האשכנזים, מה דל חלקכם ומה נואלתם! כל עמל אהבתכם היה לשוא.  הנכם מה שהייתם; תהיו מה שהנכם: ישראלי חובבי האשכנזים.  וכזאת הגיד שמאַיקל, מטיבכם ואיש חסדכם, שמאיקל "הליברלי".  אמנם כן, היקיצה מתוך החלום הזה מהולה במרירות, ובכן, הביטו סוף סוף על העובדות כמו שהן, והמלטו מתוך מצב ההולך ורע ומר מיום ליום.

מענין יהיה להתבונן אל מושבות היהודים לפי תחומי הלשונות.  בביהם יושבים 94,479 יהודים על-פי החלוקה הזאת:

3,576 מושבות רק טשיכיות, 15,597 יהודים

1,510 " טשיכיות-אשכנזיות, 55,899 "

976 " אשכנזיות-טשיכיות, 19,782 "

1,148 " רק אשכנזיות, 3,201 "

מן 7,210 מושבות יש אפוא 3,576 של טשיכים; מן 94,479 יהודים יושבים 15,597 במקומות, שיש בהם רק טשיכים, 55,899 יושבים במחוזות, שבהם שוררות שתי הלשונות, אלא שהרוב בהם הוא טשיכי.

ובמצב שכזה, כשהיהודים עומדים כנגד רוב גדול של טשיכים, כשברור הוא, כי מעלים הם עליהם את חמת הטשיכים ובכל זאת עודם מחזיקים באשכנזותם המדומה, אפשר היה לראות בזה מעשה ראוי לתהלה, ואפילו את "האמון האשכנזי", שעליו מרבים כל כך לשיר במסבות-מרעים.  אולם מי שהוא גבר אשכנזי אמתי איננו מתפעל מכל אלה, וה' הופמאן פון ווילנהוף עתיד להודיענו, מתי יבא קץ למועד-החנינה.

מועד-החנינה הוא המועד, שבו אין צדים חיות שנתנו לאכלה.  חכו, הן בֹא יבא היום, שבו מותר יהיה לטרוף יהודים.  ואז שוב ישמע בתחומי הציד קול קני-הרובים העליז.

אלא, שאז יתוספו על הרובים והצידים הטשיכים גם האשכנזים.  המעגל ילך ויצר, וארנבותינו העניות שבביהם תחוגנה ותנוענה מתוך בהלה ושממון.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה