_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דליקה בגליציה

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

הכומר סטוֹיאַלובסקי נתן לאנשי סיעתו לקח לא-טוב.  בממלכה מודרנית, המיוסדה על החֹק, אסור להצית אש, לרצוח ולבוז.  שר המחוז ביאַסלו מתאר במכתב החוזר, שיצא מטעם הרשות, את השמועות בשם "מגוחכות ומוגזמות", "השמועות, כאילו מותר היה לעשות במי שהוא מעשים ראויים לעונשין, כגון שוד וחמס וכיוצא באלה". 

הידיעה הזאת יצאה מחוג מסיתים, שאת ראשו ומרכזו רואה דעת-הקהל כמעט פה אחד בהכומר סטויאלובסקי.  במחוז סאַנוק מתעתדים לבחירות, וכדי להכשיר את הרוחות לטובת בן-מפלגתו של סטויאלובסקי, לאַיֵם על היהודים ולרכוש את לב האיכרים, הוכנה הסתה זו באמנות יתרה.  את האכרים הפתאים והאכזרים רִמּוּ, כי התירה הממשלה לבוז כפעם בפעם את היהודים ולהכותם חרם.  אחדים הבטיחו, כי לשעשועים האלה נִתּן זמן של שני שבועות רצופים.  אחרים אמרו, כי יוחג החג הזה בסירוגין: שלש פעמים בשבוע במשך חדש אחד.  לבסוף הוכרחו לשלוח פלוגות צבא אל החזית הרוה מדם, מקום אותן השמועות, אשר בצדק תארן שר המחוז ביאסלו בשם מגוחכות ומוגזמות, והמנוחה שבה לאיתנה.  אי אפשר באמת להרשות מעשי שוד וחמס וכיוצא באלה נגד מי שהוא, ואפילו נגד היהודים. 

אנחנו מראש לא היינו מסופקים בדבר, שתהיה תוצאה כזו לאותו המאורע הזר, שאיננו מגוחך בלבד, אלא גם אכזרי.  נקל היה לדעת מראש, כי יעצרו בעד רוח המרידה של האכרים הסלאַווים, המתעוררים לפעמים מתוך מצבם המשועמם למעשי-אלמות כחיתו טרף.  חובות לגבי האנושות ונמוקי המדינה דורשים כזאת במידה שוה.  בעיני הפוליטיקאים קצרי הראות, שאינם רואים את הנולד, נגמר בזה כל המאורע.  לכל היותר מריעים אחדים מהם, כי שוב נראתה בהזדמנות זו הסכנה לסדרי המדינה, הנרדמה בחיק האנטישמיות.  באהלי היהודים ובבתי משקיהם היא רק ראשית הדליקה, וסופה לעבור אל ראשי הגגות שבארמונות.  האצילים ובעלי-האחוזות צריכים אפוא להזהר מפגיעתו הרעה של האכר הפרוע, אשר ילטוש חרמשו ביהודי, כדי לכלות קצירו בבעלי-האחוזות.  תוצאת הדבר היא, שאי-אלו פוליטיקאים יהודים, הרחוקים ממקום המעשה, מוצאים אדרבה סבה לבטחון בפרעות האלה.  מי שחפץ בקיום המדינה ובשמירת סדריה, צריך לברר היום או מחר את דעתו על השנאה ליהודים.  עם ישראל יכול לישון לבטח.  אם תפול דליקה, אזי יחלץ גדוד המכבים.  אז יראו ראשי השלטונות ומזרקיהם במקום הדליקה, עד שיעבור כל העשן מעל החרבות השחורות. 

אבל מה יאמרו הבריות על אדם פרטי או צבור, אשר ישימו כל מבטחם נגד דבר מסוכן מחמת דליקה בגדוד המכבים? גדוד המכבים יכול לאחר פעם את המועד, אפשר שיהיה עסוק בעת ובעונה אחת במקומות שונים, ולמרות רצונו לא יבא למועד הנכון.  ומה יהיה אז? הכליון, אנחנו, היושבים בבתינו והחזקים בתוך תוכה של התרבות, שומרים שמירה מעולה "על נר דולק ואש בוערה, לבל יהיו לאיש למארה", כפתגם השגור בפי שומרי הלילה.[1]  וחוץ מזה, אנו מתמידים לשלם סכומים קצובים לקופת האחריות בעד נזקי דליקה.  וזה הוא המעט מן הזהירות, שבעל-בית נבון יכול להזהר בה.  ולדבר הזה דרושה בינה לא גדולה מבינתו של שומר-לילה.  וישראל, זה העם, אשר במשך ימי תולדותיו הארוכים ומלאים גם כבוד גם צער, הקים מקרבו אנשים הוגי-דעות במספר כה רב, ישראל זה אין בו אפילו מחכמתו של שומר-לילה.  אין אנחנו שמים לב מראש, להרחיק את סכנת הדליקה, ונזק כי יבא, אין איש יודע, לאן יפנה בדרישת תשלומין בעד הנזק.  ומי שמזהיר את חסרי-הלב מראש, כי יבטיחו את בתיהם באחריות מפני הדליקה, ילעגו לו וילחמו בו. 

אבל אין אנו רוצים לדבר הפעם רק על הצד החמרי הזה שבציונות.  הדליקה בגליציה, שכבר נכבתה, נותנת לנו איזה ענין אחר לענות בו.  קדם כל: במי פגע האסון הזה לרעה? שוב באלה, שיש להם די לסבול.  שוב בעניים, האמללים, המדוכאים שביהודים.  שמענו אומרים, כי הבעלים, שבתי-משקיהם היו לבז ולשרפת-אש, הנם מלוים ברבית, המוצצים את דמם של האכרים הדלים.  לפי זה אפשר לחשוב, כי פרנסה קלה היא לתת את השכרון בהקפה לאכרים סובאים, שדרכם לענות לדורשים מהם תשלומין באיומים ובמכות אכזריות.  לנו, הנמצאים במרכזה של התנועה הציונית, יש, לצערנו, בכל יום ויום הזדמנות לשמוע על דבר הפרולטריון הגליצאי ולראותו בתמונות מעציבות.  אין בעבודה אשר תכבד מן האנשים האלה, ואין משלח-יד – ברגש של צער וחמלה אנו אומרים זאת – אשר יהיה לאחדים מהם למרות כבודם. Tout comprendre,

   (להבין הכל, הרי זו סליחה לכל).  לחיות חפצים האמללים האלה, הם דואגים לנשותיהם הנענות cest tout pardoner     

ולילדיהם החולים והחלשים, לבל יגועו ברעב.  מי זה יהין להשליך אבן עליהם, אם בתור רוכלים ובעלי בתי-משקה אינם נוהגים עדונים מוסריים בעצמם כאצילים גמורים? כשהם חוטאים נגד החֹק, נפרעים מהם בחֹזק-יד.  והעדונים המוסריים, מי יוכל להתפאר בהם? כלום אותם, שהשעה שחקה להם, אותם היהירים המדברים באדישות על יהודי גליציה כעל דבר זר, כעל ענין שאינו נוגע להם, אותם שאינם מרגישים את החובה להתאחד למפעל גדול של עזרה בעד בני עמם המדוכאים בחֹמר וברוח? 

זה הוא השֹּׁרש העמוק לכל הרעות, המוצאות את יהודי גליציה.  מבחוץ חושבים כי יש בקרבנו אחדות, ועל פיה מתנהגים צוררינו.  בעד חטאיהם ופשעיהם של יחידים מאתנו, מטילים את האחריות על הכלל כלו, אבל בקרב העם היהודי אין אחדות – עוד איננה. 

ובכל זאת נדמה, כי מאורעות כאלה שארעו, למשל, בגליציה בעת האחרונה, מעוררים לאחדות.  אין מן הצרך לעורר מדת הרחמים על גורלם המר של חפים מפשע.  הצער, שאין אנו רואים אותו בעינינו, הצעקות, שאינן נשמעות לאזנינו, אינם רגילים להרגיז אותנו הרבה.  אבל יהודי גליציה ומצבם הרע הנם גם בסכנה גדולה.  צריך לשום לב לדבר, כי בגליציה יש כמיליון יהודים, החיים בתנאים היותר מחרידים.  בשום פנים אינם אכרים בעלי השכלה נמוכה, אין להם, כביכול, אותו חסרון ההרגשה והידיעה, שבו יכול אדם להיות מאושר.  גם היותר עני ושפל שבהם נעור על ידי אי-אלו ידיעות יסודיות לבינה ודעת.  האנשים האלה נמצאים בתנאים שפלים ממדרגת מין האדם, וחייהם אינם חיים הראויים לשם זה.  היש להתפלא על שהם נוטים בענים המר מן הדרך הישרה? יש בחיי ההמונים האלה מחזות, המרגיזים את רוחנו.  בין יתר התופעות היא העובדה הידועה, כי בעת האחרונה נתרבה באֹפן מפתיע מספר היהודיות מגליציה, המתמכרות לקלון.  הן מובלות כסחורה עוברת לשוק היותר איום אל כל אפסי הארץ.  בשומנו אל לב את טהרת חיי המשפחה בישראל משנות דור ודור, אז יתכַּוֵּץ לבנו למראה עובדה כזו.  ואלה, אשר כשל כחם המוסרי לסבול, נתונים לא רק למחסור נורא, אלא גם לרדיפות וענויים ביד ההמון.  ובכן יש להם באמת סבה מספיקה לעזוב את "מולדתם".  אולם בכל מקום שהם באים שמה, נדחקים הם לאחור.  אולי אין היום במלא רֹחב התבל בני אדם נואשים יותר מן היהודים העניין שבגליציה.  הם אינם יודעים ממש, לאן יצאו ולאן יבֹאו.  וכשהם פונים במבטם העצוב אל אחיהם בני עמם החיים בטובה, משיבים פניהם ריקם או, מה שגרוע  עוד יותר, נותנים להם נדבות.  וכן מגדלים את הקבצנים המטילים אימה ואת הקבצנים נמוגי-הלב. 

לעבודה הם צריכים.  רק על-ידי הספקת עבודה הם יכולים להוָשע.  אולם העבודה אפשרית רק אז, כשיהיה פרי עבודתם בטוח.  בטחון הרכוש הוא הוא הנותן און ועצמה לאכר במלחמתו הקשה באמת על אדמת חרישו.  ליהודים אין אפוא בגליציה – ואולי גם במקומות אחרים – התקוה, שיהיה רכושם בטוח לעתיד.  אמנם כאשר ינוח להם במשך איזה זמן, תתעורר גם בלב היהודים לאט לאט התקוה הבישנית הזאת.  דוגמתה אנו מוצאים ביהודי הונגריה.  אולם בפרוץ שנאת שכניהם, תנתק התקוה בתחלתה, ואתה יחד גם התשוקה לעבודה.  בזה אנו רואים את מהותן של כל הפרעות נגד היהודים, גם אלה שהיו בעת האחרונה בגליציה.  האם היו האחרונות? בכל אֹפן הורידו לימים ושנים גם את מוסרם של החפצים בעבודה, ועל אחת כמה וכמה של אותם הפרולטריים, שנשקעו ביון הקבצנות. 

אבל יש יהודים נדיבים שקטים, הקוראים בשעת ארוחת הבוקר בעתונים את הידיעות על דבר הפרעות ומחליטים, כי רק באיזו עשרות מקומות נהרסו בתים ויהודים אחדים נפצעו.  ומה בכך? גם במקומות אחרים יש מקרי-אסון, בני אדם ונכסים כלים ואובדים; רק אנשים משלנו רגשנים הם וצועקים מיד, כאילו נהפך העולם לתהו ובהו.  אמנם כן הוא, ישי יהודים חיים בטובה, המוציאים במנוחת לב לעז כזה; אלא שהם הפחותים שבעמנו, וכל ציוני ישר יכול לדבר עליהם רק בגֹעל-נפש ובוז.  לבריונים כאלה, אשר הגיעו לפעמים על-ידי תעלולים חשודים למצבם הטוב, אין אנחנו פונים בדברינו.  רק עם בני עמנו התמימים והישרים אנו דנים על השאלות החשובות האלה.  על היחס שבין הפרעות והשחתת המוסר אנו רוצים להראות.  אלה הפרעות, שהיו בגליציה, הפריעו את מנוחתם של המוני אחינו הרבים, היושבים שם, אולי לעשרות שנים.  על כמה וכמה ילדים יהודים בגליציה עשו המחזות האיומים, שנראו במחוז סאַנוק-יאַסלו, רשם עמוק מימי ילדותם, שלא ימחה מזכרונם כל ימי חייהם.  האם יוכלו להשתחרר עוד שחרור פנימי מזכרונות ימי ילדותם האכזרים? 

אין הסתכלות זו באה ללמד זכות על היהודים בגליציה.  הן לא עשו כל רעה, שבעדה ראויים היו, כי יציתו אש בבתיהם.  הם לא פשעו אלא בחייהם בלבד, בחייהם המלאים צער ודאגה.  ודוקא בשביל זה מן ההכרח הוא, כי תהיה להתנפליות, שאין להן כל יסוד וכל מובן, פעולה משחיתה על המונינו בבחינה מוסרית.  המעמד הבינוני של יהודי גליציה, עורכי-הדין, הרופאים, הטכניקאים, בעלי בתי החרשת והמעולים שבסוחרים, כל אלה מוכשרים, על-ידי השכלתם בלבד, לשמור על רגש המשפט והכבוד של שפלי-המדרגה נכרת מלבם.  הפסיכולוג הסוציאלי אינו יכול לעבור מבלי משים על המחזות האלה. 

ישראל? גם עמים אחרים תמצאנה צרות רבות ורעות, אבל הם קמים תמיד ושבים לראות חיים יותר טובים.  אחרי כל מלחמה יבֹא השלום.  רק ישראל המפוזר הנהו מנוצח תמיד, ואחרי מפלתו אינו מוצא מנוח.  הבטחון החמרי הוא היסוד לבריאות מוסרית, ועל-כן אנו דורשים בכל חם לבנו ושואפים בכל כחנו לתת לעמנו את הבטחון החמרי, שאותו יוכל למצא רק על אדמת אחוזתו.  ובריאותו הבוסרית של עם מפוזר ומפורד בכל העולם היא רבת-ערך לכל העולם.   

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  גם במקור יש לפתגם הזה צורה של חרוז בלשון ההמונית:

das Feuer und das Licht das niemandem nichts gschich!