_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"דוקטור כהן"  של נורדאו

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

     החזיון הזה,  שאין מעיזים היום להציגו על הבמה,  יתקים למרות זה.   יש בו ממדת גדלם של ספרים המאריכים ימים.   גרילפרצר יכול להגיד: 

Mag uns're Zeit mich bestreiten,

Jch lass' es ruhig gescheh'n –

Jch komme aus anderen Zeiten

Und hoffe in and're zu geh'n.

     (יריבו בי בני דורנו כאות נפשם,  אינני שם לב להם    מדור אחר הנני בא,  ואקוה להיות עוד בדורות יבאו).   וכן הוא גם בנוגע לחזיונו החדש של מאַכּס נורדו.   הוא יכול להניח דעתו,  אם אלה יחרפוהו ואלה יעברו עליו בשתיקה.   "דוקטור כהן"  שלו יעבור לדורות שיבאו,  ויספר מה שהיה בימינו.   ואל ספרו המדבר בעדו נלוים גם המאורעות,  שעברו עליו בקהל.   לעתיד יתמהו וישתוממו על השקרים ועל תעלולי נמוגי-הלב,  שנגדם הוכרח להלחם פיוט ישר כזה,  וכל אלה יגדילו את כבודו ותפארתו של המשורר העשוי לבלי חת.   יכנעו כל אותם השפלים,  הרודפים אחר התועלת,  ויזחלו לפני דעת הקהל השוררת;  מי שהוא בן-חורין ימצא לנפשו הענג הכי גדול,  בהיותו הוא עצמו.   איזה עסק ביש היתה כתיבת ספרים וחזיונות,  אלמלי לא נמצאו בהם אלא הדעות השוררות בקרב ההמון.   אמנם יש אשר ישכילו משוררים נעימים ועדינים ביותר לבקש להם מוצא,  בהתרחקם מריב-הדעות.   הם עוברים פשוט על שאלות-היום הבוערות ומתחבאים מן הצד לבין הסבכים.   הם שרים כשירת-הצפרים.   די לה לאמנות שתהיה לשמה,  בשביל האמנות,  ועוד דברי להג כיוצא באלה.   אולם אנחנו חושבים,  כי נחוץ קֹדם-כל שתהיה לאמנות איזו תכלית,  ואי אפשר שתהיה תכלית זו שונה מתכליתם של החיים הממשיים,  שאנו חיים אותם מתוך יללה ושחוק.   שירה,  המתיחסת לאותו החלק שבחיים,  שאנו מכירים אותם ביותר,  להווה שלנו,  שאינו מצטמצם במעשים של אירוסין ונאוף בלבד,  שירה כזאת לא תחדל מהיות פיוטית.   בשנים האחרונות ראו בכלל מעלה יתרה בזה,  שהחזיונות הספרותיים תארו באמון את צביונם המקומי של ערים ומחוזות,  ואפילו של המבטאות שבלשון.   אולם תאורן של שאלות-הזמן נחשב לעון פלילי.   ובכל זאת אין זה אלא תאור צביונם המקומי והזמני של חיי האדם.   

 

     אמנם הסוציאליים כבשו בשביל חזיונות-ההווה שלהם את ההכרה האזרחית ביד חזקה.   אולם גם אחרי שמותר היה להציג על הבמה את השאלה הסוציאלית,  עוד לא זכו לזאת שאלות אחרות.   שאלתנו אנחנו,  למשל,  שאלת-היהודים אין לה רשות להכנס אל שערי הספרות הגבוהה.   ראשית,  מפני שכבר נפתרה בהחלט בחזיון  "נתן"  של לסינג.   שנית,  מפני ששאלה זו אינה במציאות כלל.  שלישית,  מפני שמסוגלה שאלה זו להרגיז רוחו של כל אדם.   הרי זה דומה בערך,  כפי שרואים,  למשפט הידוע בדבר הקדרה הנשברה,  אשר,  ראשית השיבה השואל שלמה כשהיתה,  שנית,  היתה כבר שבורה בשעת השאילה,  ושלישית לא שאל בכלל שום קדרה.   

 

     אלה החושבים את  "נתן"  של לסינג למלה הפיוטית האחרונה בשאלת-היהודים,  דומים בחכמתם לאלה,  החושבים את  "העתונאים" של פריטאַג לספר האחרון בדבר העתונאות.   אמנם,  אלה הספרים היו בודאי מצוינים בשעתם,  אבל העתים נשתנו.   בשביל  "המנדלזוניות"    אם אפשר לומר כך    היה אמנם  "נתן" המלה האחרונה,  ולא יעלה על דעתו של שום איש ממנו להשפיל ערכה של המלה הזאת וערך התנועה המתאימה עמה,  שהיתה בקרב היהודים.   אבל ההיסטוריה של היהודים צעדה הלאה על דרכה,  המלאה מכאובים חדשים ורבים.  כבר חלפו העתים,  שהיו בעיני המשורר של  "נתן"  ימי העתיד.   שאלת-היהודים דורשת תאור פיוטי אחר,  ודבר זה עומד בקשר עם כל מהלך התפתחותן של תולדות עמנו בעת החדשה,  אם יהודים בעצמם הם,  העושים לנושא שירתם את שאלת-היהודים,  לא עוד בתוך הגיטו,  לא עוד בלחישה ובקול דממה דקה שבפיוט הז'רגוני,  אלא בפני כל העולם.  כשם שאנחנו הציונים הקימונו בבזיל בימה מדינית לאירופא,  שעליה נוכל להגיד כל מה שבלבנו,  כך מבקשים אנו להשתמש גם בספרות לתכלית זו עצמה.   הישיבה הולכת ונמשכת!   כמו שאמר נשיא ידוע בלשכת הנבחרים הצרפתית.   מאַכס נורדו ידבר.   

 

     וכשם שבבזיל התענגו השומעים,  כשעמד הנואם הנחמד הזה על הבימה,  ויתאר בקוים נהדרים את מצב היהודים בשנה שעברה,  כך יתענג הקורא,  בשעה שיקרא את החזיון הזה מעל הספר.   

 

     "דוקטור כהן"  הוא חזיון-התוגה של ההתבוללות.   נערים בוערים אחדים,  שכתבו עליו בעתונים מתבישים ביהדותם,  לא הבינו כמובן כלל וכלל את תעודת החזיון.   כלום דורש טעמם היפה של העתונים המתבישים ביהדותם    אלה הם עתונים ערוכים בידי יהודים ורֹב קוראיהם יהודים הם    להתראות כאילו אין מבינים את הדבר?   לדעתם היה ברצונו של המשורר להראות בתמונתו של דוקטור כהן ובמאורעותיו,  עד כמה לא נעים להיות יהודי בסוף המאה התשע-עשרה.   שקר גמור.   חפצו של המשורר היה רק להראות,  עד כמה לא נעים    חוץ ממה שאינו מועיל    לאיש להכחיש ביהדותו.   חזיון-תוגה אזרחי הוא שם הדרמה,  כן,  האזרחיות שבו הוא המאורע של יוליוס כריסטיאן מוֹזֶר,  בעוד שהטרגדיה כהן,  המְלַוָה אותה,  אינה אלא רומנטית.   

 

     מקום המעשה של הדרמה היא עיר של אוניברסיטה קטנה באשכנז התיכונה.   שם חי יוליוס כריסטיאַן מוֹזר,  יועץ-הסתרים לעניני מסחר,  שהיה שר-אלף בצבא להגנת המדינה.   הוא אדם בעל צורה,  נשוא-פנים,  עשיר,  מחותן למשפחת שרי-צבא אצילית,  האדונים פון קְוִינְקֶה.   אשתו היא בת למשפחת קוינקה.   בניו הם אנטישמיים כהלכה,  הבכור הנהו פקיד-צבא בגדוד המלך,  והצעיר חבר לאגודת-הסטודנטים פרנקו-תורינגן.   בקצור,  ה' מוזר הגיע למדרגה היותר גבוהה,  שהיה יכול לעלות אליה;  כנראה,  נמחו כבר כל עקבותיה של חרפת-מולדתו,  כי ה' מוזר נהג בשמו חדוד נפלא בחלוף-אותיות    מלפנים היה שמו מוזס.   הוא יהודי מומר,  שהתבולל כך יפה,  עד שאי אפשר לי שאינו יודע זאת,  לבישו ולהחזיקו לבן העם הנבזה.   על צאצאי הגזע הורכב נצר אשכנזי ואצילי,  ויונקותיו אשר העלה,  בניו,  אינם מזכירים אותו עוד את הגזע הישן.   גם הם אינם חפצים שיזכירוהו אותם בשום דבר.   אבל לה' מוזר,  מבית מוזס,  יש בת צעירה,  כריסטינה שמה,  ומצד זה נפתחה הרעה. 

 

     בעיר-האוניברסיטה הקטנה שבאשכנז התיכונה היה דוצנט-פרטי לחכמת החשבון,  ד"ר ליאו כהן שמו.   ד"ר כהן הכיר לדעת את כריסטינה ויאהבנה וגם היא אוהבת אותו.   הוא איננו מעיז לבקש מאת אביה שיתננה לו,  כל זמן שהוא דוצנט-פרטי,  ומשרת פרופיסור אינם רוצים לתת לו,  יען כי יהודי הוא ושמו כהן.   אולם כשנקבע פרס באקדימיה בשטוקהולם,  זכה הוא לפרס-העולמי בעד הצטינותו בחכמת החשבון,  ומכיון שהוא בטוח עתה,  שישיג משרת-פרופיסור,  אם גם לא בבית המדרש הגבוה הזה,  גמר בנפשו לבקש את כריסטינה לו לאשה.   לפני זה הודיע אותו מנהל האוניברסיטה,  אשר לבבו אמנם שלם עמו,  כי דחה הסינאט את בקשת כהן למנותו לפרופיסור שלא מן המנין,  מפני שעל פי חקי האוניברסיטה בית המדרש הזה הוא נוצרי-איונגלי,  לעומת זה מזכיר הד"ר כהן ללא הועיל את סדרי-הממלכה,  שעל פיהם כל האזרחים שווים.   אבל,  הוא מחליט,  התגלות-הלב הזאת מביאה תועלת במדה ידועה.   "השקר בדבר שווי-הזכיות נגלה לעין כֹל,  מטעם הרשות הוכרז,  כי סדרי-הממלכה הם פסת-ניר,  שאינה שוה כלום".   

 

     "המנהל קיהלהולט:   אל נא תתרגז לחנם,  חביבי,  ד"ר כהן.   הנני חושב,  כי אין לך לדרוש במרץ כזה התגלות-הלב.   אנשי-המעלה,  העושים את עצמם כאילו הם מכירים בשווי-הזכיות למצער כתורה והלכה עקרית,  ראויים בכל אֹפן לתהלה בגלל זה.   יש בזה משא-פנים מצדם לרעת עצמם,  הם מוַתְּרים על הכרה עממית בטוחה בזה,  שהם מתאמצים להסתיר מחשבותיהם,  תחת להגיד ברור וגלוי:  ליהודים אין זכות לדרוש כלום ולחכות לדבר-מה.   

 

     כהן:   אמנם כן,  זוהי למצער השקפה ברורה.   טובה היא בעיני מזו של המדברים בלב ולב".   

 

     והלאה במקום אחר:

 

     "קיהלהולט: ...  אם מריק אתה את חרבך וקורא למלחמה בשם שווי-השכיות,  הנך חוטא חטאה גדולה.   הלואי,  שיכלת לבאר זאת לכל בני עמך.   הנכם מעמידים פניכם,  כאילו היה לכם לדרוש דבר-מה,  סוף כל סוף לא בזרוע-כח לקחתם את שווי-הזכיות מידינו.   הן לא אמנה כרותה בינינו.   אנחנו נתנו אותו לכם ברצוננו הטוב,  מתנה היא,  ועד היכן כֹחה של מתנה מגיע,  יוכל להחליט רק הנותן לבדו.       

 

     כהן:   זוהי השגגה המעציבה שבינינו.   אנחנו מדמים בנפשנו,  כי בתור בני אדם יש לנו הזכות הגמורה לדרוש את כל הזכיות של בני האדם,  ואתם חושבים,  כי חסד אתם עושים עמנו,  אם תחשבו את היהודי לאדם.   הנחה מקובלת היא אצלכם,  כי אין ליהודי כבוד אנושי מטבעו,  אלא שהוא מגיע אליו רק אז,  כשאתם נותנים אותו לו מפֹרש בחסדכם.   כל זמן שגם הנוצרים הכי ישרים והכי טובים מרגישים כן,  הרי זה תהום עמוק מאד,  המפריד בינינו".   

 

     ובכן מבקש הד"ר כהן על יסוד הפרס שזכה בו,  שהוא מבטיח לו מעמד בחברה,  לארוש לו את כריסטינה.   לה' מוזר לא נעים הדבר.  אבל במשא ומתן ארוך,  שיש בו יותר מן המלחמה מאשר מן השיחה,  מכריחו כהן לכבדו ולהסכים לו.   והנה מתחילות המריבות בין יתר בני המשפחה,  אשת מוזר מבית קוינקה מלאה חמה וקצף על בתה,  הרוצה לעשות מה שהיא בעצמה עשתה לפנים,  להנשא ליהודי.   אמנם כן,  היהודי כהן,  שהנהו יהודי מהיום,  אשר התפאר בריבו עם מוזר ברעיונו הציוני,  איננו רוצה להכנע,  בעוד שהיהודי מוזס היה מוכן להקריב הכל ואפילו את עצמותו,  כדי לקחת את העלמה מבית קוינקה לאשה.   מרת מוזר קוראה לעזרה לאחיה הכהן הראשי קוינקה.   זה מתאמץ כחו לפעול על מוזר,  שלא יתחתן בכהן.   אבל נפלא הדבר מאד.   בכל טעם וטעם,  שנותן הרועה הדתי להתנגדותו לכהן,  מוצא מוזס פגיעה בכבוד עצמו.   כהן הוא זר,  ובכן הנהו גם הוא,  מוֹזר,  מבית מוזס.   אי אפשר לקבל את כהן לתוך המשפחה,  ובכן גם הוא,  מוֹזר,  לא יכירנו פה מקומו.   השיחה,  שהיתה למריבה,  מביאה לידי פרוד גמור בין שני האנשים,  שחשבו כבר,  כי ברית עולם כרותה ביניהם.   מוֹזר מגרש בחמתו את גיסו ואיש-ריבו מעל פניו.   ענינו שלל כהן נוגע אל עצמו ואל בשרו.   והנה קמים נגדו בניו,  וחזיון-התוגה של ההתבוללות מגיע לנקודת-הגבה.   שני הצעירים מתקוממים נגד אביהם,  על חפצו לקחת לו יהודי לחתן.   הסטודנט עונה עזות,  ואביו מאַיֵּם עליו במכות-מרדות.   קַרל,  פקיד הצבא,  מתקומם ביתר נמוס ובקֹר-רוח,  אך בדברים עוד יותר קשים לאביו.   

 

     "קרל:   אם חפצים אנו לחיות בתוך איזו חברה,  עלינו להכנע תחת מושגי-הכבוד שלה.  מושג-הכבוד של חברתנו איננו מרשה להתחתן ביהודי.   

 

     מוֹזר:   האתה אומר זאת,  שהנך יהודי בעצמך? 

 

     קרל  (בתמיה):   אני?!    

 

     מוֹזר:   כסבור אני! 

 

     קרל  (כובש את רגזו):   אתה אומר לדכאני,  אבי!

 

     מוזר:   אביך הוא יהודי,  ואתה הנך יהודי למדי,  עד שתבוש להוציא מפיך דברים כאלה.   

 

     קרל  (סר וזעף):   זאת לא הגדת לי עד היום.   

 

     מוזר:   זאת היתה אשמת חיי".   

 

     עד למצב כזה הגיע יועץ-הסתרים,  שהוא מוציא את יהדותו המוכחשה והנשכחה,  ומשליכה ליוצא-חלציו אל פניו.   זה כמובן איננו רוצה להכנע.  כשמופיע כהן,  מנאצו פקיד-הצבא.   ממלחמת-שנים אי אפשר להמלט.   כהן נפצע קשה מכדורו של פקיד-הצבא.   

 

     והנה באים אבותיו האמללים של הנפצע עד-מות אל בית מוזר,  אשר הוא שוכב שם.   הוא מת.   כשרואה מוזר את שני אלה הנקפאים והחנוטים במנהגי היהודים הישנים,  שכבר היו זרים בעיניו,  הוא חושב,  כי הם מצדיקים את המרת-דתו.  עם בני אדם כאלה אין לו שום דבר משותף.   זוהי נקודה,  שקשה להסכים בה עם המשורר.   מוזר,  שאותו הכרנו,  כשהלך הלֹך והצטרף,  אינו רשאי לבא לידי מסקנא כזו.   

 

     עם אנשים מסכֵּנים מחוג חייהם של כהן וא\תו לא היה ליועץ-הסתרים שום שותפות הענינים והמחשבות גם אז,  לולא היו יהודים.   עניות-דעתם,  דלותם,  ואפילו מדותיהם המגוכחות והנבזות אינן יכולות בשום אֹפן לבטל את העובדה ההיסטורית,  שבני עם אחד הם.   בכל עם שונים הם בני-האדם,  שונים במנהגיהם,  במחשבותיהם,  בהרגשותיהם ובמדותיהם הטובות והרעות,  אין הקשר שביןהיחידים באומה אדוק כל כך,  עד שיוכלו לדרוש,  שתהיה ביניהם הסכמה גמורה או כל שהיא.   יכול אדם להפטר מאיזו מפלגה שהיה נמנה עליה,  אבל לא מעמו,  למצער,  כל זמן שהעם נלחץ.   אדרבה,  אז מחויב כל אחד ואחד לשוב אל עמו ולהספח אל דגלו,  אף אם כבר התרחק ממנו.   אם לבסוף נתקררה דעתו של ה' מוזר בזה,  שדעותיו שונות מדעותיהם של אלה התמימים ביהדותם, הרי זה מוכיח על חולשתו,  הגדולה יותר מאשר נדמה לנו במשך כל המעשה שבחזיון.   והתורה הנמרצה היוצאת מן החזיון,  תש כחה ברגע האחרון.   

 

     ובכל זאת נשמח בחזיון הכביר הזה.   לאנשים,  העומדים מחוץ לגיטו החדש,  הוא יגיד,  כי היהדות לא מתה,  מכיון שבימים מלאים יסורים מוסריים עוד גדול כחה להוציא נצנים,  שרק עם איתן וקים יכול להוציא:  ספרי-אמנות לאומיים.   ד"ר כהן אומר באחרית החזיון:   "אולי רק בשביל כך הנני במצב הרע הזה,  מפני שלא תמיד שם כל איש מישראל אל לבו,  כי שנאת הצוררים מטילה עליו את הכבוד וכח ההרשאה לדבר בשם כל בני עמו.   מה שקרה בחדר הזה,  זוהי התנגחות של זרמים ישנים בהיסטוריה,  בני אלפי שנים..."    אי אפשר לסמן במלים יותר ברורות את תכנו הכביר של דרמה ציונית זו.   מה שבא לידי התנגחות במסגרת המעשה שבו,  אלה הם זרמים בני אלפי שנים.   יש בו הרבה מן ההיסטוריה ומן ההווה,  ופעולתו חזקה כזו של האמת.   

__________

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה